סיכום הפשלות

במהלך החיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים, הוצאו צווי איסור פרסום והציבור (כלומר, אני) לא ידע את הפרטים. כעת, כשהמבצע הסתיים, מתגלים עוד עוד דברים והתמונה מזעזעת. תחת המסתור של צווי הפרסום, רימו אותנו, האזרחים, ואולי גם את המשפחות השכולות.
אתחיל בהצגה בטלוויזיה. שלושה גברים מופיעים בזה אחר זה ומשבחים את הכוחות שעשו הכל: ראש הממשלה בבאס עמוק, בהבעה רצינית ואפילו הבעת אבל, ואחריו שר הבטחון ומשלים הרמטכ"ל. מדברים אבל – – –
אבל הם לא עונים לשאלות. קוראים לזה "מסיבת עתונאים" אבל מסיבת עתונאים, שאני מכיר משנותיי הרבות מאד בתקשורת, מסתיימת תמיד בשאלות של עתונאים. במשך עשרים שנה ומעלה הייתי כתב ואינני זוכר אף מסיבת עתונאים אחת, שהסתיימה ללא שאלות!
אם ראש הממשלה לא השיב על שאלות, היתה לו סיבה. לא סיבה טובה, אבל סיבה: להסתיר.
המבצע ארך כשבועיים ובתקופה קצרה היו כל כך הרבה רשלנויות. חלקן זכו לסיקור מקיף בתקשורת, וחלקן רק לאיזכור.
השב"כ לא הביא את "ידיעת הזהב". נכון, אין 100% הצלחות. אבל כאשר משבחים את בחורינו המצויינים, צריך לזכור גם את האירוע הקשה הזה.
אחר כך, המוקד המשטרתי שעולה על המוקד. מופתעים? לא קראתם את דו"ח מבקר המדינה על המוקד הלא מתפקד. דו"ח שהוגש לצמרת המשטרה לפני חודשים אחדים בלבד. אחרי כן היה מסע יחסי ציבור שהמשטרה פועלת וכו' וכו'. הכל יחסי ציבור. התוצאה האמיתית – מזעזעת.
בחמש בבוקר, טילפן האב, אופיר שער, למוקדים השונים (צה"ל, יש"ע ועוד). 54 שיחות טלפון , שלא עוררו את המוקדנים!
כאשר התעוררו לפנות בוקר, סוף סוף במשטרה לדווח לצה"ל, לא טרחו להתקשר לחברות הסלולר לאכן את מסלול הרצח! לאחר מכן התגלה, שאחד הטלפונים היה פתוח גם כאשר קברו את הנרצחים. נדרשו שבועיים של חיפושים, שאפשר היה לפתור בתוך יום.
כוחות צה"ל, שעשו כל כך הרבה ופעלו במוטיבציה, לא הסכימו לשתף אזרחים בחיפושים. רק אחרי כשבועיים, נתנו למדריכים מבתי ספר שדה להשתתף במבצע ואלה מצאו את הקבר בתוך יומיים. בינתיים, התחרו היחידות במסע יחסי ציבור טלוויזיוני, כשהן מציגות בפני המצלמות את מבצע החיפוש העקר. וכאשר נתגלו הגופות, החלה קטטה בין היחידות מי יזכה בתהילה של מציאת הגופות. ראינו את זה בטלוויזיה הבלתי משתתקת.
אדוני ראש הממשלה, אלה שאלות שהייתי שואל אילו נתת אפשרות לשאול. אדוני המפכ"ל, צווי איסור פרסום אינם דרך להסתתר מאחריות.

שיעור ראשון באמריקנית

מעודי לא ביקרתי בשגרירות ארצות הברית, במבנה המבצר ברחוב הירקון בתל אביב. היום הייתי שם.
הוויזה הקודמת, שנורית, סוכנת הנסיעות, השיגה לי בלי תורים ובלי לחץ, פג תוקפה ובמשך השנים הפרנויה האמריקנית הגיעה גם אלי.
בטופס במחשב מילאתי עשרות שאלות. מה לעשות? כדי להשיג את הוויזה הנכספת מוכרחים למלא את ההוראות במלואן. בבקשה לא לחפף.
הנהלים בקונסוליה נוקשים ביותר. ההיסטריה במלואה (אפילו את הרמטכ"ל שאול מופז לא רצו להכניס, כי נולד בפרס…) והשומר/מאבטח/ש.ג. בחוץ טורח להזכיר שאסור להכניס אפילו תיק קטן. וכך עומדים אנשים מיושבים בדעתם, מחזיקים ביד את המסמכים הרבים שצריך להביא ומשליכים את תיקיהם לפח אשפה גדול על המדרכה עם שקית שחורה בפנים. במקביל, כשעומדים בתור בכניסה רואים את החוזרים מבנין השגרירות מגיעים, ניגשים לפח ומוציאים בחזרה את התיק או הסל שלהם. טוב שעוברים ושבים לא משליכים אשפה לפח הזה…
אחרי שמילאתי טפסים והוספתי מסמכים רבים, יש עוד עבודה. השגרירות האמריקנית מסודרת להפליא ובאתר שלה נמצאות הוראות ברורות מאד: אין להכניס מזוודות, תיקי גב, תיקים וארנקים גדולים. נכון. בתור לפני עמד אמריקני צעיר (לפי השפה והמבטא) והמאבטח לא הפלה אותו לטובה – את התיק תשאיר בחוץ!
עוד מופיעה הוראה: לא להכניס טלפון סלולרי. ראית ישראלי, שנפרד ממכשיר הפלא שיש לו רינגטונים וגם מצלם וגם מקליט וגם מסריט וגם מתקשר באינטרנט ועושה את כל הפעולות החשובות? כאן, איש לא נעצר בדלת הברזל הכבדה כשהמכשיר המנודה בכיסו.
מאידך, כתוב במפורש שמותר להכניס לשגרירות את מפתחות הבית והרכב…
אין טעם שאחזור כאן על כל ההוראות המפורטות והמייגעות מאד, אבל נראה שאי אפשר לפספסן.
כשעמדתי בתורים הארוכים בתוך הקונסוליה, לא שמעתי תלונות על הבירוקרטיה הנוקשה כל כך של מארחינו מעבר לים. אולי היו תלונות, אבל משום מה הכל דיברו בקול נמוך ומהוסה ואי אפשר לשמוע דבר. הצליחו להשתיק את הישראלי הצעקן, הרועש, התוקפני. אמריקה!
אנחנו לומדים הרבה מן התרבות האמריקנית. אינני בטוח שדווקא את הדברים החיוביים. בשגרירות קבלתי שיעור קצר במשמעת.
נזכרתי בסיפור ששמעתי מישראלי ששהה זמן מה בוושינגטון.  בערב יצא עם חברים למועדון והחנה את מכוניתו ליד הדלתות של סופרמרקט מקומי. זה היה בתשע בערב, שעתיים אחרי שהסופרמרקט נסגר והחניה לא מפריעה לאיש. מלבד לשוטרים המקומיים. כשיצא הישראלי מן הבילוי, סמוך לחצות, מצא ניידת משטרה ממתינה לו ואחרי בדיקת המסמכים – שילם עוד 75 דולר. שיעור באמריקנית.
מסקנה: יש לנו עוד מה ללמוד מאמריקה והביקור בקונסוליה היה רק השיעור הראשון.

עוד רוצח

הנאשם הוא יתום

היום הוגש לבית המשפט בירושלים כתב אישום נגד דניאל מעוז, הנאשם שרצח את הוריו כי רצה בכספי הירושה. בגלל חובות הימורים.
היה לי זיכרון עמום, שהאיש הוא עורך דין. בדרך כלל, אין התקשורת מסתירה בדיווחיה את המקצוע המכובד הזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישום החמור ביותר בספר החוקים וגם האיוֹם ביותר מוסרית.
דבורית שרגל העירה בבלוג שלה, שעוסק בתקשורת, כי התואר "עורך דין" נעלם מן הדיווחים על דניאל מעוז. 
גיגלתי וקשה מאד היה למצוא מה למד באוניברסיטה האיש שהוגדר כ"אדם מבריק ופיקח". איש בלי תואר. דוגמא, הארץ.
מישהו משתדל מאד שלא יזכרו כעורך דין את דניאל מעוז, הנאשם שרצח את אביו, מנהל מרפאת שיניים ואת אמו, סמנכ"לית ברשות הפטנטים. כדאי לזכור את זה.

 = = =

עדכון: היום (2.10.2011 ) נודע לי שהיה צו איסור פרסום על חקירתו של דניאל מעוז ובשלב מסויים אסר שופט לפרסם את מקצועו. עכשיו העניין הותר לפרסום.
בלי להתייחס למקרה המסויים, שאת פרטיו אינני מכיר, אני יכול להעיד ששופטים ממהרים להוציא צווי פרסום. חלק מן השופטים אינם מבינים את חשיבות העיקרון של זכות הציבור לדעת. זכות חשובה ביותר.
חלק מן השופטים אינם מבינים שבעידן התקשורת המודרנית אין ערך רב לאיסורי פרסום.
ברוב מקרים, חבל שהשופטים ממהרים לחתום על צווי איסור פרסום שהופכים להיות נושא לרכילות בתקשורת הלא ממוסדת.

כעת יודעים כיצד נראים מקורות זרים

היום הותר הרסן ולא רק כל העולם, אלא גם אזרחי ישראל שמעו את שמה של ענת קם ושל העתונאי אורי בלאו ואת הפרטים על "הפרשה הבטחונית שהיתה אסורה לפרסום" וגם שמעו את הפרשנויות על מעשיהם של השניים.
ב-30 במארס פרסמתי את הפוסט כך נראים מקורות זרים (כותרת משנה: המידע מתרוצץ ברשת אבל רק ל"מקושרים"). כעבור יום, כתבתי " מחמת רגישות הנושא, אני סוגר את התגובות."
אחרי כן קבלתי תגובות בעל פה ובדוא"לים אישיים לגבי התנהגותה של ענת קם (היא עשתה את מעשיה כשהיתה פקידה בצה"ל ואין לכך קשר לעבודתה העתונאית) ולגבי אורי בלאו. אינני מביע דעה אם ענת קם העתיקה מסמכים צה"ליים מכיוון שהיא אנרכיסטית טיפשה או מכיוון שהיא ציונית-מוסרית, ואם צדק אורי בלאו שכתב את הכתבה בהארץ (והיא אושרה על ידי הצנזורה) או לאו.
אז אני מרגיש צורך לחזור ולהבהיר, שעניינה אותי הוצאת צו איסור הפרסום, ובעיקר – העובדה שהצו לא בוטל במשך כשבועיים אחרי שהסיפור כיכב בכותרות עתונים בעולם ואחרי שפורסם באינטרנט באתרים ישראליים.
ביום 4.10.2010 ציטט הארץ את הצנזורית הראשית של צה"ל, אל"מ סימה וואקנין גיל: "אני חושבת שכשהתחילו הפרסומים בחו"ל, בהסתכלות רחבה יותר, בעיקר בהיבטים כוללים שקשורים לתדמית של ישראל, נכון היה לשקול את הסרת הצו ולו חלקית".  כלומר, כיוונתי לדעת גדולים.
שמעתי גם את הפרשנויות של פרקליטת מחוז המרכז רות דוד ושל עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי. ההסברים שלהם מדוע עוכב צו איסור הפרסום נראו לי דחוקים, אבל לא ארחיב על כך את הדיבור.

כך נראים מקורות זרים

אנחנו בוהים בחדשות בטלוויזיה והמגיש חוזר על המשפט המסתורי "לפי מקורות זרים". לפעמים הוא מחייך, לפעמים מגחך, לפעמים רציני. את המשפט הזה שומעים גם ברדיו ובוודאי קוראים בעתונים. כאשר מופיע שר ואומר בכובד ראש "לפי מקורות זרים" – אני מגחך. מה, הוא צוחק ממני?
בפרשת דובאי חזרו ה"מקורות הזרים" וכיכבו ללא הרף ונראה היה שישראל משתדלת בכל הכוח לפרסם שיידע כל העולם – "אנחנו עשינו" וזאת "לפי מקורות זרים"…
אז יש לי "מקורות זרים" ואני שמח להציג את הקישור. היום ראיתי בבלוג של דבורית שרגל: "אלוהים ישמור, איזה דברים שהאינדיפנדנט כותב בבוקר החג."
בהיותי סקרן,  מיהרתי אל הקישור של העיתון ומצאתי שהאינדפנדנט יודע לספר שעתונאית ישראלית, ענת קם, נעצרה בחשד שהדליפה מסמכים מסווגים, שאותם צילמה בעת שירותה הצבאי.
המשכתי לגגל ומצאתי שרק אני, נאיבי שכמותי, לא ידעתי. הרשת כבר תוססת עם סיפורים ופרטים. כך, למשל, כותב יואב יצחק באתר שלו : "ענת קם היא עיתונאית צעירה יחסית. במשך כשנתיים היא כותבת באתר וואלה. קודם לכן שירתה כחיילת במקום רגיש… ענת נחשבת לבחורה דעתנית ובעלת אידיאולוגיה מאוד ברורה. שמאל קיצוני… ענת נאלצה באחרונה להוריד מעט פרופיל. עסוקה, מן הסתם, בעניינים בוערים יותר".
לא היה לי קשה למצוא את כתובתה. נושאי כתיבתה באתר וואלה אינם קשורים בבטחון.
כל האמור לעיל פורסם בחו"ל או באתרים שונים באינטרנט בארץ.
ברשת יש כותבים, שמבקשים לעורר דעת קהל למען ענת קם ורוצים להפוך אותה לסמל. מאידך, יש מי שמבקש להוריד פרופיל בפרשה הזאת.
אני מבקש משהו שונה – שיפחיתו את מספר צווי איסור הפרסום שמוציאים השכם והערב. א. מכיוון שאינני רוצה לחטוא בפרסום פרטים אסורים. ב. מכיוון שלצווי איסור הפרסום אין ערך רב.

לפני פחות משבועיים כתבתי פוסט מותר לי או אסור לי לפרסם בבלוג ולא ידעתי שהנושא נהיה עוד יותר אקטואלי.