שיעור ראשון באמריקנית

מעודי לא ביקרתי בשגרירות ארצות הברית, במבנה המבצר ברחוב הירקון בתל אביב. היום הייתי שם.
הוויזה הקודמת, שנורית, סוכנת הנסיעות, השיגה לי בלי תורים ובלי לחץ, פג תוקפה ובמשך השנים הפרנויה האמריקנית הגיעה גם אלי.
בטופס במחשב מילאתי עשרות שאלות. מה לעשות? כדי להשיג את הוויזה הנכספת מוכרחים למלא את ההוראות במלואן. בבקשה לא לחפף.
הנהלים בקונסוליה נוקשים ביותר. ההיסטריה במלואה (אפילו את הרמטכ"ל שאול מופז לא רצו להכניס, כי נולד בפרס…) והשומר/מאבטח/ש.ג. בחוץ טורח להזכיר שאסור להכניס אפילו תיק קטן. וכך עומדים אנשים מיושבים בדעתם, מחזיקים ביד את המסמכים הרבים שצריך להביא ומשליכים את תיקיהם לפח אשפה גדול על המדרכה עם שקית שחורה בפנים. במקביל, כשעומדים בתור בכניסה רואים את החוזרים מבנין השגרירות מגיעים, ניגשים לפח ומוציאים בחזרה את התיק או הסל שלהם. טוב שעוברים ושבים לא משליכים אשפה לפח הזה…
אחרי שמילאתי טפסים והוספתי מסמכים רבים, יש עוד עבודה. השגרירות האמריקנית מסודרת להפליא ובאתר שלה נמצאות הוראות ברורות מאד: אין להכניס מזוודות, תיקי גב, תיקים וארנקים גדולים. נכון. בתור לפני עמד אמריקני צעיר (לפי השפה והמבטא) והמאבטח לא הפלה אותו לטובה – את התיק תשאיר בחוץ!
עוד מופיעה הוראה: לא להכניס טלפון סלולרי. ראית ישראלי, שנפרד ממכשיר הפלא שיש לו רינגטונים וגם מצלם וגם מקליט וגם מסריט וגם מתקשר באינטרנט ועושה את כל הפעולות החשובות? כאן, איש לא נעצר בדלת הברזל הכבדה כשהמכשיר המנודה בכיסו.
מאידך, כתוב במפורש שמותר להכניס לשגרירות את מפתחות הבית והרכב…
אין טעם שאחזור כאן על כל ההוראות המפורטות והמייגעות מאד, אבל נראה שאי אפשר לפספסן.
כשעמדתי בתורים הארוכים בתוך הקונסוליה, לא שמעתי תלונות על הבירוקרטיה הנוקשה כל כך של מארחינו מעבר לים. אולי היו תלונות, אבל משום מה הכל דיברו בקול נמוך ומהוסה ואי אפשר לשמוע דבר. הצליחו להשתיק את הישראלי הצעקן, הרועש, התוקפני. אמריקה!
אנחנו לומדים הרבה מן התרבות האמריקנית. אינני בטוח שדווקא את הדברים החיוביים. בשגרירות קבלתי שיעור קצר במשמעת.
נזכרתי בסיפור ששמעתי מישראלי ששהה זמן מה בוושינגטון.  בערב יצא עם חברים למועדון והחנה את מכוניתו ליד הדלתות של סופרמרקט מקומי. זה היה בתשע בערב, שעתיים אחרי שהסופרמרקט נסגר והחניה לא מפריעה לאיש. מלבד לשוטרים המקומיים. כשיצא הישראלי מן הבילוי, סמוך לחצות, מצא ניידת משטרה ממתינה לו ואחרי בדיקת המסמכים – שילם עוד 75 דולר. שיעור באמריקנית.
מסקנה: יש לנו עוד מה ללמוד מאמריקה והביקור בקונסוליה היה רק השיעור הראשון.

עוד רוצח

הנאשם הוא יתום

היום הוגש לבית המשפט בירושלים כתב אישום נגד דניאל מעוז, הנאשם שרצח את הוריו כי רצה בכספי הירושה. בגלל חובות הימורים.
היה לי זיכרון עמום, שהאיש הוא עורך דין. בדרך כלל, אין התקשורת מסתירה בדיווחיה את המקצוע המכובד הזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישום החמור ביותר בספר החוקים וגם האיוֹם ביותר מוסרית.
דבורית שרגל העירה בבלוג שלה, שעוסק בתקשורת, כי התואר "עורך דין" נעלם מן הדיווחים על דניאל מעוז. 
גיגלתי וקשה מאד היה למצוא מה למד באוניברסיטה האיש שהוגדר כ"אדם מבריק ופיקח". איש בלי תואר. דוגמא, הארץ.
מישהו משתדל מאד שלא יזכרו כעורך דין את דניאל מעוז, הנאשם שרצח את אביו, מנהל מרפאת שיניים ואת אמו, סמנכ"לית ברשות הפטנטים. כדאי לזכור את זה.

 = = =

עדכון: היום (2.10.2011 ) נודע לי שהיה צו איסור פרסום על חקירתו של דניאל מעוז ובשלב מסויים אסר שופט לפרסם את מקצועו. עכשיו העניין הותר לפרסום.
בלי להתייחס למקרה המסויים, שאת פרטיו אינני מכיר, אני יכול להעיד ששופטים ממהרים להוציא צווי פרסום. חלק מן השופטים אינם מבינים את חשיבות העיקרון של זכות הציבור לדעת. זכות חשובה ביותר.
חלק מן השופטים אינם מבינים שבעידן התקשורת המודרנית אין ערך רב לאיסורי פרסום.
ברוב מקרים, חבל שהשופטים ממהרים לחתום על צווי איסור פרסום שהופכים להיות נושא לרכילות בתקשורת הלא ממוסדת.