כמה הם חיי אדם

חיכינו זמן רב עד שהוצמדו מספרים לאופניים חשמליים. זה יפחית את מספר התאונות על המדרכות

 יושבים בקפה הפרלמנטי שלנו, שותים קפה עם קרואסון והמלצרית שואלת אם מישהו רוצה סנדוויץ' עם סלומון. אז אף אחד לא רוצה סנדוויץ', אבל אחדים ממהרים לתקן לה: "סלומון הוא שלמה. המלך. סלמון הוא דג, שמגיע מצפון אירופה והוא טעים". טוב, היא לא המלצרית היחידה שלא ידעה את ההבדל.
אז בקצה השולחן הסתכל מישהו על הנוכחים, שכולם לא צעירים והעיר ביבושת: "כמה הם חיי אדם?"
מין שאלה, שבגילנו לא שואלים. אבל האיש לא מתבייש ולא מהסס. מסתכל על היושבים סביב הקפה ושותקים. מי יודע להשיב על שאלה כזו?…
– אולי, אולי תסביר את השאלה – מעיר מישהו קצת בגמגום.
"טוב, אז כמה שנים הן פעילות? כמה זמן אפשר לומר שחיי האדם הם פעילים? בממוצע כמובן"…
מכיוון, שגם ההסבר לא זכה לתגובה, המשיך האיש שלנו: "כחמישים שנה. רק חמישים שנה".
איזה הסכמה של אי הסכמה נשמעה מסביב. "מז'תומרת?"
"כאשר, נולד תינוק. הוא לא יכול לעשות כלום מלבד לבכות", ממשיך הקשיש. "אז הוא מיילל וגם צריך להחליף לו חיתולים. אחר כך הוא בגן ובבית הספר ואחר כך בצבא. הגענו לגיל עשרים.
"עוד קצת ללמוד או להתאמן ובגיל עשרים וחמש, נגיד, הוא יכול להתחיל לעשות משהו.
"ואם ימשיך להיות עסוק אחרי יציאה לפנסיה, יגיע לגיל שבעים וחמש. אז יבוא אלינו, לפרלמנט.
"בקיצור, מעשרים וחמש עד שבעים וחמש – חמישים שנות פעילות. ואל תשלו את עצמכם, שחיי אדם הפעילים הם יותר שנים. לכולנו יהיה אותו סוף". 
היה שקט קצר ואז אמר מי מן היושבים: "לצערי, אתה צודק. היה אצלי השבוע טכנאי בקלנועית – היה פנצ'ר והוא בא להחליף גלגל. 'אני בן ארבעים ושלוש', אמר הטכנאי. 'לפני שבע שנים התחלתי להתעסק עם קלנועיות ונתקלתי בזקנים, נכים, בדמנטיים וחולים בכל מיני צרות. היה לי משבר, כי עד אז לא חשבתי על הסוף. חשבתי שתמיד אהיה צעיר, בריא ואחד שהולך לחדר כושר"…
האיש שלנו שמע, קם, נשען על מקלו ודידה לאט אל היציאה מן הקפה.

מספרים חיוביים
פרופ' אברהם בלבן (בן 76) כותב בכל יום ששי טור של רשימות תל אביביות ב"הארץ" ובאחרונה הוציא ספר של רשימות מעולות אלה.  אתמול כתב בטור שלו בהארץ על רכיבתו על אופניים:
"כשאני עושה את דרכי חזרה לטיילת כדי להמשיך ליפו, נוסע מולי נער על קורקינט חשמלי. הוא מתקרב אלי במהירות ואני זז ימינה כדי לפנות לו דרך, אבל גם הוא בבלבולו פונה ימינה ומעיף אותי לעבר הכביש… הגלגל הקדמי של אופניי נחבט ברעש גדול בספסל ואני אחריו. אני מרגיש איך מוחי מתחיל אתחול מחדש של המערכת: יום שישי, 11 בבוקר, מכה חזקה בברך שמאל ובירך, כאב חזק בצוואר, אבל הקסדה שמרה על הראש…
"אני לא צריך עזרה. רק לשבת כמה רגעים כדי לייצב את נשימתי".
כתבתי פעמים רבות כאן בבלוג, על אסון החשמלונים למיניהם, אבל שר התחבורה הכושל, ישראל כץ, מנע בתוקף התקנת מספרים לכלי תחבורה אלה. רק כשפרש מתפקידו, הותקנו מספרים לאופניים וקורקינטים. ואני זוכר, שבימי הבריטים היו כאן מספרי זיהוי לכל זוג אופניים (לא חשמליים!). וגם היום, כאשר מישהו פוגע – כמו הנער הזה – אפשר לציין את המספר ולתפוס את המזיק!

קובה העניה מחכה לתיירים אמידים

משפחה ישראלית, המתגוררת בניו יורק, החליטה לצאת מבירת העולם ולטייל אל המדינה הקרובה גאוגרפית ורחוקה מנטלית. הטיול היה מעניין ומהנה, למרות שקובה מדינה ענייה מאד הקובנים מסבירי פנים ולתיירים זהו גן עדן. מכוניות הן מצרך נדיר, והדלק עוד יותר. מכונית לֶדה רוסית משנות ה-70 משמשת כמונית מתפרקת, אבל עדיין נוסעת במהירות 120 קמ"ש בקלות. כדי למלא דלק צריך לקבוע תור יומיים מראש. בשביל לרכוש מכונית כזאת, צריך הקובני למשכן את ביתו ומחירה כ-30 אלף דולר, בגלל ההיצע האפסי והביקוש האדיר.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7a7d795d791d794-d7aad790d795-d7aad79ed795d7a0d794-1.jpg

רוצה סיבוב על התאו? תמורת כמה דולרים…
האנשים משכילים. קובה גאה ברפורמת החינוך, אבל הפוטנציאל איננו מנוצל. המוכר בקיוסק סיפר, שהיה מורה בתיכון ויש לו תואר שני. בגלל השכר האפסי בהוראה, הוא מעדיף לעבוד כמוכר. אבל בקיוסק שלו אין כלום לקנות, רק קפה טוב ומשקאות חריפים. האלכוהול, במיוחד הרום המשובח שמיוצר בקובה, יותר זול ממים!
הנוף מחוץ לעיר – מדהים, עמק בין הרים יוצאי דופן. שם מגדלים את הטבק המצויין לסיגרים הקובנים המפורסמים. המטעים מטופחים ומהווים מקום עליה לרגל של תיירים.
איכר מקומי הדגים איך מגלגלים סיגרים. מה שנראה פשוט, הופך למלאכה בלתי אפשרית כשהוא מציע לנסות לבד. מפתיע לגלות, שאת החלק העיקרי בצמח – העורק המרכזי של העלה – הם זורקים לפח בגלל עודף ניקוטין שבו. כדי לשמור על איכות המוצר אין משנים את שיטות העיבוד והגידול. את השדות הם מעבדים במחרשה, הנגררת על ידי שני שוורים (שנראים די מורעבים) ואת הסיגרים מגלגלים ביד אחרי תהליך גידול וייבוש, שנמשך כשנה וחצי… מחירי הסיגרים שנראו מופקעים בשדות הטבק הפכו למציאה בהשוואה למחירם בחנויות פטורות ממכס בהוואנה ובשדה התעופה.
הוואנה, בירת קובה, חגגה ב-2019 חמש מאות שנה להיווסדה. היא מפורסמת בהפיכה ובשלטונו של פידל קסטרו. אבל לפני כן, עברו למעלה מ-400 שנים של קולוניאליזם. האימפריות אהבו את קובה בגלל המיקום המרכזי שלה – בין האוקינוס האטלנטי והשקט, בין יבשת צפון אמריקה לדרומה, היא היתה הנמל הגדול ביותר לסחר עבדים.
הקובנים מסבירי פנים, ומנסים להפיק את המיטב מכולם לכן מיני מנהגים שדבקו בהם עם התחלפויות השלטון הרבות. הבריטים, ששלטו רק 11 חודשים, הביאו את החזיר וזה הפך למאכל לאומי. בהוואנה גם ממשיכים לערוך מדי ערב בשעה תשע טקס של יריית תותח במבצר העיר העתיק, שנוסד תחת שלטון המלכה ומהווה מוקד משיכה לתיירים רבים. הספרדים הביאו את השפה, את הארכיטקטורה והדת וגם הרגו את הילידים והביאו עבדים. האמריקנים הביאו יוזמה ותעשיה, והקימו כאן את פלמוליב, בקרדי ועוד. אך ניצלו את כוח העבודה הזול.
הקובנים מרדו בשלטון הזר וזכו בעצמאות, אך זו היתה מלאת שחיתות וכאן נכנס פידל קסטרו לתמונה. הוא היה בן לאחת המשפחות העשירות ונשלח ללמוד רפואה. בגיל 26 רצה לעשות רפורמה והצליח להשפיע רק כשלקח את השלטון לידיו בהפיכה צבאית דרמטית ביולי 1961. רק אז יכול היה להוציא לפועל את רעיונותיו וגילה, שלמהפכה מחיר כבד מאוד.
הוא רצה להיות חלק מארצות הברית, להפוך לבן טיפוחים, אבל האמריקנים הפכו את קובה לאויב. יחסיה עם ארצות הברית חזרו להיות מתוחים עם שלטונו של טראמפ, אבל מאמריקה יש טיסות ישירות להוואנה. הקובנים הם עדיין מעריצים גדולים מאד של ארצות הברית. כך, למשל, השיר הראשון, שמלמדים בבית הספר בלימודי אנגלית הוא "אימייג'ן" של ג'ון לנון. איזו בחירה מוזרה…
כשנמצאים כאן, יש הרגשה של שלטון כושל. 
רו- האם כדאי לישראלי לנדוד עד קובה? אם הוא נמצא באיזור כדאי לקפוץ לביקור.

הנהגת העולם לרשעים
"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".  שי עגנון, בספר "שירה".

ישראלים בוכים

בפרלמנט של יום ששי, היוזם שהוא גם יזם, הזמין מיץ סחוט ולא קפה שחור, כמנהגנו. הוא התחיל בבדיחה: "אתם יודעים מדוע ישראלים בוכים? כי זה  יותר קל מאשר לעשות"…
– אתה אדם רציני ומתחיל עם בדיחות חבוטות – הגיב מישהו מן השולחן.
"זאת לא בדיחה סתם. אני מתכוון ברצינות".
– אז מה פתאום אתה מדבר על "ישראלים בוכים"?
"יש נטיה למתוח ביקורת על אנשים שיש להם כסף. את הביקורת מותחים האנשים ש'בוכים'. הם מסתכלים על המצליחנים ולהם יותר קל לשבת בליל שבת על פיצוחים ולהתלונן, ש'אני לא מצליח לגמור את החודש'… אז מה עורר אותי להיזכר בבדיחה?
"ראיתי בטלוויזיה את השחקנית, זמרת, מצחיקנית, חני נחמיאס. היא הופיעה/השיבה לשאלות של קובי מידן בתוכניתו 'סוכן תרבות'.
"מה שעורר אותי מנמנום טלוויזיה היו התשובות הלא-מצחיקות שלה על עשיית כסף". האיש הזכיר, שחני נחמיאס סיפרה כי כשיצאה מן הלהקה הצבאית והתחילה לעבוד, לא בזבזה את הכסף, כפי שעשו עמיתיה. היא החליטה שצריך לחסוך. כלומר, קנתה דירה, שיפצה אותה ומכרה. אז קנתה עוד דירה, שיפצה אותה ומכרה. היום, אחרי עשרות שנים על הבמה היא בעלת נכסים.
"אפשר ללמוד ממנה", אמר האיש ליד השולחן שלנו. "במקום לבכות – לבנות".
כרגיל, האיש קטע את הדיונים האינסופיים על הפוליטיקה. "גם הפרשנים בטלוויזיה לא יודעים שום דבר. הם אומרים ואומרים, ובא איזה פוליטיקאי ואומר משהו חדש. ומיד, כל המערכת הפוליטית משתנה"…
הדברים, כמובן, עוררו תשובות. אבל יושבי השולחן השתיקו את המערער, כי דברים על כלכלה יותר מעניינים. שם זה, לפחות, לא משתנה כל רגע.
– אז, מה אתה חושב? מה צריך אדם לעשות כדי לא לבכות, לפי הבדיחה?
"לבנות או לקנות דירה – זאת דרך אחת. אפשר להשקיע כספים בצורות שונות", המשיך. "אבל קודם כל צריך לחסוך. זאת אומרת, צריך לרצות. כי אנשים יכולים לנהוג כמו חני נחמיאס ולא לבזבז את כל המשכורת וההכנסות. תמיד אפשר קצת לחסוך.
"למשל, פנו אלי כמה אנשים – יותר משניים – ושאלו איך לקנות דירה. אמרתי להם, שעם החסכונות שיש להם ועם קצת משכנתא, יוכלו לקנות דירה. אפילו הצעתי פתרונות כמו באר שבע. שם אפשר לקנות בזול ושם יש גם סטודנטים באוניברסיטה שרוצים לשכור. בזול. אבל התשואה טובה. האנשים שלי, מיד ברחו מן ההצעה.
"אנשים רוצים לקנות לפי הנורמות שלהם, כאילו הם מתכוונים לגור בדירה. למשל, אפשר להשכיר דירה במצב תקין, אבל לא מטופחת. השוכר יחליט אם הוא מוכן לשלם את שכר הדירה. אלה שהתייעצו איתי, רצו לקנות דירה במרכז גוש דן, לשפץ אותה לרמת הדירה שלהם ובעיקר – ביקשו, לפחות, ארבעה חדרים… הם חושבים שצריך להציע דירה מפונפנת. הם לא חושבים שזה עסק. השקעה, שצריכה לשאת פרי".
– אז למה לא משקיעים? מה צריך כדי להיות משקיע?
צריך, קודם כל, יכולת החלטה. מוכנות ללכת לעיסקה גם אם יש בה סיכון. מי שרוצה לשבת על הגדר, יכול להישאר עם "הבוכים".

לקנות כדי להשכיר

כמה זה עולה?

שמע את זה אחד מעשירי ישראל שהגיע אלינו לפרלמנט. יש לו מכרים כאן והוא בא מפעם לפעם להתרועע עם "העם".
"רציתי לנסוע בשעה 5 בבוקר לשדה התעופה", סיפר. "בחברת מוניות ארצית, הטלפון הראה לי שהמחיר 400 ש"ח. כסף קטן לנסיעה גדולה. אבל, קמצן נשאר קמצן. אז התקשרתי לתחנת מוניות שכונתית כדי לוודא מחירים. 110 ש"ח אמרו לי. הזמנתי מיד".
מיד הוא קיבל תשובה מן השולחן: "יש אנשים שיודעים את המחיר של כל דבר וכלל אינם יודעים את הערך של אף דבר".

מראות מן העולם בעדות מקומית

אני נוהג לבקר בתערוכת עדות מקומית, שנערכת מדי שנה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) ולא מעט משבח אותה, כאן בבלוג. גם השבוע ביקרתי בתערוכת הצילומים. 4,738 צלמים  מ-129 מדינות שלחו 78,801 תמונות לתערוכה הבינלאומית הזאת, שנערכת על ידי World Press Photo .
השנה התפעלתי פחות מן הצילומים הישראליים. לדעתי, בשנים קודמות הם היו יותר מרגשים. ואולי אני טועה ואנחנו פחות רגישים? עם זאת, התערוכה ראויה לביקור, גם השנה. מצאתי בה הרבה תמונות מעניינות מן העולם. ולא רק תמונות – גם סיפורים אנושיים חשובים, שאנחנו כאן, בבועתנו, לא יודעים על קיומם. מעניין וחשוב.
למשל, חינוך ללאומיות ומסרים צבאיים יש, כמובן, בישראל. בתערוכה מצאתי, שגם ברוסיה וגם בארצות הברית קיימים מסרים כאלה בעת חינוך של בני נוער במחנות ובמועדונים. כאן מלמדים "מה זה להיות אמריקני" ומאידך ברוסיה מלמדים פטריוטיות באמצעות הוראת אידיאולוגיה ומוכנות למלחמה. זה לא רק אצלנו.
הנושא של זיהום כדור הארץ עולה לכותרות בעקבות ועידת האקלים, שהנשיא טראמפ הפנה לה עורף. בתערוכה ראיתי תמונה מדהימה של נער שוכב על מזרן וסביבו ים של אשפה. הכיתוב מסביר, שהנהר פסיג בפיליפינים הוכרז מת מבחינה ביולוגית כתוצאה של זיהום תעשייתי והשלכת אשפה בידי תושבי הסביבה. הנהר מזרים כ-64 אלף טונות פלסטיק מדי שנה לאוקיינוס. באזורים מסויימים של הנהר, הפסולת כה צפופה עד שאפשר לפסוע על פני האשפה (וגם לישון על מזרן, כבתמונה).
תמונה אחרת מספרת על הידלדלות קשה של עופות ים באיים בפרו. מסתבר, שהלשלשת של השקנאים עשירה בחנקות הפכה לדשן פופולרי במאה ה-19 עד שהומצאו חומרי דשן כימיים. האיסוף העצום של הלשלשת גרם להידלדלות קשה של העופות. סיפור עצוב של מדינה רחוקה מאיתנו מאד. אנחנו שרויים בבעיות שלנו, ואיננו יודעים כלל על בעיות מוזרות של עמים אחרים.
הרשימה אותי גם תמונתו של פרדו פארדו ממקסיקו, שצילם מהגרים ממרכז אמריקה מטפסים על גדר הגבול אל ארצות הברית. מזכיר מאד את המטפסים על הגדר בין הגדה וישראל. עולם קטן.
הצלמת קורינה קרן צילמה בינואר-מאי השנה לרויטרס בתל אביב. הכיתוב מספר, ש"התחנה המרכזית החדשה נפתחה בשנת 1993 בתקווה לשפר את מצבה של אחת משכונותיה הקשות של תל אביב. אולם במקום מרכז הקניות המודרני, נותרו תריסי החנויות מוגפים ומבוך המעברים הפך לתערוכת של עזובה, מסחר ותרבות מחתרתית". לא הייתי שם. גם אתם?
זה לא הצילום היחיד מישראל. חיים גולדברג צילם בירושלים משפחה של אם ובנותיה מכת השאלים, כשהן צועדות מבית הספר. אצלי בשכונה יש גני ילדים דתיים ואני רואה אמהות לבושות שחורים וראשיהן מכוסים בשביס או בטורבן. כיסוי הראש כמו בתמונה הזאת – לא ראיתי.

חיים גולדברג בתערוכת עדות מקומית: משפחה ירושלמית

אמרות
אם הבעיה שלך היא כסף ואין לך כסף, אז אין לך בעיה, לא?
האם למי שעובד במפעל לספרי קודש, יש מדי יום סידורים?
רציתי לשמח מישהי במשרד, וקניתי לה פרחים. אבל בכניסה כתוב "אין כניסה לזרים". אז הכנסתי פרח-פרח…
וגם משהו אקטואלי: האם יש ערבים לזכרו של הרב כהנא?

אמר הנשר הגדול

הימים ימי בחירות והתעמולה תתחיל מחדש וכולנו נלך להצביע (מלבד המשתמטים כמובן). ונזכרתי בסיור שערכתי בטבריה לפני חודשים אחדים וביקרתי, בין היתר, בקברו של רבי משה בן מימון, הוא הרמב"ם מגדולי ההוגים והפוסקים. ולמה הימים הללו מתאימים להיזכר בתורתו של הנשר הגדול? כי הוא דיבר על פרנסה. דברים חכמים.
הלכתי אצל אתר "דעת אמת", ארגון ציבורי שמטרתו העיקרית היא חקירת התרבות. באתר שלהם מצאתי, מתוך פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת אבות , פרק ד', משנה ו': "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר, שכל מי שייהנה בזה העולם בכבוד תורה, שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה". והוסיף הרמב"ם ונקב בשמות חכמים: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו – עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי".
כמובן, איני צריך להאריך כאן בדברים, כי לומדי תורה יכולים בקלות רבה למצוא אותם, אבל קשה להם להפנים  דברים אלה.
יש מורים, שתורתם פרנסתם, והם דואגים ללמד את תלמידי הישיבות את תורתם השתמטותם.
הימים הללו, שבהם יתקיימו בחירות ויתנהל שוב מו"מ על הקמת הממשלה וכנראה גם על חוק הגיוס, שלא כל כך מקויים, ואז שוב יקפידו גם החרדים וגם החילוניים שלא לדבר על חלק זה של דברי הרמב"ם.
המשכתי לעיין בוויקיפדיה ומצאתי שהוא נולד בקורדובה בשנת 1138 ועיקר פעילותו היתה במצרים, שם היה רופאו של המלך. אבל רבי משה בן מימון לא הסתפק ברפואה, אלא היה פילוסוף והשפיע בתורתו על הגדולים שבין הבאים אחריו וביניהם תומאס אקווינס, ברוך שפינוזה, וילהלם לייבניץ (פילוסוף ופיסיקאי) ועוד. עד יום מותו, בגיל 66 , הוסיף לכתוב ספרים בתחומי תיאולוגיה, מטאפיסיקה, אתיקה, רפואה ועוד. עם זאת כתב גם ספרי אמונה ופירושים וביניהם, משנה תורה, מורה נבוכים ועוד.
בצוואתו ביקש לא לקבור אותו במצרים ואמנם גופתו הועברה ונטמנה בטבריה. שם יש בית כנסת על שמו ועמו קברו של רבי יוחנן בן זכאי ומרכז מבקרים שנבנה בדיוק 805 שנים אחרי מותו.
כשיצאתי מהביקור בקבר הרמב"ם תהיתי מדוע דווקא את המשפט "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה" אינו נלמד ודווקא מתפלפלים ומחפשים פירושים מופרכים כדי שתלמידי חכמים יוכלו להתפרנס דווקא מקיצבאות מתקציב המדינה.

אמר ולדימיר איליץ' לנין 

פייסבוק זאת מלכודת דבש

פייסבוק היא הרשת החברתית הנפוצה ביותר בעולם. האם עליה נאמר "אם אתה לא שם, אתה לא קיים"? אם כן, אז אני לא קיים.  
הייתי בפייסבוק, כי אמרו לי שאפרסם שם את הבלוג שלי (זה שאתם קוראים) והוא יזכה לתפוצה גדולה מאד. אז נכנסתי לרשת החברתית וקבלתי המון, המון, המון, חברים. זאת אומרת אנשים, שאינני מכיר כתבו סיפורים שלא עניינו אותי. את הפוסטים שלי בקושי גיליתי.
הפקתי לקח והחלטתי לצאת מן הרשת. אתם חושבים שזה קל? טעיתם. לקח לי זמן ונסיונות רבים כדי למצוא איך יוצאים. בסופו של דבר הצלחתי ואני חושב שצדקתי. נכון, ציבור גדול מאד משתמש ונהנה. אז אני לא קיים…
הסיבה העיקרית שיצאתי – משום שקשה לצאת מן הרשת. אצלי זה יצר הרגשה של "מלכודת עכברים". נכנסת – תישאר! ואחרי שיצאתי (בקושי), קבלתי הודעות אוטומטיות חוזרות ש…אני מוזמן לחזור לרשת.
תוך כדי כך היה לי זמן לחשוב על מלכודת הדבש הזאת. למה פייסבוק טוב, אינני צריך לכתוב. יש מספיק הסברים ונימוקים למה זה טוב. האם יש באינטרנט גם הסברים למה זה לא כל כך טוב? אולי יש, אבל לא מצאתי.
חשבתי לעצמי מה קורה לבחור צעיר, נגיד תיכוניסט בסוף דרכו, שמשתתף במסיבה וקצת מתבסם וקצת מצטלם וקצת מכניס לרשת. למה לא? אבל אחרי ארבע שנים, כשסיים את השירות הצבאי, הוא מחפש עבודה. שולח קורות חיים לכל מיני מקומות. ושם, הבוס מורה למזכירה: "תעלי לי לפייסבוק את השמות של מבקשי העבודה". הוא רואה את סרטון מסיבת שיכורים של גיבורנו ואומר למזכירה: "את השיכור הזה אני לא צריך אצלי"…
טוב זאת רק דוגמא, אבל יש לי עוד אחת. קרה לא פעם: זוג צעיר מתחתן באהבה רבה ומבטיח זה לזו אהבת נצח. את הכל מעלים לפייסבוק בשביל המשפחה, לחברים, לכל העולם. עובר זמן ומשהו משתבש והם נפרדים. האם הם נפרדים גם מפייסבוק? האם יצליחו להסיר את סרטון אהבתם, שהפכה לאיבה מרה? כנראה שלא. בכל אופן, קל זה לא יהיה.  
לא צריך לדבר, כמובן, על כך שכל מה שעולה לרשת, עלול להיות מועתק ומועבר. כמה השמצות – חלקן כלל לא אמיתיות – הועלו בפייסבוק. בחו"ל כבר היו מקרים של התאבדות.
אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל להנהלת פייסבוק יש בוודאי הרבה יותר. הם רק לא יספרו על כך.  

רואים רחוק. את השלט על הבית לא הסירו אחרי הבחירות הקודמות. הם ידעו שיהיו עוד בחירות.

כפל לשון  
חג החנוכה מתקרב: מצחיק, שלאלה שהדליקו את המנורה קוראים מכבים.   
אמר אהוד ברק: אחד העיר לי, שהזקן שלי על הפנים. אמרתי לו, וכי מה חשבת שהוא יהיה על כף היד?…   
קבע שחקן מפורסם: תמיד כשאומרים לי שאני כוכב, אני ישר מאדים. ובצדק.
דברי מפורסתם*: חיפשתי את עצמי בוויקיפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.
איש חושב: שקלתי הרבה לפני שהחלטתי לעשות דיאטה.
התלבטות: להודות למישהו בפה מלא, זה מנומס או לא?

*מפורסתם: הוא מפורסם, אבל סתם

מהו חיסון סביבתי?

רותם ידידי שומע עברית היטב. לפחות את הדברים שאני אומר, הוא מבין. לרותם יש ילדה בת חמישה חודשים. תינוקת. היא עדיין לא מדברת, אבל את הזריקה המחומשת קיבלה. אבא שלה דואג, שלא תחלה חס וחלילה בדיפתריה, טטנוס או שעלת וגם לא המופילוס (מה זה?) ושיתוק ילדים. כן, הוא יודע במיוחד מה זה שיתוק ילדים.
אחרי שלירי, בתו, קבלה את הזריקה, שאלה האחות במרפאה: "אתה מוכן שהיא תקבל גם חיסון סביבתי?"
היה לאחות חיוך רך כששאלה את השאלה ורותם החל לחשוש. נכון, הוא יודע עברית, אבל מה זה "חיסון סביבתי" לא הבין. אז הוא שאל.
האחות, עם אותו חיוך יודע דבר, הסבירה שהילדה כבר מחוסנת גם נגד שיתוק ילדים. אבל אם היא תקבל חיסון נוסף, היא לא תינזק. החיסון הזה ייצא מן הגוף אל השירותים ויעבור לביוב. שם החיסון יחסל את הנגיף שימצא בדרך. כלומר, ימותו הנגיפים הללו ולא יפגעו בילדים שלא חוסנו.
"כך", אמר רותם הנדהם, "אז בתי תשמש מגן לילדים, שמסיבה זו או אחרת לא חוסנו?"
האחות השיבה לו מיד: "לא רוצה, לא צריך".
אז נשאר האב תוהה מדוע צריך להמציא מונחים לא מובנים כדי שההורים יסכימו לחיסון מיותר…

נהג אוטובוס מקורי לא הסתפק בתמונת טלפון לאיסור על שיחות מאחוריו. הוא כתב את השלט כולו

ללא ייסורים
הפסיכולוג וחוקר המוח, פרופ' יורם יובל, כתב הספד על עמיתו פרופ' קרלו שטרנגר, שהשאיר אחריו מורשת פסיכולוגית חשובה. שטרנגר נפטר בגיל 61. כבר בגיל 25 החל ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים קורסים  בפילוסופיה ואחר כך בפסיכולוגיה. אשתו, המתרגמת יוליה אלעד שטרנגר, כתבה "אני שבורת לב לבשר על מותו של קרלו שטרנגר שלנו, בשלווה וללא סבל"…
דבריה אלה מזכירים לי דברים שאמרה לי אמי ז"ל: "אינני פוחדת מן המוות. אני פוחדת מן הייסורים שלפני המוות".

בשם אומרו
נשיא ארצות הברית, תומס ג'פרסון (1743-1826) אמר: "בכל הזמינות ובכל התקופות היו אנשי הדת עוינים את החרות".

טוב לנסוע באוטובוס בשבת

בקול תרועה גדולה פורסמה בשבוע שעבר התוכנית לקיים שירותי אוטובוסים בסופי שבוע בגוש דן. ראשונה הודיעה על כך עירית תל אביב ופתאום נמצאו רשויות מקומיות שהצטרפו לתוכנית. כמנהגי, לא ניסיתי את השירות החדש ביומו הראשון וקראתי בעיתון על התלונות, האיחורים וחוסר המקומות במיניבוסים הקטנים. היום, שבת, החלטתי לנסות ולנסוע בקו 710 מקרית אונו לתל אביב. חינם, כמובן. זה יתרון, כי נסיעה במונית עולה 80-90 ש"ח בכל כיוון.
החלטתי להגיע לתחנה הראשונה וגם קצת לפני הזמן. במקום מצאתי שלט נייר, שהודבק מטעם העירייה על התחנה: "אסורה החניה בתחנת אוטובוס זו בשישי ושבת". ארבעה עותקים הודפסו והודבקו על קירות התחנה. שוטר בתפקיד הגיע למקום במכונית משטרה. "באתי לפנות את המקום לאוטובוס", אמר והראה לי את האוטובוס ממתין לא הרחק, במקום פנוי.
עמד השוטר והמתין, כי מכונית חנתה על המדרכה, בדיוק מול התחנה. הוא התקשר למוקד שלו ואמרו לו את המספר של הנהגת, אבל היא לא השיבה לשיחה. כל נהג מצוי היה חונה כך, כי מי שיש לו מכונית אינו מעלה על דעתו שהתחנה תפעל בשישי ובשבת.
במועד שנקבע הגיע האוטובוס, צבעוני ומאד נוח. הוא יוצא מדי חצי שעה, ובו 53 מקומות והנהג עוצר בתחנות המוכרות בדרך לתל אביב. בשאר גוש דן יש יותר אוטובוסים – כל 20 דקות יוצא אחד. עד שהגענו לעיר, עלו לנסוע כארבעים איש. לא צפוף ואיש לא היה צריך לעמוד. לא היו נוסעים שעמדו מבסוטים עם חיוך על הפנים, כפי שתוארו נוסעי השבוע שעבר.
על החזית הקדמית יש שלט "נעים בסופ"ש". שם מצויין, שמשלב את הנחמד עם התנועה בסוף השבוע.
אז בדקתי את האפליקציה שלי, "מוביט", שבה אני בודק את מוצאי האוטובוסים והופתעתי שקו השבת, 710, כבר מופיע שם.
מסתבר שיש יתרון לכך שאין ממשלה. הרשויות המקומיות דווקא עובדות – ובמרץ. והנסיעה – בחינם.
המקום הקר ביותר
שמעתי השבוע מתלמידת כתה א': מהו המקום הקר ביותר בארץ? הכנסת. "יש שם 120 מתחת לאפס", היא אמרה.

צ'כוב על האמת
מדבריו של אנטון צ'כוב: "אומרים שלבסוף האמת תנצח, אך זהו שקר".
לא פלא ששרת התרבות שלנו לא קראה אותו.

למה אנחנו קונים ככה

אני הולך, כמנהגי, לסופרמרקט של שלום. אחותי אומרת שזה סופרמרקט יקר, אבל אני בעל משפחה של אדם אחד. האם כדאי לנסוע לסופרמרקט אחר כדי לחסוך קצת?
כשאני מגיע לקופה עם עגלת מצרכים ריקה למחצה, נעמד בתור אחרי כל אלה שממלאים עגלות ובינתיים אני רואה שורה של ממתקים ומתוקים לאורך הדלפק שלפני הקופה. כן, בדיוק באותו רגע מתחשק לי לחטוף איזה חטיף. משהו שלא תכננתי, אבל מתחשק לי.  
אני יודע שבעלי הסופר יודעים על המשיכה שלי – ושל קונים אחרים – למיני מתיקה של הרגע האחרון. ערכתי משאל קטן בין מכרים: האם אתם יודעים, שמניחים את המוצרים הלא דרושים דווקא לפני קופת התשלום? כל הנשאלים ידעו על השיטה.  
אז שאלתי: האם אתם לוקחים משהו, כך ברגע האחרון? כל הנשאלים אמרו שכן… יודעים וקונים.  
קראתי באחרונה במעריב מאמר של לירז מרגלית, פסיכולוגית חוקרת התנהגות. היא, כמובן, יודעת את נושא הקניות החפוזות ומסבירה, שהמוכרנים משתדלים להבין את רגעי החולשה שלנו ולנצל אותם. הם לא למדו פסיכולוגיה, אבל העתיקו מעסקים יותר גדולים, שמעסיקים את הפסיכולוגים כדי ללמוד את חולשותינו.  
 "בעלי עסקים מנצלים כל חולשה אנושית שהם עשויים להרוויח ממנה כסף. זה לא מרושע, זו השיטה", היא כותבת. ומוסיפה: "ההחלטה הזו, שלכאורה נראית כבחירה חופשית, היא הדבר הכי רחוק מבחירה. כשאנחנו מותשים, עייפים, רעבים או לחוצים, אנו מקבלים החלטות השונות בתכלית מהחלטות המתקבלות כאשר אנחנו רגועים ושלווים".  
כלומר, יש לנו אשליה שאנחנו בשליטה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על תהליך חשיבה רציונלי. והמסקנה שלה: "תהליך קבלת ההחלטות במוחנו הוא תוצאה של שני כוחות: רציונלי ורגשי".  
שלחתי את המאמר לחבר, פרופסור לפסיכולוגיה בדימוס, והוא חייך. הפסיכולוגים מכירים את זה. לומדים על כך בבתי ספר.  
אז גם אני, שלא למדתי פסיכולוגיה, יודע את זה, ולמרות זאת אני קונה את החטיפים שהרופאים ממליצים לי לא לאכול.  
אפשר לעמוד בפיתוי? 

בסופרמרקט: הילד רוצה

דברי חכמים (על פוליטיקה)  
איזופוס (המאה הששית לפני הספירה):  "לעריץ יצלח כל תירוץ".  
אפלטון (347-427) : "אשר להמונים, אין בהם כל בינה והריהם רק חוזרים על מה ששליטיהם מועילים לספר להם".