פייסבוק זאת מלכודת דבש

פייסבוק היא הרשת החברתית הנפוצה ביותר בעולם. האם עליה נאמר "אם אתה לא שם, אתה לא קיים"? אם כן, אז אני לא קיים.  
הייתי בפייסבוק, כי אמרו לי שאפרסם שם את הבלוג שלי (זה שאתם קוראים) והוא יזכה לתפוצה גדולה מאד. אז נכנסתי לרשת החברתית וקבלתי המון, המון, המון, חברים. זאת אומרת אנשים, שאינני מכיר כתבו סיפורים שלא עניינו אותי. את הפוסטים שלי בקושי גיליתי.
הפקתי לקח והחלטתי לצאת מן הרשת. אתם חושבים שזה קל? טעיתם. לקח לי זמן ונסיונות רבים כדי למצוא איך יוצאים. בסופו של דבר הצלחתי ואני חושב שצדקתי. נכון, ציבור גדול מאד משתמש ונהנה. אז אני לא קיים…
הסיבה העיקרית שיצאתי – משום שקשה לצאת מן הרשת. אצלי זה יצר הרגשה של "מלכודת עכברים". נכנסת – תישאר! ואחרי שיצאתי (בקושי), קבלתי הודעות אוטומטיות חוזרות ש…אני מוזמן לחזור לרשת.
תוך כדי כך היה לי זמן לחשוב על מלכודת הדבש הזאת. למה פייסבוק טוב, אינני צריך לכתוב. יש מספיק הסברים ונימוקים למה זה טוב. האם יש באינטרנט גם הסברים למה זה לא כל כך טוב? אולי יש, אבל לא מצאתי.
חשבתי לעצמי מה קורה לבחור צעיר, נגיד תיכוניסט בסוף דרכו, שמשתתף במסיבה וקצת מתבסם וקצת מצטלם וקצת מכניס לרשת. למה לא? אבל אחרי ארבע שנים, כשסיים את השירות הצבאי, הוא מחפש עבודה. שולח קורות חיים לכל מיני מקומות. ושם, הבוס מורה למזכירה: "תעלי לי לפייסבוק את השמות של מבקשי העבודה". הוא רואה את סרטון מסיבת שיכורים של גיבורנו ואומר למזכירה: "את השיכור הזה אני לא צריך אצלי"…
טוב זאת רק דוגמא, אבל יש לי עוד אחת. קרה לא פעם: זוג צעיר מתחתן באהבה רבה ומבטיח זה לזו אהבת נצח. את הכל מעלים לפייסבוק בשביל המשפחה, לחברים, לכל העולם. עובר זמן ומשהו משתבש והם נפרדים. האם הם נפרדים גם מפייסבוק? האם יצליחו להסיר את סרטון אהבתם, שהפכה לאיבה מרה? כנראה שלא. בכל אופן, קל זה לא יהיה.  
לא צריך לדבר, כמובן, על כך שכל מה שעולה לרשת, עלול להיות מועתק ומועבר. כמה השמצות – חלקן כלל לא אמיתיות – הועלו בפייסבוק. בחו"ל כבר היו מקרים של התאבדות.
אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל להנהלת פייסבוק יש בוודאי הרבה יותר. הם רק לא יספרו על כך.  

רואים רחוק. את השלט על הבית לא הסירו אחרי הבחירות הקודמות. הם ידעו שיהיו עוד בחירות.

כפל לשון  
חג החנוכה מתקרב: מצחיק, שלאלה שהדליקו את המנורה קוראים מכבים.   
אמר אהוד ברק: אחד העיר לי, שהזקן שלי על הפנים. אמרתי לו, וכי מה חשבת שהוא יהיה על כף היד?…   
קבע שחקן מפורסם: תמיד כשאומרים לי שאני כוכב, אני ישר מאדים. ובצדק.
דברי מפורסתם*: חיפשתי את עצמי בוויקיפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.
איש חושב: שקלתי הרבה לפני שהחלטתי לעשות דיאטה.
התלבטות: להודות למישהו בפה מלא, זה מנומס או לא?

*מפורסתם: הוא מפורסם, אבל סתם

מהו חיסון סביבתי?

רותם ידידי שומע עברית היטב. לפחות את הדברים שאני אומר, הוא מבין. לרותם יש ילדה בת חמישה חודשים. תינוקת. היא עדיין לא מדברת, אבל את הזריקה המחומשת קיבלה. אבא שלה דואג, שלא תחלה חס וחלילה בדיפתריה, טטנוס או שעלת וגם לא המופילוס (מה זה?) ושיתוק ילדים. כן, הוא יודע במיוחד מה זה שיתוק ילדים.
אחרי שלירי, בתו, קבלה את הזריקה, שאלה האחות במרפאה: "אתה מוכן שהיא תקבל גם חיסון סביבתי?"
היה לאחות חיוך רך כששאלה את השאלה ורותם החל לחשוש. נכון, הוא יודע עברית, אבל מה זה "חיסון סביבתי" לא הבין. אז הוא שאל.
האחות, עם אותו חיוך יודע דבר, הסבירה שהילדה כבר מחוסנת גם נגד שיתוק ילדים. אבל אם היא תקבל חיסון נוסף, היא לא תינזק. החיסון הזה ייצא מן הגוף אל השירותים ויעבור לביוב. שם החיסון יחסל את הנגיף שימצא בדרך. כלומר, ימותו הנגיפים הללו ולא יפגעו בילדים שלא חוסנו.
"כך", אמר רותם הנדהם, "אז בתי תשמש מגן לילדים, שמסיבה זו או אחרת לא חוסנו?"
האחות השיבה לו מיד: "לא רוצה, לא צריך".
אז נשאר האב תוהה מדוע צריך להמציא מונחים לא מובנים כדי שההורים יסכימו לחיסון מיותר…

נהג אוטובוס מקורי לא הסתפק בתמונת טלפון לאיסור על שיחות מאחוריו. הוא כתב את השלט כולו

ללא ייסורים
הפסיכולוג וחוקר המוח, פרופ' יורם יובל, כתב הספד על עמיתו פרופ' קרלו שטרנגר, שהשאיר אחריו מורשת פסיכולוגית חשובה. שטרנגר נפטר בגיל 61. כבר בגיל 25 החל ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים קורסים  בפילוסופיה ואחר כך בפסיכולוגיה. אשתו, המתרגמת יוליה אלעד שטרנגר, כתבה "אני שבורת לב לבשר על מותו של קרלו שטרנגר שלנו, בשלווה וללא סבל"…
דבריה אלה מזכירים לי דברים שאמרה לי אמי ז"ל: "אינני פוחדת מן המוות. אני פוחדת מן הייסורים שלפני המוות".

בשם אומרו
נשיא ארצות הברית, תומס ג'פרסון (1743-1826) אמר: "בכל הזמינות ובכל התקופות היו אנשי הדת עוינים את החרות".

טוב לנסוע באוטובוס בשבת

בקול תרועה גדולה פורסמה בשבוע שעבר התוכנית לקיים שירותי אוטובוסים בסופי שבוע בגוש דן. ראשונה הודיעה על כך עירית תל אביב ופתאום נמצאו רשויות מקומיות שהצטרפו לתוכנית. כמנהגי, לא ניסיתי את השירות החדש ביומו הראשון וקראתי בעיתון על התלונות, האיחורים וחוסר המקומות במיניבוסים הקטנים. היום, שבת, החלטתי לנסות ולנסוע בקו 710 מקרית אונו לתל אביב. חינם, כמובן. זה יתרון, כי נסיעה במונית עולה 80-90 ש"ח בכל כיוון.
החלטתי להגיע לתחנה הראשונה וגם קצת לפני הזמן. במקום מצאתי שלט נייר, שהודבק מטעם העירייה על התחנה: "אסורה החניה בתחנת אוטובוס זו בשישי ושבת". ארבעה עותקים הודפסו והודבקו על קירות התחנה. שוטר בתפקיד הגיע למקום במכונית משטרה. "באתי לפנות את המקום לאוטובוס", אמר והראה לי את האוטובוס ממתין לא הרחק, במקום פנוי.
עמד השוטר והמתין, כי מכונית חנתה על המדרכה, בדיוק מול התחנה. הוא התקשר למוקד שלו ואמרו לו את המספר של הנהגת, אבל היא לא השיבה לשיחה. כל נהג מצוי היה חונה כך, כי מי שיש לו מכונית אינו מעלה על דעתו שהתחנה תפעל בשישי ובשבת.
במועד שנקבע הגיע האוטובוס, צבעוני ומאד נוח. הוא יוצא מדי חצי שעה, ובו 53 מקומות והנהג עוצר בתחנות המוכרות בדרך לתל אביב. בשאר גוש דן יש יותר אוטובוסים – כל 20 דקות יוצא אחד. עד שהגענו לעיר, עלו לנסוע כארבעים איש. לא צפוף ואיש לא היה צריך לעמוד. לא היו נוסעים שעמדו מבסוטים עם חיוך על הפנים, כפי שתוארו נוסעי השבוע שעבר.
על החזית הקדמית יש שלט "נעים בסופ"ש". שם מצויין, שמשלב את הנחמד עם התנועה בסוף השבוע.
אז בדקתי את האפליקציה שלי, "מוביט", שבה אני בודק את מוצאי האוטובוסים והופתעתי שקו השבת, 710, כבר מופיע שם.
מסתבר שיש יתרון לכך שאין ממשלה. הרשויות המקומיות דווקא עובדות – ובמרץ. והנסיעה – בחינם.
המקום הקר ביותר
שמעתי השבוע מתלמידת כתה א': מהו המקום הקר ביותר בארץ? הכנסת. "יש שם 120 מתחת לאפס", היא אמרה.

צ'כוב על האמת
מדבריו של אנטון צ'כוב: "אומרים שלבסוף האמת תנצח, אך זהו שקר".
לא פלא ששרת התרבות שלנו לא קראה אותו.

למה אנחנו קונים ככה

אני הולך, כמנהגי, לסופרמרקט של שלום. אחותי אומרת שזה סופרמרקט יקר, אבל אני בעל משפחה של אדם אחד. האם כדאי לנסוע לסופרמרקט אחר כדי לחסוך קצת?
כשאני מגיע לקופה עם עגלת מצרכים ריקה למחצה, נעמד בתור אחרי כל אלה שממלאים עגלות ובינתיים אני רואה שורה של ממתקים ומתוקים לאורך הדלפק שלפני הקופה. כן, בדיוק באותו רגע מתחשק לי לחטוף איזה חטיף. משהו שלא תכננתי, אבל מתחשק לי.  
אני יודע שבעלי הסופר יודעים על המשיכה שלי – ושל קונים אחרים – למיני מתיקה של הרגע האחרון. ערכתי משאל קטן בין מכרים: האם אתם יודעים, שמניחים את המוצרים הלא דרושים דווקא לפני קופת התשלום? כל הנשאלים ידעו על השיטה.  
אז שאלתי: האם אתם לוקחים משהו, כך ברגע האחרון? כל הנשאלים אמרו שכן… יודעים וקונים.  
קראתי באחרונה במעריב מאמר של לירז מרגלית, פסיכולוגית חוקרת התנהגות. היא, כמובן, יודעת את נושא הקניות החפוזות ומסבירה, שהמוכרנים משתדלים להבין את רגעי החולשה שלנו ולנצל אותם. הם לא למדו פסיכולוגיה, אבל העתיקו מעסקים יותר גדולים, שמעסיקים את הפסיכולוגים כדי ללמוד את חולשותינו.  
 "בעלי עסקים מנצלים כל חולשה אנושית שהם עשויים להרוויח ממנה כסף. זה לא מרושע, זו השיטה", היא כותבת. ומוסיפה: "ההחלטה הזו, שלכאורה נראית כבחירה חופשית, היא הדבר הכי רחוק מבחירה. כשאנחנו מותשים, עייפים, רעבים או לחוצים, אנו מקבלים החלטות השונות בתכלית מהחלטות המתקבלות כאשר אנחנו רגועים ושלווים".  
כלומר, יש לנו אשליה שאנחנו בשליטה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על תהליך חשיבה רציונלי. והמסקנה שלה: "תהליך קבלת ההחלטות במוחנו הוא תוצאה של שני כוחות: רציונלי ורגשי".  
שלחתי את המאמר לחבר, פרופסור לפסיכולוגיה בדימוס, והוא חייך. הפסיכולוגים מכירים את זה. לומדים על כך בבתי ספר.  
אז גם אני, שלא למדתי פסיכולוגיה, יודע את זה, ולמרות זאת אני קונה את החטיפים שהרופאים ממליצים לי לא לאכול.  
אפשר לעמוד בפיתוי? 

בסופרמרקט: הילד רוצה

דברי חכמים (על פוליטיקה)  
איזופוס (המאה הששית לפני הספירה):  "לעריץ יצלח כל תירוץ".  
אפלטון (347-427) : "אשר להמונים, אין בהם כל בינה והריהם רק חוזרים על מה ששליטיהם מועילים לספר להם". 

בודדים גרים בנגב

הנבטים השאירו כאן כתובת. צילום: יאיר דקל

נסעתי בדרכי הנגב לא אחת וראיתי את השלטים "חוות בודדים" וחלפתי עליהם בדרכי למצפה רמון, לירוחם, לדימונה ואף לאילת. יש יישובים כאלה, חשבתי וזכרתי שהיה זה אריאל שרון, בהיותו שר החקלאות, נלחם למען הקמתם של יישובים כאלה.
בשבוע שעבר הזדמן לי לבקר באחת מהן, חוות כרמי עבדת, והופתעתי לטובה. מקום מטופח, עם צריפים אחדים, עצים רבים, מחסנים וסככות. בחוץ, מסביב, בערוצי הנחלים נטועים כרמי ענבים וגם עצי זית נטועים, ירוקים ויפים.
לפני 21 שנים הקימו חנה ואיל יזרעאל את חוות כרמי עבדת והחלו בנטיעת הכרמים. גידול הענבים היה חלק מפרויקט דרך היין, של חוות שניטעו על שרידיהן של חוות עתיקות.  הנבטים היו מלכי המדבר בנגב ובסיני כשהעבירו מור ולבונה מהודו. הם הסתירו את מקורות המים או הבארות.
הכרם השתול על הטרסות העתיקות נהנה משיטפונות החורף של הר הנגב, ממנות הקור בחורף ומן היובש של הקיץ. תנאי אקלים משובחים אלה היו הבסיס לתעשיית היין הגדולה שהייתה כאן בעבר דבר שהוביל באופן טבעי להחלטה להקים יקב בוטיק בחווה.
אייל סיפר לנו, המטיילים, שבזמנו פורסמה הודעה על הקמת שלושים חוות כאלה. רק 24 חוות יושבו על ידי בודדים ומשפחות, שבחרו להתיישב בערבה הריקה. "לא היה כאן כלום", הוא אמר והסתכל על העצים, המבנים והגפנים שמכסים את השטח.
היו מכשולים בדרך ואנשי משרד החקלאות, שרצו למנוע את ההתיישבות, הודיעו פתאום שהחוות חולקו ללא מכרז, כדין. הנושא הגיע לבית המשפט והאישורים ניתנו. "לא היה סיכוי לפרסם מכרז, כי לא היו מספיק מתעניינים ולא אוכלסו כל שלושים החוות שהוקצבו", סיפר אייל. נוסף לכך, טען: "אם מישהו בממשלה לא פרסם מרכז, זאת לא בעיה שלי. שהממשלה תפתור את הבעיה"…
– אז איך חיים לבד? – שאלו.
"לא לבד", השיב. המועצה האזורית אימצה את היישובים ויש הרבה  פעילויות וחוגים חברתיים. נוסף לכך, אנשים באים לבקר זה אצל זה ויש חיי חברה עשירים. הרבה יותר מאשר בכרך. עוד סיפר, כי בנם של בעלי חווה אחרת, חלה ונזקק לטיפול. בעלי חוות סמוכים התארגנו ובמשך חודש שלם עשו תורנויות עזרה בחוותו.
– ואם צריך עזרה רפואית? – נשאל.
"צריך מכונית טובה כדי להגיע מהר לבאר שבע", השיב בגילוי לב.
חוות כרמי עבדת מזמינה קבוצות ובודדים לביקור, בהתאם לעיקרון שחוות הבודדים פתוחות לקהל.

נימוק לפינוי בינוי
בבית תל אביבי נמנו הדיירים והחליטו שטוב להם לעשות שיפוץ בבניין (תמ"ה 38). לקבל עוד חדר לדירה ומעלית ובמקום הבית המתפורר, יהיה להם בניין חדש. אבל נמצא דייר סרבן. על כל הצעה אמר "לא" ותירוציו עמו. הוא טען, שיהיו לו הוצאות כאלה ואחרות (מלבד שכירת דירה בימי השיפוץ) בסכום עתק של מאה אלף שקלים. הדיירים לא כל כך האמינו, אבל לא הצליחו לשכנע את הסרבן. נכון, החוק אומר שרוב הדיירים יכול להחליט, אבל לא רצו לריב עם שכן.
יום אחד, אחרי שרוב השכנים חתמו על חוזה הנטישה לקראת פינוי בינוי, הלך אחד מהם אל הסרבן ואמר לו: 
"נניח, שבאה לך הצעה: תביא מזוודה עם מאה אלף שקלים במזומן ותקבל מזוודה עם מיליון שקלים במזומן. תספור אותם ותבדוק שלא זיוף ולא טעות כאן. האם תעשה את העיסקה?"
השכן הסרבן הביט באי אימון, ואז המשיך שכנו: "נניח שיש לך הוצאות על פינוי הדירה. אבל תקבל דירה ששווה הרבה יותר. לא כדאי?"
הסרבן חתם.

על השחיתות
ד.י. יובניס, שחי במקביל לישו, עם תחילת הספירה  (47-138), אמר:  "מעולם, אדם לא הפך בין לילה מושחת ללא תקנה".

זאת לא ממשלה ימנית

לא רוצה להיות שר

יש לנו ממשלה ימנית?" – שאלתי שאלת תם בפרלמנט. העיניים נסובו אלי וכמה נראו כאילו הגיבו: "מה השטות הזאת לך", ואחרים אמרו בקול ברור: "בוודאי שיש לנו ממשלה ימנית".
"לא", אמרתי. "הממשלה שלנו לא ימנית. ממשלה ימנית, זאת אומרת לאומית (או לאומנית) כלומר כל המפלגות בה הינן לאומיות". כאן עצרתי לרגע, הבטתי בפנים המופתעות שסביב השולחן. ציפיתי לתגובות השליליות, והן אכן הגיעו.
"נכון, אנחנו אחרי שתי מערכות בחירות, אבל כבר יותר מעשר שנים יש לנו ממשלות ימניות", הסבירו לי עמיתי לשולחן ולא הבינו מדוע אני מתעקש.
"טוב, בממשלה יש היום ליכוד ונתניהו הוא ראש הממשלה. אין ספק. עימו יושבים בממשלה אנשי 'הבית היהודי'. יצטרפו אליהם שלושה חברי כנסת של 'הימין החדש' סך הכל 35 ח"כים. אין מחלוקת שהם אנשי ימין, לאומנים.
"טוב, לממשלה אין כרגע רוב וזו ממשלת מעבר. אבל אנחנו שומעים כבר שנים, שזאת ממשלת ימין וחס וחלילה שמישהו לא יפיל את הימין מן השלטון. ימין, יש לזכור, הם לאומנים גאים. אבל אני טוען, שהממשלה איננה ימנית".
– הסבר! אתה לא יכול להגיד דברים אלה סתם! – קראו לי מסביב לשולחן.
"בממשלה יש שתי סיעות דתיות. בסך הכל 16 חברי כנסת. הם לא לאומיים", השבתי בעוז. "אלה מפלגות עם צרכים כספיים. ילדי אגודת ישראל, למשל, לומדים יידיש על פני עברית. האם זו לאומיות? צעירי החרדים משתמטים בהמוניהם משירות בצה"ל בעזרת אישורים רפואיים מוטלים בספק. האם הם חונכו ללאומיות?
"כלומר, אלה מפלגות לא לאומיות! ממשלה ש-16 מחבריה אינם לאומיים, איננה ממשלה ימנית. היא ממשלה, שללא ספק מקיימת מדיניות לאומית. למפלגות הדתיות יש שיקולים והן תומכות בכל מהלך מדיני-ימני, אבל אינן מפלגות ימניות", המשכתי.
"כדאי גם להזכיר, שהרב יעקב ליצמן ביקש לא להיות שר הבריאות, אלא סגן שר בלבד, שאיננו אחראי למדיניות הממשלה. ונוסף על כך, הרב עובדיה יוסף תמך, בזמנו, בהחזרת שטחים. אבל זה היה מזמן".
שתקתי. זה הזמן לשתות קפה. מסביב לשולחן היו הימהומים. אולי ספקות. ביטחון, כבר לא היה.

היה הסכם שלום

בנובמבר 1977 הגיע אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לביקור בישראל. הוא נאם בכנסת, דיבר עם ראש הממשלה מנחם בגין וגם עם ראש הממשלה הקודמת, גולדה מאיר.
באותו חודש ערכתי את החוברת "לא עוד מלחמה", שפורסמה בחנויות. אני מודה, הייתי תמים כשערכתי אותה, אבל השלום עדיין קיים.

אישיגורו: לעולם אל תיתן לי ללכת

בעבר בקיימבריג', אנגליה, וישבתי עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך?" עניתי, "יאיר דקל". כל כך, פשוט. ראיתי את הבהלה על פניו והוא אמר: "או, איזה שם"…
לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קאזואוֹ אישיגוּרוֹ, שנולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי. רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו ולדעתי, גם הספר הזה שתורגם לעברית, עומד במשימה.
לפני שקראתי אותו, שמעתי על הספר שהוא קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה ואני קראתי אותו בעניין רב.
אישיגורו בנה בספר עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים – ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטי פרטים – מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר.
אצלו יש ילדים משובטים ואורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, והיא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים, כבני עשרים, שמותם קרב. במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט לאט מגלה לילדים ולנערים את הסיפור של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לדעת את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי.
הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוXר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר, כל לשאול "במה מותר האדם מן הבהמה?" ולא אפרט, כדי לא לספר כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.
הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר.
התקופה היא סוף שנות ה־90 באנגליה, שבה חוסלו הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים – קת, רות וטומי – נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל. המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי, אין ספק בכך.
את שם הספר בחר המחבר מן שיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית על ידי אלון עדר).
 מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי, כך כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

אוטובוסים גם בערבית

שמתי לב באחרונה שעל אוטובוסים מחברות שונות מופיע שם התחנה הסופית בעברית, באנגלית וגם בערבית. שאלתי את דוברות חברת "קווים" מה מקור השינוי. נמסר לי שזאת הוראה של משרד התחבורה.
פניתי פעמים אחדות אל דובר משרד התחבורה, אבנר עובדיה, ולא נעניתי.
מעניין, שהשינוי נכנס לפועל דווקא בימיו של שר התחבורה (הזמני) בצלאל סמוטריץ', שעמדתו כלפי ערבים ידועה.

קאוזאו אישיגורו – זכה בצדק בפרס נובל

אורי אילן – לא בגדתי, המתאבד הנשכח

האנדרטה. משמאל רן כהן ומיכל לנס

יצאתי לסיור של המועצה לשימור אתרי מורשת אל רמת הגולן. הסיור לרמת הגולן הוגדר "לא בגדתי! – סיפורם של אורי אילן והחוליה". כשהאוטובוס התחיל לנסוע, הודיע המדריך, אהרל'ה ברינדט, שיש לו הפתעה ולכן שינה את המסלול: אנחנו נעצור ליד המקום, שבו היה עמוד תקשורת עם הטלפונים של הצבא הסורי. יש שם אנדרטה (אחת מארבע) לזכרו של אורי אילן ושם יישא דברים ח"כ לשעבר רן כהן, שהיה צנחן וקצין בצנחנים והגיע לדרגת אל"מ. 
אורי אילן התאבד בשנת 1955. הוא התנדב לצאת עם חוליה של צה"ל אל רמת הגולן, להחליף סוללות במכשיר האזנה שחובר אל רשת הטלפונים הסורית. מארב עצר את תשעת אנשי החוליה והם נחקרו באלימות קשה. לאורי אילן סיפרו חוקריו, שכל חבריו כבר נהרגו וממנו יוציאו את כל הסודות. אורי אילן התאבד.
כשסיפרתי לבתי, שהיא כבר מזמן לא צעירה, שאני עומד לספר את הסיפור, שאלה אותי בתמיהה: מי היה אורי אילן? סיפרתי לה את סיפורו של חייל, שהקריב את חייו כדי לא לספר סודות, אמרה: "מגיע לו צל"ש על ההקרבה".
כשהגענו אל האנדרטה בגולן, סיפר רן כהן (צנחן ואל"מ במילואים) כי בצה"ל לא מזכירים את מורשתו של אורי אילן: "לא נתקלתי במצגת צה"לית לזכרו". את הדברים אמר בנוכחות כמה מחבריו של החייל, ובהם מיכל לנס מבית אלפא, שהיתה חברתו באותם ימים.
רן כהן היה חבר קיבוץ גן שמואל, שבו נולד אורי אילן לשלמה אילן ולפייגה אילנית.
עוד סיפר, כי בעת שהחוליה נחקרה בסוריה, הציעו נציגים שלהם לפייגה אילנית, חברת כנסת מטעם מפ"ם ואמו של אורי אילן: "אנחנו מוכנים לשחרר את בנך". אילנית השיבה: "או שאתם משחררים את כולם, או אף אחד". הסורים לא הסכימו לשחרר את השבויים וגופתו של אורי אילן הוחזרה ראשונה.
הגופה הועברה בתוך יום לישראל, בעוד ארבעת חבריו נשארו בשבי. כשהגיעה הגופה לקיבוץ משמר הירדן נמצא פתק, שהחביא בבגדיו ובו כתב "לא בגדתי, התאבדתי". הרמטכ"ל דאז, משה דיין, ציטט מהפתק רק את שתי המילים הראשונות "לא בגדתי", ומילים אלה הפכו לסמל של הקרבה אישית למען ביטחון המדינה.
בחיפוש על הגופה נמצאו עוד שמונה פתקאות. אורי אילן השתמש בכפיס עץ כדי לחורר בדפי נייר את הדברים שהשאיר לנו כמורשתו.
סיפר רן כהן, כי בהיותו חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, התקשר אליו אחיו של אורי וסיפר כי הפתקים, שהיו ברשות צה"ל, נעלמו. כהן עורר סערה בכנסת בעת שנציג צה"ל הופיע בפני הוועדה והפתקים אמנם נמצאו ונשמרים בידי הצבא.

מצידה האחורי של האנדרטה חרוט שיר שכתב המשורר נתן אלתרמן שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן:

"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.      
זהו אורי אילן שנלחם באין – עד
סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."


כשהגענו אל האנדרטה השניה לזכרו, נמצאנו בשיפולי קיבוץ משמר הירדן. מצאנו במקום כמה מבני בטון מוזנחים ומלוכלכים. היה כאן מחנה צבאי וכעת הוא נטוש. הדלתות פתוחות וצואת יונים בחדרים בתוך ערימות אבק. בחדר אחד, בפינה, "מוזיאון" – תמונות תלויות על הקיר לציין את החייל שהתאבד כדי לא למסור סודות. חבריו הקימו עמותה שדאגה לזכרו. צה"ל לא השתתף.  
בדקתי ומצאתי שאורי אילן לא היה השבוי הישראלי היחיד שהתאבד בכלאו. סגן אלוף מאיר (מקס) בנט, שהיה איש מחתרת בפרשת "עסק הביש" במצרים, התאבד שם אחרי עינויים קשים.  

נשיא בית המשפט העליון כאחד הנוסעים

את מאיר שמגר פגשתי פעם או פעמיים בנסיבות חברתיות. לא דיברנו, אבל התרשמתי מאישיותו החמה והחברותית. מפגישות ארעי אלה ודברים שקראתי עליו כשכיהן בתפקידים ציבוריים, אני משוכנע שהדברים של שי גולדן, הינם מדוייקים.
כתב העתונאי שי גולדן: "בשנת 1993, שירתתי כדייל קרקע בחברת "אל-על. באחד מימי הקיץ הומי האדם, נתקלה עיני במאיר שמגר עומד בתור לבידוק הבטחוני, כאחד האדם, בחלק של הנוסעים במחלקת התיירים.
לפי חישוביי, היה עליו להמתין בתור למעלה משעה, עד שיעבור לצ'ק אין ומשם הלאה. "נשיא בית המשפט העליון!", הצבעתי עליו. ללא מאבטחים. ללא עוזרים. ללא מלווים. רק הוא, ורעייתו, בתור לבידוק הבטחוני. ניגשתי אליו, כדי להציע לו ליהנות מהשירות שמציעה המחלקה שלנו – מקום שבו הבידוק אורך שניות קצרות.

d79ed790d799d7a8-d7a9d79ed792d7a8-d79ed7aad795d79a-d799d7a9d7a8d790d79c-d794d799d795d79d-5

מאיר שמגר (מתוך ישראל היום)

"מר שמגר?", נפניתי אליו, בזהירות, מתוך חשש שאפשר וטעיתי בזיהוי. הוא היה גבוה להפתיע, צנום מאד, אבל עמידתו זקופה. שיערו כסוף ומקליש וכפות ידיו אחזו בעגלת המזוודות. "כן", הוא השיב. "שמי שי, ואני נציג 'שירות שלום', המיועד לנוסעים חשובים. אשמח ללוות אותך לדלפק הבידוק שלנו ולחסוך לך את התור". הוא נתן בי מבט קצר, הייתי אז בן 22, ואמר בשלווה, "אנחנו מרגישים פה מאד בנח", והתכוון אליו ולרעייתו.
הטרמינל הקטן היה צפוף, סואן, הומה, דחוס, ומאד לא נעים. "אלה ההוראות שלנו, כאשר אנו מזהים נוסע חשוב, לקדם אותו ולהקל עליו".
"הוא הביט בי בשלווה ואמר, "ידידי, אני לא נוסע חשוב. אני נוסע כמו כל אחד מהנוסעים כאן. ובאמת, אנחנו בטוב כאן. תודה על הצעתך". לא היה זה המקרה הראשון בו זיהיתי בתור חבר כנסת או פרצוף מוכר אחר. כולם נעתרו,ללא היסוס, לטובת קיצור תהליכים זריז ואלגנטי. הוא היה הראשון שסירב.
"אבל אדוני, אתה נשיא בית המשפט העליון", הזכרתי לו. "יש לי כרטיס למחלקת תיירים, ועליי לעמוד בתור של מחלקת התיירים. זה לא הוגן שאני לא אעמוד בתור והם כן", אמר והחווה בראשו על האנשים סביב. "אני ממש מבקש, אדוני", ניסיתי בפעם האחרונה, והוא אמר, "הכל בסדר. עשית את מלאכתך כראוי, עכשיו שוב לעמדה שלך. אני מבטיח לך שנסתדר כאן". "
"מסביב החלו האנשים מרימים עיניהם ומזהים את הדמות שנעמדה ביניהם בתור. התלחששויות התחילו, מבטים לוכסנו, ושמגר החל זע בחוסר נוחות. "בבקשה", אמר בקול רך, "שוב לעמדתך". שבתי לעמדתי וליוויתי אותו במבטי לאורך השעתיים בקירוב שעמד שם. ואז, כשעלה במדרגות הנעות, עם שאר הנוסעים, לעמדת בידוק הדרכונים, אמרתי לשותפתי לדלפק 'יש שופטים בישראל'. והיא אמרה, 'כן, אה?'"
חדשות טובות
בעבר, כתבתי שתל אביב עיר מסוכנת וציינתי שרוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים, פוגעים בהולכי רגל ואלה עלולים להישאר הרוגים על המדרכה או אולי לצאת בשן ועין לבית החולים הקרוב. מי יזהה את הרוכב/ת שדהר ונעלם? דרוש מספר לכל כלי כזה, שעד ראיה או פקח יוכל לזהותו ואפשר יהיה להתלונן במשטרה.
ביום ששי האחרון, שמעתי בחדשות ערוץ 13, שבמשרד התחבורה חושבים על התקנת מספרים לאופניים וקורקינטים חשמליים. לא משהו גדול ולא יקר.
מעולה!