תשתה קפה טורקי ותתעורר

אני אוהב קפה. קפה טורקי רתוח, למנוע ספק. בבתי קפה בתל אביב ממעטים להציע קפה טורקי אמיתי וכאשר הם אומרים "קפה טורקי", בדרך כלל מתכוונים לקפה שחור, שהיה מקובל על היֶקים והוא, למעשה, "קפה בוץ". פשוט, אין להם סבלנות, בבתי הקפה שאני מכיר, לחכות עד שהקפה ירתח בקומקומון הקטן (בוויקיפדיה מצאתי ששמו ג'זווה. פינג'אן, היא הכוס הקטנה) ולא יגלוש ויטנף את הכיריים. אז אין לי ברירה, אלא לשתות אספרסו. נסקפה – מוטב לומר, נס שהוא קפה – בל יעלה על השולחן.
קפה - הספרכאשר הייתי עם חבר בטיול באיסטנבול, הלכנו ברחוב התיירות, אסתקלאל, וחיפשנו בית קפה עם קפה טורקי. הביטו בנו המקומיים בפליאה ואמרו: "אין לנו קפה טורקי. יש תה, אם אתם רוצים" והציעו את המשקה החם בכוסיות מיוחדות. הרהרתי, מה, גם אתא תורכּ לא שתה קפה תורכי?…
הלכנו ברחוב לאורכו, עד שהיפנו אותנו לסימטה צדדית. נכנסנו אליה והרגשנו ריח לא שיגרתי. שם גם מצאנו בית קפה שמגיש קפה מבושל ("קפה טורקי") ובסמטה היה גם ריח לא רגיל לאפנו. חשיש. שתי הארומות הדיפו בערבוביה.
ניסיתי לברר מדוע אנחנו קוראים לקפה הזה "קפה טורקי" ודווקא הטורקים מכחישים את קיומו? שמעתי שהקפה הגיע לאירופה בסביבות קרב וינה בשנת 1683, שבו ניצחו האירופים. באותה תקופה חדר המשקה החום ליבשת ולכן קראו לו "קפה טורקי" והשם נפוץ בכל המערב. גירסה אחרת אומרת, שבעת הכישלון בקרב, הטורקים השאירו בווינה מאות שקים של פולי קפה.
בארץ, שבה יש חובבי קפה טורקי רבים, מעטים יודעים שאת הקפה מומלץ לשתות בטקסיות רבה: לאחר שהאורח שותה את המשקה המר, הוא מניח את הפינג'אן כשהוא הפוך על הצלוחית ואז המארחת קוראת לו מהשחור השחור הזה הנותר על דפנות הכוס הפנימיות והעתידות)  הלא-שחורות, כך הוא מקווה) על-פי שאריות המשקעים השחורים (כמעט כמו מבחן רורשך עממי).
רבים שותים את הקפה הזה עם התבלין הל שנותן לו טעם קצת ייחודי. אחרים מעדיפים דווקא את התבלין התימני, חווייג'. בכל מקרה, המהדרין שותים בלי סוכר בכלל (ואז לא צריך כלל כפיות) או עם מעט מאד סוכר.
וביוון, הזהירו אותי לא להגיד את המילים "קפה תורכי". אז נסעתי לקפריסין (כמובן, לא בחלק הטורקי) ושם דווקא היה הרבה וטוב. ידעתי, שעדיף לחפש את בתי הקפה הקטנים, שבהם יושבים זקני הכפר ומשחקים שש-בש. כך הנחייתי את נהג המונית והוא הביא אותי למקומות אלה, שהתיירים אינם מקלקלים אותם.
כאן למדתי שלא להגיד "קפה טורקי". לפני שנים רבות מאד היה האי חלק מן האימפריה הטורקית והתושבים לא שכחו זאת. אחר כך חזרו הטורקים וכבשו את חלקו הצפוני של קפריסין ולכן "טורקי" הוא מלה מגונה באי הסימפטי הזה. תגיד "קפה מֶטריוֹ", לימדו אותי המקומיים. כלומר, "קפה בינוני", שאיננו מר מדי וגם לא מתקתק. ומי שאינו יודע יוונית (כמוני), יכול להגיד גם באנגלית Medium coffee…
מקור הצמח הוא במחוז קפה באתיופיה. מקור אחד מספר שמיסטיקן תימני ראה באתיופיה (היא חבש) עיזים מלאות מרץ, במיוחד כשהן אוכלות מן הפוֹלים. אחרים מספרים את אותו הסיפור על רועה עיזים שטעם זאת. ויש גם שאומרים, שנזירים אתיופים נהגו ללעוס את הפולים כדי לשמור על עירנות. סוחרים תימניים הביאו אותם לארצם והחלו לגדל אותם שם (זה הולך טוב עם לעיסת ג'ת וגם עוזר לכוח הגברא) והפירות עברו גם לברזיל ובסוף המשקה הגיע גם אלינו.
פעם, אמרתי לבחורה יווניה: "את עולה אליי לשתות קפה שחור טורקי?!" והיא ענתה: נהרוג טורקי, טורקי…
הנה המלים של השיר קפה טורקי מפי אריק איינשטיין (מילים, יענקל'ה רוטבליט,  לחן, מיקי גבריאלוב):
"אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
"אתה המשורר.
"אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי.
"אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי? "
לפני כשלוש שנים ויותר, הופיע גם בעברית הספרון "קפה – היסטוריה תרבותית מסביב לעולם", עורך ס. מילטון. נתן לי אותו ידידי, שמואל, שנסע איתי לאיסטנבול וראה אותי במצוקתי מחפש קפה טורקי…

 זר או עציץ

זוג נכנס למשתלה וביקש לקנות זר פרחים לשבת.
אמרה השתלנית: "זר יחזיק שבוע לכל היותר. קנו עציץ. זה יישאר לזמן רב ויפרח בכל עונה".

הכנסיה הרוסית בתל אביב שלא הכרתי

כשנסעתי במשך שנים בדרום תל אביב, ברחוב הרצל או דרך קיבוץ גלויות, הסתכלתי מבעד לחלון על הכנסיה שעל הגבעה –  הכנסיה הרוסית. "המוסקוביה", קראנו לה וידענו, שיהודי לא יוכל להיכנס לשם. רק מי שבא להתפלל יכול לבוא בשעריה.

גן מטופח מקיף את הכנסיה בעלת הצריחים

פעם, בעבר הרחוק, היה יהודי אחד שביקש להיכנס לכנסיה. ישראל בר שמו. סא"ל בצה"ל ועוזרו של דוד בן גוריון וגם מרגל רוסי. הוא נתפס ליד גדר הכנסיה, כשצרור מסמכים סודיים בידו והוא היה אמור לתת אותם לנציג הק.ג.ב. שהתגורר במתחם הכנסיה הרוסית. בר נתפס ונידון למאסר.
עכשיו שמעתי מאילן שחורי, שאפשר להיכנס לכנסיה. היא פתחה את שעריה למטיילים ואין צורך להתפלל…
אילן שחורי, עתונאי בהארץ בעברו וחוקר תל אביב היום, מוביל מטיילים שאוהבים את העיר. בסיוריו גיליתי לא אחת פינות בעיר, שלא ידעתי עליהן או ידעתי מעט והתגלה לי עוד הרבה.
כך, ביום ששי בבוקר, נאספנו חבורה של חובבי העיר לטיול בכנסיה היפהפיה, שגנים מטופחים סובבים אותה.
דרך גן רב עצים מטופחים, שפורחים בצבעים שונים, מגיעים אל פתחה של הכנסיה השמורה היטב. הבנין הצבעוני פתוח לרווחה ורוח קלילה מנשבת בחוץ ומקילה על החום המעיק. בתוך הבניין מושבים למתפללים והרבה מאד ציורים של נביאים עם כיתובים ברוסית, ליודעי ח"ן. כנסיה פרבוסלבית למהדרין.
בחצר כמה מבנים, המשמשים למגורים. בעבר, שימשו למגוריהם של חלק מאנשי השגרירות שרבים מהם לא היו דיפלומטים. כשממשיכים בחצר מגיעים אל הכנסיה של טביתא.
למה כאן? על כך סיפר אילן שחורי והוספתי מויקיפדיה:
ביפו העתיקה נמצא בית שמעון הבורסקאי, שבו התארח פטרוס הקדוש, משליחיו של ישו. לפי המסורת הנוצרית, הוא היה האפיפיור הראשון. הרוסים מאמינים, שביתו של פטרוס היה באבו כביר של היום.
פטרוס היה בלוד, הסמוכה ליפו והוא נקרא אל מותה של אשה מאמינה ורבת חסד בשם טביתא. כאשר הגיע לעליית הגג שבה שכבה גופתה לפני הקבורה, התפלל לאלוהים ואז פנה אל המתה: "טביתא, קומי!" היא  פקחה את עיניה והתיישבה.
הולכים עוד מעט בחצר ויורדים אל המערה, שבה קבורה טביתא. המערה משמשת מקום תפילה ורבים באים להדליק נרות ולהתפלל. כשחבורתנו ירדה במדרגות, לא אחד נפגע בראשו מן התקרה הנמוכה.
בבקשה לא להתבלבל עם טליתא קומי שבירושלים.
רוצים, תאמינו. אני יודע שבכל הנושא של דת ואמונה – אי אפשר להתערב.
כשיצאנו לחצר המרוצפת של הבניין, יכולנו לראות את הגבעה הגבוהה השלטת על יפו. בימי מלחמת השחרור היתה חשיבות רבה לגבעה הזאת במערכה על השכונות הערביות בעיר.
בשנת 1831 נכבשת ארץ ישראל על-ידי צבאו של מוחמד עלי ממצרים. בעשר שנות שלטונו הגיעו לכאן תושבים רבים מאד ממצרים והקימו כפרים מסביב, ביניהם סלמה (כפר שלם), מנשיה, סומייל וגם אבו כביר, שבו אנחנו מטיילים. בכפרים אלה נחפרו בארות (בַּיארות) ונטעו פרדסים, שהפכו ליצוא חשוב ביותר מארץ ישראל. במבט מן הגבעות אל הסביבה, אפשר לראות מעט מן השכונות המצריות הללו.
באזור היה גם בית קברות יהודי עם מציבות כתובות עברית או יוונית (שהיתה שפת הארץ בימי התקופה הרומית). הוא השתרע מרחוב קיבוץ גלויות ועד לגדר הדרומית של הכנסייה הרוסית.
בית העלמין נתגלה  לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו. חלק מהמצבות רכש הברון פיטר פון יוסטינוב, תושב יפו. בגלל קשיים כלכליים, הוא  מכר את אוספו למוזיאון באוסלו שבנורבגיה. בעקבות מאבקו של העתונאי והארכיאולוג צבי אילן, הוחזרו שבע מציבות מאוסלו והן מאוחסנות במוזיאון לעתיקות הסגור ביפו.

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

קבצנים – ודאי, גאים – לא

את הספר קבצנים וגאים, לא אהבתי.
על גב הספר, שיצא בהוצאת  הספריה החדשה  נאמר "'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת מופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז".
קודם כל, לא מצאתי בספר מדוע הפרופסור המכובד בחר לעזוב את האוניברסיטה ולעבור לגור בצריף רעוע כשהוא ישן על מצע עתונים ישנים, ללא מיטה וללא רהיטים. הנימוק, שהוא לא רצה ללמד סטודנטים מטומטמים, לא עושה ספר.
אל הפרופסור לשעבר מצטרפים שני חבריו הבטלנים גם הם, משורר-הרחוב יֶגֶן והכאילו-מהפכן אֶלכּוֹרדי. הם לכאורה אקזיסטנציאליסטים. לעשות כלום ולהתפרנס מנדבות – גם זה לא מצא חן בעיני. לכאורה יגן ואלכורדי שמעו בקשב רב את דבריו של ה"גורו" שלהם. לא מצאתי שאֵלה דברי חוכמה.
הספר מהלל,לכאורה, את תורת האקזיסטנציאליזם. בי, זה לא נגע.

אני אוהב לשתות קפה, אז המייל הזה מצא חן בעיני

גם תרגומו של ניר רצ'קובסקי לא עורר אצלי עניין. דוגמאות בודדות שהעליתי מן העמודים הראשונים. הגיבורים התגוררו "ברובע הילידי". זה כינוי שחוזר לא אחת ואני לא הבנתי איזה רובע בקהיר אינו ילידי.
עוד מצאתי בתרגום פעמים אחדות הדגשות יתר מיותרות. למשל, "הכה בו האור כמהלומת ברק". בלי הברק האור לא היכה בו? ובמקום אחר מדובר על הגיבור שהוא "נחרד" וכעבור שורות אחדות באותו עניין הוא "נלעג". ויש גם  "מתעתע להדהים" או "הגרועים שאסונות" וגם "דרמה מוחלטת ועקובה מדם" – כאילו בלי הדגשות-הגזמות אלה הדברים אינם ברורים דיים. ובהמשך, אני מוצא את המקוננות המקצועיות, שנשמעות מעבר לקיר של גוהר: "קינות מעוררות אימה". האיש שנולד במצרים לא שמע מקוננות מימיו?
אני יודע, שהיום הוצאות הספרים מקצצות בהוצאות וגם המתרגמים זוכים לשכר מועט ולפיכך הם ממהרים להחליף שפה בשפה בלי מחשבה ובלי עניין. התוצאות – ולא רק ב"קבצנים וגאים" – הינן עלובות.
כתבה על כך המשוררת  עירית לעאל  בהארץ (4.6.2017): "מעמד הספרות השתנה בכל העולם, אבל כאן, בבריכה המתנפחת של הרפובליקה הספרותית דלת המשאבים, הוא עבר מוטציה. ניכור עמוק השתרש בין הקוראים לביקורת, בינם לרשימות רבי המכר, המושפעות בעיקר מהיצעי ההנחות של הרשתות, ובינם לבין מחלקי הפרסים. נראה, שבדומה למה שמתרחש בספירה הפוליטית, אזרחי הרפובליקה כבר לא מאמינים למחוקקים.
"…השכר בענף נמוך, איכות התרגומים נפגעת וכך גם עריכת ספרי מקור".
ואני, על תרגומים גרועים שמעתי גם בספרים אחרים.

הג'יו ג'יטסו עזר
נכדתי, בת השש וחצי הולכת ללמוד ג׳יו ג׳יטצו כדי תשפר את היציבה שלה ושתלמד איך ליפול בלי להיפגע. המדריך, בן 26 מברזיל, מלמד את החבר׳ה איך לעשות פעולות הגנה וכל מיני תרגילים. בין היתר הסביר: כאשר ילד מתנכל לכם הוא עושה זאת רק לאלה שפוחדים ממנו. אם לא פוחדים ממנו, הוא לא מתנכל.
יום אחד, ניגש ילד מהכיתה לילדה וכמנהגו משך לה בצמות. היא ידעה שהילד בעצם רוצה קשר ומבטא בכך את רצונו. אבל היא לא אהבה את זה שהוא מושך לה בשיער או מרביץ. כמה שלא ביקשה ממנו ואף אמרה למורה, כלום לא עזר. למחרת השיעור בג׳יו ג׳יטצו, כשהוא בא להציק, היא אמרה לו: ״אם אתה רוצה ללכת מכות, אני מוכנה! אבל אם לא, אל תבזבז את הזמן שלי״. מאז הילד הפסיק למשוך בצמות, והנכדה הזמינה אותו לשחק אצלה בבית אחר הצהרים…
המדריך צדק.

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

יוליסס – הגדול מכולם

את הספר יוליסס, כ-830 עמוד בתרגומה המצויין של יעל רנן, קראתי במלואו לפני שנים אחדות. ספר קשה, כבד ומעניין. כדי להשלים את הקריאה הייתי צריך לצאת לחופשה ולקרוא בשקט. חזרתי אליו עכשיו, כי סם רקובר* כתב עליו באחרונה מאמר-ביקורת גדול בעתון 77 ומעט מדבריו אביא גם כאן.
ג'יימס ג'ויס כתב מאסה אדירה, שהסעירה וריתקה קוראים מאז הופיע בשנת 1922. עתון צרפתי ערך משאל בסוף שנות 2000 בין סופרים ואנשי רוח והוא נבחר כספר הטוב ביותר במאה העשרים כשרבים רואים בו את השיא של הרומן המודרני .

גדול, כבד ומעורר עניין

הרומן, המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים בדבלין: סטיבן  דדלוס  (בן דמותו של ג'ויס עצמו), ליאופולד בלום היהודי (בן דמותו של אודיסאוס) ואשתו מולי בלום. יום אחד שמתואר בפרטי פרטים מחד ומתאר בעוצמה רבה מאד את שלושת הגיבורים ויחד עם זאת מסייר בזרם התודעה של המחבר. כדי להרחיב את המידע, בלי להתעמק בספר עב הכרס, אפשר לעיין בויקיפדיה בַּנושא.
ולדימיר נבוקוב ראה ב"יוליסס" יצירת מופת במקום הראשון במאה העשרים.
סם רקובר מכנה את דבריו ב"עיתון 77" בכותרת "יוליסס כחזרה בשאלה" ומדגיש כי "היצירה שלפניך היא ייחודית, לא קראת מימיך דבר כה שונה ומעניין, ואינך יכול מלהפסיק לחשוב על יוליסס גם כשאתה מניח את הספר כדי להירגע מעט. כשאני קורא את ג'ויס אני נמצא ברכבת הרים, מדחיית הספר אל משיכה כפייתית להמשיך ולקרוא".
– איך ניתן להסביר את התופעה הזו של כתיבת יוליסס? במילים אחרות, מה הביא את ג'ויס לכתיבה של רומן מסוג זה? – שואל רקובר ומשיב במאמר ארוך ומפורט. אשאיר כאן כמה משפטים מסיומו: "אמו של בלום נוצרייה ואביו יהודי. מנקודת הראות של היהדות בלום אינו יהודי, אבל מנקודת ראותו של האירי הקתולי, בלום יהודי וזוכה למספר רמזים אנטישמיים. כפי שנראה לי, בלום הוא ייצור חילוני. לפנינו יצירה של דמות ייחודית: מצד אחד, דמות זו מעוררת צחקוק כשמשווים אותה לאודיסאוס המלך הגיבור, וכשמנסים לסווג אותה לפי הסכמות של הדת (קתולי, יהודי) הוא לא זה ולא זה; אך מהצד האחר, זו דמות חביבה, מלאת חיוניות, שבה מוצא סטיבן  דדלוס  את דמות האב הרוחני שהוא מחפש.
"אני סבור שהמשפט הבא מסכם את הכול: מכל הדמויות שג'ויס יצר ביוליסס, ליאופולד בלום הוא האדם שהייתי הולך אתו לאיזשהו בּאר בדבלין לשתות בירה ולרכל על הדבלינאים. מעניין אם ג'ויס היה מוכן להצטרף אלינו".
*פרופ' סם רקובר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. באחרונה הוא פרסם רומן מתח בשם "המוקד: מה שיש להעלות על".  

לא צריך ללכת לבנק  
בעבר, הלכנו לבנק, התייצבנו בתור אצל הפקיד כדי להפקיד צ'ק והוא גם גבה עמלה לא נמוכה. אחר כך הבנקים השתפרו והתחלנו מעטפות עם הצ'ק או הצ'קים ומילאנו את הפרטים כילדים טובים בבית הספר. ברור שלבנק היה כדאי כי במקום הפקיד בסניף, ישבה מישהו אי שם ועברה במהירות על הצ'קים המתקבלים.
עכשיו שמעתי שהבנקים שוב מרוויחים, אבל גם אנחנו: אפשר להפקיד את הצ'ק בטלפון.
לשם כך צריך בטלפון אפליקציה של הבנק המתאים. מניחים את הצ'ק על השולחן, מכוונים את הטלפון אליו ופותחים את האפליקציה. כעת צריך לפעול לפי ההוראות (כלומר לצלם את הצ'ק משני צדדיו כשכל הפרטים מלאים) ו…זהו. הצ'ק הופקד.
הבן שלי, חסר סבלנות, צילם מיד צ'ק על שולחן בית הקפה. עבר. הבת עשתה את זה במטבח. עבר. ניסיתי גם אני ו…נכשלתי. מיהרתי כעוס לבנק ואילנית חייכה אלי והסבירה שחתמו לי, בטעות, על המספר בתחתית הצ'ק שאותו צריך לקרוא הסורק האופטי. הפקדתי במעטפה ועבר.

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

השר (הלא) ממונה על תאונות דרכים

בימים האחרונים לא ראיתי ידיעה על קשיש שהופל על ידי אופניים על מדרכה בתל אביב ונהרג. מת. אולי לא נהרגו בימים האחרונים. רק נפצעו, וזאת כבר לא ידיעה גדולה והיא כלל לא מתפרסמת. אבל האסונות הללו מתרחשים וניתן להפחית אותם ולהקל בהם.

לא לטעות: זה כלי מסוכן

שר התחבורה מלא המרץ רוצה להיות ראש הליכוד וגם ראש הממשלה. אינני עוסק במשאת נפשו הפוליטית של השר, אלא במפעלותיו התחבורתיים. אני רואה בטלוויזיה שהאיש גוזר סרטים ופותח צמתים ומאפשר לתנועה המקרטעת לזרום. אכן, איש עם יוזמה.
אבל יש תחום, שמרצו אינו ניכר בו. אולי זה לא תחום פופולארי או אולי אי אפשר לקושש בו קולות. מדובר במתן רשיונות לאופניים חשמליים.
אני הולך הרבה ברחובות תל אביב ובחלקם יש מסלול מיוחד לרוכבי אופניים, שנגרע מחלקם של הולכי הרגל. האם זה חוקי? הרוכבים על האופניים החשמליים נוסעים במסלול המיוחד וגם דוהרים על ידו בתחום שנועד, לכאורה, להולכי הרגל. לכאורה.
הולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הרוכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הולכי רגל ממהרים להגיש עזרה לנפגע ואפילו אם היו עדים לתאונה, מה הם יכולים להגיד? ראו איש צעיר עם שיער מתולתל וחולצה חומה. זה מספיק לזיהוי? לא. כלומר הרוכב, שאולי הוא רוצח, נמלט ואיננו. למשטרה, אם תרצה לחקור פציעה בתאונה או הריגה על המדרכה – אין קצה חוט. אין את מי לחפש.

ירד במשקל, אבל לא ידע

אז מה צריך לעשות השר הנמרץ? לקבוע שכל זוג אופניים חשמליים ישאו מספר. שאפשר יהיה לזהות את בעליהם והמשטרה תוכל לאתר אותם.
אם מדובר בתקנה, זה בוודאי עניין של שבוע שבועיים. אם חתימת השר לא מספיקה וצריך חוק – הוא יכול ללחוץ בממשלה ויהיה חוק כזה תוך חודש או חודשיים. וכאשר תהיה חובה לקבוע מספר רישוי לאופניים, זה לא צריך להיות מקור הכנסה. אפשר לקבוע שהמספר אינו עולה כסף או אולי, עשרה שקלים לכיסוי הוצאות. העיקר שיהיה רישום ורישוי!
אני יודע שהרעיון לא חדש. דיברו עליו, כתבו עליו והשר הנמרץ לא שמע, לא עשה.
ישבתי עם ידידי אלי והוא הסתכל עלי בתמיהה – אין מספרים לאופניים…
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את התקנות המסדירות את השימוש באופניים עם מנוע עזר חשמלי. ב- 18 במאי 2016 נכנסו לתוקף תקנות חדשות המגבילות את גיל הרכיבה על אופניים חשמליים ל-16 שנים לפחות. באותו זמן פורסם ב-:YNET "כולם נוסעים כבר מגיל 10. אז למה שהחוק החדש ישנה?"
התקנת מספר על אופניים חשמליים תעזור לגלות אם ילדים/נערים לא רוכבים על כלי הרכב המסוכן הזה בניגוד לחוק. אפשר יהיה גם לגלות אם לאופניים יש בלמים תקינים ואם הצמיגים אינם שחוקים.
בעבר, המשטרה התחילה לאכוף את החוק בתל אביב. במשך שלושה ימים השוטרים עצרו את הרוכבים ברחובות ולמבצע היה פרסום / יחסי ציבור אדיר. מאז, נעלמה המשטרה. רוכבי האופניים נשארו וגם מספר ההרוגים והפצועים לא קטן.

מני מת
מני לויתן היה האיש שאירגן את המחזור שלנו בתיכון "אהל שם" ברמת גן. הוא כינס אותנו למסיבת המחזור לפני כעשור ודאג לאסוף את התלמידים לשעבר לטיולים, מפגשים, חגיגות. לפני כחודשיים הודיע מני שהוא חולה ופורש מעיסוקיו הציבוריים. השבוע נודע שהוא נפטר והלווייתו נערכה.
מאד צר לי עליו. עצוב.
פרסמתי פוסט על מני ב-4 במארס האחרון, לפני כחודשיים בלבד.
https://yairdk.wordpress.com/2017/03/04/מני-לויתן-עשה-מבצע

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.