דויד גרוסמן: החיים זה לא משחק 

קראתי את ספרו האחרון של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה", ונהניתי כמו משאר ספריו. אז הלכתי אל ויקיפדיה והופתעתי לגלות שהסופר, בן הששים וחמש, כתב כבר 20 ספרים למבוגרים (נוסף לספרי ילדים) וזכה בעשרה פרסים בישראל ובעולם. כלומר, אני לא היחיד שמאד מהלל ומשבח את ספריו.
בראיון איתו לפני כחמש שנים, אמר גרוסמן בין היתר: "כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני". ואמנם לצורך כתיבת הספר הוא נסע גם לגולאג גוֹלי אוֹטוּק ביוגוסלביה לשעבר.
בהמשך הראיון אמר: "כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם".
"אִתי החיים משחֵק הרבה" אינו ספר קליל והוא דורש ריכוז בעת הקריאה. ניכר שהמחבר הקדיש הרבה מאמץ והרבה מחשבה לכתיבתו. זה מתחיל כבר בשם, שרצוי לקרוא אותו במבטא הונגרי. זאת לא עברית נכונה וגרוסמן משתמש בשפתה של עולה ותיקה, שלא איבדה את שפתה המיוחדת ואת המבטא שלה מסרבו-קרואטיה. הוא ממשיך כשהוא מעניק שפה מיוחדת לכל אחת מהגיבורות – הסבתא ורה, בתה נינה ונכדתה גילי, שהיא מספרת הסיפור. שפתו ברורה, חדה ומהודקת והיא משתנה ומתאימה לכל אחת מהגיבורות. הספר נכתב במחשבה ולא לאחר יד.
גרוסמן מבסס את סיפורו על חייה של אווה פאניץ'-נהיר, שהיתה קומוניסטית ביוגוסלביה ונשלחה לגולג גולי אוטוק, בימיו הקשים של טיטו. הוא קבל רשות לכתוב את הסיפור כרצונו וברור שעשה זאת, ועשה היטב. אם שתי דמויות מבוססות על אווה פאניץ'-נהיר ובתה, הרי הנכדה, המספרת, היא המצאה של המחבר. הוא גם קרא לה בשמה "גילי" והוא גם שם בפיה את המלים, שהיא לא אהבה את השם הזה…
כך גם בקטעים אחרים בספר, הוא מרמז בראשיתו על אירועים שקורים אחר כך, כמו במקרה, בהמשך. הדרך של גרוסמן לשלב את האירועים ולקשר אותם במהלך הספר, הם חלק מכשרונו של המספר. בקריאה, רצוי לשים לב לקשרים של הדברים והתפתחותם. לא כאן המקום להזכיר את האירועים השונים, אבל, כדוגמא, אזכיר שלאורך הספר כולו גילי ואביה, רפי, מראיינים ומצלמים את הסבתא, אווה, כדי להשאיר עותק מצולם לבתה, נינה. מהלך חייה של נינה משתלב עם אירועי הסרט עד סופו בסוף הספר.
רמז אחר – בתחילת הספר, ילדי הקיבוץ מספרים על נינה, ש"נזרקה לרחוב" ומוסיפים מבט רב משמעות בלי לפרשו. בהמשך מתברר שנינה היתה נימפומנית בהיותה מבוגרת. האם יש קשר בין הרמז בתחילה והסיפור בסוף?
במקום אחר מסופר על רפי, שאמו נפטרה כשהיה בגיל 15 והיא "גאלה אותו מיסוריה", וכך יש לגרוסמן עוד ביטויים המייחדים את ספרו וראוי לקרוא אותם לאט ובתשומת לב.

דויד גרוסמן רואה את החיים בצורה אחרת

גרוסמן משלב את הדמויות של הנשים, גיבורות הספר וקשה לדעת בתחילת כל שיחה מי היא המדברת. לאט לאט היא מתגלית ודבריה משתלבים עם סיפורן של האחרות. למרות הקושי הזה, הסיפור מושך ומותח. האם הצעירה ביוגוסלביה משאירה את בתה כי איננה רוצה ללכלך את שמו של בעלה האהוב, שהתאבד בעת החקירות של האודבה למרות שלא היה אשם במאום. היא מבלה כשלוש שנים בגולאג האיום והספר מתאר את חייה שם כפי שהיא, כנראה, סיפרה בקולה לדויד גרוסמן. כאשר האם ובתה היו בקיבוץ, זנחה נינה את בתה הקטנה ואת בעלה הצעיר, שאוהב אותה עד אין קץ, ונוטשת את המשפחה. עזיבה ראשונה ועזיבה שניה. גרוסמן מצליח להציג את האירועים ואת הרגשות של שתי הילדות הננטשות, כול אחת בתורה. הוא מראה גם את הרגשות והמחשבות של ורה, הסבתא שהיתה אשה צעירה וגם את רגשותיו של רפי, הגבר שאשתו נטשה אותו והוא לא חדל לאהוב אותה.
כשהונח "אִתי החיים משחֵק הרבה" על שולחני, הייתי באמצע הקריאה של "רוכב האופניים" מאת אלי עמיר שטיפס אל ראש הבסטלרים. לא התפעלתי ממנו ותהיתי "במה גרוסמן יכול להיות יותר טוב?" כשלקחתי ליד את הספר של גרוסמן הבנתי. קוראים לזה פשוט כשרון.

מודעות פרסומת

עץ מיוחד אחד

בשכונה שלנו יש גן ציבורי ושטחים גדולים ממנו היו רק חול בין עצים. לפתע, התעשתה המועצה ופועלים עבדו והכשירו את הקרקע, הניחו צינורות ולבסוף כיסו את הקרקע בדשא. בפינת הגן שתלו שורות של שתילים ומישהו בא וגנב כמה מן השתילים עם שורשיהם. כששאלתי את גנני המועצה, אמרו לי, קצת בהרמת ידיים: "אנחנו יודעים מי הגנב, אבל"…
כעבור כמה ימים שתלו עוד עצים בערוגה הגדולה ואחר כך קבעו שלטים לעצים ואני הופתעתי לראות פיג'ויה בין העצים. היה לנו עץ, יותר נכון, שיח, פיג'ויה בפינת החצר ומעודי לא טעמתי מפריו. היום אומרים לי שהפרי מאד טעים. אז התחלתי להיזכר.

פיג'ויה בגינה מזכיר את הפיג'ויה בבית

אבי, יוסף קרצ'מר ז"ל, עלה לארץ כחלוץ וכך גם אמי. הם התחתנו בארץ וקנו מגרש מחוץ לרמת גן. אבא רצה להיות חקלאי בארץ הבחירה, אבל עבד כל חייו בבית חרושת עלית. אבל הוא היה מנוי על העתון "השדה". קשר ארכאי לחקלאות, שבה לא עסק. בחצר שלנו נטע עצים שונים: תפוז וושינגטון, שנתן פרי עסיסי ומתוק כשבועיים לפני שהופיעו התפוזים הירוקים בחנויות, שזיפים, תאנים (שאותם לא אהבתי), עצי זית גדלו לתפארת וגם שני עצי אבוקדו. אבא לא ידע איך אוכלים את הדבר הזה ונתן את שני העצים במתנה לבעל החמורים, שהביא את חומרי הבניין לבית. במקומם נטע שני עצי רימון ואנחנו אכלנו מפריים במשך שנים רבות. עץ תות גדל בתוך לול התרנגולות ואנחנו, תלמידי בית הספר היסודי, היינו מטפסים על העץ כדי לאכול את הפרי (ולהתלכלך…)
בגינה שלנו היה גם עץ אנונה עם פרי לבן מתוק וחרצנים שחורים חלקים. איש לא הכיר את הפרי הזה, שהיום נפוץ בכל חנויות הפרי.
בפינת החצר נטע עץ פיג'ויה, כדי להשלים את הגן המיוחד. העץ לא התפתח ואנחנו לא התפתינו לטעום. אולי הפסדנו. ועכשיו, ראיתי שהגננים שתלו גם את הפיג'ויה בגינה הציבורית, עם שלט מתאים.
ספר לא ראוי
לא השתתפתי בפגישת הבוקלאב האחרונה, שבו נידון הספר "אישה מעבר לים" מאת שרית ישי לוי. עכשיו, ראיתי שהספר מופיע ברשימת רבי המכר. כששאלתי את המשתתפות "איך הספר?", קבלתי תשובה מאד לא מחמיאה.
אני כותב זאת בתגובה למקום הגבוה ש"אישה מעבר לים"  נמצא ברשימת רבי המכר.

אמירה
בעל לאשתו: "אני מאחל לך שלא תהיי אלמנה"…

חמאס לא עובדת בחינם
לפני כחמש שנים כתבתי פוסט "מי מפעיל את החמאס" והערתי על כך שקטאר היא המממנת. היום מחכים בעזה למשלוח כסף נוסף מקטאר. כדאי להיזכר.

האם למדינה יש אחריות לאזרחים?

התכנסנו בביתו של פול והפעם היו רק מעטים: חמישה אנשים. מבוגרים כולם. והנושא שהטריד את אבנר הוא ההסכמה בין המדינה והאזרח. הוא יודע, כמונו, שהסכמה כזאת לא כתובה בשום מסמך ושום חוק יסוד לא עונה על כל הדרישות של  המדינה מאזרחיה ומאידך, הדרישות (והאמונות) של האזרח מה מגיע לו מן המדינה.
אבנר טען, שיש הסכמה בשתיקה. הסכמה לא כתובה, שלמדינה יש דרישות. כך, למשל, הוא (וכולנו) התגייסנו לצבא וידענו את דבריו של דוד בן גוריון "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
– הלכתי לצבא וכשהתגייסתי, התחייב צה"ל לשמור עלי ואם אפגע או אלקח בשבי – ידאג להחזירני לארץ, אמר.
"היום, כשאנחנו בעיצומה של הרכבת ממשלה, אינני מסכים לכך", השבתי.
"היום יש בעזה, בידי החמאס, שתי גופות של חיילי צה"ל סגן הדר גולדין ושל סמל-ראשון אורון שאול, שנהרגו במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. והן לא מוחזרות. האם צה"ל פועל להחזירן"…
"כן, אמר אבנר. "נעשות פעולות שונות בדרכים שונות, חלקן לא גלויות, כדי להחזירן".
לא – אמרתי. אינני מאמין שנעשות פעולות כאלה. אני לא מאמין שיש אמנה וירטואלית בין המדינה והאזרח. היום, כשיש מו"מ להרכבת ממשלה, אני רואה היטב שלא טובת האזרחים עומדת לעיני השרים המיועדים. נראה לי שהם רוצים ג'ובים. שהם רוצים עמדות שלטון ויכולת חלוקת הטבות למקורבים. מה זה שייך לאזרח?
"כשמכרת קרקע, שילמת מס?"
– כן, בוודאי.
"אז מה קבלת מהמדינה?"
– פתק. קבלה. שום דבר יותר.
בוויכוח עמדתי על דעתי, שהמדינה לא מרגישה חייבת דבר לאזרח. כדי לסבר את האוזן, אני מזכיר שיש אזרחים רבים שפטורים מן השירות הצבאי. בחוק. לא בהתנדבות אישית.
אבנר השיב: "אם כך אני או תמים או הדיוט".
– לא הדיוט, אמרתי.
אחרי שהגעתי הביתה, אל המחשב, מצאתי את הידיעה הבאה מן ה-8 במאי 2018 : סא"ל נרי אראלי, חוקר תש"ח בענף לאיתור נעדרים, חושף כי תשע  גופות של חיילי צה"ל נמצאות ברצועת עזה וטרם הובאו לקבר ישראל. לדבריו, חמאס מודע לכמה מהן. האם עדיין האמירה של בן גוריון תקפה?

זה לא מפתיע: תורתם אומנותם
בימים אלה של משא ומתן קואליציוני, כדאי לזכור את האמירה: "חרדים תורתם אומנותם".
בראשית ימי המדינה הונהג הסדר "תורתו אומנותו". כ-400 בני ישיבות קיבלו פטור מגיוס לצה"ל כדי  שיוכלו להתמקד בלימוד תורה בישיבה. מספר בני הישיבה שבהסדר הלך וגדל עם השנים וכיום זו גם דרך פשוטה להתחמק משירות צבאי.

על אמונה ודת
בעקבות הדברים שכתבתי על "תורתם אומנותם" קיבלתי תגובה: הדברים ידועים. החלטתי להוסיף מעט על ההבדל בין אמונה ודת.
נאמר "איש באמונתו יחיה". אני מקבל זאת בשתי ידיים ואני מאמין שאמונה היא עניין אישי ולא נתונה לוויכוח או לשכנוע. לא כן הדת.
הדת נתונה לוויכוח. כל הדתות למיניהן. גם הדת היהודית. יש מקבלים פרשנות אחת ויש מקבלים פרשנות אחרת. אין הדתיות של האחד דומה לדתיות של השני. ואפשר גם לומר שהדת היא קרדום לחפור בו.
היום, חרדים מפגינים בירושלים נגד חוק הגיוס. האם הם מפגינים מטעמי אמונה או הם מפגינים כדי לחסוך מעצמם שירות צבאי? הפירוש השני דווקא נראה לי. המפלגות הדתיות נלחמות במו"מ הקואליציוני לקבל עוד השפעה ועוד תקציבים. זאת לא אמונה.
אלך אחורה מנסיוני האישי. אני זוכר שנערי בני עקיבא רקדו עם בנות עקיבא. זה היה פעם, לפני עידן השביס אצל הנשים…
בעבר, כשהתגייסתי לשירות צבאי בתותחנים, היינו ארבעה בג'יפ: סגן, שהיה קצין עמדת תותחים (קע"ת), נהג, קשר, שהיה בחור דתי למהדרין ואנוכי. במילואים נסעה כל החוליה שלי בזחל"ם. התייצב אצלנו קשר צעיר ממושב דתי. כשהתגייסנו סיפר, ששאל את הרב וקיבל תשובה: במילואים אתה חייל ועשה כל מה שחיילים אחרים עושים. בשבת, רצה החייל שלנו לטאטא את הזחל"ם כי זה מה שכל החיילים עושים. אנחנו לא נתנו לו, כי זאת שבת!
בשלב מילואים אחר, היה מפקד החוליה שלנו, סמל, בחור דתי. יום אחד גילו חיילים שהסמל מקבל, משום מה, את השמירה האחרונה. פנו אלי (הזקן שבחבורה, למרות שהייתי רק רב"ט) ואני בדקתי ומצאתי שהבחור זייף את רשימות השמירה כדי להתפלל בתורנות ולא לקום מוקדם יותר. שיניתי את הרשימות וההתמרמרות פסקה.
זאת לא היתה אמונתו, אלא דתו.

גנבו לי ת'קלנועית

החלטתי לרדת מההגה. התגובות שלי אינן מהירות כפי שמכונית דורשת. אז קניתי קלנועית.
כשהתייעצתי עם חברים, אמרו לי: אל תמכור. תשאיר את המכונית ליד הבית… אבל ידעתי שאם יש מכונית, מכניסים את המפתח ונוסעים. זה כל כך פשוט! אז אין מכונית.
קלנועית טובה לנסיעות ליד הבית. למשל, לקופת חולים. אבל גם לדואר או לבית קפה לפגוש חברים. בכלל כדאי לנסוע בקלנועית מן הסופר הביתה במקום לסחוב סלים בשתי הידיים.
אז קודם כל קראתי את תקנות משרד התחבורה ומצאתי שלא צריך רשיון, אבל צריך לנסוע על המדרכות. לפעמים הן צרות, לפעמים מכונית חונה שלא כדין וסוגרת את המעבר ולפעמים פועלי הגינון מכסים את המדרכה בגזם. לא נעים, אבל צריך לרדת לכביש.
ואם הכל כשורה – דוהרים בקלנועית במהירות של 7 קמ"ש או במהירה שבהן -12 קמ"ש. הטכנאי שלי הסכים להעלות את המהירות ל-13 קמ"ש, אבל הזהיר אותי שזה כבר לא חוקי… העובדה שבתל אביב דוהרים אופניים חשמליים על המדרכה ב-30 קמ"ש ומעלה – זה לא שכנע אותו. יש גם קורקינטים חשמליים, אבל הם לא קלנועיות. ככה.
רשיון נהיגה? לא צריך דבר כזה לקורקינטים, לאופניים וגם לא לקלנועית. בערב תוקעים את השקע בתקע ובלילה המצברים נטענים. בבוקר נוסעים/רוכבים/דוהרים. תלוי במשתמש.
הלכתי לבדוק כמה עולה התענוג. סריקה באינטרנט העלתה שהקלנועית הזולה ביותר – וגם מתקפלת – עולה כ-2,400 ש"ח והמחיר כולל משלוח של הכלי הביתה. היקרה ביותר עולה כ-26 אלף ש"ח ואפשר להסיע בה שני אנשים.
אבל המחיר לא נעצר כאן.
באחרונה החלו להביא לארץ כלי רכב קטן, סגור שחלונות בצדדיו ומזגן בתוכו. מי שישלם 30 אלף ש"ח יכול לנהוג בעיר על המדרכות (אם יש מקום) במהירות עד 12 קמ”ש ולהוביל נוסע נוסף מלבד הנהג. לא ברור עד כמה היא בטיחותית לנסיעה בכבישים צפופים, אבל זה נכון לכל קלנועית, מן הקטנות ועד הגדולות. לכן, יש מי שתוקע דגל על גג הקלנועית שלו, כדי שתיראה על ידי הנהגים. זהירות, סכנה!
הקלנועיות נולדו למען הנכים והמהירות היתה 7 קמ"ש בלבד. בקיבוצים, שם יש דרכים ארוכות מן החדר אל חדר האוכל או אל מקומות העבודה, מצאו עניין בנושא ועל הקלנועיות רוכבים גם קיבוצניקים שרגליהם בריאות. מכאן הדרך לא ארוכה אל העיר, וגם אלי.
כן. גם אני חשבתי שלא גונבים קלנועיות. מסתבר שטעיתי. השארתי את הקלנועית קשורה לגדר בסופי שבוע וגנב ערל לב הבחין בכך ובלילה חשוך גזר את הכבל וסילק את הקלנועית. מצאתי שאפשר לקנות קלנועית משומשת. לומר את האמת, היא טובה ושימושים ועלתה בחצי מחיר.

לבוש צנוע, כלומר?

תמונה, שצולמה לפני מספר ימים בכניסה לבית עלמין, הזכירה לי את טקס הדלקת המשואות והופעתה של לינור אברג'ל בטורבן (בעברית, שביס) זהוב-שחור. מיד יצאו נשים רבות להגנתה של אברג'יל. חשבתי, מדוע בכניסה לבית העלמין יש רק פניה לנשים ללבוש בגדים צנועים. למזלנו, הנפטרים לא נפגעים מאיתנו… הגברים.
אילו הופיע גבר בטקס המשואות, כשהוא לובש ספורטיבי – חולצת טי ומכנסיים קצרים. האם היו פורצות פמיניסטיות בזעקה "זכות הגבר על גופו"?

לשלם קנס שהוטל ללא יסוד?

לפני כשלושה שבועות נחת בתיבת הדואר שלי מכתב רשום. אין זה שגרתי שאני מקבל מכתבים רשומים וזה, מחברת "מיתר", כלל דרישה לתשלום קנס. הקנס המקורי 730 ש"ח ומכיוון שלא שילמתי אותו צמח ל-1,134 ש"ח. לא שילמתי אותו, כי מעולם לא הגיעה אלי הודעת תשלום הקנס.
במסמך, שהוכתר "דרישה לתשלום מס על פי סעיפים"… וכו' וכו' לא הוסבר לי מה טיב המפגע, שעליו הוטל קנס.
שיחת טלפון לחברת "מיתר", המורשה לגבות קנסות, לא העלתה סיבה ברורה לקנס. אבל נמסר לי שהמכתב נשלח במקורו לרחוב הר חרמון. מישהו יודע היכן הר חרמון זה? אני לא. לכן אין פלא שהמכתב המקורי לא הגיע אלי.

                                                    ביקור בכותל המערבי, המקום המקודש לעם ישראל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                              הכותל מכובד?
                                                         מי שבא להתפלל אינו רואה, מי שבא לבקר מתחלחל. 

 מיד שלחתי שתי מכתבים רשומים זהים וביקשתי הסבר למהות הקנס. מכתב אחד לחברת "מיתר", שקיבלה יפוי כוח ממחלקת הפיקוח של עיריית קריית אונו. מכתב שני לעירייה. שני המכתבים לא נענו.
חיכיתי מספר ימים וביום  15.1.2019) נסעתי למחלקת הגביה של קרית אונו, שבה אינני גר. כאן הסבירה לי פקידה אדיבה, שהגעתי למקום הלא נכון. היא שלחה אותי לרחוב אחר, לא כל כך קרוב. נסעתי גם לשם והפקידה האדיבה השניה אישרה שהמכתב המקורי נשלח לרחוב הר חרמון. מסתבר, שבמגרש ברחוב סעדיה גאון בתל אביב היה לכלוך ובעליו נדרש לפנותו. את הקנס נדרשתי אני לשלם.
אני מצהיר בזאת שאינני יודע איפה רחוב סעדיה גאון והייתי שמח להיות בעליו של המגרש, אבל אני לא.
בקיצור, מישהו עצל, שהשררה בידו, הטיל עלי קנס בלי לברר דבר. ואני, אזרח שאף אחד לא סופר אותו, לא מוכן לשלם קנס על לא עוול בכפי.
עוד הערה: שתי פקידות (במיתר ובמחלקת הפיקוח בעיריה) שלחו אותי להביא אישור כתובת ממשרד הפנים וזאת אחרי שאני גר עשר שנים בכתובתי הנוכחית… למה צריך אישור משרד הפנים? ככה. מה איכפת להם שאני ארוץ. "לך, תביא".
חיכיתי עם כתיבת הפוסט הזה עד שקבלתי מכתב ביטול.
המכתב מחברת "מיתר שירותים מוניציפאליים מתקדמים" נשלח ביום 28.4.2019 והוא נושא את המספר – ראו זה פלא – של תעודת הזהוי שלי.
וזה נוסח המכתב במלואו. הוא לא ארוך:
"הנדון: חובך לעיריית קרית אונו – פיקוח עירוני בגין דוח פיקוח במענה לפנייתך שבנדון ובהתאם  להחלטת התובע העירוני הוחלט לבטל את תיק מספר 13277410001 נשוא דוח פיקוח 196873."
אינני חושב, שהמכתב המצוטט הינו אמת. אינני יודע על החוב לעיריית קרית אונו, כי לא היה כזה. מה החליט התובע העירוני (מי זה?) ומדוע החליט "במענה לפנייתי".
שמתי לב, שהמכתב גם לא מתנצל על ההתנהגות הבריונית כלפי אזרח. איש גם לא טרח להתקשר אלי כדי להסביר את הפרטים של הפרשה האומללה.  סתם כך, נטפלו אל אדם והטילו עליו קנס. מדוע? כי הם יכולים!
נראה לי שכל אזרח שהרשויות מטילות עליו חובות ללא סיבה – צריך להילחם על זכויותיו. אסור לוותר להם, כשאין לנו סבלנות או כוח להילחם.

הגדרות
צניעות: היכולת להכיר בכך שאתה מושלם בלי להגיד זאת לאף אחד.
כומר: אדם, שכולם קוראים לו "אבי", חוץ מילדיו האמיתיים, שקוראים לו "דוד".

השיפוץ של טבריה  

הייתי בטבריה פעמים רבות (החל מימַי בתיכון) ובפוסט הקודם על העיר, מאוקטובר 2016 כתבתי, בין היתר, "זכרתי שהיתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם – הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים".
עכשיו חזרתי אל טבריה בגלל פסטיבל עין גב לשירים ישראליים ישנים. זו הפעם ה-76 שמתקיים הפסטיבל הוותיק ביותר בארץ. אבל על טבריה רציתי לכתוב היום.

כשיש סיבה – רבים באים לטיילת של טבריה

בניגוד לעבר, מצאתי עיר חדשה. נקיה ומצוחצחת. עיר תיירות למהדרין, שיש לה מה להציע ויש לה עוד מה לשפר לטובתנו, שוחריה, שבאים לבקר אותה ואת הכינרת המופלאה.
במשך 15 שנה שלטה ש"ס בעיר, שבעבר היתה "עיר קודש", אחת מארבע. אבל לא קודש הביאו אנשי ש"ס לטבריה, אלא לכלוך וקריסה. בביקור הזה, הופתעתי מאד לטובה. אנשים שפגשתי ברחוב סיפרו לי שרון קובי, ראש העיר מאז 2018, כדבר ראשון ניקה את העיר. גייס תושבים וקבלנים והם צחצחו את המקום.
כמתארח – ולא בפעם הראשונה – ירדתי אל השוק, הטיילת והחוף. אורו עיניי. קודם כל, ברחוב הראשי שהיה מלא דוכנים סגורים ומקצת החנויות פתוחות – לפתע הכל מלא. הרבה אנשים מטיילים לאורך הרחוב, המון דוכני מזון ומתנות וביניהם סוסי פוני וילדים רוכבים עליהם. השכרת הסוסים הקטנים להוליך ילדים, היא אחת מהרבה דוכנים שפועלים עתה ולא היו בעבר.
"ראש העיר הזה הביא לנו יותר מדי רוכלים", התלוננה מוכרת תפוחי אדמה מטוגנים בדוכן ברחוב. היא טעתה. אם ראש העיר הביא את הרוכלים – הוא דאג לנו, למטיילים. ראיתי אנשים מתגודדים סביב הדוכנים. לפתע, רציף הטיילת היה מלא אדם. כשהייתי בעיר בפסטיבלים קודמים של עין גב, לא היה כך.
מבט חטוף אל הים הראה לי שתי ספינות תיירים ושלוש או ארבע סירות קלות. בביקור קודם היתה ספינת תיירים בודדת. לבדה. השנה התברכה הארץ בשפע גשמים וגם הכינרת התמלאה. מה שלא עשה השלטון הדתי במשך שנים, עשה הטבע במשך השנה.
כאשר נסענו לאורך החוף בואכה עין גב, ראיתי חופים מלאים במכוניות, שנוסעיהן נטעו אוהלים על החוף. מראה עיניים משובב נפש.

קווים של כבוד
חברת "קווים" הוסיפה בחשאי קו אוטובוס מצויין באזור המרכז – קו 256, אשר מאחד את מסלול קו 55 עם מסלול קו 56. מכיוון שלא נעשה לו פרסום, מעטים יודעים על הקו החדש. אם בעבר מתחתי ביקורת על החברה, מגיע לציין אותה גם לשבח.

דואר בלי בולים
 מתוך מדריך הדואר:
שולח של דברי הדואר המפורטים להלן, פטור מתשלום דמי דואר, אם הם נשלחים בדואר רגיל:
מכתבים וגלויות לנציב מס הכנסה או פקיד השומה, בתנאי שרשום עליהם "מס הכנסה".

תחזיות בחירות מלפני שנים רבות

בימים אלה, שלאחר הבחירות, עיינתי בספר של מתתיהו תימור "1000 אמרות כנף". הוצאתי אמרות פוליטיות, שנאמרו על ידי אנשים חכמים לפני מאות שנים ופורסמו על ידו לפני עשרות שנים. מצאתי שאנשי שם חזו דברים על הבחירות שנערכו כאן בשבוע שעבר:
ברוך שפינוזה, הפילוסוף שחי בשנים 1632-1677, אמר: "אם אתה מקבל את כספו של אדם, עליך לקבל גם את דעותיו". האם התכוון למענקים שמקבלים חברי כנסת או לשוחד סתם?
סולון חי בלודיה בשנים  ואמר 559-638 , ש"חוקים משולים לקורי כביש וכמוהם ילכדו את החלשים והעניים בלבד ואילו העשירים והתקיפים ייחלצו בעדם בנקל". זה מזכיר משהו שנידון עכשיו בבית המשפט?
תומס מקולי, משורר, היסטוריון ופוליטיקאי בריטי (1800-1859 ):  "שוכנעתי כי חברה, הבנויה על טהרת הדמוקרטיה נאלצת במוקדם או במאוחר להתנכל לתרבות או לחירות או לשתיהן". האם הגיעה העת למימוש תורתו? זה תלוי גם  באופוזיציה.

יותר קל להתלונן
טליה לוין ניסחה את הדברים במעריב (12.4.2019 ) יותר טוב ממני: "גיליתי, שחמוצים מן הזן האנושי… ממש לא רוצים שמישהו יעזור להם או יעודד אותם. להפך, הם מחפשים את הפראייר התורן, שֶיַטּה להם אוזן קשבת ושבו יוכלו להטיח את צרותיהם, וכל עצה שתנסו לתת להם לא רק שתיתקל בהתנגדות ובאמירות כמו 'זה בחיים לא יעזור' אלא גם תיענה בתגובות בסגנון 'אולי די לנסות להגיב כל הזמן'"…
דעתה מצאה חן בעיני ולכן אני מצטט אותה ומצרף לאמירה, שאני נוהג לשאול אנשים: "למה ישראלים בוכים?"
בדרך כלל אין להם תשובה. אז אני מסביר: "יותר קל לבכות מאשר לעשות… יותר קל לשבת אצל חברים, לפצח גרעינים ולהתלונן שלא גומרים את החודש. לעשות – משמעותו לעבוד יותר, להשתדל יותר ולהתאמץ".
בדרך כלל אני זוכה לחיוך של הבנה. האם זה יעזור? אני בספק.

קושיות שאין שואלים בפסח

פסח בא: האם מיצינו?


ידידי, אלי, הציג לי את השאלה – "האם מיצינו או החמצנו?" והשיב בעצמו: "שנזכה כולנו, בע"ה, למצוֹת את חיינו במצוות ובמעשים טובים".
הוא גם הגיש חומר למחשבה (למאמינים בלבד) – בסוף החיים ישאלו את האדם: חמץ או מצה? חמץ – האם החמצת את החיים? מצה – האם מיצית את החיים?
ומי שאין לו תשובה לשאלות אלה, יזכור שהמתנה הגדולה ביותר לאדם זה הזמן, אמר. עלינו לזכור ש"ימיו כצל עובר". יום שעובר, לא חוזר.

אימרה
מְצא דרך לעזור לאחרים – זה יוסיף משמעות לחייך.

פוליטיקאי לא ישר

יהודית קציר ראתה את זה לפני שנים

האם יש חדשות לקראת הבחירות? אינני בטוח, כי קראתי ספר ישן, "מגדלורים של יבשה, שכתבה יהודית קציר לפני 21 שנה. היא סיפרה בעמ' 46: "עו"ד ראובן שפיר ישב על שפת הבריכה הפרטית בהרצליה בשבת עם כוס ויסקי ביד עם ידידו הטוב אמיל, איש המוסד לשעבר. אמר אמיל לשפיר: "אתה לא עשוי מחומר של פוליטיקאים. לפוליטיקאי אסור להיות ישר והגון, ובטח שאסור לו להיות תמים, ואתה לא שַארְק ולא זונה ולא תוחֶעס לעֶקֶער והעסקנות לא תביא אותך לשום מקום"…

 
כל התורה על רגל אחת
 הלל הזקן היה חכם וכשנתבקש על ידי גוי לתמצת את כל התורה על רגל אחת, אמר: "ואהבת לרעך כמוך". או מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואת היתר – לך למד. ואידך, זיל גמור. (התלמוד הבבלי, מסכת שבת)
  לא יישמע בימי בחירות
יזכור עם ישראל שאני מודה בטעותי.
היזהרו בכבודם
יש חרדים שיש להם ראש מתחת לכיפה.
גילוי
המדע לא בורא שום דבר, הוא רק מגלה איך חוקי הטבע עובדים.
עצה
קח ספר לקרוא כשאתה יושב בתור המשעמם של קופת חולים, רופא שיניים, לשכת התעסוקה או תור אחר…
מי נפטר?
אשה ניגשה לנחם את חברתה ואמרה כמה היא מצטערת על פטירת הבעל. האלמנה הטריה השיבה: "את טועה, יקירתי. הוא מת, אני נפטרתי".
גבר כנראה לא יספר זאת…
עולם כמנהגו נוהג
בקניון שלי עֶמדה אחת לא התחלפה מאז ייסודו- הפיס.
בוויכוח
"לי יש המלה האחרונה בבית: כן יקירתי!"
וגם: "שלא תגידי שאיימתי ולא קיימתי"…
בין ילד וכלב
אשה חכמה אמרה לי: איש חכם יודע שכלב קטן זה לא ילד קטן.

טיול בגליל בלי גלעד שליט

גלעד שליט נחטף בגבול הרצועה על ידי אנשי חמאס ב-1986 ונשאר בשבי הטרוריסטים למעלה מחמש שנים עד שהוחזר בעיסקה של החלפת 1,027 אסירים בטחוניים, בהם מאות אסירי עולם. במשך כל שנות שביו וגם אחר כך הופיע השם מצפה הילה בכותרות, כשמשרד יחסי ציבור מחזק את המגמה הזאת בתקשורת. אחרי עיסקת המחבלים, דעך העניין הציבורי בשליט.
בכל התקופה הזאת למדתי בעל פה את השם מצפה הילה ולא ידעתי היכן בדיוק הוא שוכן בגליל העליון. לכן הופתעתי, כאשר ידידי, אלי, הציע לי להצטרף אליו לטיול בגליל. מזג אויר נהדר, רוח חמימה מעט וירוק בעיניים. לא צריך הרבה כדי להצטרף. בדרך גילינו, שכדי להגיע מגוש המרכז אל גוש הגליל המערבי צריך לנסוע למעלה משעתיים, חלקן בפקקי תנועה ממושכים ואיטיים. כשהגענו, מצאנו שיש ביישוב הקטן תושבים שנוסעים יותר מפעם בשבוע לתל אביב. לא קל.

המונטפורט במרחק הליכה

כשהגענו למקום גילנו כי כ-150 משפחות מתגוררות שם, מול נוף הרי הגליל הגבוהים והעמקים הירוקים העצומים עוצרי הנשימה. אפשר להנות שם מצימרים, בישולים ביתיים ואוויר צלול ונהדר (בימי חורף יבשים, לפחות). מן ההרים ניתן לראות את הים התיכון במרחק כקישוט לנוף הנהדר, אך יש גם עצים, שמסתירים את הנוף ואז צריך קצת ללכת על הכביש המקומי כדי לראות את המרחקים.
כאשר נסענו בכבישי הגליל, כשהטלפון הסלולרי מדריך אותנו בדרך, ראינו שאנחנו, ילידי הארץ, כלל איננו מכירים אותה. היינו באתרי תיירות שונים ובמקומות היסטוריים רבים, במקומות של מורשת וארכיאולוגיה, באתרי קרבות ומקומות נודעים ועדיין יש מקומות ונופים, שאפשר לבקר בהן, העין לא תשבע והריאות יתרחבו מן האוויר הנהדר.
אחרי סיבוב לא גדול ביישוב הכפרי הקטן של הבתים החד-קומתיים הגדלים בין העצים הירוקים, אפשר להמשיך אל מעלות-מעיליה הסמוכה. מצפה הילה נמצא ליד המונפורט, קילומטרים ספורים מן הגבול הלבנוני, מזרחית לנהריה ובגובה של 600 מטרים מעל פני הים, שהוא כלל לא רחוק. אגב ביקור כאן גילינו שבמצפה הילה אין כלל מכולת ואם צריכים להצטייד – מעיליה היא המקום, אבל אפשר גם בשלומי.
הטלפון הסלולרי הוליך אותנו בכביש מתפתל אל כפר סמוך, פסוטה. חיפשנו בית קפה והגענו אל אחד כזה, הסמוך ממש ל…מוסך המקומי. כמה צעירים מקומיים ישבו סביב שולחן ושיחקו במשחקי טלפון. "המקום כאן מתמלא בשעות הערב", נמצאנו למדים. שירות מהיר ואדיב עזר לנו למלא את החסר וגם סיפר לנו על הכנסיה הגדולה שבמרכז הכפר הנוצרי.
הכביש המתפתל הוליך אותנו אל בר יוחאי,יישוב שהוקם ב-1977 על ידי משפחות דתיות לאומיות, אבל תושביו התחלפו וכיום הוא מקומן של משפחות חרדיות ומשפחות של חוזרים בתשובה. מקום, שמעניין לעבור גם בו בטיול בן יומו.
היה זה סיור קצר שהביא אותנו לכפר עברי, לכפר חרדי, לכפר ערבי-יהודי ולכפר נוצרי. סתם טיול, שגילה עוד כמה פינות שלא ביקרנו בהן.

כוחו של גורל
הגורל לא עושה ביקורי בית, אלא צריך ללכת לחפש אותו.
כתב הסופר הספרדי קרלוס רואיס סאפון

 

מה שאמרו עליה…  

את הספר "היא", שכולל פתגמים, מימרות ומשלי עם על נשים, ליקט אורי סלע ז"ל, שהיה עתונאי מוכשר ובכיר. הספר יצא לאור בשנת 1969 בהוצאת עקד, שגם היא ז"ל.
אספתי כמה וכמה אמרות, שאין ביניהן קשר, מלבד ביקורת על נשים. היום, בעידן metoo# לא כולן היו מתקבלות בברכה. ובכל זאת…
בספר משלי נאמר "מצא אשה, מצא טוב". כתב זאת, כידוע, שלמה המלך, החכם מכל אדם.
וירגיליוס אמר "בגוף נאה, נעימים אפילו החסרונות" וג'ורג' ב. מר אמר "יופי הוא המתנה הראשונה שהאל מעניק לאשה והראשונה שהוא גם נוטל ממנה".
אוסקר ויילד טען ש"נשים נוצרו לאהבה, לא להבנה". היום, בוודאי, היה אומר דברים אחרת.
הסופרת ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס), כנראה ידעה, כשאמרה "ככל הנשים, סבורה היא כי שתיים ועוד שתיים תהיינה חמש, אם רק תבכה ותתעקש בעניין זה די הצורך".
שרה ברנאר, השחקנית היהודיה צרפתיה, הסבירה במאה שעברה, כי "הקהל רוצה שינהגו בו כפי שנוהגים באשה – אין לומר לו, אלא את מה שהוא רוצה לשמוע".
אוסקר ויילד אמר בהזדמנות אחרת ש"טובה אשה יפה מאשה טובה, אך טובה אשה טובה מאשה מכוערת". והוא היה, כידוע, הומוסקסואל ובגלל זה נשלח לכלא.
במסכת יבמות במשנה ניתן הפירוש למשפט "עזר כנגדו": זכה – עוזרתו. לא זכה – כנגדו.
ידועה מאד אמרתו של הסופר הבריטי, סמיואל באטלר: "שודדים תובעים את כספך או את חייך. נשים תובעות את שניהם".
אמירה הפוכה טבע האמריקני ווב ב. גאריסון: "בכל פעם שגבר מטפס בסולם ההצלחה, אשה היא שמחזיקה בסולם לבל-יימוט".
ואלמוני, כנראה יותר מודרני, ציין כי "גיל העמידה זה כאשר שערה של אשה הופך מאפור לשחור". היום, גם אצל גברים.
אפשר לסכם באימרה אחרת מספר משלי: "נזם זהב באף חזיר – אשה יפה וסרת טעם". אבל מאז שהדברים נכתבו, עברו הרבה מאד שנים.

 פורים שמח
המצולם בתמונה הוא כותב הבלוג הזה.
את התמונה צילמתי כשהייתי בבית הספר היסודי, כנראה בכתה ז' או ח'. צועניה. את השמלה קבלה אמי ז"ל משכנה, בעלת המכולת. את שאר פריטי התחפושת ליקטתי בעצמי.
מי אמר שצריך לקנות באינטרנט?

דברים בשם אומרם
"כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית … לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה … ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא על כל השפלות, הקטנות והגבולים שחיי הטבע, הגוויה, הסביבה וההסכמה מגבילים אותה, לוחצים אותה בצבתים, משימים אותה כולה בסד … ואני עוד לא באתי לזאת המדרגה לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם. והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה". (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים ח', ר"צ)

שווה מילה

אם מישהו עזב את החוג לרכיבה, אז הוא פרש או לא ?