העונ"ש של דובנוב

יעקב שרתוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב (צולם ב-1901) מתוך ויקיפדיה

אתמול שלח לי ידידי, גדעון נח, את האתר עונג שבת (עונ"ש), שמצא ברחבי הרשת. באתר נמצא מאמרו של אליהו הכהן, חוקר השירה הציונית הדגול. הוא כתב על יעקב שרת, אביו של שר החוץ הראשון של ישראל ואחר כך ראש ממשלתה. הוא גם היה הראשון בביל"ויים, שעלו לארץ. הם היו בסך הכל ארבעה עשר.
נזכרתי במאמר הזה היום, כשהלכתי ברחוב דובנוב בתל אביב. כן, אז מה עניין שמיטה להר סיני? יש קשר ועל כך – בהמשך.
הרשימה של אליהו הכהן עסקה בדמותו של יעקב שרתוק (צ'רטוק). בן עשרים ושתיים היה כשהגיע לראשונה  לארץ ב-1882. בשלב מסויים הגיע לירושלים והם התיידד ידידות עמוקה עם זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, שמעון דובנוב, והציוני בין השניים. "בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה" – כתב זאב דובנוב לאחיו. "בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס"…
שמעון דובנוב, ההיסטוריון הדגול, שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון לבעייה היהודית. בשנת 1881 פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ותמך בהגירה לאמריקה. הוא הושפע מאוד מדיווחים בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון, שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. רק בערוב ימיו,  כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ,  שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב, יליד לטביה, נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941. הוא נקבר בקבר אחים ומקומו לא נודע.
לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת עלייתו, 1882, כתב זאב לאחיו שמעון: "המטרה הסופית שלי… להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה". עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה".
כעבור חמש-עשרה שנה, גם בנימין זאב הרצל נקב בתקופה של חמישים שנה וכתב "אם תרצו אין זו אגדה".
זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר משאת נפשי, שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886.
ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין אף רחוב והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה. בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940.
אגב, הפנסיונרים של "מעריב" נפגשים מדי חודש בערך כדי להעלות זכרונות ולדבר על ספרים. אחרי הבוקלאב הולכים ל…קפה דובנוב לשוחח.

הוצאה חשובה
החסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.



 

מודעות פרסומת

שוק ילדים – בשקל

לא כל יום ילדה בת שבע לוקחת יוזמה, מערבת את ההורים והולכת למכור צעצועים.
ראיתי את השוק הזה בגינה ציבורית קטנה ברחוב לואי מרשל  בתל אביב. הרבה גינות ציבוריות קטנות פזורות ברחבי העיר ומוסיפות לה הרבה ירק. בגינות יש גם מתקני שעשוע לילדים ומתקני התעמלות למבוגרים וגם יריעות דשא ועצים לנוי ולצל.

עושים שוק. צילם יאיר דקל

הילדה, מסתבר, מבלה רבות בגינה הציבורית הזאת והחליטה לשתף את הילדים האחרים בנסיון הייחודי שלה: מכירת הצעצועים. היא לקחה את אביה עם שלושה סלים גדולים, מילאה אותם בצעצועים (רובם במצב חדש) וספרים (רובם במצב חדש) וירדו ביחד לגינה. על מושב האבן הניחו את הצעצועים בשורה והודיעו להורים האחרים, שכל המלאי הזה למכירה. המחיר: בין שקל לחמישה. "אלה צעצועים שלי ואני קובעת את המחיר", אמרה הילדה לאביה בפנים רציניות, כאשר ניסה להגיד מילה.
הילדים, ששיחקו בגן, הגיעו מהר מאד אל הצעצועים והתחילו למשש ולשחק. ההורים, קצת יותר הססנים, הסתקרנו ושאלו. אבל הרצון של הילדים לשחק (והמחירים) – שיכנעו אותם.
בסוף היום חזר האב עם סל אחד מתוך הארבעה. הילדה חזרה עם 58 שקלים בארנק.
"בסוף השבוע נחזור" – היא אמרה.
– ומנין הרעיון לעשות שוק?
– "ראיתי ילדים מוכרים שתיה קרה בימי החום. זה נתן לי את הרעיון".
  

מפה ומשם

מספרים, שפעם היה כתוב על גב המחברות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" באו מייסדי מוביליי והוכיחו שהם גם חכמים וגם עשירים.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו

הקמצן/חסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו: "לי זה לא כן יקרה".

הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

אמרות כנף: אף אחד לא אמר את זה (עדיין) על דונלד טראמפ: יצא מדעתו ולא חזר אליה.

מציאות ישראלית: אם מישהו משקר לך, האם תמחא לו כפיים?

לבשל את הציפור הלאומית

הסבתא ליאורה משוטטת בעולם, אבל כשהחליטה לטוס להודו, שאלו הנכדים: מה היא תעשה שם. אז כשהיא חזרה מן הביקור בהודו, כתבה ספר מצוייר והנכדים הבינו. עכשיו הסתכלה על הגלובוס ומצאה שבאיסלנד עוד לא היתה. חם בארץ ואיסלנד מתאימה.
למעשה, המחשבה על איסלנד לא התחילה בחום אוגוסט הנוכחי. לפני חמישים שנה היתה ליאורה סטודנטית לספרות אנגלית ואמריקנית והציעו מלגה ללמוד באיסלנד. ליאורה לקחה את זה ברצינות, התכוננה ועמדה בבחינות והגיעה ל…מקום שני. סטודנט אחר זכה ונסע. איסלנד היא ארץ בראשית עם צורות נוף מגוונות. יש בה מרחבי חול וגם הרים, יש קרחונים והרבה אזורים עם מעיינות חמים וגייזרים. יש באי הרי געש באלפים, שחלקם מעלים עשן לא רק מהלוע אלא גם מהדפנות. פשוט, יוצאים ענני עשן קלים ממעלה ההר, בלי שנראים מלמטה הסדקים שלהם. אי אפשר להחטיא ביצות גופרית לוהטת ומבעבעת וגם מדיפה ריחות רעים. ובנוף יש מפלים שוצפים בנחלים. הנוף כולל גם שדות לבה יבשה – חומים ואפורים ויש גם שדות מרעה אינסופיים.
אפשר לראות שם, מרחוק, את הקרחון גדול. הר לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס – במרחק שלוש שעות נסיעה – והסתכלנו. ראינו לבן מאופק אל אופק. אבל לא די בכך, יש באיסלנד  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.
ההר הגבוה ביותר במקום הוא אֶיְיַאפְיָאטְלָאיֶיקוּטְל. את שמו מצאתי בהארץ במדור "התעמלות בוקר" והשלמתי מוויקיפדיה. במרכז ההר, שגובהו 1,666 מטרים, יש הר געש פעיל המתפרץ מפעם לפעם מאז עידן הקרח.
אפשר לראות שם קרחון גדול. לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס, במרחק שלוש שעות נסיעה, והסתכלנו. היה לבן מאופק אל אופק". זאת לא נקודת העצירה היחידה. יש כאן  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.

פאפין1

פאפין – הציפור הלאומית

האי מכוסה שדות לבה חומה, אבל יש גם שדות ומן האוטובוס אפשר לראות פרות רועות באחו. ביניהן שוורים עצומי קרניים. החלב בא מן הפרות. מלבדן, יש באחו גם כבשים רבות מאד. אלה לא נועדו לחלב, אלא לבשר ולצמר. באיסלנד מקפידים להבדיל ביניהן.
אל תשלו את עצמכם שתמצאו כאן פירות וירקות, שאנחנו כל כך רגילים אליהם. הם אוכלים גם הרבה מאכלי ים ודגים.
בנוף העצום הזה פזורים בתי חווה  במרחקים עצומים זה מזה. רבים מהם בני שתי קומות מכוסים פח. מסתבר, שמתחת לפח החיצון יש לוחות עץ. מכיוון שלא נראים עצים באיסלנד, הלוחות, כנראה, מיובאים.
לאורך כל הדרך נראים אותם מבנים במקומות הקטנים. וצריך לנסוע שעות ממקום למקום והדרך – נוף ריק.
באיסלנד כולה יש כביש אחד שעוטף את האי מסביב, ליד הים. ממנו יוצאים כבישים קטנים אל פנים הארץ, אל החוות והכפרים הקטנים.
תושבי האי אינם מזניחים את החינוך ובתי הספר נמצאים לאורך הכביש. ההורים אחראים להוציא  את הילד מביתם שבעמקי האי אל הכביש הראשי ושם אוסף אותו האוטובוס אל בית הספר על החוף.
בתוך כפר קטן אחד, ראינו שטח מגודר, מקום משחק לילדים. היתה בו… מגלשה אחת.
לבד מנופים מרהיבים, בביקורכם ודאי תבקרו גם בעיר הבירה רייקייאוויק, שהיא עיר הבירה הצפונית ביותר בעולם. אפשר לשוטט ברחובותיה היפים. אבל גם כאן אל תצפו לגדולות: העיר היחידה באי היא  בת 180 אלף תושבים בלבד.  למי שמתעניין, ברמת גן בשנת 2015 היו 151,757 איש.
באיסלנד גם נמצא הפרלמנט הראשון שהוקם באירופה. למבקרים הסקרנים: יש כאן בית צנוע, בן שתי קומות, לידו כמה עצים וכר דשא. זהו. מכאן צמחו הפרלמנטים.
לא רק חיות במרעה, אלא גם הרבה בעלי כנף. הציפור הלאומית שלהם היא פאפין, שחיה אך ורק באי הצפוני הזה. ליאורה קנתה ספרון בישול איסלנדי באנגלית לתת במתנה. באוניה היה משעמם אז לקחה את ספר הבישול לקרוא ושם נחרדה למצוא מתכון לבישול… פאפין. אמאל'ה, הם נורמלים?
האם את הציפור הלאומית שלנו, הדוכיפת, היו מבשלים? טוב שבשרה לא טעים והיא לא אכילה.

שאלת תם
במפגש הזקנים בקופת חולים (ביום שלא היו חולים) שאל אחד את רעהו: איך אני בעיניך?
– "ציוד מתכלה", השיב השני.

קווים כושלים  

המסע החל בשעה 16.07 בתחנת 55 בגני תקווה. על התחנה כתוב, שהאוטובוס יגיע בכל עשר דקות עד רבע שעה. אז כתוב.
לפי האפליקציות "מוביט" ו"איפה בוס" היה צריך להגיע אוטובוס בערך בארבע ורבע. אבל השמש קפחה והצל מרוחק והאוטובוס איננו. רק ב-16.38 הופיע סוף סוף מעבר לפינה. התלוננתי בפני הנהג והוא השיב לי: "אינני יודע. פנה למודיעין 2060*.

הקו הלא נכון (צילום אילוסטרציה)

זאת לא פעם ראשונה שאני פונה למודיעין ועשיתי זאת גם הפעם. נשארתי על הקו במשך שמונה דקות ושמעתי את הפזמון המוקלט החוזר "קווים, חברת התחבורה הציבורית הגדולה בישראל" ואחר כך נמסר לי שאני הראשון בתור. אחרי שמונה דקות התייאשתי. הבנתי, שאני יכול להמתין כך עד הבוקר. האוטומט לא יודיע לי שמוקדני החברה הגדולה בישראל כבר הלכו הביתה. לפני חמש אחר הצהרים!
נסענו והאוטובוס שהיה אמור למלא את מקומו של החסר, התמלא והתמלא ובגבעתיים, הנהג כבר לא פתח את הדלתות הקדמיות ושלח את הנוסעים לדלת האחורית. יידחפו שם.
בהמשך הדרך הנהג דילג על תחנה אחת. חשבתי, מה עושים האנשים שמחכים, כנראה כמוני, חצי שעה עד שיגיע האוטובוס והוא עובר על פניהם – צריך לחכות לנסיעה הבאה!
כשהגענו לתחנת הרכבת סבידור, וקהל רב הצטופף על המדרכה, הנהג העלה את חלקם ולא היה יותר מקום. שלושה אנשים נשארו בחוץ. אני אינני זוכר מקרה כזה.
בהמשך הדרך הנהג העצבני עשה שתי "כמעט תאונות". ישבתי בכסא הראשון, מושב זקנים, וראיתי כיצד כמעט כמעט נגע באחוריה של מכונית נוסעת ברמזור. אחר כך עצר בפתאומיות כדי לא לפגוע בפרטית אדומה, שנהגה לא נהג כרצונו של הנהג שלנו.
כתבתי את הדברים בידיעה שמנהלי "קווים", כנראה חברת התחבורה הגרועה בישראל, לא יתחשבו בדברים. הם יושבים במשרדים נאים ונוסעים בפרטיות ממוזגות. מה איכפת להם? אבל אני מתכוון להעביר את הדברים למשרד התחבורה. אינני מצפה מהם לרבות, כי המשרד הממשלתי הרי אינו שם לב לדבריו של איזה אזרח.
ישראל כ"ץ, שמעת?

תמונת רחוב
איש הולך ברחוב הירקון בתל אביב ורואה מקבצת נדבות עומדת ליד מתקן האיסוף לבקבוקים. שולה מתוך המתקן ונותנת בשקית שלה. היא מתפרנסת מזה – הוא מבין.
האיש ניגש אליה, שולף מתיק צד שלו שתי שקיות סופרמרקט ריקות ונותן למקבצת הנדבות. היא נדהמת תחילה ואחר כך מחייכת. חיוך ששווה הכל.

אפשר לקבל גט

אני נהנה משירותי חברת "גט" (שהיתה "גט טקסי"). מזמין מונית באפליקציה בסלולרי, ובתוך דקות מגיעה מונית. ניסיתי. רק בחמישי בערב ובששי בערב – אין כמעט מוניות גט. הנהגים מעדיפים את הצעירים מבַלי הלילה ואולי טוב להם יותר לקחת את השתויים הביתה. בשאר הימים – הם עומדים לרשותי.
לפני זמן מה גיליתי ידיעה של אורן דורי בדה מרקר, ש"גט טקסי מנתקת את הקשר הטלפוני הישיר בין הנוסע לנהג המונית". בירור קצר אצל נהגי מוניות גילה לי שהידיעה נכונה. כאשר אני יוצא מן המונית (ואולי אף קודם לכן) נמחק אצל נהג המונית מספר הטלפון שלי.

המייסד – שחר וייסר

כאן אני צריך לעשות אתנחתא קצרה ולספר מה קרה לי בפגישה עם החבר'ה בבית קפה. לפתע קם אחד מאיתנו ויצא לאן שהוא. כשחזר, תהינו מה אירע והוא סיפר: "שכחתי את התיק במונית. טלפנתי לנהג והוא הביא לי את התיק האבוד". בעיני, זה אחד הדברים החשובים בשירות של גט. יש לי הטלפון של הנהג ולו יש הטלפון שלי. מצויין.
והנה עכשיו, אני "מתבשר", שהקשר הזה יינתק כאשר אעזוב את המונית. לדעתי, זה דווקא אחד השירותים הטובים של גט. באותה ידיעה נאמר "החברה שלחה לנהגים מסרון: 'כדי לשמור על הפרטיות שלכם ושל הנוסעים, האפשרות להתקשר לנוסע תהיה זמינה רק לפני תחילת הנסיעה ובמהלכה'". החברה הסבירה שמדובר במהלך שנועד לשמור על הפרטיות של הנהגים והנוסעים.
בעיני, אין כאן שמירה על פרטיות, אלא ירידה באיכות השירות.
כאן אוכל להוסיף מן הסיפורים שאני שומע מן הנהגים. נוסע שכח את הטלפון שלו במונית (זה קורה לרבים. היזהרו!) והנהג, שלא ידע את מספרו של הנוסע, חיטט בטלפון ומצא הרבה מספרים אמריקניים. בסופו של דבר איתר מספר ישראלי וטלפן אליו. "כן, זה חבר שלי", השיב הקול. "הוא ישראלי שעשה עסקים בלוס אנג'לס. הוא בא לישראל לעתים קרובות".
כעבור זמן לא רב חזר האיש לישראל והתקשר, כמובן, לנהג המונית ובא לקבל את הטלפון. כשהנהג החזיר את המכשיר, אמר לו האיש: "הטלפון הזה הוא המזכירה שלי. יש בו כל מספרי הטלפונים והרבה מסמכים וחוזים. ממש ארכיון.
"עשיתי עסקים בארצות הברית ויש לי אלפי עובדים. הטלפון חשוב לי. קח טיפ – 2000 דולר".
כנראה בכל זאת חשוב שמספר הטלפון יהיה גם אצל הנוסע וגם אצל הנהג.
כשבועיים לפני כתיבת הפוסט הזה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי: "שמעתי שהחברה מבטלת את השירות, שיש לי מספר הטלפון של הנהג ויש לו המספר שלי. האם זה נכון?" כמובן, לא קבלתי תשובה…
בדיקה באינטרנט לא גילתה לי את מספר הטלפון של "גט". אבל אחד הנהגים גילה לי את הסוד: צלצל 2299* והם יענו לך.
כאשר חיפשתי מידע על "גט טקסי" גיליתי כתבה גדולה ב"גלובס", שבה מתראיין מייסד החברה ומנהלה – שחר וייסר. ישראלי.

נפלאות מזג האוויר
ישראלית היתה בימים אלה בשליחות בת שבוע בווייטנאם. כשחזרה אמרה לי: "איזה מזג אויר טוב כאן… בהאנוי עכשיו 38 מעלות ו-95 אחוזי לחות. נושמים מים".

סיפורו של צל נטוי

לא הייתי קורא את הספר "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינָה, מכיוון שזכה בפרס ירושלים לשנת 2013 והוא נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד. קראתי אותו כי הוא נבחר לעיון בבוקלאב שלי. אני מוכרח לציין שקוראי הספר נחלקו פחות או יותר לשניים – חובבי הקריאה והמתנגדים (היו שאמרו שהוא פשוט לא מעניין).
קראתי את הספר עד תומו, קריאה ראשונה. היה ברור לי שתהיה שניה כי רק אחרי הסיום, הצלחתי להבין טוב יותר את תוכן הדברים וההקשר שלהם.

ג'יימס ארל גריי, אסיר

מצד אחד, מספר מולינָה על עצמו כפקיד זוטר בעיריה וכסופר צעיר ולא בטוח בעצמו. את הסיפור הזה הוא מספר בפרקים האי-זוגיים. הסיפור השני נמצא בפרקים הזוגיים – סיפור הרצח של מרטין לותר קינג ובריחתו של הרוצח, ג'יימס ארל ריי מארצות הברית לליסבון. הסיפור השלישי, בחלקו האחרון של הספר, הוא סיפורו של המטיף הכושי הנרצח, הלוחם למען זכויות האדם. הסיפורים משולבים כי מולינה החליט לבקר בליסבון, עיר בריחתו של ריי.
מולינה חי בגרנדה שבספרד ורצה לגור "בעיר שבה מתרחשים דברים" ומצא את מדריד. אחר כך ראה שזה לא מספיק, אז עבר לניו יורק ושם כתב את ספרו הנוכחי.
ריי היה בליסבון ורק עשרה ימים וגם מולינה שהה בה רק ימים ספורים. הסופר וגיבורו התגוררו במוטלים זולים בחלק הישן של העיר, תוך ביקורים בפאבים וסיורים ברחובות, בסמטאות, בכיכרות.
אם כך, למה בעצם, אנחנו קוראים את הספר עב הכרס הזה? קודם כל, כי הוא קריא מאד – כבוד למתרגמת ליה נירגד – ומעניין. המחבר מסתיר בכוונה את נושאי סיפורו וגיבוריו. לאט לאט הוא מגלה לנו את הנסיבות המיוחדות של הבריחה אחרי הרצח.
המחבר הקדיש זמן רב ולמד היטב את כל הפרטים הקטנים של בריחתו של ארל ריי – כרטיסי הטיסה, מקומות הבילוי, קניית הרובה ששימש לרצח, בילוי עם זונות ואפילו העתונים שבהם חיפש תמונות שלו ואת השמות הבדויים שבהם הסתתר.  כמו כן הקדיש תשומת לב למרטין לותר קינג, שנרצח. "בסך הכל, רצח של כושי" –
הסופר מגלה יחס חם ליהודים ולישראל  ומצטט מדרשותיו של מרטין לותר קינג פסוקים רבים מאד מהתנ"ך.
בספר מתאר מולינה בפירוט רב מאד, כמנהגו, את הדרך של כתיבה ספר ושילוב הסיפורים בו. אזכיר רק שכאב טרי, הלך לקנות בסוּפרמרקט, אבל לא התינוק שלו היה חשוב, כי הוא קנה חיתולים אבל גם חבילת ניירות לכתיבה. הכתיבה יותר חשובה.
במקום אחר הוא אומר "הסיפור התפתח במנותק מן הרצון שלי" או  "טיפלתי בעצמי באמצעות הכתיבה".
אני מבין שיש לו אובססיה לכתיבה. משהו שמניע אותו גם למרות רצונו.
יש בספר תיאורים, שמתאימים גם למצב בישראל. כך, למשל, כותב מולינה על מרטין לותר קינג: "העוזרים והטכנאים המקיפים מועמד במסע בחירות, שנוסעים איתו ומתבוננים בו מקרוב מאד ובסופו של דבר הם רואים בו פרודיה מצערת, בובה המונעת באנרגיה היסטרית, מפודרת ומאופרת מול מצלמות הטלוויזיה, נוטפת זעה תחת חום הפנסים". הם שומעים בשיעמום כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, את הנאומים החוזרים ונשנים עם אותן בדיחות חבוטות ואותן אמרות קבועות.
הוא כותב גם על דרשות של המטיף השחור על הפגיעות בחלשים ועל פגיעת הלבנים הלאומנים בכושים. הדברים דומים  לפגיעות של לה פמיליה בארץ.
זה לא הנושא היהודי היחיד. המטיף  אומר בדרשותיו שהנביאים בישראל לא ביקשו להרוויח לעצמם. משום מה זה מצלצל אקטואלי.
למולינה יש יחס מיוחד ליהודים ולישראל ובראיון איתו לעתון ישראלי הוא אומר: "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ועמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב".
אגב, צל נטוי הוא הצל של אדם באחרית ימיו, כשסיים את תפקידו. אולי ג'יימס ארל גריי, אולי מרטין לותר קינג.

אמת או חובה
 פוליטיקאי – כמו גבר שנתפס במטה – תמיד מכחיש.

תשתה קפה טורקי ותתעורר

אני אוהב קפה. קפה טורקי רתוח, למנוע ספק. בבתי קפה בתל אביב ממעטים להציע קפה טורקי אמיתי וכאשר הם אומרים "קפה טורקי", בדרך כלל מתכוונים לקפה שחור, שהיה מקובל על היֶקים והוא, למעשה, "קפה בוץ". פשוט, אין להם סבלנות, בבתי הקפה שאני מכיר, לחכות עד שהקפה ירתח בקומקומון הקטן (בוויקיפדיה מצאתי ששמו ג'זווה. פינג'אן, היא הכוס הקטנה) ולא יגלוש ויטנף את הכיריים. אז אין לי ברירה, אלא לשתות אספרסו. נסקפה – מוטב לומר, נס שהוא קפה – בל יעלה על השולחן.
קפה - הספרכאשר הייתי עם חבר בטיול באיסטנבול, הלכנו ברחוב התיירות, אסתקלאל, וחיפשנו בית קפה עם קפה טורקי. הביטו בנו המקומיים בפליאה ואמרו: "אין לנו קפה טורקי. יש תה, אם אתם רוצים" והציעו את המשקה החם בכוסיות מיוחדות. הרהרתי, מה, גם אתא תורכּ לא שתה קפה תורכי?…
הלכנו ברחוב לאורכו, עד שהיפנו אותנו לסימטה צדדית. נכנסנו אליה והרגשנו ריח לא שיגרתי. שם גם מצאנו בית קפה שמגיש קפה מבושל ("קפה טורקי") ובסמטה היה גם ריח לא רגיל לאפנו. חשיש. שתי הארומות הדיפו בערבוביה.
ניסיתי לברר מדוע אנחנו קוראים לקפה הזה "קפה טורקי" ודווקא הטורקים מכחישים את קיומו? שמעתי שהקפה הגיע לאירופה בסביבות קרב וינה בשנת 1683, שבו ניצחו האירופים. באותה תקופה חדר המשקה החום ליבשת ולכן קראו לו "קפה טורקי" והשם נפוץ בכל המערב. גירסה אחרת אומרת, שבעת הכישלון בקרב, הטורקים השאירו בווינה מאות שקים של פולי קפה.
בארץ, שבה יש חובבי קפה טורקי רבים, מעטים יודעים שאת הקפה מומלץ לשתות בטקסיות רבה: לאחר שהאורח שותה את המשקה המר, הוא מניח את הפינג'אן כשהוא הפוך על הצלוחית ואז המארחת קוראת לו מהשחור השחור הזה הנותר על דפנות הכוס הפנימיות והעתידות)  הלא-שחורות, כך הוא מקווה) על-פי שאריות המשקעים השחורים (כמעט כמו מבחן רורשך עממי).
רבים שותים את הקפה הזה עם התבלין הל שנותן לו טעם קצת ייחודי. אחרים מעדיפים דווקא את התבלין התימני, חווייג'. בכל מקרה, המהדרין שותים בלי סוכר בכלל (ואז לא צריך כלל כפיות) או עם מעט מאד סוכר.
וביוון, הזהירו אותי לא להגיד את המילים "קפה תורכי". אז נסעתי לקפריסין (כמובן, לא בחלק הטורקי) ושם דווקא היה הרבה וטוב. ידעתי, שעדיף לחפש את בתי הקפה הקטנים, שבהם יושבים זקני הכפר ומשחקים שש-בש. כך הנחייתי את נהג המונית והוא הביא אותי למקומות אלה, שהתיירים אינם מקלקלים אותם.
כאן למדתי שלא להגיד "קפה טורקי". לפני שנים רבות מאד היה האי חלק מן האימפריה הטורקית והתושבים לא שכחו זאת. אחר כך חזרו הטורקים וכבשו את חלקו הצפוני של קפריסין ולכן "טורקי" הוא מלה מגונה באי הסימפטי הזה. תגיד "קפה מֶטריוֹ", לימדו אותי המקומיים. כלומר, "קפה בינוני", שאיננו מר מדי וגם לא מתקתק. ומי שאינו יודע יוונית (כמוני), יכול להגיד גם באנגלית Medium coffee…
מקור הצמח הוא במחוז קפה באתיופיה. מקור אחד מספר שמיסטיקן תימני ראה באתיופיה (היא חבש) עיזים מלאות מרץ, במיוחד כשהן אוכלות מן הפוֹלים. אחרים מספרים את אותו הסיפור על רועה עיזים שטעם זאת. ויש גם שאומרים, שנזירים אתיופים נהגו ללעוס את הפולים כדי לשמור על עירנות. סוחרים תימניים הביאו אותם לארצם והחלו לגדל אותם שם (זה הולך טוב עם לעיסת ג'ת וגם עוזר לכוח הגברא) והפירות עברו גם לברזיל ובסוף המשקה הגיע גם אלינו.
פעם, אמרתי לבחורה יווניה: "את עולה אליי לשתות קפה שחור טורקי?!" והיא ענתה: נהרוג טורקי, טורקי…
הנה המלים של השיר קפה טורקי מפי אריק איינשטיין (מילים, יענקל'ה רוטבליט,  לחן, מיקי גבריאלוב):
"אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
"אתה המשורר.
"אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי.
"אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי? "
לפני כשלוש שנים ויותר, הופיע גם בעברית הספרון "קפה – היסטוריה תרבותית מסביב לעולם", עורך ס. מילטון. נתן לי אותו ידידי, שמואל, שנסע איתי לאיסטנבול וראה אותי במצוקתי מחפש קפה טורקי…

 זר או עציץ

זוג נכנס למשתלה וביקש לקנות זר פרחים לשבת.
אמרה השתלנית: "זר יחזיק שבוע לכל היותר. קנו עציץ. זה יישאר לזמן רב ויפרח בכל עונה".

הכנסיה הרוסית בתל אביב שלא הכרתי

כשנסעתי במשך שנים בדרום תל אביב, ברחוב הרצל או דרך קיבוץ גלויות, הסתכלתי מבעד לחלון על הכנסיה שעל הגבעה –  הכנסיה הרוסית. "המוסקוביה", קראנו לה וידענו, שיהודי לא יוכל להיכנס לשם. רק מי שבא להתפלל יכול לבוא בשעריה.

גן מטופח מקיף את הכנסיה בעלת הצריחים

פעם, בעבר הרחוק, היה יהודי אחד שביקש להיכנס לכנסיה. ישראל בר שמו. סא"ל בצה"ל ועוזרו של דוד בן גוריון וגם מרגל רוסי. הוא נתפס ליד גדר הכנסיה, כשצרור מסמכים סודיים בידו והוא היה אמור לתת אותם לנציג הק.ג.ב. שהתגורר במתחם הכנסיה הרוסית. בר נתפס ונידון למאסר.
עכשיו שמעתי מאילן שחורי, שאפשר להיכנס לכנסיה. היא פתחה את שעריה למטיילים ואין צורך להתפלל…
אילן שחורי, עתונאי בהארץ בעברו וחוקר תל אביב היום, מוביל מטיילים שאוהבים את העיר. בסיוריו גיליתי לא אחת פינות בעיר, שלא ידעתי עליהן או ידעתי מעט והתגלה לי עוד הרבה.
כך, ביום ששי בבוקר, נאספנו חבורה של חובבי העיר לטיול בכנסיה היפהפיה, שגנים מטופחים סובבים אותה.
דרך גן רב עצים מטופחים, שפורחים בצבעים שונים, מגיעים אל פתחה של הכנסיה השמורה היטב. הבנין הצבעוני פתוח לרווחה ורוח קלילה מנשבת בחוץ ומקילה על החום המעיק. בתוך הבניין מושבים למתפללים והרבה מאד ציורים של נביאים עם כיתובים ברוסית, ליודעי ח"ן. כנסיה פרבוסלבית למהדרין.
בחצר כמה מבנים, המשמשים למגורים. בעבר, שימשו למגוריהם של חלק מאנשי השגרירות שרבים מהם לא היו דיפלומטים. כשממשיכים בחצר מגיעים אל הכנסיה של טביתא.
למה כאן? על כך סיפר אילן שחורי והוספתי מויקיפדיה:
ביפו העתיקה נמצא בית שמעון הבורסקאי, שבו התארח פטרוס הקדוש, משליחיו של ישו. לפי המסורת הנוצרית, הוא היה האפיפיור הראשון. הרוסים מאמינים, שביתו של פטרוס היה באבו כביר של היום.
פטרוס היה בלוד, הסמוכה ליפו והוא נקרא אל מותה של אשה מאמינה ורבת חסד בשם טביתא. כאשר הגיע לעליית הגג שבה שכבה גופתה לפני הקבורה, התפלל לאלוהים ואז פנה אל המתה: "טביתא, קומי!" היא  פקחה את עיניה והתיישבה.
הולכים עוד מעט בחצר ויורדים אל המערה, שבה קבורה טביתא. המערה משמשת מקום תפילה ורבים באים להדליק נרות ולהתפלל. כשחבורתנו ירדה במדרגות, לא אחד נפגע בראשו מן התקרה הנמוכה.
בבקשה לא להתבלבל עם טליתא קומי שבירושלים.
רוצים, תאמינו. אני יודע שבכל הנושא של דת ואמונה – אי אפשר להתערב.
כשיצאנו לחצר המרוצפת של הבניין, יכולנו לראות את הגבעה הגבוהה השלטת על יפו. בימי מלחמת השחרור היתה חשיבות רבה לגבעה הזאת במערכה על השכונות הערביות בעיר.
בשנת 1831 נכבשת ארץ ישראל על-ידי צבאו של מוחמד עלי ממצרים. בעשר שנות שלטונו הגיעו לכאן תושבים רבים מאד ממצרים והקימו כפרים מסביב, ביניהם סלמה (כפר שלם), מנשיה, סומייל וגם אבו כביר, שבו אנחנו מטיילים. בכפרים אלה נחפרו בארות (בַּיארות) ונטעו פרדסים, שהפכו ליצוא חשוב ביותר מארץ ישראל. במבט מן הגבעות אל הסביבה, אפשר לראות מעט מן השכונות המצריות הללו.
באזור היה גם בית קברות יהודי עם מציבות כתובות עברית או יוונית (שהיתה שפת הארץ בימי התקופה הרומית). הוא השתרע מרחוב קיבוץ גלויות ועד לגדר הדרומית של הכנסייה הרוסית.
בית העלמין נתגלה  לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו. חלק מהמצבות רכש הברון פיטר פון יוסטינוב, תושב יפו. בגלל קשיים כלכליים, הוא  מכר את אוספו למוזיאון באוסלו שבנורבגיה. בעקבות מאבקו של העתונאי והארכיאולוג צבי אילן, הוחזרו שבע מציבות מאוסלו והן מאוחסנות במוזיאון לעתיקות הסגור ביפו.

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!