טוי זה לא רק משחק

"פעם, בימי קדם, זאת אומרת בשנת 1979, רצינו לנסוע לטיול בספרד. כל המשפחה. אז לא היו טיסות ישירות מלוד למדריד והיינו צריכים לטוס באל על לפורטוגל. שם הזמנו מכונית לנסוע לספרד ולשוב לפורטוגל כדי לחזור אחרי שבוע לארץ.
התאכסנו במלון קטן בבירת פורטוגל וידענו שבערב מתקיימת בירושלים תחרות האירוויזיון, אבל היינו עייפים, זוגתי ואני. הילדים, בני 15 ו-12 ביקשו להישאר ערים. מכיוון שהטלוויזיה של המלון היתה בקומת הקרקע, בבאר – ביקשנו מהברמן להניח לילדים לשבת על הכסאות הגבוהים ולצפוֹת. הם לא הפריעו לאורחים, שאינם דוברי עברית, לשתות בירה בכמויות.
אנחנו ישנו היטב ולא שמענו את האירוע המופלא. רק בבוקר קפצו עלינו שני הקטנים בשמחת אין קץ: הללויה! האירוויזיון שלנו!

תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"


מסתבר, שלא רק נטע ברזילי זכתה השבוע בליסבון עם שירה טוי. גם אנחנו היינו באותה עיר ממש כאשר הללויה זכתה לפני 38 שנים. אחת מתוך ארבע הפעמים שבהן זכתה ישראל. בוויקיפדיה מצאתי, שישראל נמצאת במקום הרביעי בטבלת הזכיות של התחרות, יחד עם הולנד. שיאנית הניצחונות היא אירלנד עם שבעה אירווויזיונים.
כשיצאנו באותו בוקר אביבי אל השוק של ליסבון, שהיה סמוך למלון, הופתענו מאד. כמעט כל השוק השמיע את "הללויה" מעל קסטות. ספרד, שהיתה אז במקום השני, זכתה רק במעט השמעות בשוק. שמחנו מאד בזכיה ואחר כך גם בטיול.
מלהקת חלב ודבש, ששרה עם את הללויה, לא נפרדתי. קוראיי הנאמנים קראו את הפוסט שכתבתי לפני קצת למעלה מחודש בלבד על ביצועה של להקה זו בנגינתו של המלחין קובי אושרת בפסטיבל עין גב.
מצורף צילום של תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"
הקפיצה אסורה

הר הקפיצה: רק לא לאופניים


בהר הקפיצה בנצרת (הנוף נהדר) מצאתי את השלט: "הכניסה לסוסים אסורה". לאופניים דווקא מותר.
אגב, הנוצרים מאמינים שישו ברח לכאן וקפץ מן ההר (397 מטר מעל פני הים) אל עמק יזרעאל. לפי האמונה, הוא הסתתר במערה שלמרגלות ההר. בה נמצאו שרידים חשובים של האדם הקדמון, אבל לא של הנצרות.
צילום האופניים על הר הקפיצה
בעיית חניה
כתב לי ידידי אלי זך: בחניון של מפעל הפיס בתל אביב, ראיתי לפני שבוע נהג זועם, שמכוניתו נחסמה על ידי מאן דהוא. הנהג הסתכל כה וכה, שלף עט ונייר, כתב משהו ותלה במגב והסתלק מהמקום.
התקרבתי לראות מה זה. בפתק היה כתוב: נבזה!!!

מודעות פרסומת

נשארים רק כמה חברים

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בקיבוץ עין גב מזה 75 שנים. בעבר כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. לפני כחודש חזרתי אל הפסטיבל ואל השיר הללויה הפעם היה בו גם השיר "חברים" שכתב המלחין קובי אושרת ועמו אהוד מנור. בפסטיבל, קובי אושרת שר אותו בעצמו בליווי הפסנתר ובליווי "להקת חלב ודבש". להלן מילות השיר, שיש להן משמעות בעיני:

קובי אושרת והפסנתר

בסוף היום בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול,
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

בתוך השחור, בלב הערפל,
בעומקו הדומם של הים האפל,
כשאתה רואה את השקרים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב
ויש בך רצון ויש לך סיבה
לחשוב כבר על השיר הבא.

מתוך הצל, מתוך המבוכה
נפשך וליבך שוב מוצאים מנוחה.
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב, עם כמה חברים.

לפני כשנתיים, יענקל'ה רוטבליט שר בפסטיבל עין גב את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.

מצא את ההבדלים

אשה דתית ברחוב בגוש דן

אשה בשוק בנצרת


המבוגר:
– אתה רואה הבדל ביניהן?
– הצעיר: אה… אני חושב שהאחת שמנה והשניה רזה יותר.

יגאל סרנה – כיף של אוטוביוגרפיה

יגאל סרנה כתב טור בידיעות אחרונות במשך שנים ופוטר אחרי שנתבע לדין על ידי בנימין נתניהו ואשתו. סרנה כתב בבלוג שלו (לא בעתון) שראש הממשלה גורש ממכוניתו באמצע הדרך לירושלים על ידי אשתו. הוא לא הצליח להוכיח את הסיפור וטען, שקבל אותו מאיש שב"כ שאיבטח את ראש הממשלה. סרנה לא הצליח להביא את האיש להעיד, והשופט, כדין, חייב אותו בפיצויים. יגאל סרנה שער הספר
אני מאמין ליגאל סרנה, בעקבות שלושה סיפורים על מאבטחים. האחרון – סיפורו של יאיר נתניהו שנסע עם חברים ועם מאבטח לבקר בבתי בושת ודבריו צוטטו בעתונים. הסיפור הישן יותר – של שר האוצר סילבן שלום, שקיים מגע עם פקידה במשרדו ועשה זאת דווקא בבית קפה בתל אביב. גם הסיפור הזה דלף על ידי מאבטח. שני המאבטחים היו זמניים בתפקיד ולא חשו שחלים עליהם כללי השתיקה של מאבטחים.
את הסיפור השלישי אינני יכול לכתוב, כי אינני יכול להביא אנשי שב"כ שיעידו למעני, אבל הוא דומה לשלושת הסיפורים האחרים. לכן, אני מאמין ליגאל סרנה.
נזכרתי באירועים הללו, בגלל ספרו האוטוביוגרפי של סרנה, "השנה האחרונה", שהתגלגל לידיי באחרונה ונהניתי לקרוא בו. לכאורה, הספר כתוב על על  שנה אחת ממאי 1966, שנת המיתון הגדול, ועד מאי 1967, שנת הניצחון הגדול. למעשה, הספר הינו אוטוביוגרפיה של הילד יגאל בבית הספר העממי, בביתו, בתיכון, עם משפחתו ובין חברים. אני רואה אומץ אישי לכתוב, בפרטי פרטים, על חייו של הילד המוצלח בבית הספר היסודי והילד הפגוע בבית הספר התיכון. לא כל אחד יכול לחשוף את האירועים האישיים שלו, שלא כולם נעימים, ואת הסיפורים המשפחתיים של הוריו הפולניים וחבריהם יוצאי הגולה.
סרנה, שנסיונו העתונאי ניכר היטב בכתיבתו, מספר את הדברים באורח קולח ומעניין. תחילה חשבתי, שזאת כתיבה עתונאית, שכן הוא משלב בצורה יוצאת מן הכלל את האירועים הציבוריים עם המקרים הפרטיים שאירעו באותו זמן. תוך כדי סיפוריו על בית הספר והתלמידים ועל הקשר הילדותי-מיני עם הילדות שרקדו ריקודים סלוניים, הוא מעלה את האירועים המשפחתיים של הוריו וחבריהם, שדיברו על הפוליטיקה. סרנה רוקח תוך כדי כך את האירועים הפוליטיים בממשלה ובכנסת והוא מזכיר אירועים, שעברתי בצעירותי ומזמן שכחתי. הוא נעזר בדפי הארץ, שהופיעו באותו זמן ובגליונות העולם הזה מאותה תקופה. שני עתונים אופוזיציוניים, ששירתו את אביו של המחבר וגם אותו עצמו (שהפך לאחד ממייסדי שלום עכשיו).
באחרונה משודרת בערוץ 10 סידרת "הקברניטים" של רביב דרוקר. הוא מפרט בטלוויזיה את ההתנכלות המתמדת של דוד בן גוריון ליורשו, לוי אשכול. סרנה סקר את היריבות הזאת כבר לפני חודשים אחדים, כשספרו יצא לאור. ואני מודה, לא זכרתי את פרטי המריבה ההיא.
לכאורה, זה ספר עתונאי-אוטוביוגרפי. אפשר לקחת כל פרק ולפרסם אותו ככתבה בעתון. אבל בשיחתנו בבוקלאב, העירה ליאורה עיני, כי הכתיבה איננה עתונאית לחלוטין. כשקוראים לאט ובתשומת לב – אפשר למצוא חלקים של כתיבה ספרותית. זה כבר לא עתונאות.
שיחה של קובי מידן בתוכניתו "חוצה ישראל" בחינוכית, עם יגאל סרנה ב-19.10.2017

פגישה, חצי פגישה
שני קשישים נפגשים אחרי זמן רב שלא התראו:
– "איך אתה נראה טוב. לא השתנית".
"דווקא כן. כשהתכופפתי הרגשתי את ההבדל. במיוחד כשרציתי לשמן את גלגלי הקלנועית"…

רק גבר משקר ככה, לא נחנח  

בישיבת הפרלמנט עלה, כמובן, הנושא של טקס הדלקת המשואות. לא פלא שרוב המדברים חזרו על דברים שנאמרו בתקשורת על ראש הממשלה, שאינו מקיים את התחייבויותיו. היו דוברים מתלהטים, שאף נקטו במלים מפורשות, יותר קשות.
לפתע התפרץ האגף הימני של השולחן. הוא לא יכול יותר לשאת את ה"השמצות" והסביר בזעם: "ביבי צודק. ביבי הוא גבר! רק אדם כזה יכול להגיד דברים ולחזור בו. רק גבר יכול לשקר".
הנוכחים לא רצו לשמוע דברי כפירה. אבל הימני המשיך: "מה אתם רוצים? החבר הכי טוב של ביבי הוא טראמפ. נשיא המדינה החזקה ביותר בעולם והוא משקר בלי סוף ואינו מהסס לחזור בו מדבריו. הוא אומר בקלות רבה את ההיפך ממה שאמר קודם.
"וראש המעצמה השניה, פוטין, הוא דובר אמת? הוא פתח במלחמה בצ'צ'ניה, צבאו נלחם באוקראינה. ועכשיו הוא רק דובר אמת בקשר לסוריה.
"רגע, והמה עם כמעט-ידידינו הטורקים הנשלטים על ידי ארדואן. שילמנו הרבה פיצוים על המרמרה והיום אנחנו מוקצים שם. ומנהיגם הוא דובר אמת ידוע.
"אז דעו לכם, שביבי איננו איזה נחנח, שמקפיד על דבריו. הוא אומר ועושה ואינו מתחרט".
ליד השולחן מישהו ציטט מעשרת הדברות: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" והוסיף: "לא נאמר בשום מקום שאסור לשקר. היה אפילו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שאמר למען ארץ ישראל מותר לשקר".

לכל אחד פינה שלו 

במוזיאון דואגים לכל אחד

בשירותים, בקומת המרתף של מוזיאון תל אביב, נראית פינת החתלה לגברים, במקביל לפינת החתלה לנשים. מצד אחד יש עמדה לאמהות וזה שיגרתי. מצד שני יש עמדת חיתול לזקנים שיש להם חיתול.

או אני או ווטסאפ  

איש אחד כתב לקבוצה שלו בווטסאפ: אני מצטער לעזוב אתכם. אשתי אמרה לי: או אני או ווטסאפ. אז אני עוזב אתכם לחמש דקות ועוזר לה לארוז…

זו תלונה וזה שכרה…

התכוננתי לכתוב את הפוסט שלי על חינוך ילדים ואז נחת במחשבי מייל ממשרד התחבורה. זה מעורר סקרנות.
המכתב, מאת שרונה קרסגי, מנהלת מחלקת פניות הציבור, הוא תשובה לפנייה שלי. לא זכרתי את הפנייה הזאת, ולשמחתי כתבה נציגת המשרד כי זאת תשובה למכתב בעניין אי ביצוע נסיעה בקו 55 של חברת "קווים" מיום 21.8.2017.
הייתי מתפלא אם מישהו מכם היה זוכר פניה מלפני שבעה חודשים. גם אני לא. בכל אופן, כנוסע קבוע באוטובוסים של "קווים" ובמיוחד בקו 55, יש לי עניין רב בקו זה. לא פעם אני עד לתקלות בקו, ובמיוחד באיחורים רבים, שגורמים לי נזק. לא היססתי להתלונן בחברה ובמשרד התחבורה והנה, ראו זה פלא – יש תשובה. והתשובה אפילו חיובית "האמור בפנייתך מהווה לכאורה חריגה מתנאי רשיון הקו. אשר על כן פנייתך הועברה לתהליך אכיפה מינהלית מול חברת קווים בשל אי ביצוע נסיעת השעה 16.12".
מסתבר שהפנייה – אחת לפחות – זכתה למענה. אבל, כדי שלא אשמח, מוסיף המכתב ומסביר לי "לידיעתך, הליך האכיפה המנהלית נמשך כחצי שנה"…
כשבדקתי במחשב את מכתביי בענייניה של חברת האוטובוסים, מצאתי שאני בוודאי "מתלונן סידרתי". אם חשבתי שאני המתלונן היחיד, מצאתי שלא כך. בגלובס של חודש מארס האחרון, כתוב: "מסקירה חדשה שערך ארגון ה OECD  על כלכלת ישראל, עולה כי צפיפות התחבורה בארץ היא מהגרועים בעולם… המצב עוד ימשיך להתדרדר". זאת לא הצדקה לכך שחברות האוטובוסים ימשיכו לזלזל בקהל הנוסעים שלהן. זה רק משמש רקע למצב הרע הזה.

במרכז נצרת, לשוטר, כנראה לא היה מקום חניה, אז הוא מצא מקום. לנהג אחר זה היה מזמֵן דו"ח

האם זה מחוייב המציאות? נזכרתי באירוע, שקרה לי לפני שנים בבריטניה. נסעתי עם ילדיי לקמברידג' באוטובוס. התייצבנו ביום ערפילי לפני השעה 7 בבוקר ברחוב ריק מאדם ומרכב. הצטמררנו קצת מהקור האביבי וחיכינו בחוסר אמון מוחלט. והנה, בשעה שבע בדיוק, נשמע קול מרחוק והאוטובוס דהר אלינו מקצה הרחוב ואסף אותנו בדיוק בזמן. משום מה, אני מתקשה לשכוח את הדייקנות הבריטית בכל פעם שאני מאחר לפגישות בגלל תקלות באוטובוסים. אני לא מציע, למי שלא מוכרח, לרדת מהגה המכונית הפרטית.

הללו את חלב ודבש  

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בחול המועד פסח מזה 75 שנים. לפני שנתיים, כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. אז השתתפו בפתיחה נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת התרבות, מירי רגב. בה עוד נעסוק היום. באותו אירוע, יענקל'ה רוטבליט שר את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.
השבוע הפתיעו אותנו ומארגני הפסטיבל הביאו את להקת חלב ודבש, והיא ביצעה את הללויה המקורי.  השמיעו את השיר חברי להקת חלב ודבש המקורית, שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר ואליהם הצטרפה לאה לופטין. גלי עטרי, כמובן, לא הופיעה. היא ברוגז עם הלהקה. אבל היא תשיר את הללויה עם עדן בן זקן וגם שֹרת התרבות מירי רגב ומנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי. ח"כ סתיו שפיר דרשה להסיר מהקליפ את החלקים, שבהם משתתפים השרה והמנכ"ל. רגב הגיבה: "סתיו שפיר – את ושכמותך תאכלו את הכובע".

בימים ההם בזמן הזה

אבל לא זה מענייננו היום. אני רוצה לעסוק בפסטיבל השירים לזמר העברי בעין גב, שנערך השנה לכבודו של קובי אושרת, אשר גם הלחין את הללויה.
השיר הזה נדחה ארבע פעמים ולא הושמע בפסטיבלים שונים, שקובי אושרת שלח אותו אליהם. פעם מטעמי קיצור רשימת השירים, פעם מפני ששלומית אהרון לא רצתה לבצע אותו והוא נדחה גם בפסטיבלים הבינלאומיים בצ'ילה וטוקיו. "אולי יד ההשגחה העליונה היתה בכך" – אמר קובי אושרת. השיר נשלח, כידוע, לפסטיבל פורטוגל ושם זכה במקום ראשון.
אני זוכר היטב את הזכיה הזאת, כי הייתי באותו ערב בליסבון עם המשפחה. הילדים, בני 14 ו-12 ביקשו להישאר בלילה בבאר של המלון. אנחנו ביקשנו שירשו לשני הקטנים להישאר על הבאר, כדי לראות בטלוויזיה את שידור התחרות, שהתקיימה בירושלים. בבוקר, בישרו לנו בשמחה שזכינו בתחרות העולמית. בטיולנו בשוק של ליסבון, שמענו את הללויה מהדהד מהדוכנים השונים בשוק מקלטות, שהוכנו לקראת התחרות. היתה לנו הרגשת התעלות.
השבוע, בפסטיבל בעין גב סיפר המלחין, כי בעת החזרה האחרונה לפני הפסטיבל בירושלים ב-1979 הגיעו לאולם במרוצה שתי ילדות ואמרו למלחין-המנצח: "סבתא אמרה, שאם תעלו לבמה ברגל ימין ותגידו שש פעמים את המשפט 'ונוח מצא חן בעיני אלוהים ואדם', תזכו בפרס". כמובן, שקיימנו את ההוראה, סיפר.
המלחין וכותב המלים להללויה, אהוד מנור, היו חברים קרובים וכתבו רבים, מתוך למעלה מאלף השירים שכתב קובי אושרת. את הפסטיבל השבוע הנחה השחקן והבמאי נתן דטנר, שבזמנו הופיע באירוויזיון עם אבי קושניר בשיר הבטלנים, שגם אותו עיבד קובי אושרת.

מקצוע
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

אליהו הנביא היה כאן?

חג הפסח מתקרב והמוני בית ישראל – שעורכים את הסדר – פותחים את הדלת לאליהו הנביא. נזכרתי, שהייתי פעמים רבות בחיפה, טיילתי בעיר היפהפיה והכרמל הירוק שלה ואפילו במוחרקה הייתי. שם בנו כנסייה לזכרו של אליהו הנביא, שמכאן עלה לשמים. רק במערת אליהו עדיין לא הייתי.
לא קשה להגיע למערת אליהו בצידו הצפוני של הכרמל, ליד רחוב אלנבי, שהיה פעם רחוב מרכזי. מתחנת האוטובוס צריך לעלות אי אלו מדרגות – כשלוש מאות בלבד, ומגיעים קצרי נשימה אל המערה שעל צלע ההר.

כסא אליהו לסנדק, שעל ברכיו בן הברית (ויקיפדיה)

כשמגיעים אל המבנה שעל צלע ההר, עוברים דרך שער לא סגור, חולפים ליד מבנה ריק, ששימש, אולי, למנוחתם של תלמידי חכמים או עולי רגל, ומגיעים אל שני תנורים גדולים, המשמשים לשרוף נרות בעת הילולה. תנור כזה ראיתי אצל רבי ברוך אבו חצירא בנתיבות. הילולות, מסתבר, מתקיימות גם כאן, על הכרמל.
לפני הכניסה למערה שולחן כיבוד עם עוגות ועוגיות ואחר כך מכירות של כיפות, צעיפים וספרי קודש. עוד ספרים יש בתוך המערה ועל הקירות צעיפים – לגברים ולנשים.
אילנה, שביקרה בעבר הרחוק במערה, התפלאה. "כשהייתי כאן בעבר", אמרה, "היתה אווירה של קדושה. היו כאן, בעיקר, ספרדים. ישבו ביחד גברים ונשים והתפללו. מאז שהשתלטו האשכנזים, אני רואה מחיצה עם שלט 'גברים, נשים'".
דעה זו אינה חדשה. מבקר סיפר בשנת 1835 על ביקורו במערה: "ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל אז התפילה הייתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא וגם כתבנו שמינו על הכותל".
כאשר היינו במערה, אילנה נכנסה מאחורי הפרגוד ואני התיישבתי על הספסל לנוח מעמל העליה להר. הסתכלתי על הקירות, עשויי הבטון. ברור לי שבימי אליהו הנביא לא היו כאן קירות. מקובל, שהסתתר כאן כשנמלט מן המלך אחאב ואיזבל אשתו.
עלילותיו של אליהו הנביא רבות מאד. אזכיר רק שהוא עלה בסערה השמימה, כלומר לא מת. לפי המסורת, יחזור כמבשר לקראת בואו של המשיח.
שתי נשים ישבו בצידי הספסל וקראו בספרי קודש. ניגשה אלי אחת מהן ובקול נמוך ובנימוס רב ביקשה שאעבור לצד השני. "כאן עזרת נשים", אמרה. בצד השני היו מעט גברים ואחד מהם, במבטא אמריקני הציע לי, בנימוס רב, להניח תפילין.
אליהו מוזכר פעמים רבות במקרא, בעיקר בספר מלכים. ידידי, אלי זך, מצא בספר מלאכי ג' כ"ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"…
לא אחכה עד אז.

פרס לדוד גרוסמן

פעמים רבות אמרתי שאני מעריך מאד את הסופר דוד גרוסמן. וכאילו להיענות להשערותיי, זכה בפרס בוּקר הבריטי. עכשיו זכה הסופר השמאלי הזה בפרס ישראל. אני גאה בכך. אצטט בדיחה שהוא מזכיר בספרו "סוס אחד נכנס לבר" – מותר לנהג של חבר'ה קדישא לשים שלט: "בדרך לעוד לקוח מרוצה"?

כוחן של הפתקיות הקטנות  

ישבנו, כרגיל, בפרלמנט של יום ששי ועסקנו בעניינים של יום יום. כלומר, פוליטיקה. יוריק התרגז וטען: "אי אפשר בלי הממשלה והכנסת וכל התרגילים שהפוליטיקאים עושים לנו? תראו, למשל, אני"…
כמו תמיד, כשמישהו מתרגז, מפסיקים להתכתש ומוכנים להקשיב. מה יש לו לומר?

       פתקיות: לא קשה להדפיס אותן

"אני גר בעיר שינה בגוש דן. לא בתל אביב המעטירה. ואצלנו אוהבים נהגים להחנות על המדרכה. עומדים בשני גלגלים ולפעמים חוסמים את המעבר גם לעגלות ילדים ואפילו להולכי רגל.
"פעם הלכתי בסמטה ונהג החנה את המכונית על המדרכה ואני הייתי צריך לרדת לכביש. לא רוצה!
"המדרכה נועדה להולכי רגל ואיננה מגרש חניה של הנהגים. אז האיש, בדיוק יצא, וצעקתי עליו 'המדרכה לא שלך ואתה לא יכול לחנות ככה'… בדיוק אישתו יצאה ומשכה אותו לחצר. חצוף אחד".
– טוב, הרי לא את זה רצית לספר.
"אז נכנס לי רעיון לראש. אזרח, כלומר אני, לא חייב להסתפק בתלונות בפרלמנט כאן. אפשר לעשות משהו.
"הלכתי הביתה אל המחשב שלי והדפסתי פתק 'אל תחסום את החניה'. גזרתי את הדף לארבעה עותקים קטנים ויצאתי לרחוב שלנו עם הפתקיות האלה. מי שחסם את המדרכה, קיבל פתק על השמשה. היה אפילו נהג, שפגשתי אותו ברחוב והוא שמע את הסיפור והבטיח לי שלא יחנה יותר על המדרכה. הוא קיים את הבטחתו ועומד בחניה על הכביש.
– הסתפקת בפתקיות?
"קודם כל, אני מוכרח לציין שהפתקיות עזרו ומכוניות עומדות עם שני גלגלים על המדרכה, אבל לא סוגרים את הדרך. לפחות ברחוב שלי. שנית, הרעיון עודד אותי לכתוב מיילים למועצה ולהתריע על תקלות. למשל, כאשר צריך לתקן ברז דולף בגינה הציבורית (חבל על המים). הם מתקנים!
"לא תאמינו, כאשר משאית הזבל נגחה את המדרכה וסילקה ממקומן בלטות של המעבר – הודעתי ומן המועצה באו ותקנו. אנשים הניחו זבל וגזם על המדרכה במקום, שהוקצה למעבר עגלות ילדים ואופניים. מייל למועצה הביא מישהו לצבוע פסים לבנים ומאז – המעבר פתוח".
– כלומר, כל התקלות אצלכם תוקנו?
"לא הכל תוקן, אבל אני למדתי לקח: אזרח יכול להזיז דברים. כדאי לנסות".
נדמה לי, שאחרי הסיפור שלו הקפה היה יותר טעים.

מספר חזק 

פעם, בימי המנדט הבריטי, היו כאן מעט מכוניות והמספרים שלהן הסתכמו בארבע ספרות. אחר כך קמה המדינה והמספרים של המכונית הגיעו לשבע ספרות – שתים-שלוש-שתים. נדמה לי שהיה זה שר התחבורה משה קצב שקבע את סדר הספרות או הוסיף להן את דגל ישראל.
בכל אופן, המספר האופטימלי הזה החזיק מעמד הרבה שנים. והנה, באחרונה, ראיתי שהמכוניות החדשות זכו למספר יותר גדול – שלוש-שתים-שלוש. ביחד שמונה ספרות.
משרד התחבורה שינה את המספר בשקט. נהג מונית, ששאלתי אותו, השיב לי "לא שמתי לב"…
השבוע הלכתי ביפו וראיתי פקח עירוני. "ראית שיש מכוניות עם שמונה ספרות?" – שאלתי. "בוודאי", השיב האיש שאמון על רישום דו"חות חניה.

פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".