האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים  

את האנדרטה הבריטית לכיבוש ירושלים, הכרתי לפני שנים רבות. בעוד כשלושה שבועות, בוודאי יחגגו מאה שנה לכיבוש העיר הקדושה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. אז נבנתה האנדרטה בכיכר אלנבי בשכונת רוממה וצויין עליה תאריך כיבוש העיר – 9 בדצמבר 1917 , שהיה שיאה של מלחמת העולם הראשונה. גנרל אלנבי השתתף כאן בטקס הכניעה של העיר. יש להזכיר, שהגנרל הבריטי המעוטר נכנס ברגל לעיר הקודש. כשהגיע לשעריה – ירד מסוסו והלך כמי שמעריך את קדושת המקום.

מאה שנה והיא עומדת

אבי עבד שנים רבות בבית חרושת עלית ברמת גן ואחת לשנה היה יוצא לחופשה בבית ההבראה של המפעל שהיה בשכונת רוממה בירושלים. לפעמים, היה לוקח אותי, הילד, לבלות איתו את החופשה.
בית ההבראה היה בן שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית ובחדרי הבניין השתכנו העובדים שבחופשה. היה מקובל אז, בימים שלפני קודם המדינה, שמפעלים החזיקו בתי הבראה בשביל עובדיהם. אני טיילתי בסביבה וראיתי מול הבית את האנדרטה המרובעת, המכוערת, שלא ידעתי מה היא.
לפני חודשים לא רבים, כשעליתי לירושלים, החלטתי להציץ במקום שבו בליתי ימי חופשה. מצאתי, להפתעתי שהכיכר והאנדרטה נמצאות קרוב לתחנת האוטובוסים המרכזית של הבירה. כשהלכתי קצת לשכונה, נגרמה לי הפתעה נוספת – בית ההבראה עדיין עומד על עומדו: שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית. כיום זה בית מגורים של משפחה וצעצועי הילדים פזורים בחצר.
הלכתי אל האנדרטה ומצאתי כיתוב, שתרגומו בוויקיפדיה: "סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו בקרב על ירושלים".
אני מבין שהתכוונו לבנות פסל מרהיב של גנרל אלנבי רוכב על סוסו, אבל חלק זה של האנדרטה מעולם לא הושלם. כך נשארה המציבה המכוערת עומדת על כנה. בוודאי תהיה בסיס לחגיגות.

למתעניינים: סרטון כניסת אלנבי וחייליו לירושלים

הטרדה או נפילה באוטובוס
בימים האחרונים צצו באוטובוסים של "קווים" שלטים נגד הטרדה מינית. זה באופנה והחברה התגייסה במהירות לעזור לנוסעיה (בעיקר, לנוסעותיה) שיתלוננו בפני הנהג אם יחושו בהטרדה. הנהגים הונחו לנסוע מיד לתחנת המשטרה, כדי שהמתלוננת תוכל לפנות מיד לשוטר.
אני נוסע הרבה באוטובוסים ומעדיף לשבת בכסא הראשון ("מושב זקנים", אני קורא לו). מיד צילמתי את השלט החדש לטובת הגולשים שמגיעים לבלוג הזה.
רק צילמתי את השלט ושמעתי קול מכה מאחורי ואנשים מדברים. איש אחד, לא צעיר, נפל באמצע המעבר. האיש קם, שפשף את קרסולו והתיישב כשהוא ממלמל "לא, נורא. לא היה שום דבר".
הנהג, יש לציין, שאל מיד אם דרושה עזרה.
אני נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שנופל אדם באמצע האוטובוס בנוכחותי. זה קרה לפני חודשים אחדים, אשה צעירה נפלה לידי, ליד הנהג, כשהוא עצר בפתאומיות. נפלה, קבלה מכה, אמרה "שום דבר" ובאמת שום דבר לא אירע.
מנסיוני, אני יודע שחלק מנהגי האוטובוסים נוהגים באלימות ועוצרים במהירות. לא נעים.
לא ראיתי שלט, שמפנה את הנוסעים הנפגעים לבקש פיצוי.

מודעות פרסומת

אנדרטה נסתרת לחייל אוסטרלי

לפני ימים אחדים ערכו פרשים של אנז"ק שחזור של קרב הכיבוש של באר שבע מן העות'מנים. הקרב אירע בדיוק לפני מאה שנים, ב-1917. ראש ממשלת אוסטרליה ומכובדים אחרים הגיעו לצפות בקרב הפרשים המשוחזר. 

האנדרטה בפאתי קרית אונו


היו אלה גייסות של הצבא האוסטרלי ושל הצבא הניו זילנדי (אנז"ק בראשי תיבות) שלחמו כאן לצד בריטניה.
ההתקפה הבריטית על באר שבע הפתיעה כשהעות'מאנים ציפו להתקפה בגזרת עזה. הבריטים כבשו את העיר בהתקפת פרשים.
מעטים יודעים שעל הגבעות, שבנויה היום עליהן קריית אונו, התנהלו קרבות חשובים בין האנז"ק לבין הצבא הטורקי. אחד הלוחמים היה בריאן טמפלר ברטון מרגימנט הפרשים האוסטרלים הקלים השישי. הוא נהרג בקרב כידונים בפשיטה על עמדות של הצבא העות'מאני במקום שהיום מהווה פינת רחוב יצחק רבין ורחוב לוי אשכול. בנקודה נסתרת מן העין הוקמה אנדרטה לציון מותו של החייל מדרום וויילס באוסטרליה. עצמותיו הוטמנו בבית העלמין הבריטי ברמלה.

בעלי הקרחונים
היום כל פוחח צעיר מגלח את ראשו לחלוטין. במיוחד אלה שהקרחת מתחילה לקרקס אותם. אבל בשבילי, זה לא חדש.

סבא אריה, קרחתו ונכדתו נויה

חותני המנוח, אריה נחמני (נולד רוטשטיין), הקריח בגיל צעיר וגם גילח את קודקודו למשעי. זה לא היה מקובל אז, בשנת הששים, אבל הוא לא היסס. הלך ברחובות תל אביב בריש גלי ובקרחת למשעי. אנשים סובבו אחריו את הראש וזה לא הרתיע אותו. כשכרושצ'וב נהיה ראש ממשלה וגילח את ראשו, היו אנשים קוראים לחותני "כרושצ'וב, קצת בליגלוג.
היום זאת, כאמור אופנה. אופנה שאין לה שם ואני מכנה אותם "קרחונים".

לא להתערב
אינני נוהג להתערב, כי חותני המנוח לימד אותי: בהתערבות יש שניים. אחד נוכל ואחד טיפש.
אני לא נוכל…

כשרוצים לדבר עם אלוהים…

אבינו מלכנו,
סימסנו לפניך, אתה שוכן מרומים ואנו תלויים בך ובהיי-פייב,
אל חנון ורחום סמרטפוננו, סלח לנו יוצרנו.
אבינו מלכנו, היושב על חוג הארץ – סלח לנו כי חייכנו.
אבינו מלכנו,
אבינו מלכנו, היושב על חוג הארץ – סלח לנו כי חייגנו.
מי שענה לאברהם בהר המוריה והמלאך דיבר בו ישירות, בלי בלוטות'.
אשמנו, בג"צנו, דיברנו דופי בלי דיבורית.
אשר נואלנו ואוּשר דוא"לנו ואשר חטאנו בטיפשות פה.

עצה ידידותית

המלך הגיבור והנורא והאל,
סלח לנו על כל מייל ומייל.
על גוגל, אמזון, פייסבוק טוויטר –
אנא שמע תחנונינו ולתפילותינו היעתר.
ובכל פינה תהיה לנו בקשה קטנה,
אך אל תתפסנו בפינה.
כי כבר היום פנה.
אתה אבינו ואנו הבנים,
ומי כמוך יודע, שאנו על הפנים.
כי אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמיים,
ועל האוטו והחלפת שמן ומים.
כי אליך עינינו מייחלות,
כי אתה רב עלילות
ואל עליון.
ואנחנו, בסך הכול, רוצים לנסוע באיילון.
בלי פקקים עם תפילת הדרך –
וזה כל מה שיש לומר, בערך.

את תפילת אבינו מלכנו אומרים בין ראש השנה לסוכות. הנוסח המודרני ומשעשע באדיבות המושיע האקדמי – ייעוץ בכתיבה אקדמית   www.hamoshia.co.il

= = =
מתוך ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%A0%D7%95

אבינו מלכנו בביצוע ברברה סטרייסנד, יוטיוב 

= = =
אבינו מלכנו בביצוע דוד ד'אור, יוטיוב (מן הדקה 1.20)

 

אני אוהב עט נובע 

יש משהו משותף ביני ובין אהוד אולמרט: אנחנו אוהבים עטים נובעים. כאלה שדיו זולג מהם. אבל הוא אספן של עטים יקרים ואני רק אוהב לכתוב בהם. כמה הם עולים? זו שאלה, שאעסוק בה אחר כך…
בכתה א' כתבנו בעפרון. בכתה ב' המורים אמרו לנו לכתוב בעט. (אמרו – זאת היתה הוראה).
למה אני אוהב לכתוב בעטים נובעים? אולי מפני שבבית הספר העממי כתבנו בעטים נובעים. בדרך כלל מתוצרת "כתב", שהיה המפעל הישראלי לייצור עטים. העטים נזלו ועל כל המחברות שלנו היו כתמי דיו כחולים. כתבנו בעטי "כתב", כי עטי הציפורן הישנים כבר יצאו מן האופנה, אבל בשולחנות עדיין היתה מגרעת לקסת של דיו, שכבר לא היתה בשימוש בבית הספר.
הייתי הראשון בכתה, דומני בכתה ד', שהשתמש בעט כדורי. "גלובוס", קראנו לו אז. אבי ז"ל נתן לי אותו במתנה וזה היה עט גרוע שבגרועים. אבל לא טפטף כמו העט הנובע.
לימים, אחרי שהשלכתי עטים כדוריים רבים ושונים, חזרתי אל אהבתי הישנה – עט נובע.
באחרונה שוטטתי בתל אביב – שאין בה הרבה חנויות של עטים כאלה – וביקשתי להוסיף עט למלאי הקטן. 136 ש"ח עלה הזול ביותר. לקחתי והוא משמש אותי לשביעות רצוני המלאה. אבל פתאום נחתה עלי פרסומת של הסינים האלה, "עלי אקספרס".
כאן היו מודעות של עטים שונים, עם ציפורן או כדוריים, קטנים, גדולים, צבעוניים ועוד ועוד. כמה עולה עט סיני כזה? כאן נכונה לי הפתעה. אפשר לקבל עט במחיר של 5.40 דולר. כעשרים שקל, כולל המשלוח.
מיד הזמנתי באינטרנט. לקח כחודש עד שהדואר הודיע לי שהחבילה הקטנה הגיעה.
התחלתי לכתוב בעט הזה ואני מרוצה.

כמה שווים העטים של אולמרט?
אביעד גליקמן פרסם ב- YNET ב-13.07.2010 כי שאלת שוויים של עטי ראש הממשלה לשעבר עלתה לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך משפטו של אולמרט. בכתב האישום טענה הפרקליטות כי במועד תחילת כהונתו של אולמרט כשׂר התמ"ת הוא היה בעלים של אוסף העטים, שהוערך על ידי שמאי מטעמו בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים, אך כעת מתברר כי ערכם הריאלי מוערך ב-30% מסכום זה.
לטענת הפרקליטות, בכל הצהרותיו של אולמרט למבקר המדינה הוא כתב כי ערכו של אוסף העטים שבבעלותו הוא כ-140 אלף שקלים בלבד.

קבלתי מציאה מהבנק
יום אחד מצאתי בחשבון הבנק שלי סכום של 60.21 ש"ח ולא ידעתי מאין זה צמח. נכון, אני קורא את דפי החשבון שלי ולפעמים, לעתים רחוקות, זה אפילו כדאי. אז רציתי לדעת מדוע מעשירים אותי ומצאתי שהסכום האדיר הזה הגיע בגין פשרה בתביעה ייצוגית מספר 63162-02-15.
קראתי לא אחת בעתונים על תביעות ייצוגיות, והבנתי שבדרך כלל עורכי הדין של התובעים מרוויחים סכומים יפים ואילו התובעים? אז הפעם, מסתבר, גם אני תובע ואפילו זכיתי במשפט…
טרחתי וחיפשתי את התביעה הייצוגית וקראתי אותה. בתמצית פסק הדין הבנתי שהבנק גבה מאיתנו, הלקוחות הקטנים, עמלות גבוהות יותר מכפי שהוא גובה מלקוחות גדולים. הכסף הזה הוא ההפרש!
בתמצית ההחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין כתוב מה ייעשה למי שסכום הפיצוי שלו קטן מעשרים ש"ח וגם יש אפשרות (שחלפה מזמן) להודיע לבית המשפט, שאני (אחד התובעים!) אינני מסכים להסדר הפשרה.
טוב, אז קבלתי את הכסף ולא התנגדתי.

תיאטרון: איוב שהשטן לא הצליח להכריעו

את המלה אינקובטור הכרתי כאשר לאבי ז"ל היה לול גדול. בלול הוא התקין מדגרה (אינקובטור). זה היה גוף גדול מפח, שבצדדיו יריעות ברזנט קצרות ובמרכזו עמדה פתיליה קטנה. מסביבה, הוא ואמי ז"ל פיזרו ביצים מופרות. הרבה ביצים, שלא היה להם מספיק דוגרות בשבילם.
כעבור זמן מה (הייתי ילד ואינני יודע פרטים) בקעו הרבה אפרוחים מתוך האינקובטור והתחילו להתרוצץ בלול וכך היתה פרנסה.

ששון גבאי וקרן הדר. מעולים.

במשך שנים רבות לא התעניינתי באינקובטורים והיום, בעקבות עיון בוויקיפדיה, אני יודע שיש אינקובטורים לפגים בבתי חולים ומכשירים דומים לבעלי חיים, שטעונים טיפוח.
נזקקתי למונח הזה, כשגיליתי לפני כשבוע את תיאטרון האינקובטור. הוא מופיע בירושלים, בבית מזיא בירושלים ובצוותא בתל אביב.  כאשר שמעתי על "איוב", שששון גבאי מופיע בו בתפקיד הראשי – הלכתי. ראיתי ולא הצטערתי על הנסיון.
הבמאי יוסי יזרעאלי לקח את הספר התנ"כי המפורסם, שהוא הפילוסופי ביותר בין הספרים. הוא עיבד את הספר למחזה, כשהוא משאיר את הטקסט המקראי המקורי תוך קיצורים והשאיר את התפקידים כמות שהם: אריק עשת, מנהל התיאטרון בתפקיד אלוהים, לידו השטן עמית אולמן, שלושת ידידיו של איוב (עומר הברון,יוסף אלבלק ואייל נחמיאס) וכן צ'לן (יוסי גוטליב) שמנגן את המנגינה שכתב במיוחד המלחין יוסף ברדנשווילי. מנגינה לא קלה, שנונת השראה למשחק על הבמה. איתו שרה, כמעט ללא מלים, הזמרת המצויינת קרן הדר. כאן היא אשתו של איוב, שבספר כמעט אין לה מלים. ובתפקיד הראשי, כאמור, ששון גבאי.
אם היתה לי חוויה מהצגה מיוחדת זו – הרי היא קודם כל תוצאת משחקו המעולה של גבאי. האיש שהצליח "ליצור" איוב נהדר. הגיבור התנכי, שהיה עשיר ומאושר ואיבד את צאנו ובקרו ואת ילדיו, כי אלוהים נענה לבקשת השטן ואחר כך גם לקה בשחין לעורו. וכל זה לא הניע אותו לבגוד בבורא עולם. הוא נשאר אדם מאמין. בביצוע מושלם של הספר התנ"כי חוזר איוב המאמין להיות עשיר ומאושר.
אבל לא לקרוא מחדש את איוב באתי, אלא לראות את המחזה. תיאטרון פרינג' שכיח בארץ ואינני מבאיו. האינקובטור היה מיוחד בשבילי.
אני יודע שזאת לא הצגה קלה. לא הצגה לועדי עובדים. הצגה, שדורשת ריכוז והשקעה של הצופים. לדעתי – כדאי.
רימונים ללא גרעינים 
בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין. ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שרימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…

שיחה בטלפון
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

סביון מבזבזת דשא

ביקרתי בסביון, המקום של העשירים. לא בגלל האחוזה השנויה במחלוקת של אליעזר פישמן, אלא מסיבות אחרות. עברתי ברחובות והסתכלתי וראיתי – שאין מספרים לבתים. לרבים מהם.
העשירים של סביון בטוחים, שהכל מכירים בערכם והכל יודעים להגיע. אני לא…
בעזרת ה"ווייז" מצאתי את הבית המבוקש ורשמתי לעצמי שמבחינת מספרים לבתים, סביון כמו אחד היישובים המוזנחים.

אם יש כסף, למה לחסוך במים?

בדרך, עברתי ברחוב הראשי וראיתי שהמדרכות בו רחבות מאד. הרבה יותר מכפי שאנשים הולכים עליהן. ובצד המדרכות יש כרי דשא. רחבים גם הם.
אינני יודע אם משקים את המדשאות הללו, אבל אני יודע שהמועצה מעסיקה גננים שמכסחים את הדשא מפעם לפעם. המועצה גם משלמת בעד המים, והם יקרים.
אני בטוח, שתושבי סביון יכולים לממן את ההוצאה על המים, אבל אני גם בטוח שהם לא יודעים כמה זה עולה.
אני יודע, שמדינת ישראל עשירה בממון (לא רק תושבי סביון) אבל עניה במים. אני גם יודע  שסביון איננה בזבזנית-הדשא היחידה. ברי לי, שהרבה רשויות מקומיות מבזבזות כרי דשא כדי שלתושבים יהיה ירוק בעיניים. אבל הן אינן שמות לב, שאפשר לגנן בשיחים ירוקים שאינם צורכים כל כך הרבה מים.
אפשר, אבל מי שם לב?

להסתיר את המפתח
יש מנהג ישן, שמשאירים את המפתח בארון החשמל. בשביל מי שיצא מן הבית בלי מפתח בכיסו. כשיחזור.
אחרים מניחים את המפתח מתחת לשטיח לניגוב רגליים. שוב, המטרה – לעזור למי ששכח או לאורח שנטה לבוא בלי להודיע.
גם הגנבים יודעים את השיטה וכשהם מגיעים למקום חדש (אם אין להם מידע מוקדם מפי העוזרת) הם מסתכלים תחילה על ארון החשמל ואחר כך מתחת לשטיח.

אפשר להשאיר מפתח מזויף

אז היה מי שהתחכם. הוא הציע להשאיר מפתח מתחת לשטיח בכניסה (או בארון החשמל) אבל… לא את המפתח לדירה, אלא מפתח אחר שנשאר ממנעול אחר. מפתח שהגנבים לא יוכלו לעשות בו שימוש. סתם יישארו מתוסכלים.
טוב, זה יפה לעצור את הגנב. אבל מה עושים עם השכחן?
על כך היתה תשובה: את המפתח האמיתי מחביאים בחצר. באיזה שהוא מקום, שבלי לדעת מראש – לא ימצאו אותו. ואם ימצא מישהו במקרה את המפתח, לא יידע לאיזה דירה הוא שייך.
דוגמאות: אפשר להחביא בגומת עץ מתחת לכיסוי חול שטוח. אפשר להניח את המפתח מתחת לאחד החפצים הזרוקים בחצר. אפשר גם להחביא את המפתח בחצר של הבית השכן.
מפעם לפעם, נניח אחת לחודש, כדאי לגשת למסתור ולבדוק שהמפתח שלנו עדיין ממתין במקומו.
אגב, אם עוסקים בגנבים, חוקרי משטרה יעצו לי פעם עצה: שמור על חלון השירותים!
גנבים יודעים שפעמים רבות משאירים את חלון השירותים פתוח. הגנבים שולחים ילד להיכנס דרך החלון הקטן והוא פותח להם מבפנים.
ראו, הוזהרתם.

נהגת חד אורית
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב/בחשיכה. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?

 

העונ"ש של דובנוב

יעקב שרתוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב (צולם ב-1901) מתוך ויקיפדיה

אתמול שלח לי ידידי, גדעון נח, את האתר עונג שבת (עונ"ש), שמצא ברחבי הרשת. באתר נמצא מאמרו של אליהו הכהן, חוקר השירה הציונית הדגול. הוא כתב על יעקב שרת, אביו של שר החוץ הראשון של ישראל ואחר כך ראש ממשלתה. הוא גם היה הראשון בביל"ויים, שעלו לארץ. הם היו בסך הכל ארבעה עשר.
נזכרתי במאמר הזה היום, כשהלכתי ברחוב דובנוב בתל אביב. כן, אז מה עניין שמיטה להר סיני? יש קשר ועל כך – בהמשך.
הרשימה של אליהו הכהן עסקה בדמותו של יעקב שרתוק (צ'רטוק). בן עשרים ושתיים היה כשהגיע לראשונה  לארץ ב-1882. בשלב מסויים הגיע לירושלים והם התיידד ידידות עמוקה עם זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, שמעון דובנוב, והציוני בין השניים. "בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה" – כתב זאב דובנוב לאחיו. "בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס"…
שמעון דובנוב, ההיסטוריון הדגול, שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון לבעייה היהודית. בשנת 1881 פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ותמך בהגירה לאמריקה. הוא הושפע מאוד מדיווחים בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון, שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. רק בערוב ימיו,  כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ,  שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב, יליד לטביה, נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941. הוא נקבר בקבר אחים ומקומו לא נודע.
לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת עלייתו, 1882, כתב זאב לאחיו שמעון: "המטרה הסופית שלי… להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה". עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה".
כעבור חמש-עשרה שנה, גם בנימין זאב הרצל נקב בתקופה של חמישים שנה וכתב "אם תרצו אין זו אגדה".
זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר משאת נפשי, שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886.
ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין אף רחוב והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה. בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940.
אגב, הפנסיונרים של "מעריב" נפגשים מדי חודש בערך כדי להעלות זכרונות ולדבר על ספרים. אחרי הבוקלאב הולכים ל…קפה דובנוב לשוחח.

הוצאה חשובה
החסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.



 

שוק ילדים – בשקל

לא כל יום ילדה בת שבע לוקחת יוזמה, מערבת את ההורים והולכת למכור צעצועים.
ראיתי את השוק הזה בגינה ציבורית קטנה ברחוב לואי מרשל  בתל אביב. הרבה גינות ציבוריות קטנות פזורות ברחבי העיר ומוסיפות לה הרבה ירק. בגינות יש גם מתקני שעשוע לילדים ומתקני התעמלות למבוגרים וגם יריעות דשא ועצים לנוי ולצל.

עושים שוק. צילם יאיר דקל

הילדה, מסתבר, מבלה רבות בגינה הציבורית הזאת והחליטה לשתף את הילדים האחרים בנסיון הייחודי שלה: מכירת הצעצועים. היא לקחה את אביה עם שלושה סלים גדולים, מילאה אותם בצעצועים (רובם במצב חדש) וספרים (רובם במצב חדש) וירדו ביחד לגינה. על מושב האבן הניחו את הצעצועים בשורה והודיעו להורים האחרים, שכל המלאי הזה למכירה. המחיר: בין שקל לחמישה. "אלה צעצועים שלי ואני קובעת את המחיר", אמרה הילדה לאביה בפנים רציניות, כאשר ניסה להגיד מילה.
הילדים, ששיחקו בגן, הגיעו מהר מאד אל הצעצועים והתחילו למשש ולשחק. ההורים, קצת יותר הססנים, הסתקרנו ושאלו. אבל הרצון של הילדים לשחק (והמחירים) – שיכנעו אותם.
בסוף היום חזר האב עם סל אחד מתוך הארבעה. הילדה חזרה עם 58 שקלים בארנק.
"בסוף השבוע נחזור" – היא אמרה.
– ומנין הרעיון לעשות שוק?
– "ראיתי ילדים מוכרים שתיה קרה בימי החום. זה נתן לי את הרעיון".
  

מפה ומשם

מספרים, שפעם היה כתוב על גב המחברות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" באו מייסדי מוביליי והוכיחו שהם גם חכמים וגם עשירים.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו

הקמצן/חסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו: "לי זה לא כן יקרה".

הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

אמרות כנף: אף אחד לא אמר את זה (עדיין) על דונלד טראמפ: יצא מדעתו ולא חזר אליה.

מציאות ישראלית: אם מישהו משקר לך, האם תמחא לו כפיים?

לבשל את הציפור הלאומית

הסבתא ליאורה משוטטת בעולם, אבל כשהחליטה לטוס להודו, שאלו הנכדים: מה היא תעשה שם. אז כשהיא חזרה מן הביקור בהודו, כתבה ספר מצוייר והנכדים הבינו. עכשיו הסתכלה על הגלובוס ומצאה שבאיסלנד עוד לא היתה. חם בארץ ואיסלנד מתאימה.
למעשה, המחשבה על איסלנד לא התחילה בחום אוגוסט הנוכחי. לפני חמישים שנה היתה ליאורה סטודנטית לספרות אנגלית ואמריקנית והציעו מלגה ללמוד באיסלנד. ליאורה לקחה את זה ברצינות, התכוננה ועמדה בבחינות והגיעה ל…מקום שני. סטודנט אחר זכה ונסע. איסלנד היא ארץ בראשית עם צורות נוף מגוונות. יש בה מרחבי חול וגם הרים, יש קרחונים והרבה אזורים עם מעיינות חמים וגייזרים. יש באי הרי געש באלפים, שחלקם מעלים עשן לא רק מהלוע אלא גם מהדפנות. פשוט, יוצאים ענני עשן קלים ממעלה ההר, בלי שנראים מלמטה הסדקים שלהם. אי אפשר להחטיא ביצות גופרית לוהטת ומבעבעת וגם מדיפה ריחות רעים. ובנוף יש מפלים שוצפים בנחלים. הנוף כולל גם שדות לבה יבשה – חומים ואפורים ויש גם שדות מרעה אינסופיים.
אפשר לראות שם, מרחוק, את הקרחון גדול. הר לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס – במרחק שלוש שעות נסיעה – והסתכלנו. ראינו לבן מאופק אל אופק. אבל לא די בכך, יש באיסלנד  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.
ההר הגבוה ביותר במקום הוא אֶיְיַאפְיָאטְלָאיֶיקוּטְל. את שמו מצאתי בהארץ במדור "התעמלות בוקר" והשלמתי מוויקיפדיה. במרכז ההר, שגובהו 1,666 מטרים, יש הר געש פעיל המתפרץ מפעם לפעם מאז עידן הקרח.
אפשר לראות שם קרחון גדול. לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס, במרחק שלוש שעות נסיעה, והסתכלנו. היה לבן מאופק אל אופק". זאת לא נקודת העצירה היחידה. יש כאן  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.

פאפין1

פאפין – הציפור הלאומית

האי מכוסה שדות לבה חומה, אבל יש גם שדות ומן האוטובוס אפשר לראות פרות רועות באחו. ביניהן שוורים עצומי קרניים. החלב בא מן הפרות. מלבדן, יש באחו גם כבשים רבות מאד. אלה לא נועדו לחלב, אלא לבשר ולצמר. באיסלנד מקפידים להבדיל ביניהן.
אל תשלו את עצמכם שתמצאו כאן פירות וירקות, שאנחנו כל כך רגילים אליהם. הם אוכלים גם הרבה מאכלי ים ודגים.
בנוף העצום הזה פזורים בתי חווה  במרחקים עצומים זה מזה. רבים מהם בני שתי קומות מכוסים פח. מסתבר, שמתחת לפח החיצון יש לוחות עץ. מכיוון שלא נראים עצים באיסלנד, הלוחות, כנראה, מיובאים.
לאורך כל הדרך נראים אותם מבנים במקומות הקטנים. וצריך לנסוע שעות ממקום למקום והדרך – נוף ריק.
באיסלנד כולה יש כביש אחד שעוטף את האי מסביב, ליד הים. ממנו יוצאים כבישים קטנים אל פנים הארץ, אל החוות והכפרים הקטנים.
תושבי האי אינם מזניחים את החינוך ובתי הספר נמצאים לאורך הכביש. ההורים אחראים להוציא  את הילד מביתם שבעמקי האי אל הכביש הראשי ושם אוסף אותו האוטובוס אל בית הספר על החוף.
בתוך כפר קטן אחד, ראינו שטח מגודר, מקום משחק לילדים. היתה בו… מגלשה אחת.
לבד מנופים מרהיבים, בביקורכם ודאי תבקרו גם בעיר הבירה רייקייאוויק, שהיא עיר הבירה הצפונית ביותר בעולם. אפשר לשוטט ברחובותיה היפים. אבל גם כאן אל תצפו לגדולות: העיר היחידה באי היא  בת 180 אלף תושבים בלבד.  למי שמתעניין, ברמת גן בשנת 2015 היו 151,757 איש.
באיסלנד גם נמצא הפרלמנט הראשון שהוקם באירופה. למבקרים הסקרנים: יש כאן בית צנוע, בן שתי קומות, לידו כמה עצים וכר דשא. זהו. מכאן צמחו הפרלמנטים.
לא רק חיות במרעה, אלא גם הרבה בעלי כנף. הציפור הלאומית שלהם היא פאפין, שחיה אך ורק באי הצפוני הזה. ליאורה קנתה ספרון בישול איסלנדי באנגלית לתת במתנה. באוניה היה משעמם אז לקחה את ספר הבישול לקרוא ושם נחרדה למצוא מתכון לבישול… פאפין. אמאל'ה, הם נורמלים?
האם את הציפור הלאומית שלנו, הדוכיפת, היו מבשלים? טוב שבשרה לא טעים והיא לא אכילה.

שאלת תם
במפגש הזקנים בקופת חולים (ביום שלא היו חולים) שאל אחד את רעהו: איך אני בעיניך?
– "ציוד מתכלה", השיב השני.