בני ברק – למען השם

ק"ק (קהילת קודש) בני ברק עיר צפופה מאד ואף מצטופפת. לחרדים אין מספיק מקומות מגורים, אך מוסיפים עוד ועוד דירות בעיר הדתית. רבים מתושבי בני ברק אינם שומרי חוק על הכביש – הולכים היכן שרוצים וחוצים באין מעבר חציה. והנהגים? שישברו את הראש. ובכל זאת, ללכת ברחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי והצר של העיר הוא הנאה לעין, כשמסתכלים על השלטים. זאת אומרת, כשלא מביטים על הפקקים ברחוב שאין להרחיבו.
יש כאן מבחר גדול של שמות עבריים לחנויות. נכון, יש שמות לועזיים, אבל הם מעטים יחסית והרוב שמות מיוחדים ולמסורת העברית יש רעיונות מקוריים. בקטע קטן של רחוב רבי עקיבא ליקטתי מעט מן השמות המיוחדים.
למשל, "ספרי אור החיים". אור החיים מרמז על ספר הלכה בשם זה ואלה המלים הגדולות בשלט, אבל את תשומת לבי משכו דווקא האותיות הקטנות – "מרכז הספר היהודי הגדול בעולם" האמנם? בני ברק היא, כנראה, מרכז העולם החרדי ובכל זאת…
לא הרחק נמצאת חנות עם השלט מעורר הרצון לליקוק "ממקולדה" ובשורה השניה: "שפע של ממתקים". איזה רעיון!
החנות "הטוב והמיטיב" היתה סגורה כשעברתי ברחוב. אבל הוא מהדהד ברכה בנוסח זה. בשורה השניה היה הסבר: "סביח, שקשוקה, שניצל, חזה עוף, קבב, המבורגר, סלטים". נדמה לי, שאף עֵדה לא מקופחת כאן. צריך רק לחכות לפתיחת החנות.  
"שוקה שקל" נמצאת במורד אותו רחוב וכדי שלא נטעה יש הערת הסבר: "השקל שלכם שווה יותר". ואם זה לא מספיק, בהמשך כתוב, שכאן יש "הכל לגן ולבית הספר, צעצועים, משחקים, מתנות, ציוד משרדי, כלי בית". ומזרזים את הקונים "מהר מהר, לפני שייגמר". ידעתי, שבני ברק עיר זולה והמלצתי בחום לקנות כאן כלים גדולים – מקרר, מכונת כביסה וכו'. לא חשבתי על "שוקה שקל", שאולי ראויה לשם "שוק בשקל".  
במספר 118 מצאנו את חנות "שושנית", שבה מוצעות מתנות לחתונות ושמחות. בתל אביב לא מצאנו שם מקורי כזה. ממש לידה, באותו בית, יש חנות בשם "שמחונית" והיא מציעה מזכרות ייחודיות לאירועים. באותו רחוב החנות "נקי 10" לחומרי ניקוי ומוצרי נייר. איפה עוד נמצא כזה נקיון?
ברחוב רבי עקיבא 112 החנות קרויה "כיסופין". למי שנכסף – טעות. זאת חנות לכלי כסף וזה מקור השם. החנות נמצאת בתוך החצר ולא על המדרכה ובכניסה אליה ניצבים כמה פחי אשפה. לא מזמין להזמין כלי מתכת יקרה. אבל היא נמצאת כאן למי שנכסף. אולי המחיר קובע?
בסיום הסיור מצאתי שתי חנויות עם שמות מיוחדים, כאילו עד כה היו שמות רגילים. תחילה החנות "חד וחלוק", שמשתבחת ביבוא חלוקים מאמריקה. שמה מהדהד את הביטוי "חד וחלק", שבמילון מילוג מפורש כבאופן חד משמעי, בבירור, או חד לשון. בעיר, שחלוקים הם תלבושת חגיגית לבית הכנסת, זאת חנות בהחלט ייחודית.  
בבית הסמוך נמצאת החנות "משכן התכלת", שבה מציעים "טלית ברמה אחרת". יש לזכור שתכלת היא מרכיב מרכזי בציצית. מסתבר שהחנות שייכת ליצרני טליתות. מי שהצטייד בחלוק בחנות הקודמת, יכול למצוא כאן טלית.  

צה"ל זקוק למלחמה
שמעתי מחבר, משה רונן, עיתונאי בפנסיה, שראיין את השר והאלוף בדימוס רחבעם זאבי וזה אמר אז: "צה"ל זקוק למלחמה מפעם לפעם".  
האלוף זאבי נרצח, כידוע, ב-2001 בבית מלון היאט בירושלים המזרחית על ידי מחבלים.

מודעות פרסומת

נא להכיר את המפלגות

הרשימות לכנסת ה-22 נסגרו: 32 מפלגות יתמודדו בבחירות הקרובות. אבל בכל הסקרים באמצעי התקשורת השונים, בעתונים ובערוצי הטלוויזיה, מדברים על תשע מפלגות, אולי על עשר בלבד. למרות שהסקרים לא אמינים ולא משכנעים, באמצעי התקשורת ברור, שרוב מוחלט של המפלגות הרשומות לא יעברו את אחוז החסימה. נדמה לי שאת הציבור זה לא משכנע. הציבור לא מתעניין בבחירות.
בינתיים אפשר לדבר על שמותיהן של המפלגות.
נזכרתי במרצה למדע המדינה, שהגיע מירושלים הגדולה אל הסניף התל אביבי של האוניברסיטה. זה היה לפני שנים ואינני זוכר את שמו, אבל אני זוכר היטב את דבריו ששמות המפלגות מראים את ההיפך מכוונותיהן הפוליטיות. כך, למשל, דיבר על מפא"י. מפלגת פועלי ארץ ישראל. היא מייצגת את הפועלים – שאל שאלה רטורית, וכל הסטודנטים דאז ידעו שלא. אחר כך דיבר על מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת כבר לא מאוחדת. גם באחדות העבודה לא תמצאו אחדות.
המרצה לא דיבר על הליכוד, שלא היה אז. בינתיים תנועת החרות התאחדה עם המפלגה הליברלית והיום יש לנו ליכוד. האם העובדה שחברי הכנסת מטעם המפלגה נדרשו לחתום על נאמנות מוחלטת לבנימין נתניהו, מעידה על ליכוד? נראה אחרי הבחירות.
בכחול-לבן, שהוקמה לפני חודשים ספורים, יש כמה מפלגות. אחת מהן "יש עתיד". מה עתידה של המפלגה, שכבר נכנסה למסגרת של מפלגה אחרת? יש לה עתיד?
"ימינה", שלא נטעה, היא בתם של כמה מפלגות ימניות. באופן רשמי היא מורכבת משלוש מפלגות: "הימין החדש", "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי". מישהו זוכר מה מייצגת כל מפלגה? פעם היתה מפד"ל.  את הערך האמיתי של שמותיהן נדע רק זמן מה אחרי הבחירות. האם הרב רפי פרץ ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ׳ יילכו עם המפלגה החדשה גם בכנסת החדשה?
היום יש לנו רשימת "המחנה הדמוקרטי". כדאי להזכיר, שזאת רשימה משותפת של מפלגות השמאל: "מרץ", "ישראל דמוקרטית" ו"התנועה הירוקה". אמר הנביא עמוס (פרק ג', ג'): "הילכו שניים, יחדיו, בלתי אם-נועדו". אולי התכוון לשניים ויצאו לו שלושה – ניצן הורוביץ, אהוד ברק וסתיו שפיר.
 צריך להזכיר את ש"ס, שהרב עובדיה יוסף היה אביה הרוחני והוא היה איש שמאל, שדגל בפיוס. זה היה פעם. היום מנהיג המפלגה הוא אריה דרעי ("ביבי צריך אריה חזק").
המתחרה והשותפת שלה, היא יהדות התורה. מפלגה זו, יש להזכיר, מהווה איחוד בין "אגודת ישראל" החסידית לבין "דגל התורה" הליטאית. מי שאיננו חרד אולי לא שם לב, אבל בבחירות לכנסת ה-12 התמודדו שתי מפלגות אלה חזיתית זו מול זו. עם העלאת אחוז החסימה, החליטו להתאחד.
 הרשימה המשותפת היתה אמורה להתפרק לפני הבחירות האחרונות. אבל עכשיו בל"ד מצטרפת לחד"ש, תע"ל ורע"ם. על עתידה של רשימה זו אין להכביר מלים.
בקיצור, אחרי הבחירות יהיה מעניין.

איך מצביעים פרופסורים
אני רוצה להוסיף איזכור לפוסט שכתבתי ב-1 בפברואר 2009. כתבתי מייל לדוקטורים ופרופסורים שלמדו איתי בגמנסיה ושאלתי האם הצבעתם מן הראש או מן הלב? חמישה השיבו. ארבעה כתבו שהצביעו מן הלב. אחד כתב שהצביע מהראש. חברי, פרופסור בעל שם בפסיכולוגיה, הסביר ש"הפרופסורים אינם שונים מאחד העם".  

* https://yairdk.wordpress.com/2009/02/01/גם-הפרופסורים-מצביעים-מהבטן/

שערי הכנסת עוצבו על ידי הפסל דוד פלומבו ב-1966. מי יבוא בהן אחרי הבחירות?

תל אביב עיר מסוכנת

אני הולך לעתים קרובות ברחוב אבן גבירול בתל אביב. רחוב בתי הקפה והבליינים, קצת תחליף למה שהיה פעם דיזנגוף ולפניו אלנבי – מקום לשוטט בו וגם לשבת ולצפות בנוף המתחלף. אבל מה שלא היה פעם, יש עכשיו: אופניים חשמליים וגם קורקינטים חשמליים. סכנת נפשות.
מותר לאופניים לנסוע על מדרכות בשבילים מסומנים. מותר לנסוע 25 קמ"ש, אבל במאקו מצאתי פרסום שהם עשויים להגיע עד 80 קמ"ש. יותר נכון לומר עלולים. האם הרוכבים שומרים על המהירות המותרת? האם הרוכבים עושים זאת רק במסלולים המסומנים? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. הם מצפצפים. עלינו. לא בצופר.
מי שהולך על מדרכות אבן גבירול, מסתכן. כדי שלא נטעה, פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי במהלך 2018 נהרגו 19 רוכבי אופניים חשמליים ורוכב קורקינט חשמלי. אל תשמחו, כי 2,000 בני אדם נפגעו מכלים אלה.
האם דוהרי האופניים נתפסו ונענשו? מסופקני.

בגבעתיים אסור לרכב על המדרכה

תארו לעצמכם, שאופניים חשמליים דרסו אדם ברחוב. הרוכב נתן חשמל ודהר. אם מישהו היה עד לתאונה, יכול היה לומר: הצעיר ההוא עם החולצה הכחולה הוא שדרס וברח. גם פקח עירוני לא יצליח להשיג את הדוהר ופוגע.
אין מספר לאופניים. שר התחבורה הכושל לשעבר, ישראל כץ, התנגד בתוקף לקבוע מספרים לכלים זעירים ומסוכנים אלה. הוא לא זכר, כנראה שבימי המנדט ועם קום המדינה היו מספרים לאופניים (ללא מנוע!) וכעבור שנים, אני רכבתי על טוסטוס, אופנוע זעיר, שהיה לא יותר מאופניים עם מנוע. היה לי מספר וקבלתי אותו רק אחרי שעשיתי טסט.
העיריה בתל אביב קבעה שלטים, שבהם הזהירה על הטלת קנסות של 250 ש"ח למי שייסע על המדרכה שלא במסלולים המסומנים. אז זה עזר? מי שם לב?
בגבעתיים, לשם שינוי, ראיתי שלט: "אסור לרכב על המדרכה". נהדר!
מכנסים עם כיסים (בחוץ)

הכל גלוי

מפעם לפעם אני רואה ברחוב צעירות חטובות עם מכנסי "מרבה רגליים" והכיסים בחוץ. אופנה.
אז מסתבר, שהאופנה תמיד מתחדשת. פעם, בערך כשקמה המדינה, היו נערים, בוגרי בית ספר יסודי ובני גילם שהלכו עם מכנסי חקי קצרים של אתא. אלה, שחשבו עצמם שהם "גברים", קיפלו את המכנסיים ודאגו להוציא את הכיסים החוצה. להראות.
היום, המכנסים הקצרים של הבנות, תמיד, ג'ינס. גם זה מעורר זכרונות. חבר שלי בגימנסיה קיבל מאביו מכנסי דוגנריז. הם לא היו מוּכרים בארץ וכך קראו להם אז. מסתבר, שייצר אותם הנרי דיוויד לי, שנולד ב-1849 בוורמונט. הוא החליט כי "הבגדים יהיו ברמת איכות שתאפשר שימוש רב". היו אוברולים, ז'אקטים ודונגָריז ואלה המכנסיים, ששירתו את פועלי אמריקה. היום הם קרויים מכנסי ג'ינס.
מבטיחים אבל…
אמר חכם סיני זקן: "מה שהבטחתי, אני מקיים. מה שלא מובטח – לא קיים".
אני בטוח, שבמערכת הבחירות הנוכחית אומרים. אינני בטוח שמקיימים.

רוזלינד מעל האחרות

פרופ' סם רקובר פרסם ספר חדש "מי את, רוזלינד?" רומן בלשי על רצח ונקמה. האם ספרו של פרופסור טוב יותר מספרו של כותב אחר? אם יש לו, כשרון – בוודאי. רקובר פרסם עשרה רומנים עד היום, מלבד ספרים מקצועיים בפסיכולוגיה, שהיא תחום עבודתו ("כששואלים אותי, אני אומר שאני לא פסיכולוג של אנשים, אלא של חתולים"…) אבל הוא משתפר בכתיבתו הספרותית ו"מי את רוזלינד" בהחלט מעניין וראוי לקריאה.
הסיפור, לכאורה, פשוט: מיכאיל וורושילובסקי, בעל דפוס עשיר ונכה בכסא גלגלים, הזמין לארוחת פרידה את שני בניו, אבנר, שמנהל את הדפוס, ואבשלום, שמצייר ומקבל קיצבה טובה מאביו.

בסוף הספר מתבררות כל השאלות

מיכאיל, הנוטה למות, מבקש לומר מילים אחרונות אבל מצליח רק לספר סיפור על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, העוברת מהמשטרה לפרקליטות. פרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח של יעקב פרח. בחקירה מגלה שוש, שאחיו של הנרצח נפטר בבית אבות בערך באותו מועד וחושדת ששני האחים נרצחו ועל ידי אותם אנשים.
אבשלום מצייר את דוגמניתו, אבל מסתמך על תמונת ישנה שמצא במגירת אביו והציור מעורר אצלו בכי מר. מדוע? הבן אינו יודע והספר מוליך אותנו במסע מעניין. לאחר מות אביו מחפש אבשלום תשובות לשאלות: מיהי הבלשית גיבורת הסיפור, שוש לוגסי? ולאן נעלם גרישה, המטפל הצמוד של אביו וגם ידידו מאוקראינה?
הספר מוליך אותנו אל רוזלינד, אחותו המנוחה של האב. בסיפור היא דומה לשוש (רוזה, רוזלינד) לוגסי (מלוגנסק שבה החלה העלילה). רוזלינד עוּנתה, נאנסה ונרצחה באוקראינה בעת שנכבשה על ידי הנאצים. בספר המרתק מתברר גם הקשר אל רצח שני בחיפה.
שאלתי את כותב הספר, שמצא חן בעיני, והוא לא היסס לספר: "הבסיס לכל הכתיבה הוא שאני ממש אוהב לכתוב פרוזה. בוא נגיד כך: מתחילים להתהוות אצלי סיפור, עלילה נחמדה מעניינת או מתהווה מול עיני דמות משעשעת ומעניינת ואז אני מרגיש לחץ לכתוב. אני חושב, שלא פחות מהצורך לכתוב אני חש בצורך לחקור ולנסות להבין תופעות התנהגותיות.
"בלש לא רחוק מלהיות חוקר (פרופסור, פסיכולוג חוקר) במעבדה. בלש הוא חוקר בחיים. במעבדה אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, כי הטבע מחליט . אבל בסיפור אתה יכול לתפור פתרונות . רק שזה נורא מסוכן. למה? כי אני מצאתי שרוב הבלשים, כולל סרטים, מסתיימים בצורה ממש אידיוטית. לכן אני מנסה לשקף את המציאות בכתיבת רומן מתח ולהשאיר את הסיום פתוח, אבל בצורה כזו שמבחינה אמנותית הרומן יהיה סגור כמו שצריך, בעיני כמובן".
לכאורה הרבה שאלות פתוחות וארוחת הערב החגיגית לא מספקת תשובות לכל, מה גם שמיכאיל וורושילובסקי נפטר וגרישה, הידיד והמטפל, נעלם עם סכום כסף ניכר. אבל המחבר דאג לסגור את כל הפינות ולכל פניה בעלילה, נמצא הסבר מתאים ומעניין. הסיום מפתיע!

דברים על חופש הדיבור
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "ילדה רעה" של נעמי לויצקי. בימים אלה של מערכה נגד בית המשפט העליון והערכים של החברה בארץ, יש חשיבות רבה לדברים, שאמר עו"ד אשר לויצקי, אביה המאומץ, של המחברת (עמ' 191). הוא היה מבכירי המשפטנים בארץ, איש ההגנה שהגן על לוחמי האצ"ל והלח"י.
"מצאתי את ההרצאה ההיא של אבי בין דפיו המצהיבים של אחד התיקים בארכיון שלו", כותבת נעמי לויצקי:
"חופש הדיבור הוא אחת מהחירויות המקודשות של כל משטר דמוקרטי, העומדת בשורה אחת עם הזכות לחיים, לרכוש ולשויון בפני החוק. אין זו זכות האזרח בלבד, אלא זכותו של האדם בחברה המאורגנת באשר הוא אדם. זהו אחד היסודות העיקריים של זכויות האדם, שיש לדון בו ברטט של קדושה, שהרי היא תולדה של חופש המחשבה וחופש המצפון"…

נעמי לויצקי – ילדה רעה גם בבגרותה

נעמי לויצקי היא עתונאית מצויינת. יש לומר זאת לפני שכותבים משהו פחות טוב על הספר האוטוביוגרפי שלה, ילדה רעה. האמת, לדעתי, שהשם שנתנה לספר משקף אותה היטב – היתה ילדה רעה בילדותה ונשארה "ילדה רעה" גם בבגרותה.
אולי זה מציין את דרכה של נעמי לויצקי להשיג מידע בכל דרך שהיא – בחוכמה, בעורמה ובעקשנות.
מאידך, אסביר מדוע השם "ילדה רעה" משקף אותה. היא מציינת הרבה שמות של אישים שהכירה (מנחם בגין, גולדה מאיר ובמיוחד משה דיין). היא יודעת ליצור קשר עם אנשים, רצוי חשובים. האם הקשר זה טוב ואמיתי? כאן אני מבין מן הספר, שאנשים "נעלמים" לה. רחל דיין לא היתה מוכנה לערוב לאמא שלה כשזו נזקקה להלוואה, נחום ברנע לא התקשר אחרי שקיבל ספר שלה, עורך ידיעות אחרונות משה ורדי לא התקשר אחרי שיצא מן הכלא למרות שהיא דאגה לו בכל תקופת מאסרו, נוני מוזס דחה אותה כי היתה ילדה רעה. אמה אמרה לה, שהיא צריכה להשלים ולא להרגיז את כל העולם. נעמי לויצקי כתבה את האוטוביוגרפיה שלה בישירות ובעוצמה ולא עשתה חשבון עם רבים וטובים. זו היתה גם דרכה בעתונות.

ספר מיוחד

קראתי ביקורות על הספר באינטרנט והספר זכה להמלצות מצויינות. לא ראיתי שבהארץ כתבו ביקורת עליו.
בכלל עבודתה בעתונות נזכרים הארץ, חדשות וידיעות אחרונות והטלוויזיה.
לדעתי, הספר הוא עיתונות. עיתונות במיטבה אך לא ספרות. היא יודעת להציג את החומר ולשים את הדגשים הנכונים כדי לעורר תגובות אצל הקורא.
את חלקו הראשון של הספר היא מקדישה לילדותה. אמה עלתה איתה לארץ אחרי שאביה הביולוגי נרצח ברומניה בעת בריחה מהמשטרה. האם נטשה את בתה הקטנה אצל זוג זקנים דוברי הונגרית בשכונת עוני בצפון ירושלים. באותו זמן, האם, בעצמה, התגוררה עם בעלה, עו"ד אשר לויצקי, במלון המלך דוד בירושלים. יכולה להיות נטישה קשה מזו? כשנעמי לויצקי בגרה, גילתה בעצמה את תכונותיו של אביה הביולוגי, שאותו כלל לא הכירה: עצמאות, עקשנות, שמירת האמת שלה מבלי להתכופף וגם אגואיסטיות.
עטרה אופק, למשל, מצטטת את המשפטים האחרונים "אל תביטי לאחור, ילדה, לכי בשקט, לכי, יש לך עוד דברים לעשות". ועליהם עטרה אופק כותבת: "משפטי הפרידה שהיא כותבת (לעצמה) בדף האחרון שברו לי את הלב".
קראתי בעניין רב מאד את הספר ואני לא מקבל את המשפט "אל תביטי לאחור ילדה"…

צחוק מרופא
כשהפרלמנט השכונתי נרגע מן הדברים החשובים (פוליטיקה), העיר אחד שמרבה לצחוק: "אמרו לי שאני צוחק כל הזמן, אז ביקשתי מרופא כדורים נגד צחוק".
– נו?
"הוא צחק".

מלים עם משמעות

חנות פירות בקרית אונו ויש לה שלט מיחד

הגיע אלי מייל ללא שם מחבר. חיפשתי ומצאתי שלפני שנים כתב יעקב פרוינד את שעשועי לשון והם התרוצצו ברשת כאנונימייים. במאמץ עלה בידי לאתר את שם המחבר. החיבורים מצאו חן בעיני והעליתי אותם.
את התמונה צילמתי בחנות בקרית אונו, פשוט כי שמה המיוחד מצא חן בעיני.

כשעלתה במשקל –  כדרו פניה

באג במחשב –  שתיקת הקבצים

בשר טלה –  גור-מה

משוגע ללחם –  פסיכו-פת

חלום כל מורה – גיר אוטומטי

גול – בעיטה בעיתה

הנחת רעפים – ארגון גג

קורס מצילים תורני –  תורת מושה

מיטת זוג ענקית –   דו-נם

אשף הלשון –  מג-ניב

המפלגות –  המצעים שמעבר לציפיות

לפלוני שש בנות –  ללא חשש שביעית וללא חשש עורלה

דילגו על תורו במרפאה – קופ"ח

שיר מוצלח – מחרוזת פנינים

ספונג'ה – פעילות שוטפת

רובוט חשמלי – הולך עם הזרם

רשת – אסיפת חורים

בניו ערקו מהצבא – אבי העורקים

מרכזיה – קיבוץ שלוחות

כותרת – ראש הנקרא

פנס  – חביטת עין

כינים – השקץ שלפני השערה

הכינים מתו בצמה

שלכת – עץ בעוני

אדנית מרהיבה – ממש גן אדן

ממטרה – השקאה לטווח ארוך

חמור – זברה שירדה מן הפסים

העכבר מחפש דירה – מבקש מחילה

דגיגון – מיקרו פיש

בית ספר חקלאי – חוות דעת

קלמר – בית הלורדים

מכונית לעובד – טובת הנעה

אכלתי במטוס – סעדי במרומים

טיפול מונע למיידי האבנים – עד דלא יידה

שבשבת – מורת רוח

עיתונאי גרוע – כתב-סטרופה

ברח לסאונה – נס לחם

רעם חלש – חסר ברק

תאומים זהים – היינו אח

מגזים בהקפאה – מפריז

מיקסר – התנועה לסחרור העיסה

 

מה אתם הייתם מחליטים?

תארו לעצמכם, שאתם טייסי קרב בחיל האוויר ואתם צריכים לקבל החלטה חד פעמית וחד משמעית: קבלתם הודעה בקשר, שטרוריסטים השתלטו על מטוס אזרחי ובו 164 אזרחים. הטרוריסטים מפנים את המטוס אל איצטדיון, שבו אמור להיערך משחק כדורגל. הקהל – 70 אלף איש, והמטוס עלול להרוג את כולם. מה הייתם מחליטים? להפיל את המטוס עם כל נוסעיו או לשמור על חייהם של הנוסעים ולגרום למותם של האנשים באיצטדיון.

טייס בעבר, שחקן בהווה: אבישי מרידור

במחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי, הטייס החליט להפיל את המטוס האזרחי וגרם למותם של כל הנוסעים. הוא הציל את כל האזרחים באיצטדיון.
בקאמרי פגשנו פנים מוכרות – השחקנית עידית טפרסון הוותיקה היתה השופטת במחזה ואת הטייס שיחק אבישי מרידור (בנו של שר האוצר לשעבר, דן מרידור, ובעצמו היה טייס בחיל האוויר), כשהתובעת היא עדי גילת (בתו של העתונאי מוטי גילת). צוות של שחקנים מצויינים במחזה שאין בו דרמה של פעולה. הכל מתרחש באולם בית המשפט ובכל זאת ההצגה היתה מעניינת מאד ומותחת מאד. הסיבה, מלבד המשחק המצוין, אולי העובדה שהקהל, אנחנו, היינו חבר המושבעים. אנחנו נדרשנו לקבוע את פסק הדין – האם הטייס אשם, שהחליט להרוג 164 אזרחים כדי להציל 70 אלף אזרחים אחרים, או, אולי, הוא אשם ברצח. ואמנם כשנחת בשדה התעופה – נעצר מיד וישב בכלא שבעה חודשים עד שהתקיים המשפט (שלנו).

התובעת עדי גילת (ויקיפדיה)

השחקנית שרה פון שוורצה – בת להורים הולנדים נוצרים, שהתגיירו ועלו לארץ כשהיתה תינוקת – קראה את המחזה המקורי והתרגשה עד דמעות. היא תרגמה את הסיפור ונהייתה הבמאית של המחזה המותח אך חסר התנועה הזה.
בהצגה, שבה השתתפתי השבוע, קבעו שני שלישים מן המושבעים – הקהל באולם – שהטייס זכאי. שליש מצאו שהוא אשם. אני הצבעתי בשתי ידיים על חפותו, למרות שהפיל מטוס אזרחי כדי להציל הרבה יותר אזרחים אחרים. הוא עשה זאת בניגוד לחוקה הגרמנית. לדעתי, כל חוק צריך לקיים, אבל טייס קרב צריך לשקול את העובדות ואת מצפונו. מה יחליטו קהלים אחרים בהצגה – אינני יודע.

צרחנים באוטובוס
לנסוע באוטובוס זה לא תענוג גדול. משום מה, אוטובוסים נוטים לאחר. לפעמים, לאחר מאד. נהגי אוטובוסים נוהגים לברוח לנוסעים שלהם. הם מגיעים לתחנה, מסתכלים אם מחכים להם ולפעמים ממהרים ולא עוצרים. לעתים קרובות יותר – דוהרים למרות שהם רואים מישהו רץ במלוא כוחו אל האוטובוס.

הפעם רציתי לעסוק דווקא באלה שכבר הצליחו לתפוס מושב בתוך האוטו הדוהר. אלה שממהרים בשקט אל מחוז חפצם, ולפעמים שומרים את הנהג שומע רדיו. לא נעים, אבל לא נורא.
אני נוהג לשבת סמוך למושב הנהג כדי לראות את הדרך ושומע שהקולות הללו אינם גבוהים. אבל יש תופעה חוזרת ומציקה: בני נוער. בעיקר, בני נוער.
קבוצות קבוצות של בני עשרה עולים ביחד, נכנסים בהמולה ומחפשים מקומות לשבת ביחד. הם יושבים סמוך זה לזה וצועקים כאילו שמיעתם השתבשה. לעתים רחוקות מי מן הנוסעים מעיר להם ואז הרעש נחלש לזמן מה ואחר כך – אולי חוזר.
שמעתי כבר גם שהנהג מעיר לצורחים אלה, המפריעים את השקט המנומנם של שאר הנוסעים. העיר שכן לידי: "הנוער רועש באוטובוס כאילו הם לבד".

זהירות, פסיכופט

כישרון קשירה יצירתי – הגלגל אל פתח זרימת המים

לפני ימים לא רבים, במוצאי שבת, היתה תוכנית "המתחזים" בטלוויזיה. תוכנית מצויינת, שערך והגיש חיים אתגר. אחריה נפגשתי עם עורכת דין מומחית בענייני אישות. היא לא ראתה את התוכנית אבל מיד אמרה לי: "כנראה, שמדובר בפסיכופט".
המלה הזאת לא הושמעה בטלוויזיה, אבל זו מלת המפתח ובעיני – החשובה ביותר. ובכלל, איך נזהרים מפסיכופט?
גיבור הכתבה, שחיים אתגר הצליח לאתר אותו בבית המשפט, התחבב על גרושה לא צעירה ועל ארבעת ילדיה (חלקם בוגרי צבא) והוציא ממנה כששה מיליון שקלים ויותר. מאביה הוציא שלושה מיליון שקלים ומן החבר של בתה – את כל חסכונותיו ופיצוייו מצה"ל. האיש הצליח להיכנס לחשבון הבנק שלה ועשה בו כשלו. חוץ מזה זייף צ'קים ועוד. הוא גם התחזה לבעלים של חברות ונהג כמנהלן. את כל זאת עשה בחיוכים וכשהוא מתחבב על כל האנשים עד ש…נעלם.
מסתבר שבעבר ישב בכלא ארבע שנים על מעילות קודמות ואת זה, גיבורי הכתבה לא ידעו.
ידיד אחר, פרופסור בפסיכולוגיה כתב לי: "גם אני ראיתי חלק מהתוכנית הזאת. ואכן נראה שהאיש הוא פסיכופט. כלומר, אין לו יסורי מצפון והוא יעשה הכל, כולל פשעים, כדי לספק את יצריו… אבל לא כל הפסיכופטים הם אינטליגנטים! רובם בעלי אינטליגנציה ממוצעת כמו יתר בני האדם. פסיכופט אינטליגנט זו קומבינציה קטלנית, כי תמיד יהיו פראיירים, שהוא יוכל לנצל אותם."
"חשוב להבין שיש נוכלים בעולם המצטיינים בחוסר מצפון, אינטליגנציה גבוהה, כריזמה, וחוסר בלמים למילוי היצרים שלהם. הם לא רבים אבל מאוד סנסציוניים. לפעמים, עמים הולכים אחרי המנהיג הפסיכופט שלהם כמו במקרה של היטלר, סטאלין ואפילו יוליוס קיסר הרומי.
האם גם אצלנו יש מי שמוכן להקריב הכול בלי שים לב לנזקים שהוא עושה על מנת למלא את המאווים שלו?
פניתי אל חבר אחר, שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה. הוא סיפר לי על מפגש של סטודנטים (בימי האמ.איי) עם מאובחנים פסיכיאטריים. אחד מהם הוגדר כפסיכופט. "מה שהרשים אותי", סיפר, "שהופיע אדם מסודר, מטופח, לבוש היטב ומדבר יפה. בעל בטחון עצמי מעולה".
עורכת הדין פגשה לא מעט פסיכופטיים בתיקי בית המשפט שלה. אותי עניין, איך פסיכופטים נוהגים לשקר ואין להם שמץ של מצפון. "הם עוברים בקלות את מכונת האמת, כי אינם מרגישים, שעשו משהו רע" – סיפרה לי עורכת הדין. היא הוסיפה שבתי דין רבניים מנופפים בהצלחה במכונת האמת כדי להצדיק התעללות ואלימות של בעלים כאלה בנשותיהם. יש להזכיר שבתי משפט אזרחיים אינם מאמינים במכונת האמת.
החלטתי לחפש ולבדוק משהו על הפסיכופטים הללו, שלשמחתי אינם מוכרים לי כלל. פניתי אל מקור כל הידע – ויקיפדיה. שם מצאתי מאמרים באורך של 17 אלף מלה. המון המון מידע. באינטרנט יש גם מאמרים על זיהוי פסיכופטים, שנמצאים בכל מקום. יש המון המון מידע, עד כמה שפסיכופטים נפוצים, מזיקים וקשים לזיהוי. יש גם מאמרים על זיהוי פסיכופטים וצריך להיזהר מהאנשים הללו, שלמראית עין אינם נראים מסוכנים. איך להיזהר? פתרון – אין לי.
חשש
אנחנו עומדים בפני בחירות חדשות, איחודים של מפלגות ופרישות של חברי כנסת (שמקומם בבית הנבחרים חשוב להם). לי יש חשש שאנו עומדים בפני מלחמה. יש גורמים שמלבים זאת, גם בארץ. עם זאת, יש כאן שאננות.
צ'כוב אמר
"דבר אינו מאחד כה חזק כמו השנאה; לא האהבה, לא הידידות, ולא ההערצה."
נזכרתי מי אמרה, שלא קראה את צ'כוב.

 ברק: טובה תמונה*

למאבטח אין כיסוי ראש ואין צעיף. לא קר לו?

תמונותיו של אהוד ברק מכוסה פנים וראש, כפי שצולם ביום קר בינואר 2016, הופיעו באחרונה בכל אמצעי התקשורת. התגובה של ברק היתה: "מודה, כאשר קר – אני נוהג לכסות את הפרצוף. לא רק בניו יורק, בכל מקום בעולם. עד היום לא חשבתי שזו ידיעה עיתונאית". אבל אני, סקרן. לא התעניינתי בצדדים הפוליטיים – כן היה קשר עם עבריין מין או לא היה. אותי עניינו התמונות. אז הייתי מעט עסוק ואתמול, שבת, טרחתי על המחשב וחיפשתי בגוגל תמונות של ראש ממשלת ישראל בעבר ואיש עסקים בהווה. כשחיפשתי, מצאתי שרובן נעלמו. פתאום נשארה תמונה בודדת של האיש הבודד שכיסה את ראשו בצעיף. כן, ברור. בינואר היה קר בניו יורק.
אבל המשכתי לחפש ומצאתי את התמונה שביקשתי: אהוד ברק, הצעיף והמאבטח. למען האמת, לא פרצופו של המאבטח עניין אותי, אלא הקרחת: אין כיסוי ראש.
מבט נוסף, לא מעמיק, גילה את חולצתו הלבנה של המאבטח שאיננה נסתרת על ידי מעיל סגור. גם צעיף אין על צווארו. לא קר לו?
עיון נוסף בתמונות, שדווקא לא נעלמו מן העמוד של הדיילי מייל, מראה כמה צעירות נאות, שפניהן כנראה היו מועדות לאחוזה (7 קומות!) של ג'פרי אפסטין. לפחות אחת מהן הלכה במעיל פתוח. גם לה לא קר?

כסף לא כל כך שקוף
באתר "שקוף" מצאתי את הקטע הבא (שפורסם בעוד אתרים): סעיף מיוחד בתקציב משרד הרווחה אמור לעבור לילדים נזקקים בפנימיות בסך כ-75 מיליון שקל בשנה. בפועל, כל 179 המוסדות שמקבלים את הכסף הם ישיבות או מוסדות לימוד תורניים.
בדיקה של אתר שקוף מגלה שמדובר בכסף סקטוריאלי: כל 179  המוסדות, שמקבלים את מימון התמיכה, הם ישיבות או מוסדות לימוד תורניים.
הגיבה יהודית קנולר: "כאילו שלא ניחשנו. כך גם לגבי כספי ניצולי השואה, שאינם מגיעים ליעדם ומוקפאים באוצר".

את הציבור זה לא מעניין
"הימים ימי בחירות ואתה מתעסק בשטויות? נו, באמת"… כך אמרו לי ידידים מקוראי הבלוג כשישבנו לשתות קפה בפרלמנט של יום חמישי.
– הימים אמנם ימי בחירות, אבל את הציבור זה לא כל כך מעניין. זה נושא שמעניין את התקשורת ולא את לקוחותיה. כשהביטו בי בתמיהה, הזכרתי דברים שאמרתי לפני חודשים ספורים, כשלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות. אותם ידידים, ולא רק הם, שאלו אותי: "למי תצביע?" ואני השבתי: "עדיין אינני יודע אלו מפלגות יהיו". השואלים הסתכלו בי כמתחמק. אחר כך, כשהגיעו הבחירות ממש – ראו שמספר המפלגות הולך וגדל והתוצאות סותרות את הסקרים המוקדמים.
היום, נדמה לי, כבר כולם יודעים שהסקרים אינם מנבאים את התוצאות. לכן, כבר פחות שואלים…

*אימרה ידועה לעתונאים: טובה תמונה מאלף מלים

הפגנה של עדה אלימה

הפגנת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה, נערכה כבר לפני למעלה משבוע. נראה שלכל אחד כבר יש דיעה אם צדק השוטר שירה (מח"ש בודקת, וכבר לא מאמינים לה) ויש המבקרים את ההפגנות האלימות.
בדיווח הראשוני של ynet נאמר: "בזמן שרבבות עומדים בפקקים, מחאת יוצאי אתיופיה עברה לשלב האנרכיה. 16 בני אדם נפצעו, בהם תשעה מפגינים שאחד מהם נדרס ושבעה שוטרים. עשרות נעצרו. מפגינים פגעו במכוניות בתל אביב וניפצו שמשות ניידת בנתניה. שוטרים משתמשים ברימוני הלם וגז מדמיע בחיפה".
הרהרתי לעצמי: זאת עדה אלימה, ומיד זכיתי לתגובות אלימות (בעל-פה…).

גרפיטי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. האיור צוייר לפני ההפגנה ובלי קשר אליה

נזכרתי בשידור טלוויזיה מלפני שלוש או ארבע שנים על הפגנת יוצאי אתיופיה בירושלים. ראיתי שם את המפגינים ואת השוטרים ושמתי לב, שהמפגינים באו מן הבית עם מקלות ואלות. חשבתי באותו רגע: מי בא להפגין כשבידו מקל? חשבתי וכנראה עם הזמן שכחתי.
עברו עוד כשנתיים ושוב היתה הפגנה של יוצאי אתיופיה. הפעם, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (ששמה הוסב לכיכר רבין, אבל בפינת הרחוב על הבית כתוב "כיכר מלכי ישראל"). בחצרות, בסמטאות הסמוכות לכיכר הסתובבו צעירים יוצאי אתיופיה ואספו לבנים, בלוקים ואבנים. כך סיפרה לי שכנה באחד הבניינים, שראתה את המחזה מן המרפסת. אחר כך דווח בחדשות, ששוטרים נפצעו מאבנים. טוב, זה היה מזמן.
עכשיו החלה סידרת הפגנות חדשה ובראשונה שבהן נסתמו רחובות, כולל בכיכר עזריאלי, למשך ארבע שעות ויותר. צמיגים עלו באש, גם מכונית אזרחית, ונהג תמים ניצל בידי השוטרים מן המפגינים.
השוטרים לא צדיקים. לצערי. המפגינים, גם הם לא צדיקים. לצערי.

 מי שולט?

הפילוסוף דוד יום , 1711-1776 , כתב: "מפתיעה את מי שמשקיף על חיי האדם מנקודת מבט פילוסופית היא הקלות, שבה נשלט הרוב על ידי המיעוט".

והסופר הנריק איבסן, 1898-1906 , אמר: "האויב המסוכן ביותר לאמת ולחרות הוא הרוב המוצק".

איסטנבול בחדשות

מצאתי אמירה ישנה: באיסטנבול לא סוגרים דלתות. הם טורקים.