מי יודע מי היה ברוך קטינקא?

בשבוע שעבר היינו בסיור אתרים בירושלים, שהעיר מרובה בהם וסיפוריהם עצומים. התגוררנו במלון ימק"א, שהיינו מרוצים ממנו בעבר וגם הפעם. המדריכה, אפרת אסף (ארכיאולוגית ומדריכת סיורים), הכינה לנו הפתעה: בפינת החצר הקדמית, במקום שאיש כמעט אינו מגיע אליו, נמצא מכסה של ביוב. מכסה שיש לו סיפור. "עוואד, דוניה, קטינקא" – כתוב קטינקא תמונה ויקיפדיהעליו, וכן "ימק"א" 1932.

מימין: ברוך קטינקא (המקור: ויקיפדיה)

כן, אלה שלושת בנאיו של המלון, הסבירה. שלושה שותפים: שני יהודים וערבי נוצרי. קטינקא לא האמין, שהמופתי הירושלמי ישכור חברת בנייה ישראלית לבנות את מלון פאלאס ואת ביתו שלו. לפיכך, הקים את החברה עם שני שותפים, אחד נוצרי. אבל המופתי בנה בידיהם את ביתו וגם את מלון פאלאס המפואר, המשמש היום אגף במלון אימפריאל החדש.
מסתבר, שמלון ימק"א היה רק אחד מהפרויקטים שברוך קטינקא עסק בהם בארץ ישראל. האיש נולד במארס 1887 בביאליסטוק וב-1908 עלה לארץ אחרי שהיה חבר "פועלי ציון" בפולין והיה גם מארגן אגודת הסטודטים דוברי העברית "התקווה". כשהגיע לארץ, התייצב המהנדס קטינקא במפעל הסבונים "עתיד" (לימים, "שמן תעשיות"). כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא העות'מאני ולימים היה המהנדס הראשי של הרכבת החיג'אזית.
הוויקיפדיה מספרת על עלילותיו של המהנדס היהודי בצבא הטורקי. כשישב ב-1916 ליד מרחביה בעמק יזרעאל, התבקש להשיג קרונועים לרכבת, שייקחו חיילי טייסת גרמנים לחיפה. הנהלת הרכבת לא סיפקה את המבוקש וקטינקא סיפר על כך בראיון ליעקב בן הרצל ב"דבר":
"…קבלתי ידיעה טלפונית ממפקד הטייסת שיש לו מנוע של מטוס. נדהמתי לעוצמתו והחלטתי לנסות להשתמש במנוע עם המדחף כמו שהוא. קשרתי היטב את גוף המטוס אל הקרון. טייס התיישב במושב המטוס והציע לי לשבת על ידו. לבשנו כובעי טייס מיוחדים והטייס הפעיל את המנוע.
"המדחף התחיל להתנועע במהירות, פתחתי את הבלם היד של הקרון ולפתע התחיל הקרון לזוז קדימה שהוא מקים רעש נורא ומהירותו הולכת וגוברת. באמצע הדרך מעפולה לחיפה, כשנוכחתי שהמהירות עוברת את גבול המותר, אותתי לטייס לעמוד. רצינו לחזור לעפולה. אבל כיצד חוזרים? המדחף אינו יכול להסתובב לאחור… החלטתי להמשיך עד חיפה אף כי הדרך היתה אסורה מחשש של הפגזות בריטיות. לשמחת הטייסים לא היה גבול".
בכך לא הסתיימו הרפתקאותיו של המהנדס היהודי אצל הטורקים. "לקראת סוף 1917 הוצב בירושלים, ועם נסיגת הטורקים, קיבל הוראות להתייצב בדמשק. נודע לו, שהוכרז כבוגד והוצא נגדו גזר דין מוות. חרף כך המשיך בדרכו והציג לשופט את מכתבי ההערכה וציוני השבח שקיבל. הוא שוחרר ממאסר ועד סוף המלחמה המשיך לשרת במסגרת הרכבת החיג'אזית.
מסתבר, שהאיש רב הפעלים לא הסתפק בכך ובעת המנדט הבריטי והיה חבר הנהלת הציונים כלליים והיה ממייסדי "התאחדות המהנדסים בארץ ישראל". וזה האיש, שמונצח, כנראה, רק על מכסה של בור ביוב בירושלים.
ברוך קטינקא נפטר בישראל בשנת 1965 לאחר מחלה.

יתרון של זקנים
לזקנים כדאי לנסוע במוניות. הם יכולים לספר סיפורים ישנים לאנשים חדשים…

מודעות פרסומת

שונא מתנות יחיא 

מי אמר שלתת מתנות – זו מצווה? נדמה לי שהמנהג שאי אפשר לבוא בידיים ריקות, הגיע מיהדות פולניה. לא בטוח, אבל יוצאי ארץ זו אמונים על השיטה. ובכן, מי יעיז להתנגד לקבלת מתנות? אני.

המקור, מסתבר, במשלי ט"ו, כ"ז: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה." ההסבר של תרגום  מצודות: הבוצע בצע (גוזל הון) להרבות לו, ישחית ביתו. אבל השונא מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת. כלומר, תרגום ויקיטקסט קובע, שהבוצע בצע ולוקח את רכוש הזולת בלי רשותו, הוא משחית את ביתו, משפחתו ורכושו. אחרי האיום הזה נאמר שם כי השונא לקבל את רכוש הזולת (גם כמתנות) יחיה חיים טובים.

מתנה – מי צריך את זה?

אינני יודע מה יפסקו היועץ המשפטי ועוזריו בפרשיות של השרים שהם, לכאורה, בוצעי בצע. זה עניין חוקי, לא כל כך מוסרי. אבל היום מתמעטים הסומכים על אלוהים ומקובל הפסוק כי "אין לבוא בידיים ריקות".

ראיתי מתנות מגיעות לשמחה וגם לא לשמחה. רבים נותנים מתנה כדי לצאת ידי חובה. אחרים חושבים שזאת חובה אמיתית, אבל לא כל כך קולעים לצרכיו ורצונו של המקבל. אז מה קורה?

אני יכול לספר על המקרה של שולה, העוזרת. פעם הביאה לנו אגרטל. גדול, כבד, מיותר.

רציתי להעלים אותו, אבל זוגתי אסרה עלי. "שולה תיעלב", אמרה. וכך ישב לו האגרטל בביטחון במרכז הסלון כל עוד שולה עבדה אצלנו. רק אחרי פרישתה, הורשיתי לסלק את המתנה המיותרת.

אני מעיד, שזו לא היתה המתנה היחידה שלא ידעתי מה לעשות בה. אבל להשליך? חס וחלילה!

נכון, יש מקרים – למשל, שמחה משפחתית – שמתנה ראויה וחשובה. אבל כדאי לברר מראש אלו מתנות רצויות. אין לי כללים בעניין זה, אבל דיעה דווקא יש: שונא מתנות יחיה!

אמר לי פעם בן דודי, אורי: "נכון, שונא מתנות יחיה. אבל מי זה היחיא הזה?" חייך ו…המשיך לתת מתנות.

לאחרונה, שוכנעתי לחלוטין, כאשר "שאצי" הכלבה, קיבלה רתמה חדשה, מהולנד. הרתמה הישראלית הוותיקה לא מצאה חן בעיני בעליה והביאו אחת חדישה מחו"ל. הכלבה קיבלה את המתנה ואפילו לא אמרה תודה. שוב שוכנעתי שלא צריך לתת מתנות, כי המתנות נועדו לנותנים. לא למקבלים.

באתר של השף שגב משה (כן, ההוא מהנעליים לראש ממשלת יפן) נאמר "מה שבטוח, אם אתם מתארחים, אי אפשר לבוא בידיים ריקות". אז אני חושב שהוא טועה.

אימרה

אמר איש חכם: "אתה לא יכול לזכות בכל דבר שאתה רוצה…

איפה תשים את זה?'

תפילת יום הולדת

מיליםתרצה אתר, לחןמשה וילנסקי

הן יש לי היום יום הולדת,
בשנה שעברה הוא שכח,
וגם בשנה שלפני שעברה
לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך

השיר המלא: https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1030&wrkid=3217

 

 

המחיר לצרכן

נזקקתי למכנסי התעמלות. מוצר פשוט, חשבתי. מגיע מסין ובוודאי אינו יקר במיוחד.
הלכתי לחנות של המשביר לצרכן בתל אביב ונדהמתי לשמוע, שמחירם של מכנסיים פשוטים 201 ש"ח. אבל המוכרת הנחמדה הציעה לתת לי הנחה של 20%. כלומר, המכנסים יעלו לי "רק" 160 ש"ח.
נראה לי קצת יקר, אז דחיתי את הקניה והגעתי לחנות מוצרי ספורט בקניון אחר. כאן היו, כמובן, מכנסי התעמלות ומחירם הרשום 160 ש"ח. אבל במבצע הם עלו חצי. כלומר, 80 ש"ח. קניתי וחשבתי שגם כך זה קצת יקר.

נערי הישיבה לא רק לומדים. בחצר בית הכנסת יש עמוד כדורסל והם משתמשים בו

במקרה הייתי באותו יום בסופרמרקט ובין הירקות והשימורים מצאתי ערימה של קופסאות מרובעות של מאווררים חשמליים. מוצר מסובך יותר ממכנסיים דקיקים, מסוגל לשלוש מהירויות ומסתובב לכיוונים שונים. כמה זה עולה? 99 ש"ח.
נ. ב. בדקתי במחשב כמה יעלו מכנסים שחורים פשוטים בעליבאבא, סליחה, ב"עלי אקספרס"? כתוב בקטלוג הממוחשב – מ-9 דולר עד 10. כלומר מ-32 עד 40 ש"ח. כולל משלוח. רק צריך לחכות קצת לדואר.
אכן, המחירים מסובכים.
אבל צריך שמיכת פיקה. הקיץ הגיע, לא? אני זקוק למשהו קל. נכנסתי לחנות המשביר לצרכן, חנות גדולה ומפוארת בקניון לב העיר. המוכרות חינניות ומיומנות ואחת הוציאה לי מיד שמיכת פיקה באריזה שקופה. בחר צבע – אמרה ונתנה מבחר של שמיכות קלות.
אני מנוסה ושאלתי תחילה: כמה זה עולה?
– "המחיר 200 ₪ אבל זה יעלה לך 100 ש"ח בלבד"
מצא חן בעיני. לקחתי.
קניתי את השמיכה ביום ששי ובסוף השבוע נתבקשתי להביא עוד אחת. "אין בעיה", אמרתי ודהרתי על הקלנועית אל הקניון הסמוך לבית. גם יש כאן חנות של המשביר ונכנסתי בצעד בוטח לצד הצפוני של החנות. כאן השמיכות, אמרתי למוכרת התורנית ואני מבקש שמיכת פיקה. כן, אמרה. מאה ₪? – שאלתי, כשאני בטוח במחיר. "
– "לא. זה מאתיים"?
– אבל בסוף השבוע זה היה חצי. בקניון שלכם בתל אביב.
– "כן, היה מבצע. עכשיו מאתיים".
בהמשך השבוע הגעתי לקניון דיזנגוף הוותיק בתל אביב. עברתי על פני החנויות המלאות אדם וגיליתי חנות של כלי מיטה. שאלתי, קצת באי אמון: יש לך שמיכות פיקה?
"בוודאי" – אמרה המוכרת והורידה כמה שמיכות מן המתלה.
יש לבנה? "בוודאי. איזה צבע שאתה רוצה".
וכמה זה עולה?
"75 שקלים". בלי הנחה, בלי טובות.

דברי רהב מיותרים

לא הייתי שריונאי והמפלצת הזאת רק הפחידה אותי. בסיור באחרונה ברמת הגולן שמעתי על חטיבה 188 שאותה לא הכרתי. אחרי הסיור למדתי כמה דברים על החטיבה שהצילה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אבל יותר מזה למדתי על מדינת ישראל היום.
כאשר התכנסנו באוטובוס תיירים כדי לעלות מתל אביב אל הצפון הרחוק, לא הכרתי את המסיירים, טייסי חיל האוויר לשעבר, כבני שבעים וכמעט כולם זרזירי מתניים, דקי גזרה, שגם הם לא הכירו את מפלצות הפלדה. כשעלה המדריך, אבירם ברקאי על מדרגות האוטובוס, ראיתי עוד איש דק גיזרה ושב שיער פרוע. כאשר החל לדבר על הגיזרה של רמת הגולן במלחמה, השתנו הדברים.

ארכיאולוג שחרס בידו – הוא מצליחן או כשלון ?


היומיים הראשונים של המלחמה היו היומיים הקשים ביותר של מדינת ישראל. אמר, אוזניי נזקפו והוא הסביר. ההסבר שלו ארך יום סיור שלם, כולל עצירות בנקודות שונות וגילה כיצד הסורים חדרו לרמת הגולן בכוח צבאי של טנקים, שעלה פי ארבעה ויותר על כוחות צה"ל בגזרה. תוך ימים ספורים הגענו למצב, שבכירי צה"ל הורו לחייליהם בגזרה לפנות את רמת הגולן. לרדת לעמק הירדן וטבריה. למזלנו, הפקודה לא בוצעה. צה"ל התגבר.
ובכל זאת, מה עורר את תחושותיי הקשות?
מדינת ישראל צהלה ושמחה אחרי הנצחון האדיר במלחמת ששת הימים. צה"ל הביס אז את צבאות ערב, מדינת ישראל גדלה בשטחה פי כמה וכמה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אמרו בכירי צה"ל: "נגרש את הערבושים האלה… נטאטא אותם". ציטט אבירם ברקאי.
המדריך שלנו, מסתבר, למד את הנושא וחקר את נושא המלחמה הקשה, בדק את תפקידה של חטיבת שריון 188 ומצא שהיא עשתה היסטוריה. החטיבה הצליחה בצבא ונכשלה ביחסי ציבור. לא יודעים היום שזאת החטיבה שהצילה את רמת הגולן ובכך, עזרה לקיים את המדינה.
אבל לא על החטיבה הזאת רציתי לספר, אלא על דברי הרהב והיוהרה, שנשמעו אחרי מלחמת ששת הימים מצמרת המדינה ועד אחרוני הקצינים בצה"ל וגם המוני האזרחים. פורסמו אלבומי תמונות (ערכתי אחד מהם) וכל העולם העריץ אותנו, הקטנים המצליחים.
כולנו אמרנו (אני הייתי חייל בגדה במלחמת ששת הימים) שיש לנו עסק עם "ערבושים". ביומני כרמל של אותה תקופה ראינו חזור וראה את החיילים המצרים הולכים יחפים בסיני וראשיהם מורכנים. היינו בטוחים שהם מוכים ומובסים. אבל אבירם ברקאי, שבדק את העובדות, הביא את הסרטים לאשתו, שהיא רופאה במקצועה. "מה את רואה?" שאל.
"אני רואה אנשים מיובשים. אין להם מים" – השיבה לו.
החוקר שמע והבין. לא אנשים מובסים. הצבא המצרי לא הרגיש מובס. הוא פתח במלחמת ההתשה. הוא נלחם אחר כך במלחמת יום הכיפורים. זה צבא שלא איבד את רוח הלחימה.
ברקאי, ששמע את ההקלטות של הצבא ושל המלחמה, ראה את המסמכים, ראיין אישי ציבור וקצינים בצה"ל ששירתו בחטיבה 188 ולמד את התמונה כולה. הוא למד משהו אחר – לערבים חשוב מאד הכבוד! אנחנו לא הבנו זאת ונפלנו במו"מ איתם. אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לא היה מוכן לעשות שלום עם ישראל לפני שהחזיר את הכבוד האבוד לצבא מצרים, שהובס במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה – שהם חוגגים אותה עד היום – ניהל את מו"מ השלום איתנו.
נזכרתי בפרשה אחרת, שאיננה קשורה ל-188. ראש הממשלה, שמעון פרס, הכריז בקול גדול שאנחנו, הישראלים, נביא פיתוח למזרח התיכון. מישהו נעלב מזה. נשיא מצרים, חוסני מובארק. הוא ראה בזה פגיעה בכבוד. פגיעה שפרס לא חשב עליה כלל.
בעודי באוטובוס חזרתי במחשבותיי אל בכירי צה"ל, שחשבו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שאנחנו יוצאים למסע קל, לחסל את צבאות ערב. חשבו ולמדו בדרך הקשה שאנחנו לא מבינים.
ואז, כשאני שומע את מדריכנו מספר דברים שלמד במחקריו, נזכרתי בדברי רהב ויהירות של בכירי ישראל באחרונה, כאשר פורסם שאנחנו פוצצנו את הכור האטומי בסוריה. באחרונה פגענו בשליחי הצבא האירני בסוריה ולא חסכנו דברי התפארות מיותרים ומזיקים.
הרהרתי גם על דברי היוהרה של שרי ממשלת ישראל, שמבטיחים לחסל את עזה הבעייתית. לפתור במחי יד את האסון בדרום המדינה.
חשבתי לעצמי, שדברי התפארות אינם תוצר של מחשבה ואינם מביאים פתרון. הם מביאים הרגשה טובה לבכירים האומרים אותם ולזוטרים המאמינים להם.

שירות לקוחות שאין כמוהו

האם עולה על דעתכם, שחנות ישראלית תודיע ברבים "לא מרוצים? נחזיר לכם את הכסף ששילמתם". לא כל כך סביר. יותר מתקבל על הדעת, שיציעו לכם להחליף את המוצר באחר או יתנו לכם זיכוי בתלוש הנחה. וגם זה לא בכל חנות ובעל עיסקה. והנה, לאורנה קרה משהו אחר. פעמיים. כן, שתי פעמים בשבועיים.
הסיפור התחיל משעון מודרני. כזה שמקבל מיילים ואשר אפשר להשאיר עליו הודעות, וכמובן הוא מראה את השעה. אורנה חשקה באחד כזה, שלוחו איננו שחור ולא צריך להקליק עליו כדי שהפרטים יתגלו. רק מה? היא רצתה שעון זהב.
גיגול לא ממושך הביא אותה לebay ושם מצאה שעון זהב מתוצרת pebble. המוכר הצרפתי קיבל את התשלום באמצעות חברת המכירות וסיפק את השעון המבוקש. כן, הדגם הזה עם כל הפעלולים, אבל… שעון כסף ולא זהב. אורנה התקשרה אל המוכר ואין תשובה. האיש לא עונה.
פנתה בתלונה אל חברת המכירות, זו שמשדכת אינטרנטית בין המוכר לקונה, וקבלה תשובה מיידית: אנחנו מבינים שאת לא מרוצה. תוך זמן קצר קיבלה החזר כספי. כמה שעלה השעון – כך הגיע זיכוי מלוא התשלום.

קינג ג'ורג' 76 תל אביבי: מישהו כתב את הכתובת הזאת לפני שמח"ש החלה לבדוק את התלונות האחרונות נגד שוטרים


עברו ימים אחדים והתקשר המוכר. כן, הוא היה בחופשה ימים אחדים ולא הגיב לכן, הוא מבין שהכסף הוחזר, הוא התנצל. אך אמר שהכל טעות והשעון המוזהב עדין ברשותו אם אורנה בכל זאת רוצה. בינתיים שעון הכסף כבר עובד ומעדכן אצלה. (אמנם לא בדיוק מה שאורנה רצתה אבל זה מה יש).
בלי קשר, האירועים של אורנה תוכפים. בנה, יובל, ביקש זוג נעלים מספר 10.5 (אמריקני) והציג מפרט מלא, כולל דוגמא וצבע. האמא, השוהה בארה"ב לרגל עבודה שילמה 180 דולר והנעליים הגיעו. אך אז הבחור נזכר, שבעצם הוא זקוק לנעלים מספר 11. אורנה היתה אצל חברה בארצות הברית והנעלים ברשותה. מכיוון שניקנו באמצעות אמזון מחנות rode runner מלוס אנג'לס, פנתה אורנה אל הסניף של אותה חברה בשיקגו. מה רבה היתה האכזבה של אורנה כאשר החנות אמרה שאיננה יכולה להחליף את הנעליים בגלל מכיוון שניקנו דרך אמזון. אפשר לשלוח אותם חזרה ללוס אנג'לס, לקבל החזר ורק אז, מן הסתם בחלוף שבועיים, יהיה אשפר אפשר לרכוש נעליים חדשות במידה 11.
אורנה לא כל כך אהבה את התשובה אז פנתה לאמזון. איך יתכן, שהשירות הוא כזה שלא ניתן להחליף נעליים בחנות של אותה חברה בעיר אחרת? מה עוד שעכשיו סופ"ש בשיקגו ואורנה בדרך חזרה הביתה, כך שאין זמן לכל המשלוחים ההמתנות וההחלפות. בחברת אמזון הקשיב בחור, שנשמע כאילו הוא נותן תמיכה מהיכן שהוא באזור אסיה. באדיבות רבה הביעה את צערו על התסכול של אורנה ועל כך שהיא לא מרוצה מהתנהלות העסקה וגם צרף מיד העברה בנקאית של 180 דולר. לשאלה של אורנה מה תעשה עם נעליים מספר 10.5 שנשארו ברשותה, ענה הבחור האדיב משירות לקוחות, שהיא יכולה למכור או לתרום אותם. אין צורך להחזיר. הנעליים נתרמו אחר כבוד לחייל נזקק מחיל התותחנים שבו משרת בעל הרגל במידה 11.
שירות לקוחות של שתי חברות שונות בשתי ארצות שונות בשתי עיסקאות במחשב. בארץ, לא שמעתי על שירות כזה.
בשבוע שעבר הקדיש ידיעות אחרונות 18.5.2018 את מוסף "ממון" השבועי ל"קונים ברשת" ובו הרבה עצות איך לברר באינטרנט את טיבם של מוצרים, איך להשיג אותם יותר בזול וגם איך להחזיר מוצרים לא רצויים.
כותב סבר פלוצקר במאמר הפתיחה שלו: "בניגוד לחזוי, חוק המחיר האחיד לא מתקיים ברחבי האינטרנט: אותו מוצר ואותו שירות מוצעים במחירים שונים"… ובהמשך הוא כותב "יכולת לוגיסטית לספק את ההזמנה לבית הלקוח תוך יממה אחת – ולקבל אותה בחזרה ללא תשלום נוסף אם הקונה לא מרוצה או סתם שינה את דעתו".
במקום אחר בעתון נאמר: "לפי סקרים, 15-30% מהמוצרים הנקנים ברשת מוחזרים. ההחזרה לרוב על חשבון הצרכן, אלא אם מדיניות האתר שונה. אמזון מעניקה חודש, חודשיים ויותר להחזרה. באי-ביי, לכל מוכר המדיניות משלו ובכלל הם גמישים פחות".
חוק שונה
אנשים לא הצליחו לעשות את הצודק חזק, אז הם עשו את החזק צודק.

טוי זה לא רק משחק

"פעם, בימי קדם, זאת אומרת בשנת 1979, רצינו לנסוע לטיול בספרד. כל המשפחה. אז לא היו טיסות ישירות מלוד למדריד והיינו צריכים לטוס באל על לפורטוגל. שם הזמנו מכונית לנסוע לספרד ולשוב לפורטוגל כדי לחזור אחרי שבוע לארץ.
התאכסנו במלון קטן בבירת פורטוגל וידענו שבערב מתקיימת בירושלים תחרות האירוויזיון, אבל היינו עייפים, זוגתי ואני. הילדים, בני 15 ו-12 ביקשו להישאר ערים. מכיוון שהטלוויזיה של המלון היתה בקומת הקרקע, בבאר – ביקשנו מהברמן להניח לילדים לשבת על הכסאות הגבוהים ולצפוֹת. הם לא הפריעו לאורחים, שאינם דוברי עברית, לשתות בירה בכמויות.
אנחנו ישנו היטב ולא שמענו את האירוע המופלא. רק בבוקר קפצו עלינו שני הקטנים בשמחת אין קץ: הללויה! האירוויזיון שלנו!

תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"


מסתבר, שלא רק נטע ברזילי זכתה השבוע בליסבון עם שירה טוי. גם אנחנו היינו באותה עיר ממש כאשר הללויה זכתה לפני 38 שנים. אחת מתוך ארבע הפעמים שבהן זכתה ישראל. בוויקיפדיה מצאתי, שישראל נמצאת במקום הרביעי בטבלת הזכיות של התחרות, יחד עם הולנד. שיאנית הניצחונות היא אירלנד עם שבעה אירווויזיונים.
כשיצאנו באותו בוקר אביבי אל השוק של ליסבון, שהיה סמוך למלון, הופתענו מאד. כמעט כל השוק השמיע את "הללויה" מעל קסטות. ספרד, שהיתה אז במקום השני, זכתה רק במעט השמעות בשוק. שמחנו מאד בזכיה ואחר כך גם בטיול.
מלהקת חלב ודבש, ששרה עם את הללויה, לא נפרדתי. קוראיי הנאמנים קראו את הפוסט שכתבתי לפני קצת למעלה מחודש בלבד על ביצועה של להקה זו בנגינתו של המלחין קובי אושרת בפסטיבל עין גב.
מצורף צילום של תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"
הקפיצה אסורה

הר הקפיצה: רק לא לאופניים


בהר הקפיצה בנצרת (הנוף נהדר) מצאתי את השלט: "הכניסה לסוסים אסורה". לאופניים דווקא מותר.
אגב, הנוצרים מאמינים שישו ברח לכאן וקפץ מן ההר (397 מטר מעל פני הים) אל עמק יזרעאל. לפי האמונה, הוא הסתתר במערה שלמרגלות ההר. בה נמצאו שרידים חשובים של האדם הקדמון, אבל לא של הנצרות.
צילום האופניים על הר הקפיצה
בעיית חניה
כתב לי ידידי אלי זך: בחניון של מפעל הפיס בתל אביב, ראיתי לפני שבוע נהג זועם, שמכוניתו נחסמה על ידי מאן דהוא. הנהג הסתכל כה וכה, שלף עט ונייר, כתב משהו ותלה במגב והסתלק מהמקום.
התקרבתי לראות מה זה. בפתק היה כתוב: נבזה!!!

נשארים רק כמה חברים

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בקיבוץ עין גב מזה 75 שנים. בעבר כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. לפני כחודש חזרתי אל הפסטיבל ואל השיר הללויה הפעם היה בו גם השיר "חברים" שכתב המלחין קובי אושרת ועמו אהוד מנור. בפסטיבל, קובי אושרת שר אותו בעצמו בליווי הפסנתר ובליווי "להקת חלב ודבש". להלן מילות השיר, שיש להן משמעות בעיני:

קובי אושרת והפסנתר

בסוף היום בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול,
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

בתוך השחור, בלב הערפל,
בעומקו הדומם של הים האפל,
כשאתה רואה את השקרים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב
ויש בך רצון ויש לך סיבה
לחשוב כבר על השיר הבא.

מתוך הצל, מתוך המבוכה
נפשך וליבך שוב מוצאים מנוחה.
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב, עם כמה חברים.

לפני כשנתיים, יענקל'ה רוטבליט שר בפסטיבל עין גב את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.

מצא את ההבדלים

אשה דתית ברחוב בגוש דן

אשה בשוק בנצרת


המבוגר:
– אתה רואה הבדל ביניהן?
– הצעיר: אה… אני חושב שהאחת שמנה והשניה רזה יותר.

יגאל סרנה – כיף של אוטוביוגרפיה

יגאל סרנה כתב טור בידיעות אחרונות במשך שנים ופוטר אחרי שנתבע לדין על ידי בנימין נתניהו ואשתו. סרנה כתב בבלוג שלו (לא בעתון) שראש הממשלה גורש ממכוניתו באמצע הדרך לירושלים על ידי אשתו. הוא לא הצליח להוכיח את הסיפור וטען, שקבל אותו מאיש שב"כ שאיבטח את ראש הממשלה. סרנה לא הצליח להביא את האיש להעיד, והשופט, כדין, חייב אותו בפיצויים. יגאל סרנה שער הספר
אני מאמין ליגאל סרנה, בעקבות שלושה סיפורים על מאבטחים. האחרון – סיפורו של יאיר נתניהו שנסע עם חברים ועם מאבטח לבקר בבתי בושת ודבריו צוטטו בעתונים. הסיפור הישן יותר – של שר האוצר סילבן שלום, שקיים מגע עם פקידה במשרדו ועשה זאת דווקא בבית קפה בתל אביב. גם הסיפור הזה דלף על ידי מאבטח. שני המאבטחים היו זמניים בתפקיד ולא חשו שחלים עליהם כללי השתיקה של מאבטחים.
את הסיפור השלישי אינני יכול לכתוב, כי אינני יכול להביא אנשי שב"כ שיעידו למעני, אבל הוא דומה לשלושת הסיפורים האחרים. לכן, אני מאמין ליגאל סרנה.
נזכרתי באירועים הללו, בגלל ספרו האוטוביוגרפי של סרנה, "השנה האחרונה", שהתגלגל לידיי באחרונה ונהניתי לקרוא בו. לכאורה, הספר כתוב על על  שנה אחת ממאי 1966, שנת המיתון הגדול, ועד מאי 1967, שנת הניצחון הגדול. למעשה, הספר הינו אוטוביוגרפיה של הילד יגאל בבית הספר העממי, בביתו, בתיכון, עם משפחתו ובין חברים. אני רואה אומץ אישי לכתוב, בפרטי פרטים, על חייו של הילד המוצלח בבית הספר היסודי והילד הפגוע בבית הספר התיכון. לא כל אחד יכול לחשוף את האירועים האישיים שלו, שלא כולם נעימים, ואת הסיפורים המשפחתיים של הוריו הפולניים וחבריהם יוצאי הגולה.
סרנה, שנסיונו העתונאי ניכר היטב בכתיבתו, מספר את הדברים באורח קולח ומעניין. תחילה חשבתי, שזאת כתיבה עתונאית, שכן הוא משלב בצורה יוצאת מן הכלל את האירועים הציבוריים עם המקרים הפרטיים שאירעו באותו זמן. תוך כדי סיפוריו על בית הספר והתלמידים ועל הקשר הילדותי-מיני עם הילדות שרקדו ריקודים סלוניים, הוא מעלה את האירועים המשפחתיים של הוריו וחבריהם, שדיברו על הפוליטיקה. סרנה רוקח תוך כדי כך את האירועים הפוליטיים בממשלה ובכנסת והוא מזכיר אירועים, שעברתי בצעירותי ומזמן שכחתי. הוא נעזר בדפי הארץ, שהופיעו באותו זמן ובגליונות העולם הזה מאותה תקופה. שני עתונים אופוזיציוניים, ששירתו את אביו של המחבר וגם אותו עצמו (שהפך לאחד ממייסדי שלום עכשיו).
באחרונה משודרת בערוץ 10 סידרת "הקברניטים" של רביב דרוקר. הוא מפרט בטלוויזיה את ההתנכלות המתמדת של דוד בן גוריון ליורשו, לוי אשכול. סרנה סקר את היריבות הזאת כבר לפני חודשים אחדים, כשספרו יצא לאור. ואני מודה, לא זכרתי את פרטי המריבה ההיא.
לכאורה, זה ספר עתונאי-אוטוביוגרפי. אפשר לקחת כל פרק ולפרסם אותו ככתבה בעתון. אבל בשיחתנו בבוקלאב, העירה ליאורה עיני, כי הכתיבה איננה עתונאית לחלוטין. כשקוראים לאט ובתשומת לב – אפשר למצוא חלקים של כתיבה ספרותית. זה כבר לא עתונאות.
שיחה של קובי מידן בתוכניתו "חוצה ישראל" בחינוכית, עם יגאל סרנה ב-19.10.2017

פגישה, חצי פגישה
שני קשישים נפגשים אחרי זמן רב שלא התראו:
– "איך אתה נראה טוב. לא השתנית".
"דווקא כן. כשהתכופפתי הרגשתי את ההבדל. במיוחד כשרציתי לשמן את גלגלי הקלנועית"…

רק גבר משקר ככה, לא נחנח  

בישיבת הפרלמנט עלה, כמובן, הנושא של טקס הדלקת המשואות. לא פלא שרוב המדברים חזרו על דברים שנאמרו בתקשורת על ראש הממשלה, שאינו מקיים את התחייבויותיו. היו דוברים מתלהטים, שאף נקטו במלים מפורשות, יותר קשות.
לפתע התפרץ האגף הימני של השולחן. הוא לא יכול יותר לשאת את ה"השמצות" והסביר בזעם: "ביבי צודק. ביבי הוא גבר! רק אדם כזה יכול להגיד דברים ולחזור בו. רק גבר יכול לשקר".
הנוכחים לא רצו לשמוע דברי כפירה. אבל הימני המשיך: "מה אתם רוצים? החבר הכי טוב של ביבי הוא טראמפ. נשיא המדינה החזקה ביותר בעולם והוא משקר בלי סוף ואינו מהסס לחזור בו מדבריו. הוא אומר בקלות רבה את ההיפך ממה שאמר קודם.
"וראש המעצמה השניה, פוטין, הוא דובר אמת? הוא פתח במלחמה בצ'צ'ניה, צבאו נלחם באוקראינה. ועכשיו הוא רק דובר אמת בקשר לסוריה.
"רגע, והמה עם כמעט-ידידינו הטורקים הנשלטים על ידי ארדואן. שילמנו הרבה פיצוים על המרמרה והיום אנחנו מוקצים שם. ומנהיגם הוא דובר אמת ידוע.
"אז דעו לכם, שביבי איננו איזה נחנח, שמקפיד על דבריו. הוא אומר ועושה ואינו מתחרט".
ליד השולחן מישהו ציטט מעשרת הדברות: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" והוסיף: "לא נאמר בשום מקום שאסור לשקר. היה אפילו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שאמר למען ארץ ישראל מותר לשקר".

לכל אחד פינה שלו 

במוזיאון דואגים לכל אחד

בשירותים, בקומת המרתף של מוזיאון תל אביב, נראית פינת החתלה לגברים, במקביל לפינת החתלה לנשים. מצד אחד יש עמדה לאמהות וזה שיגרתי. מצד שני יש עמדת חיתול לזקנים שיש להם חיתול.

או אני או ווטסאפ  

איש אחד כתב לקבוצה שלו בווטסאפ: אני מצטער לעזוב אתכם. אשתי אמרה לי: או אני או ווטסאפ. אז אני עוזב אתכם לחמש דקות ועוזר לה לארוז…

זו תלונה וזה שכרה…

התכוננתי לכתוב את הפוסט שלי על חינוך ילדים ואז נחת במחשבי מייל ממשרד התחבורה. זה מעורר סקרנות.
המכתב, מאת שרונה קרסגי, מנהלת מחלקת פניות הציבור, הוא תשובה לפנייה שלי. לא זכרתי את הפנייה הזאת, ולשמחתי כתבה נציגת המשרד כי זאת תשובה למכתב בעניין אי ביצוע נסיעה בקו 55 של חברת "קווים" מיום 21.8.2017.
הייתי מתפלא אם מישהו מכם היה זוכר פניה מלפני שבעה חודשים. גם אני לא. בכל אופן, כנוסע קבוע באוטובוסים של "קווים" ובמיוחד בקו 55, יש לי עניין רב בקו זה. לא פעם אני עד לתקלות בקו, ובמיוחד באיחורים רבים, שגורמים לי נזק. לא היססתי להתלונן בחברה ובמשרד התחבורה והנה, ראו זה פלא – יש תשובה. והתשובה אפילו חיובית "האמור בפנייתך מהווה לכאורה חריגה מתנאי רשיון הקו. אשר על כן פנייתך הועברה לתהליך אכיפה מינהלית מול חברת קווים בשל אי ביצוע נסיעת השעה 16.12".
מסתבר שהפנייה – אחת לפחות – זכתה למענה. אבל, כדי שלא אשמח, מוסיף המכתב ומסביר לי "לידיעתך, הליך האכיפה המנהלית נמשך כחצי שנה"…
כשבדקתי במחשב את מכתביי בענייניה של חברת האוטובוסים, מצאתי שאני בוודאי "מתלונן סידרתי". אם חשבתי שאני המתלונן היחיד, מצאתי שלא כך. בגלובס של חודש מארס האחרון, כתוב: "מסקירה חדשה שערך ארגון ה OECD  על כלכלת ישראל, עולה כי צפיפות התחבורה בארץ היא מהגרועים בעולם… המצב עוד ימשיך להתדרדר". זאת לא הצדקה לכך שחברות האוטובוסים ימשיכו לזלזל בקהל הנוסעים שלהן. זה רק משמש רקע למצב הרע הזה.

במרכז נצרת, לשוטר, כנראה לא היה מקום חניה, אז הוא מצא מקום. לנהג אחר זה היה מזמֵן דו"ח

האם זה מחוייב המציאות? נזכרתי באירוע, שקרה לי לפני שנים בבריטניה. נסעתי עם ילדיי לקמברידג' באוטובוס. התייצבנו ביום ערפילי לפני השעה 7 בבוקר ברחוב ריק מאדם ומרכב. הצטמררנו קצת מהקור האביבי וחיכינו בחוסר אמון מוחלט. והנה, בשעה שבע בדיוק, נשמע קול מרחוק והאוטובוס דהר אלינו מקצה הרחוב ואסף אותנו בדיוק בזמן. משום מה, אני מתקשה לשכוח את הדייקנות הבריטית בכל פעם שאני מאחר לפגישות בגלל תקלות באוטובוסים. אני לא מציע, למי שלא מוכרח, לרדת מהגה המכונית הפרטית.