יש שוויון זכויות?

מכנסי "מרבה רגליים" לנשים ו"מכנסי זלמן" לגברים

אני מאמין בשוויון זכויות של גברים ונשים. אני בטוח שנשים יכולות להיות מנהלות מצויינות ואם נכנסים למשרד וליד השולחן יושבת אשה צעירה ונאה, זאת יכולה להיות המנהלת עצמה ולא המזכירה. כך הרהרתי ביני לביני, כשישבתי בבית הקפה, כרגיל, במוזיאון תל אביב. ישבתי ובהיתי ביורדים והעולים במדרגות הנעות. רבים מהם הגיעו בזוגות ושמתי לב, שחלק ניכר מן הגברים באו במכנסיים קצרים, שמגיעים עד הברכיים ומטה. פעם קראנו להם "מכנסי זלמן" והופיעו בהם, בעיקר, תיירים מאמריקה. היום הם באופנה.
אבל כשירדו הזוגות במדרגות הנעות, שמתי לב שרבות לובשות מכנסי טייטס הדוקים. מכנסיים מאד נאים לנשים צעירות. אבל לא ראיתי נשים ב"מכנסי זלמן" וגם לא ראיתי גברים בטייטס. זאת אומרת שהדרישה של הפמיניסטיות לשוויון, עדיין לא באה על סיפוקה. אפילו בתקופת ה-#מי טו.
כשיצאתי מן הסיור בתערוכות של המוזיאון, מיהרתי אל ד"ר גוגל ידידי ומצאתי באתר "כל זכות" באינטרנט: 'גיל פרישה – הגיל, שבו ניתן לפרוש מעבודה לגמלאות, הוא כיום 67 לגברים ו-62 לנשים'. בהמשך יש טבלאות המסבירות מי יכול לצאת לפנסיה קודם ומי אחר כך ויש באינטרנט גם פסקי דין של תביעות, שביקשו לדחות את גיל היציאה לפנסיה ולא הצליחו.
עוד מצאתי באותו אתר, כי "תיקון משנת 2017 לחוק קובע כי שר האוצר יביא לאישור הכנסת… את המלצותיו אך נכון למאי 2019, טרם הוחלט לגבי המשך העלאת גיל הפרישה לנשים ולכן הוא נותר 62."
האם הסיבה לכך היא שבכנסת יש רוב מוחלט של גברים ובגלל זה לא הצליחו לשנות את חוק היציאה לפנסיה? האם המחוקקים שמו לב שנשים חיות יותר מגברים ואולי גם יכולות לעבוד בגיל יותר מבוגר?
אני יודע שנשים דורשות שוויון והמלה "פמיניזם" באה מהמלה הלטינית פמינה, שפירושה נקבה. הן גם השיגו הרבה מאד זכויות, אבל שוויון מלא, נדמה לי, יהיה רק בעתיד.
 מסקנה: צריך לחפש בית קפה אחר ולהסתכל על העוברים ושבות.

חילופי הדורות
סח לי איש מבוגר מידידי: "המלים הראשונות, כמעט, שלמדו נכדותיי הקטנות היו 'וואטסאפ' ו'יוטיוב'".
ואני, כשאני צריך תיקון בסמרטפון שלי, אני מזעיק את אחד מנכדיי.

בעל מו"מ
בימים אלה של מו"מ פוליטי, כדאי לזכור את דבריו של שר החוץ המיוחד, שהיה לארצות הברית, הנרי קיסינג'ר:
 "האפקטיביות ליד שולחן המשא ומתן תלויה בהצגת דרישות מוגזמות".  

מודעות פרסומת

הימים הנוראים חוזרים





ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין נרצח בכיכר מלכי ישראל לפני עשרים וארבע שנים. לרבים מאזרחי ישראל הצעירים, זהו אירוע היסטורי שקרה כשהם לא היו בני דעת. זה משהו מן העבר, שבקושי זוכרים. בימים הנוראים הללו עלה הסרט בבתי הקולנוע, לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב בין פרסי אופיר והוא יישלח לייצג אותנו בתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
עשו מעשה הבמאי ירון זילברמן ועמו הסופר רון לשם וכתבו את התסריט, כדי שנוכל לראות את הסרט החשוב הזה.
הוזמנתי לראות את הסרט, כי מראש לא התכוונתי לראותו. טעיתי. לא הייתי צעיר כשאירע הרצח ואני מכיר את כל פרטיו, שפורסמו בכל אמצעי התקשורת. חשבתי, ואני חושב עד עכשיו, שאסור היה לפרסם מחדש את שמו של הרוצח. כל אחד יבין ויודע מי רצח ראש ממשלה בישראל. פרסום השם הוא פרס, שאינו מגיע לרוצח זה. אני מעיר זאת ביודעי היטב את כללי התקשורת, שמחייבים לפרסם. ובכל זאת, מן הראוי לצמצם את הפרס הזה של פרסום לרוצח.
הסרט, לדעתי, לא מוסיף ידע, אבל מעלה לתודעה את האירועים כפי שהיו. זה כדי להזכיר את הרצח לדור שלא ידע את יצחק רבין וגם לאלה, שזכר האירוע ומשמעותו אינם זכורים להם. אולי יש בזה כדי לשמש אזהרה בפני הסתה הפושה בארץ בעניינים שונים ורבים. חשוב במיוחד, שבסיום הסרט נראית ההפגנה בירושלים שבה השתתפו אוהדי ימין צורחים ומוסתים מן המרפסת בכיכר ציון ונראו תמונות של רבין במדי אס.אס.

This image has an empty alt attribute; its file name is d7a8d7a6d797-d799d794d795d793d794-d7a0d794d7a8d799-d791d7a1d7a8d798-1.jpg

יהודה נהרי בסרט, עם תמונה של שמעון פרס (צילום תולי חן, יח"ץ)
בסרט "ימים נוראים" מראים את דמותו של הרוצח, כיצד הוא מלבּן לעצמו את מחשבותיו ומנסה לקבל אישור מרבנים, שדינו של רבין "דין רוצח". בסרט – וכך גם בחיים – לא ניתן אישור מילולי למעשה. הרבנים רמזו וברחו מאמירה. אבל ההגיון המעוות גבר והלך עד שהגיע למעשה הנורא עצמו.
היתה טענה, כאילו נערה אשכנזיה סירבה לו בלחץ משפחתה. לכאורה, הדבר דחף אותו למעשה כדי להגיב על היותו תימני דחוי. לי דווקא נראה, שהרצון הרע פשט בו עוד קודם ובלי קשר למוצא עדתי. ההסתה היא שדחפה את האיש וההסתה מסוכנת גם היום. הסרט לא מחדש לגבי הפרטים – ובכך הוא לא יוצא דופן – אבל הוא מצביע בבירור על החשש מהסתה.
צריך לציין לשבח את משחקו המצויין של יהודה נהרי-הלוי, שמציג את רוצחו של ראש הממשלה. טוב מאד גם משחקם של אמו, גאולה (ענת רבניצקי), ואביו, שלמה (אמיתי יעיש בן אוזיליו). בסרט משולבים בצורה מצויינת הופעותיו של הרוצח בתוך קטעי הטלוויזיה, שצולמו בזמנם.

אומץ
 השלט הבא תלוי אצלי על הקיר: "אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים".  רק עכשיו נודע לי שאמר זאת קדוש נוצרי, סנט פרנסיס.

על אהבה נבחרת

ראיתי שלט באוטובוס "בחר את אהבתך ואהוב את בחירתך". שלטים באוטובוס אומרים כל מיני דברים, לעתים חכמים, לעתים מוזרים. זה מצא חן בעיני. תוך כדי הנסיעה היה לי זמן לחשוב איפה מוצאים אהבה?
טוב, יש אתרים באינטרנט למצוא זוגיות. הם טוענים לאהבה, אבל יש מפרשים אותם כאתרי מין. לא אליהם התכוונתי. בפגישת הבוקלאב האחרון שמעתי מאחת המשתתפות ולמדתי. היא אמרה: "קל יותר לאוהב מאשר לנאהב". לקח לי קצת זמן להבין ולגלות, שיש הגיון במשפט הקצר הזה, כי האוהב רואה את הנאהב כפי שהוא רוצה לראותו. הוא שקוע כולו באהבתו. ואילו הנאהב איננו רואה את עצמו כפי שהאוהב רוצה אותו. אם ישתדל, הוא צריך להסתגל לדמות שבה רואים אותו – זה קשה, לא קל. 
לפני זמן לא רב קיבלתי קישור למאמר של רוביק רוזנטל, עתונאי ואיש לשון, והוא אומר כי "לאהבה העברית אין כמעט מילים נרדפות, אבל היא שזורה מטבעות לשון. התנ"ך רצוף סיפורי אהבה והמילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם…  ל'אהבה' מעט מילים נרדפות ובתנ"ך הנרדפות הן 'רחמים' ו'חמלה'".
כמובן, לא לאלה התכוונתי.
רוביק רוזנטל עוסק בנושא מבחינה תחבירית וסיפור האהבה שלו ארוך ומסועף. לי, די בכך שהאוהבים אינם חושבים. הם מרגישים.
נראה לי שזה המקום לצטט את שירו המפורסם של היינריך היינה. ליאורה עיני שלח לי אותו וכתבה "ניגשתי למדף הנכון ומצאתי: תרגום של גילה אוריאל מ-1954, הוצאת יבנה".  

כתב המשורר:

"עלם אוהב נערה,
"ליבה באחר בחר:
האחר אוהב אחרת,
"וארש לו אותה מכבר".

"הנערה ברגזה
"נישאת בל לבה יחמוד
"לאיש נקרה לה בדרך –
"העלם אומלל מאד."

"ישן הסיפור ונושן הוא,
"אך תמיד חדש ישאר;
"והאיש יקרנו כזאת,
"לבו בקרבו ישבר".

גולדה בניו יורק

כיכר גולדה מאיר במנהטן (צילום: ויקיפדיה)

בימים אלה מוקרן הסרט "גולדה" בערוץ 8 במסגרת סרטים על ראשי ממשלות ישראל. הסרט מציג את ראש הממשלה הרביעית של ישראל, שהיא האישה השלישית בעולם שנבחרה לראשות ממשלה. ולא מסתיר את הכשלון הגדול של מלחמת יום הכיפורים, שנזקף לחובתה ("אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל"). במקביל, הגיע אלי קישור לכיכר גולדה מאיר בניו יורק. "מה הם יודעים על גולדה מאיר?" – שאל ישראלי שהזדמן לכיכר זו ונזכר במחדל מלחמת יום הכיפורים ובפנתרים הלא נחמדים. חבל שאת זכויותיה בקושי זוכרים. לא אהבו אותה אצלנו.

מה שקשה להוכיח

מכיוון שאנחנו מצויים בעונת משפטים, אצטט מדבריו של שלום רוזנפלד, שהיה אחד העתונאים הדגולים שהכרתי (עורך ראשי של מעריב בשנים 1974-1980) והיה גם סטיריקן בצוות של "שלושה בסירה אחת": מתוך ספרון שפורסם ב-2018: "השוחד, הריהו בבחינת גשר שצדו האחד נטוי על תרומה ושני – על תמורה".

הישראלים המאושרים הצביעו

עגורן ועוד עגורן, בית ועוד בית, ואף דירה לא נשארת ריקה

הפרלמנט התכנס, כמנהגנו, בבית הקפה הקטן והשיחה – איך לא – על הבחירות, שעברו עלינו לטובה(?) זה עתה. והצעקות הגיעו עד לב השמיים. הקואליציונים (תומכי ביבי) מזה והאופוזיציונים (כחול-לבן) מזה יושבים סביב השולחן ואלה תוקפים את אלה בחמת זעם ובקושי נותנים לסיים משפט. מתי מפסיקים? כאשר המלצרית הנאה מגיעה עם קפה קטן ואולי עוגה בצידו. האוכל קודם תמיד…
בשלב מסוים, כאשר הצעקות קצת דעכו והדיעות לא השתנו, התערב בשיחה האיש שעסקים לו ("עסקן"?) ואמר די בשלווה: "לאנשים טוב. אז לא כל כך רוצים בחילופי שלטון. זה לא המצב הבטחוני, זה לא המצב הפוליטי. זה אולי בכלל לא 'המצב'. פשוט, לאנשים טוב".
כאן יכולתי לצטט את מכתבו של מתי דוד מרמת אפעל לעתון: "על פי דווחי התקשורת, ועל סמך תיאורי השמאל והאופוזיציה, העם בישראל מיואש בגלל ממשלת הימין. אבל הסקר המקיף של הלשכה לסטטיסטיקה אומר שבין 80 אחוז ל 93 אחוז מאזרחי ישראל מרוצים עד מאוד-מרוצים, מחייהם, ממקום עבודתם, ממקום מגוריהם, מתעסוקתם וממצב בריאותם".
זאת אומרת, שהבחירות לא נקבעו רק על ידי המצב הכלכלי. אבל זה לא השקיט את  הוויכוח: "מה זאת אומרת לאנשים טוב? אנשים חיים על הלוואות" – היתה הצעקה העיקרית, שאפשר היה למשוך מן הבליל.
"תראו את שדה התעופה", המשיך האיש שהעלה את הנושא. "לא רק ביום הבחירות רבים טסו. כל הקיץ שדה התעופה היה מלא. וחוץ מזה, המון קונים דירות. תראו את העגורנים המתרוממים בשכונות החדשות. כל עגורן זה בניין של 16 קומות. ובניין חדש כזה לא נשאר ריק והקבלנים לא מפסידים", המשיך הדובר וסירב לצאת משלוותו.
אבל הוויכוח על ההלוואות לא נעלם. "אנשים לוקחים הלוואות. אנשים חיים על אוברדרפט", המשיכה הצעקה שכנגד.
כאן התערבתי וציטטתי דברים, שכתבתי בפוסט הזה לפני 11 שנים (10.10.2008)  "רצים אל האוברדרפט. כולם יודעים, שמשיכת יתר היא הלוואה בתנאים גרועים במיוחד, ובכל זאת כששומעים את משפט הקיטורים "אני לא מצליח לגמור את החודש", יודעים שהדובר הלך לבנק לזכות בסם – משיכת יתר.
"האם באמת יודעים כמה גרוע האוברדרפט?  הריבית גבוהה מאד. לא לשנה, לתמיד!"
 סיכמתי ואמרתי: "אני מעריך, שאנשים ממשיכים ללכת ולבקש משיכת יתר בבנק. אנשים אינם עושים חשבון. לא דיברתי על הבחירות רק על ההלוואות".
שמעתי תגובות ליד השולחן: "כן, אנשים לא יודעים לעשות חשבון. לכן תוצאות הבחירות הן כאלה"…

על יצירתיות
אמר אלברט איינשטיין: "יצירתיות היא לראות את מה שכל אחד ראה, ולחשוב את מה שאף אחד אחר לא חשב". ציטטתי את הדברים בסיום השיחה בבית הקפה ושמעתי תגובה: "כן, אני ציני לרע וגם לטוב. אני כנראה רואה גם דברים שלא כל אחד רואה".

בני ברק – למען השם

ק"ק (קהילת קודש) בני ברק עיר צפופה מאד ואף מצטופפת. לחרדים אין מספיק מקומות מגורים, אך מוסיפים עוד ועוד דירות בעיר הדתית. רבים מתושבי בני ברק אינם שומרי חוק על הכביש – הולכים היכן שרוצים וחוצים באין מעבר חציה. והנהגים? שישברו את הראש. ובכל זאת, ללכת ברחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי והצר של העיר הוא הנאה לעין, כשמסתכלים על השלטים. זאת אומרת, כשלא מביטים על הפקקים ברחוב שאין להרחיבו.
יש כאן מבחר גדול של שמות עבריים לחנויות. נכון, יש שמות לועזיים, אבל הם מעטים יחסית והרוב שמות מיוחדים ולמסורת העברית יש רעיונות מקוריים. בקטע קטן של רחוב רבי עקיבא ליקטתי מעט מן השמות המיוחדים.
למשל, "ספרי אור החיים". אור החיים מרמז על ספר הלכה בשם זה ואלה המלים הגדולות בשלט, אבל את תשומת לבי משכו דווקא האותיות הקטנות – "מרכז הספר היהודי הגדול בעולם" האמנם? בני ברק היא, כנראה, מרכז העולם החרדי ובכל זאת…
לא הרחק נמצאת חנות עם השלט מעורר הרצון לליקוק "ממקולדה" ובשורה השניה: "שפע של ממתקים". איזה רעיון!
החנות "הטוב והמיטיב" היתה סגורה כשעברתי ברחוב. אבל הוא מהדהד ברכה בנוסח זה. בשורה השניה היה הסבר: "סביח, שקשוקה, שניצל, חזה עוף, קבב, המבורגר, סלטים". נדמה לי, שאף עֵדה לא מקופחת כאן. צריך רק לחכות לפתיחת החנות.  
"שוקה שקל" נמצאת במורד אותו רחוב וכדי שלא נטעה יש הערת הסבר: "השקל שלכם שווה יותר". ואם זה לא מספיק, בהמשך כתוב, שכאן יש "הכל לגן ולבית הספר, צעצועים, משחקים, מתנות, ציוד משרדי, כלי בית". ומזרזים את הקונים "מהר מהר, לפני שייגמר". ידעתי, שבני ברק עיר זולה והמלצתי בחום לקנות כאן כלים גדולים – מקרר, מכונת כביסה וכו'. לא חשבתי על "שוקה שקל", שאולי ראויה לשם "שוק בשקל".  
במספר 118 מצאנו את חנות "שושנית", שבה מוצעות מתנות לחתונות ושמחות. בתל אביב לא מצאנו שם מקורי כזה. ממש לידה, באותו בית, יש חנות בשם "שמחונית" והיא מציעה מזכרות ייחודיות לאירועים. באותו רחוב החנות "נקי 10" לחומרי ניקוי ומוצרי נייר. איפה עוד נמצא כזה נקיון?
ברחוב רבי עקיבא 112 החנות קרויה "כיסופין". למי שנכסף – טעות. זאת חנות לכלי כסף וזה מקור השם. החנות נמצאת בתוך החצר ולא על המדרכה ובכניסה אליה ניצבים כמה פחי אשפה. לא מזמין להזמין כלי מתכת יקרה. אבל היא נמצאת כאן למי שנכסף. אולי המחיר קובע?
בסיום הסיור מצאתי שתי חנויות עם שמות מיוחדים, כאילו עד כה היו שמות רגילים. תחילה החנות "חד וחלוק", שמשתבחת ביבוא חלוקים מאמריקה. שמה מהדהד את הביטוי "חד וחלק", שבמילון מילוג מפורש כבאופן חד משמעי, בבירור, או חד לשון. בעיר, שחלוקים הם תלבושת חגיגית לבית הכנסת, זאת חנות בהחלט ייחודית.  
בבית הסמוך נמצאת החנות "משכן התכלת", שבה מציעים "טלית ברמה אחרת". יש לזכור שתכלת היא מרכיב מרכזי בציצית. מסתבר שהחנות שייכת ליצרני טליתות. מי שהצטייד בחלוק בחנות הקודמת, יכול למצוא כאן טלית.  

צה"ל זקוק למלחמה
שמעתי מחבר, משה רונן, עיתונאי בפנסיה, שראיין את השר והאלוף בדימוס רחבעם זאבי וזה אמר אז: "צה"ל זקוק למלחמה מפעם לפעם".  
האלוף זאבי נרצח, כידוע, ב-2001 בבית מלון היאט בירושלים המזרחית על ידי מחבלים.

נא להכיר את המפלגות

הרשימות לכנסת ה-22 נסגרו: 32 מפלגות יתמודדו בבחירות הקרובות. אבל בכל הסקרים באמצעי התקשורת השונים, בעתונים ובערוצי הטלוויזיה, מדברים על תשע מפלגות, אולי על עשר בלבד. למרות שהסקרים לא אמינים ולא משכנעים, באמצעי התקשורת ברור, שרוב מוחלט של המפלגות הרשומות לא יעברו את אחוז החסימה. נדמה לי שאת הציבור זה לא משכנע. הציבור לא מתעניין בבחירות.
בינתיים אפשר לדבר על שמותיהן של המפלגות.
נזכרתי במרצה למדע המדינה, שהגיע מירושלים הגדולה אל הסניף התל אביבי של האוניברסיטה. זה היה לפני שנים ואינני זוכר את שמו, אבל אני זוכר היטב את דבריו ששמות המפלגות מראים את ההיפך מכוונותיהן הפוליטיות. כך, למשל, דיבר על מפא"י. מפלגת פועלי ארץ ישראל. היא מייצגת את הפועלים – שאל שאלה רטורית, וכל הסטודנטים דאז ידעו שלא. אחר כך דיבר על מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת כבר לא מאוחדת. גם באחדות העבודה לא תמצאו אחדות.
המרצה לא דיבר על הליכוד, שלא היה אז. בינתיים תנועת החרות התאחדה עם המפלגה הליברלית והיום יש לנו ליכוד. האם העובדה שחברי הכנסת מטעם המפלגה נדרשו לחתום על נאמנות מוחלטת לבנימין נתניהו, מעידה על ליכוד? נראה אחרי הבחירות.
בכחול-לבן, שהוקמה לפני חודשים ספורים, יש כמה מפלגות. אחת מהן "יש עתיד". מה עתידה של המפלגה, שכבר נכנסה למסגרת של מפלגה אחרת? יש לה עתיד?
"ימינה", שלא נטעה, היא בתם של כמה מפלגות ימניות. באופן רשמי היא מורכבת משלוש מפלגות: "הימין החדש", "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי". מישהו זוכר מה מייצגת כל מפלגה? פעם היתה מפד"ל.  את הערך האמיתי של שמותיהן נדע רק זמן מה אחרי הבחירות. האם הרב רפי פרץ ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ׳ יילכו עם המפלגה החדשה גם בכנסת החדשה?
היום יש לנו רשימת "המחנה הדמוקרטי". כדאי להזכיר, שזאת רשימה משותפת של מפלגות השמאל: "מרץ", "ישראל דמוקרטית" ו"התנועה הירוקה". אמר הנביא עמוס (פרק ג', ג'): "הילכו שניים, יחדיו, בלתי אם-נועדו". אולי התכוון לשניים ויצאו לו שלושה – ניצן הורוביץ, אהוד ברק וסתיו שפיר.
 צריך להזכיר את ש"ס, שהרב עובדיה יוסף היה אביה הרוחני והוא היה איש שמאל, שדגל בפיוס. זה היה פעם. היום מנהיג המפלגה הוא אריה דרעי ("ביבי צריך אריה חזק").
המתחרה והשותפת שלה, היא יהדות התורה. מפלגה זו, יש להזכיר, מהווה איחוד בין "אגודת ישראל" החסידית לבין "דגל התורה" הליטאית. מי שאיננו חרד אולי לא שם לב, אבל בבחירות לכנסת ה-12 התמודדו שתי מפלגות אלה חזיתית זו מול זו. עם העלאת אחוז החסימה, החליטו להתאחד.
 הרשימה המשותפת היתה אמורה להתפרק לפני הבחירות האחרונות. אבל עכשיו בל"ד מצטרפת לחד"ש, תע"ל ורע"ם. על עתידה של רשימה זו אין להכביר מלים.
בקיצור, אחרי הבחירות יהיה מעניין.

איך מצביעים פרופסורים
אני רוצה להוסיף איזכור לפוסט שכתבתי ב-1 בפברואר 2009. כתבתי מייל לדוקטורים ופרופסורים שלמדו איתי בגמנסיה ושאלתי האם הצבעתם מן הראש או מן הלב? חמישה השיבו. ארבעה כתבו שהצביעו מן הלב. אחד כתב שהצביע מהראש. חברי, פרופסור בעל שם בפסיכולוגיה, הסביר ש"הפרופסורים אינם שונים מאחד העם".  

* https://yairdk.wordpress.com/2009/02/01/גם-הפרופסורים-מצביעים-מהבטן/

שערי הכנסת עוצבו על ידי הפסל דוד פלומבו ב-1966. מי יבוא בהן אחרי הבחירות?

תל אביב עיר מסוכנת

אני הולך לעתים קרובות ברחוב אבן גבירול בתל אביב. רחוב בתי הקפה והבליינים, קצת תחליף למה שהיה פעם דיזנגוף ולפניו אלנבי – מקום לשוטט בו וגם לשבת ולצפות בנוף המתחלף. אבל מה שלא היה פעם, יש עכשיו: אופניים חשמליים וגם קורקינטים חשמליים. סכנת נפשות.
מותר לאופניים לנסוע על מדרכות בשבילים מסומנים. מותר לנסוע 25 קמ"ש, אבל במאקו מצאתי פרסום שהם עשויים להגיע עד 80 קמ"ש. יותר נכון לומר עלולים. האם הרוכבים שומרים על המהירות המותרת? האם הרוכבים עושים זאת רק במסלולים המסומנים? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. הם מצפצפים. עלינו. לא בצופר.
מי שהולך על מדרכות אבן גבירול, מסתכן. כדי שלא נטעה, פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי במהלך 2018 נהרגו 19 רוכבי אופניים חשמליים ורוכב קורקינט חשמלי. אל תשמחו, כי 2,000 בני אדם נפגעו מכלים אלה.
האם דוהרי האופניים נתפסו ונענשו? מסופקני.

בגבעתיים אסור לרכב על המדרכה

תארו לעצמכם, שאופניים חשמליים דרסו אדם ברחוב. הרוכב נתן חשמל ודהר. אם מישהו היה עד לתאונה, יכול היה לומר: הצעיר ההוא עם החולצה הכחולה הוא שדרס וברח. גם פקח עירוני לא יצליח להשיג את הדוהר ופוגע.
אין מספר לאופניים. שר התחבורה הכושל לשעבר, ישראל כץ, התנגד בתוקף לקבוע מספרים לכלים זעירים ומסוכנים אלה. הוא לא זכר, כנראה שבימי המנדט ועם קום המדינה היו מספרים לאופניים (ללא מנוע!) וכעבור שנים, אני רכבתי על טוסטוס, אופנוע זעיר, שהיה לא יותר מאופניים עם מנוע. היה לי מספר וקבלתי אותו רק אחרי שעשיתי טסט.
העיריה בתל אביב קבעה שלטים, שבהם הזהירה על הטלת קנסות של 250 ש"ח למי שייסע על המדרכה שלא במסלולים המסומנים. אז זה עזר? מי שם לב?
בגבעתיים, לשם שינוי, ראיתי שלט: "אסור לרכב על המדרכה". נהדר!
מכנסים עם כיסים (בחוץ)

הכל גלוי

מפעם לפעם אני רואה ברחוב צעירות חטובות עם מכנסי "מרבה רגליים" והכיסים בחוץ. אופנה.
אז מסתבר, שהאופנה תמיד מתחדשת. פעם, בערך כשקמה המדינה, היו נערים, בוגרי בית ספר יסודי ובני גילם שהלכו עם מכנסי חקי קצרים של אתא. אלה, שחשבו עצמם שהם "גברים", קיפלו את המכנסיים ודאגו להוציא את הכיסים החוצה. להראות.
היום, המכנסים הקצרים של הבנות, תמיד, ג'ינס. גם זה מעורר זכרונות. חבר שלי בגימנסיה קיבל מאביו מכנסי דוגנריז. הם לא היו מוּכרים בארץ וכך קראו להם אז. מסתבר, שייצר אותם הנרי דיוויד לי, שנולד ב-1849 בוורמונט. הוא החליט כי "הבגדים יהיו ברמת איכות שתאפשר שימוש רב". היו אוברולים, ז'אקטים ודונגָריז ואלה המכנסיים, ששירתו את פועלי אמריקה. היום הם קרויים מכנסי ג'ינס.
מבטיחים אבל…
אמר חכם סיני זקן: "מה שהבטחתי, אני מקיים. מה שלא מובטח – לא קיים".
אני בטוח, שבמערכת הבחירות הנוכחית אומרים. אינני בטוח שמקיימים.

רוזלינד מעל האחרות

פרופ' סם רקובר פרסם ספר חדש "מי את, רוזלינד?" רומן בלשי על רצח ונקמה. האם ספרו של פרופסור טוב יותר מספרו של כותב אחר? אם יש לו, כשרון – בוודאי. רקובר פרסם עשרה רומנים עד היום, מלבד ספרים מקצועיים בפסיכולוגיה, שהיא תחום עבודתו ("כששואלים אותי, אני אומר שאני לא פסיכולוג של אנשים, אלא של חתולים"…) אבל הוא משתפר בכתיבתו הספרותית ו"מי את רוזלינד" בהחלט מעניין וראוי לקריאה.
הסיפור, לכאורה, פשוט: מיכאיל וורושילובסקי, בעל דפוס עשיר ונכה בכסא גלגלים, הזמין לארוחת פרידה את שני בניו, אבנר, שמנהל את הדפוס, ואבשלום, שמצייר ומקבל קיצבה טובה מאביו.

בסוף הספר מתבררות כל השאלות

מיכאיל, הנוטה למות, מבקש לומר מילים אחרונות אבל מצליח רק לספר סיפור על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, העוברת מהמשטרה לפרקליטות. פרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח של יעקב פרח. בחקירה מגלה שוש, שאחיו של הנרצח נפטר בבית אבות בערך באותו מועד וחושדת ששני האחים נרצחו ועל ידי אותם אנשים.
אבשלום מצייר את דוגמניתו, אבל מסתמך על תמונת ישנה שמצא במגירת אביו והציור מעורר אצלו בכי מר. מדוע? הבן אינו יודע והספר מוליך אותנו במסע מעניין. לאחר מות אביו מחפש אבשלום תשובות לשאלות: מיהי הבלשית גיבורת הסיפור, שוש לוגסי? ולאן נעלם גרישה, המטפל הצמוד של אביו וגם ידידו מאוקראינה?
הספר מוליך אותנו אל רוזלינד, אחותו המנוחה של האב. בסיפור היא דומה לשוש (רוזה, רוזלינד) לוגסי (מלוגנסק שבה החלה העלילה). רוזלינד עוּנתה, נאנסה ונרצחה באוקראינה בעת שנכבשה על ידי הנאצים. בספר המרתק מתברר גם הקשר אל רצח שני בחיפה.
שאלתי את כותב הספר, שמצא חן בעיני, והוא לא היסס לספר: "הבסיס לכל הכתיבה הוא שאני ממש אוהב לכתוב פרוזה. בוא נגיד כך: מתחילים להתהוות אצלי סיפור, עלילה נחמדה מעניינת או מתהווה מול עיני דמות משעשעת ומעניינת ואז אני מרגיש לחץ לכתוב. אני חושב, שלא פחות מהצורך לכתוב אני חש בצורך לחקור ולנסות להבין תופעות התנהגותיות.
"בלש לא רחוק מלהיות חוקר (פרופסור, פסיכולוג חוקר) במעבדה. בלש הוא חוקר בחיים. במעבדה אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, כי הטבע מחליט . אבל בסיפור אתה יכול לתפור פתרונות . רק שזה נורא מסוכן. למה? כי אני מצאתי שרוב הבלשים, כולל סרטים, מסתיימים בצורה ממש אידיוטית. לכן אני מנסה לשקף את המציאות בכתיבת רומן מתח ולהשאיר את הסיום פתוח, אבל בצורה כזו שמבחינה אמנותית הרומן יהיה סגור כמו שצריך, בעיני כמובן".
לכאורה הרבה שאלות פתוחות וארוחת הערב החגיגית לא מספקת תשובות לכל, מה גם שמיכאיל וורושילובסקי נפטר וגרישה, הידיד והמטפל, נעלם עם סכום כסף ניכר. אבל המחבר דאג לסגור את כל הפינות ולכל פניה בעלילה, נמצא הסבר מתאים ומעניין. הסיום מפתיע!

דברים על חופש הדיבור
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "ילדה רעה" של נעמי לויצקי. בימים אלה של מערכה נגד בית המשפט העליון והערכים של החברה בארץ, יש חשיבות רבה לדברים, שאמר עו"ד אשר לויצקי, אביה המאומץ, של המחברת (עמ' 191). הוא היה מבכירי המשפטנים בארץ, איש ההגנה שהגן על לוחמי האצ"ל והלח"י.
"מצאתי את ההרצאה ההיא של אבי בין דפיו המצהיבים של אחד התיקים בארכיון שלו", כותבת נעמי לויצקי:
"חופש הדיבור הוא אחת מהחירויות המקודשות של כל משטר דמוקרטי, העומדת בשורה אחת עם הזכות לחיים, לרכוש ולשויון בפני החוק. אין זו זכות האזרח בלבד, אלא זכותו של האדם בחברה המאורגנת באשר הוא אדם. זהו אחד היסודות העיקריים של זכויות האדם, שיש לדון בו ברטט של קדושה, שהרי היא תולדה של חופש המחשבה וחופש המצפון"…

נעמי לויצקי – ילדה רעה גם בבגרותה

נעמי לויצקי היא עתונאית מצויינת. יש לומר זאת לפני שכותבים משהו פחות טוב על הספר האוטוביוגרפי שלה, ילדה רעה. האמת, לדעתי, שהשם שנתנה לספר משקף אותה היטב – היתה ילדה רעה בילדותה ונשארה "ילדה רעה" גם בבגרותה.
אולי זה מציין את דרכה של נעמי לויצקי להשיג מידע בכל דרך שהיא – בחוכמה, בעורמה ובעקשנות.
מאידך, אסביר מדוע השם "ילדה רעה" משקף אותה. היא מציינת הרבה שמות של אישים שהכירה (מנחם בגין, גולדה מאיר ובמיוחד משה דיין). היא יודעת ליצור קשר עם אנשים, רצוי חשובים. האם הקשר זה טוב ואמיתי? כאן אני מבין מן הספר, שאנשים "נעלמים" לה. רחל דיין לא היתה מוכנה לערוב לאמא שלה כשזו נזקקה להלוואה, נחום ברנע לא התקשר אחרי שקיבל ספר שלה, עורך ידיעות אחרונות משה ורדי לא התקשר אחרי שיצא מן הכלא למרות שהיא דאגה לו בכל תקופת מאסרו, נוני מוזס דחה אותה כי היתה ילדה רעה. אמה אמרה לה, שהיא צריכה להשלים ולא להרגיז את כל העולם. נעמי לויצקי כתבה את האוטוביוגרפיה שלה בישירות ובעוצמה ולא עשתה חשבון עם רבים וטובים. זו היתה גם דרכה בעתונות.

ספר מיוחד

קראתי ביקורות על הספר באינטרנט והספר זכה להמלצות מצויינות. לא ראיתי שבהארץ כתבו ביקורת עליו.
בכלל עבודתה בעתונות נזכרים הארץ, חדשות וידיעות אחרונות והטלוויזיה.
לדעתי, הספר הוא עיתונות. עיתונות במיטבה אך לא ספרות. היא יודעת להציג את החומר ולשים את הדגשים הנכונים כדי לעורר תגובות אצל הקורא.
את חלקו הראשון של הספר היא מקדישה לילדותה. אמה עלתה איתה לארץ אחרי שאביה הביולוגי נרצח ברומניה בעת בריחה מהמשטרה. האם נטשה את בתה הקטנה אצל זוג זקנים דוברי הונגרית בשכונת עוני בצפון ירושלים. באותו זמן, האם, בעצמה, התגוררה עם בעלה, עו"ד אשר לויצקי, במלון המלך דוד בירושלים. יכולה להיות נטישה קשה מזו? כשנעמי לויצקי בגרה, גילתה בעצמה את תכונותיו של אביה הביולוגי, שאותו כלל לא הכירה: עצמאות, עקשנות, שמירת האמת שלה מבלי להתכופף וגם אגואיסטיות.
עטרה אופק, למשל, מצטטת את המשפטים האחרונים "אל תביטי לאחור, ילדה, לכי בשקט, לכי, יש לך עוד דברים לעשות". ועליהם עטרה אופק כותבת: "משפטי הפרידה שהיא כותבת (לעצמה) בדף האחרון שברו לי את הלב".
קראתי בעניין רב מאד את הספר ואני לא מקבל את המשפט "אל תביטי לאחור ילדה"…

צחוק מרופא
כשהפרלמנט השכונתי נרגע מן הדברים החשובים (פוליטיקה), העיר אחד שמרבה לצחוק: "אמרו לי שאני צוחק כל הזמן, אז ביקשתי מרופא כדורים נגד צחוק".
– נו?
"הוא צחק".

מלים עם משמעות

חנות פירות בקרית אונו ויש לה שלט מיחד

הגיע אלי מייל ללא שם מחבר. חיפשתי ומצאתי שלפני שנים כתב יעקב פרוינד את שעשועי לשון והם התרוצצו ברשת כאנונימייים. במאמץ עלה בידי לאתר את שם המחבר. החיבורים מצאו חן בעיני והעליתי אותם.
את התמונה צילמתי בחנות בקרית אונו, פשוט כי שמה המיוחד מצא חן בעיני.

כשעלתה במשקל –  כדרו פניה

באג במחשב –  שתיקת הקבצים

בשר טלה –  גור-מה

משוגע ללחם –  פסיכו-פת

חלום כל מורה – גיר אוטומטי

גול – בעיטה בעיתה

הנחת רעפים – ארגון גג

קורס מצילים תורני –  תורת מושה

מיטת זוג ענקית –   דו-נם

אשף הלשון –  מג-ניב

המפלגות –  המצעים שמעבר לציפיות

לפלוני שש בנות –  ללא חשש שביעית וללא חשש עורלה

דילגו על תורו במרפאה – קופ"ח

שיר מוצלח – מחרוזת פנינים

ספונג'ה – פעילות שוטפת

רובוט חשמלי – הולך עם הזרם

רשת – אסיפת חורים

בניו ערקו מהצבא – אבי העורקים

מרכזיה – קיבוץ שלוחות

כותרת – ראש הנקרא

פנס  – חביטת עין

כינים – השקץ שלפני השערה

הכינים מתו בצמה

שלכת – עץ בעוני

אדנית מרהיבה – ממש גן אדן

ממטרה – השקאה לטווח ארוך

חמור – זברה שירדה מן הפסים

העכבר מחפש דירה – מבקש מחילה

דגיגון – מיקרו פיש

בית ספר חקלאי – חוות דעת

קלמר – בית הלורדים

מכונית לעובד – טובת הנעה

אכלתי במטוס – סעדי במרומים

טיפול מונע למיידי האבנים – עד דלא יידה

שבשבת – מורת רוח

עיתונאי גרוע – כתב-סטרופה

ברח לסאונה – נס לחם

רעם חלש – חסר ברק

תאומים זהים – היינו אח

מגזים בהקפאה – מפריז

מיקסר – התנועה לסחרור העיסה