ארכיון מחבר: יאיר דקל

עתונאי, בוגר העתונות המודפסת, רב פנאי, משוטט, מסתכל, מתאר ומגיב

מי יתפוס את העבריינים

על בניינה של עיריית תל אביב מופיעים שלטים שונים לרוחב הקיר, תלוי (תרתי משמע) בעונות השנה ובאירועים בעיר. במיוחד מירוצי האופניים ברחובות הראשיים וגם אירועים אחרים. עכשיו הופיע על הקיר שלט חדש, שאומר:
רכיבה באופנוע על המדרכה – 250 ש"ח
רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה – 250 ש"ח
שימוש בנייד – 1000 ש"ח
שימוש באוזניות – 250 ש"ח
הפרעה להולכי רגל – 250 ש"ח.

רוכבי אופניים עוברים ביעף ליד השלט ולא מסתכלים על הכתוב בו

אודה על האמת, לא כל האיסורים מובנים לי. למשל, מה זה שימוש בנייד? לא ראיתי איש הולך על המדרכה  וטלפון בידו בלי שהוא שומע משהו באוזניות, או מדבר אל מאזין נסתר. שימוש באוזניות נפוץ מאד באוטובוסים. האם פקח של העיריה יעלה עליהם כדי להטיל קנסות? טוב, הפרעה להולכי רגל זה מובן לי יותר. במיוחד כאשר המדרכות ברחוב אבן גבירול, באזור המסעדות, מלאות ברעבי תל אביב שממתינים לתורם. אבל לא שמעתי שזאת "הפרעה להולכי רגל". זאת סתם הפרעה…
ברורות לי יותר עבירות אחרות, כמו רכיבה באופנוע על המדרכה. נדמה לי, שרוכבי האופנועים לא כל כך קלטו את ההוראה הזאת. עוד פחות מהם ממושמעים רוכבי הקורקינט (על פי האקדמיה: גַּלְגִּלַּיִם) והאופנים החשמליים. ליד בניין העיריה בתל אביב, סמוך לשלט האיסור, יש סימון מיוחד על המדרכה לרוכבים אלה. אבל לא אחת, הם נוסעים במהירות דווקא בצד שנועד להולכי הרגל. אז מה?
מטרידה אותי יותר ההוראה של רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה, שמחירה 250 ש"ח. חשבתי לעצמי, מה יעשה פקח או שוטר שיראה רוכב טס על המדרכה ולא חושב לשלם? הרוכב ייתן חשמל והרכב שלו יטוס מן הפקח ולא ייראה יותר, או שהשוטר ירדוף אחריו עם צ'קלקה …
דרוש מספר לכל כלי רכב, אמרו לי. ואם יהיה מספר, צריך גם ביטוח. בקיצור, עדיף מצב שאין מספר ואין ביטוח ואין גם אפשרות לכפות את האיסור שבחוק.
פעם, בעבר הרחוק, היה לי טוסטוס. למי שאינו זוכר – אופניים עם מנוע עזר. על אף שהיה לי רישיון למכונית, הייתי צריך לעבור טסט לאופנוע. כשרכבתי, הייתי רק על הכביש ולא על המדרכה. אז מישהו יכול להסביר לי האם אופניים חשמליים אינם טוסטוס?
שר התחבורה, ישראל כ"ץ, הוא המתנגד התקיף ביותר לקביעת מספר על האופניים החשמליים. אחרי הצלחתו בהפעלת הרכבת לירושלים, הוא מבקש לקבל תיק בכיר יותר בממשלה…

אופני מנהלים
מה עושה מנהל חברה, כשפורש ממשרתו? בדרך כלל הוא צריך להשיב את המכונית ולהיפרד מן הנהג. לפעמים הוא ממשיך עם נהגו או מחפש לעצמו נהג אחר. אם איננו ממשיך לנהל, הוא קונה מכונית שמתאימה לו. קבלנים, למשל, ממשיכים לנסוע במכונית מפוארת גם אם מצב העסק גרוע. "הלקוחות מסתכלים על המכונית שלי ולפי זה קובעים אם העסק טוב", אומר קבלן.
אני מכיר מנהל חברה, שעם פרישתו מן התפקיד, קנה לעצמו מכונית קטנה וגם… זוג אופניים משומשים.
– למה אופניים?
– "כי בתל אביב צפוף ואין חניה", השיב לי.
– ולמה משומשים?
– כי אותם גונבים פחות…

ראש טוב
בימים אלה, כאשר מדברים על בחירות, כדאי לזכור את משקלן של המפלגות החרדיות. על כך נאמר: החרדים – אלה שחרדתם אומנותם, אבל בין החרדים גם אלה שיש להם ראש מתחת לכיפה.

מודעות פרסומת

הראיון הלא אחרון של אשכול נבו  

ספרו של אשכול נבו, "הראיון האחרון", מופיע ברשימה של רבי המכר. אולם כאשר עסקנו בו בבוקלאב והדיעות היו חלוקות – חלק דחו את המחבר וחלק מאד אהבו את הכתיבה. אני נמנה עם האחרונים.
השם העברי רומז, שזאת ההזדמנות האחרונה שבה משמיע הסופר את דבריו. אינני חושב כך ואני מעדיף את המהדורה האנגלית, הקרויה "מספר הסיפורים". ואמנם, הדברים שכתובים כספר זכרונות, הם, למעשה, סיפורים סיפורים ולא תמיד יש קשר ביניהם, אם כי חלק מן הדמויות חוזרות מסיפור לסיפור.

תמונת השער: שטיח טלאים של נועה אשכול

בספר, המחבר מציג שאלות ומשיב עליהן. לפעמים, השאלות הן רק בסיס לסיפור שלא בדיוק עונה על השאלה. באחד העמודים האחרונים שואל אשכול נב ומשיב:
"כמה ממך נמצא בתוך הדמויות שלך?
"הגיע הזמן להודות: חלק מהדברים שחשפתי אכן קרו לי. חלק, אני מפחד פחד מוות שיקרו לי. חלק אני משתוקק שיקרו לי". אז, אם לא שוכנעתם, במקום אחר בספר כותב המחבר: "אין דבר משפיל יותר מזה שלא מאמינים לך. גם אם אתה לא דובר אמת"…
ישבתי עם ידיד, סופר שפרסם כמה ספרים והסכמנו על דבר אחד: קל מאד להקיש במקלדת ואין בעיה לפרסם ספרים. אני יודע, שספרים רבים מאד מתפרסמים אם המחבר שילם בשביל כך. כמובן, ההוצאות אינן מבקשות תשלום מסופרים ידועים, כמו א.ב. יהושע, עמוס עוז או חיים באר, ואשכול נבו וכמותם.
בספר מופיעות דמויות כנראה-אמיתיות ולא בשמן האמיתי. זאת זכותו של סופר לכתוב כרצונו ולהסתמך על דמויות ואירועים אמיתיים. זכותו גם לעבד אותם. לאשכול נבו יש יכולת כתיבה והיא מוכחת גם בספר זה.

בעיה כספית
אם הבעיה שלך זה כסף, ואין לך כסף, אז אין לך בעיה. נכון?

אחרי הבחירות
הכל שואלים: מה יהיה אחרי הבחירות?
תלמידת כתה ד' נשאלה בשיעור חברה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת…
יש שם 120 מתחת לאפס…

מירי רגב התחילה  

יש יתרון לנשים, כך נראה. הן יכולות להתקדם דרך מיטות של בכירים. דומני, שיתרון זה לא ניתן לגברים. לפחות עד כה לא שמעתי על התקדמותם של זכרים באמצעות המיטות של בכירות. אז אולי זה יתרון, שהפמיניסטיות לא שֹשֹות לדבר עליו. עכשיו, בכנסת הנמוכה ביותר שידענו, המשכן, שרמת הדיונים בו הגיעה לשפל שבשפל, התקיים הוויכוח בין השרה מירי רגב, לשעבר דוברת צה"ל, וחבר הכנסת אלעזר שטרן, לשעבר אלוף בצה"ל וראש אכ"א. אחרי הוויכוח המכוער בכנסת, שמעתי וראיתי פרשנים פוליטיים ומגישות תוכניות בטלוויזיה וגם חברות כנסת ואישי ציבור וכולם מטיחים ביקורת בח"כ שטרן על דבריו הסקסיסטיים.
בדקתי ומצאתי, שהיתה זו שֹרת התרבות (תרבות?) רגב, שהתחילה בעימות. בדיון היא הטיחה כי "היית ראש אכ"א מעולה כל כך שהיינו צריכים לנקות אחריך". ח"כ שטרן (יש עתיד) השיב מיד: "אני לא רוצה לדבר פה על איך התקדמת בצבא. לא כדאי".

ח"כ ושרה. דברים בשם אומרם.

כל הביקורות ששמעתי עמדו על כך שחבר הכנסת התייחס לאפשרות שרגב עברה דרך מיטות בצבא.  הוא הכחיש זאת, ואני לא דיברתי איתו מעודי ואינני יודע מה עשתה השֹרה בצבא. אז חיפשתי בגוגל ומצאתי, שהעתונאי בן כספית (מעריב ועוד) ביקש לברר אם מירי רגב, שהגיעה לדרגת תת אלוף עברה במבדקי "מרכז ההערכה", שלהם נדרשים כל הקצינים לפני קבלת דרגת סגן אלוף בצה"ל. בכמה אתרים מצאתי ש…אין תשובה. אולי באמת הגיעה לתפקידה בלי לעבור את המבדקים האלה? אולי.
גיליתי, שהרמטכ"ל דן חלוץ היה זה שמינה אותה לדוברת צה"ל. כתוב ש"רגב, בת 40, עשתה את רוב שירותה ביחידת דובר צה"ל – והיא הקצינה הראשונה המתמנה לתפקיד ובעלת רקע ממושך ביחידה". אינני מתכוון לבדוק מה עשה אלעזר שטרן בצה"ל כדי להגיע לתפקידו כאלוף.
נכון, אלעזר שטרן התנצל כלפי כל הנשים (מלבד הנפגעת) על המשמעות של דבריו. אבל אני לא בא להגן על צד בעימות, רק באתי להזכיר פרטים שלא עלו בוויכוח הציבורי.

מי יבנה, יבנה, בית לאלוהים
פעם, עליתי להר הבית, נכנסתי לכיפת הזהב, ראיתי את אבן השתיה. למסגד הסלע (אל אקסה) לא נכנסתי. לא היה מעניין. שוטרים לא היו על ההר. כניסה חופשית היתה.
היום, צריך להגיע בשעות המותרות ליהודים (להבדיל מן השעות של הערבים) כשעין משטרתית צופיה והביקור מוגבל. העתונאית ובמאית עירית שמגר עשתה מעשה – היא צילמה נשים – ארבע אחיות – שמטרתן לסייע לבנות את בית המקדש.
עירית שמגר, שדעתה נוגדת לחלוטין את דעתן – עשתה סרט לא שיפוטי, שבו היא מציגה את הנשים, שואלת שאלות ענייניות ומראה את הר הבית בסרט. "אלוהים רוצה בית", הוא נקרא. מעניין מאד.

רק נשים
יום ששי בבוקר בגן העיר בתל אביב. בבית הקפה במקום יש שלושה שולחנות גדושים בנשים בלבד.
זאת הדרה?

פתקי בחירות – לא רק בקלפי

פעם, בימי קדם, כשהייתי כתב צעיר בסוכנות עתי"ם, נשלחתי לכסות את הבחירות שהוא באותו יום ברחבי הארץ. יצאתי אל מרכזי המידע של הבחירות, שבהם נאספו הידיעות מן הקלפיות, וכך היתה לי תמונה על ההצבעה באזורים השונים. לצערי, לא ידעתי לפני כולם את התוצאות הסופיות, אבל דיווחתי כמיטב יכולתי על הלוך הרוחות אז.
היום, כשעמדתי בקלפי לפני טבלת הפתקאות של המועמדים השונים ושל הרשימות השונות, לא הייתי צריך להתלבט במי לבחור. שמתי את הפתקאות במעטפה הצהובה ובמעטפה הלבנה, שילשלתי אותן לקלפי ויצאתי בברכתם של חברי ועדת הקלפי המשועממים, שלא היה להם קהל מלבדי.
כשעמדתי בפני הקופסה, שבה קובצו הפתקיות בתוך ריבועי הקרטון, נזכרתי בפרשה ישנה נושנה מאותו יום בחירות עתיק. אז, כשהסתובבתי בערב במרכז המידע, ראיתי שאחרי סיום הבחירות, מצטברות שם ערימות של פתקי בחירות עודפים. היו פתקים רבים, שאיש לא ידע באותו זמן מה לעשות בהן. הבנתי, שחלק מהן יושלכו לפח, כי כמה מן האותיות אינן מחזיקות מעמד מבחירות לבחירות.
הפתקיות, כמו היום, מרובעות וגודלן מצויין לשימוש כתזכורות. אספתי אלי שתיים-שלוש ערימות לא גדולות של פתקיות והרבה מאד זמן אחר כך הן שימשו אותי כדי לכתוב עליהן. שנים אחדות עברו, עתי"ם כבר נסגרה ועבדתי במעריב, פנו אלי בבקשה עורכיי: אנחנו צריכים כמה פתקיות כדי לקשט כתבה על… הבחירות. נתתי.
כשיצאתי השבוע מחדר הקלפי, בבית הספר הריק, ראיתי בחוץ שכן שלי כשהוא נבוך על ספסל. האיש  נכנס לאולם ההצבעה כשבידו רשיון נהיגה עם תמונה, אבל חברי ועדת הקלפי שילחו אותו על פניהם. "הרי יש לי תעודה עם צילום" – אמר. "אבל הרשיון לא בתוקף" – השיבו לו.
לא, הוא לא חזר להצביע.

שופט בביקור בית
קראתי את ספרו של דוד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבאר, הספר שזכה בפרס בוּקר הבריטי הנודע. בעמוד 56, של  הספר, דובלה ג'י, הסטנדאפיסט, מדבר בטלפון עם השופט בדימוס, אבישי לזר. הסטנדאפיסט הכיר את השופט בצעירותו ועכשיו דובלה מזמין אותו לבוא למופע סטנדאפ . שואל השופט: "אתה רוצה שופט בביקור בית?"
נזכרתי בביקור בית של שופט, שהייתי עד לו. לא אירוע שיגרתי.
האשה, שהזמינה את הביקור, היתה שופטת בדימוס וחלתה במחלה קשה. כדי לדאוג לקיום צוואתה, נזקקה לחותמת של בית משפט. אישורו של נוטריון לא הספיק.
מכיוון שהבאתה לבית המשפט היתה כרוכה באמבולנס וכדומה, נתבקש שופט להגיע הביתה ולרשום את הדברים מפיה.
ביום האמור הגיעו (מלבד העד, הכותב): השופטת, המתמחה ומאבטח (כאילו זקוקים לו…) וגם עורך הדין מטעמה של השופטת המבקשת. ארבעה אנשים.
שמעה השופטת המכהנת את דבריה של השופטת החולה, רשמה את הדברים ופרֹשה עם כל הצוות.
כעבור שבוע הגיע בדואר פסק הדין. השופטת החולה היתה מאושרת: צוואתה אושרה.

שירים לא מנוקדים
בימים אלו, כשמישהו כותב שהוא "אוהב ערבי שירה בציבור", עדיף שינקד את זה…

להתעלף זה לא צחוק

 הפרלמנט התיישב, כמנהגנו, בבית הקפה ביום ששי בבוקר לשתות קפה עם קרואסון ולפטפט רכילות וגם פוליטיקה.  באמצע הדרך, לפתע, העיר יותם: "לא שמתם לב, שלא הייתי כאן בשבוע שעבר?"
השיב לו מישהו – "'בגין אמר: לא שואלים גבר איפה הוא בילה את הלילה'…  אז אנחנו לא שאלנו".
יותם, שכמו כולנו כבר עבר את גיל הפנסיה, חזר ואמר, "טוב, אז אני התעלפתי וביליתי שלושה ימים בבית חולים, בבדיקות".
כאן, כבר נפסקו שיחות ההבאי וכל הפנים הופנו אל הדובר, שדווקא נראה בריא ותקין.

לחכות לרופא זה לא כיף

"אבל זה לא הסיפור. הדרך, שבה הגעתי לבדיקות…
"בערב הייתי אצל ידידים, הרגשתי טוב וגם ישנתי היטב. בבוקר, דיברתי במחשב עם בני בחו"ל. היתה שיחה נעימה, עד שבמפתיע הרגשתי שנהיה לי חם. ישבתי לנוח בצד והרגשתי שאינני מחזיק מעמד. אז ביקשתי מבני במחשב, שיזעיק לי עזרה מן השכנים, שגרים בדלת ממול.
"אחר כך כבר לא ידעתי בדיוק מה קורה והוא סיפר לי: 'לא זכרתי את הטלפון של השכנים, אז התקשרתי לאחותי בתל אביב שתדבר עם השכנים. אבל היא היתה בטיול משפחתי בירושלים. אז לשמחתי, היא ידעה את הטלפון הנייד של השכנה והתקשרה אליה מיד לבקש עזרה.
"זה לא כל כך עזר, סיפר לי בני, ואז אחותו התקשרה מיד אל השכנה והתברר לה, שהשכנה בתורנות מחוץ לבית"…
נו, איזה סיפור…
"אבל השכנה התקשרה מתורנותה אל בעלה, שדווקא היה בבית, כלומר בדירה ממול. הוא שמע שקרה משהו לא ברור – טוב, טלפון שבור – ונכנס לדירה שלי ומצא אותי מתעלף על הכסא. מיד הזעיק אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים".
כאן, כבר לא התאפקנו ושאלנו את המתלונן, שנראה כל כך טוב: אז מה גילו הבדיקות?
הוא חייך ואמר: "כלום. שלושה ימים בדקו אותי בכל מיני בדיקות ואני, בעיקר, ישנתי. כל המשפחה ביקרה אותי ובקושי פקחתי עין כדי לראות אותם. בסוף, נתנו לי ערימה של ניירות עם תוצאה: 'אנחנו לא יודעים מה היה לך'".
עכשיו היה לנו ברור: אחרי שניצלת בנס מידי הרופאים, אתה משלם את כל הקפה…

מה שווה הזמן
זקן לצעיר: אין לך זמן לחכות לגיל…
הצעיר: אתה יודע מה זה גיל בעברית?
הזקן: ??
– שמחה.

לכתוב או לרשום
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

העיקר – תבחרו נכון

בעתונות, ברדיו ועיקר בטלוויזיה – מרחפות שמועות שהבחירות בפתח. ראש הממשלה צריך להחליט על המועד והוכחה לך או החלטה – עדיין אין.

יצחק בן אהרון מפלגת העבודה
צילום: ראובן קסטרו

בינתיים, חברי כנסת פעילים מאד, מפריחים כותרות, מדברים ומציעים הצעות חוק מזדמנות. הם מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם. בינתיים, קבלתי מגדעון נח את ההגדרה הבאה: נורמטיבי – אדם שמאחוריו קופת שרצים. קיבל את המשפט ישראל זכאי והזכיר לי את אמרתו של רבי שמעון בן יהוצדק בגמרא: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שמא תזוח דעתו עליו".
הרי ברור שאין מתכוונים לבנימין נתניהו, אריה דרעי, דוד ביטן, חיים כ"ץ ואחרים…
מיד קופצים המסנגרים ואומרים שמדובר באנשים זכאים, שכלל לא הועמדו לדין. אבל האם איש ציבור זכאי אם לא הוגש נגדו כתב אישום? לדעתי, זה לא זה לא אומר שהאיש נקי. לאיש ציבור צריכה להיות גם חפות מוסרית. ובכלל, אני מעדיף דברי אמת. ואני גם יודע למה שקרנים מצליחים. כי מאמינים להם.
אם אנחנו באמת עומדים לפני בחירות, כדאי להיזכר בדבריו בעת המהפך של מזכיר ההסתדרות לשעבר, יצחק בן אהרון: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם".

 וולטר – פוסט הבחירות בפתח 

וולטייר אמר לפני 400 שנה וזה מתאים גם היום

נזכרתי בדבריו של הפילוסוף הצרפתי וולטייר (1778-1694) והם טובים גם לקראת הבחירות אצלנו:
הפוליטיקה היא האמצעי של אנשי חסרי עקרונות לשלוט באנשים חסרי זיכרון. בחיים קיימים שני טיפוסי גנבים:
1. הגנב הפשוט: זה שגונב לך את כספך, את שעונך, את ארנקך וכו'.
2. הגנב הפוליטי: זה שגונב לך את עתידך, את חלומותיך, את ידיעותיך, את משכורתך, את בריאותך, את כוחותיך, את החינוך שלך, את החיוך שלך וכו'.
ההבדל הגדול בין שני סוגי הגנבים הללו הוא, שהגנב הפשוט הוא שבוחר אותך כדי לגנוב את רכושך, בעוד שהגנב הפוליטי, אתה הוא שבוחר אותו, כדי שישדוד אותך.
הבדל נוסף וחשוב מאד, הוא בכך שהגנב הפשוט נרדף על ידי המשטרה, בעוד שהגנב הפוליטי מוגן ברוב המקרים על ידי ליווי משטרתי.
חשוב, אפוא, היטב לפני שאתה בוחר בגנב שלך.

לאכול את קליפת הרימון
 בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין.
ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שבארץ ישראל, רימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…
באחרונה שמעתי פרסומת שמיץ רימונים טוב לבריאות. אמרו שם שמחקרים מגלים כי צריכה בכל יום של מיץ שמקורו ברימונים מפחיתה בדם את רמות הכולסטרול הרע (LDL) ותורמת להפחתת לחץ דם גבוה, לשיפור הזרימה של הדם אל הלב. שכחו לומר שם, שמיץ רימונים עלול לגרום לעצירוּת.

טעות לעולם חוזרת
ואם בענייני בריאות אני עוסק, יזכור עם ישראל שאני מודה בטעותי.

התשקורת שלי

אנחנו משתמשים בכל מיני מלים בלי להקדיש רגע מחשבה למשמעותן ואיננו שמים לב מאין צמחו. לדוגמא "התשקורת". הלכתי לאתר מילוג ומצאתי שזה "כינוי גנאי לתקשורת". ויקיפדיה הוסיפה: ההטיה מעבירה את העיתונאי מתפקיד של הצגת החדשות לעמדה של תועמלן, המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. זה מותר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים. אבל מישהו מסנן לציבור את הדיעה ש"הכל תשקורת". כלומר, שמאלנית רחמנא ליצלן שמתנגדת לממשלה ומדיניותה.
אז החלטתי להציץ אל מאחורי הקלעים של התקשורת בישראל. למשל, כמה עתונים יומיים, ערוצי טלוויזיה, רדיו, כמה עתונאים יש…
המלה תשקורת זה קל, זה מתגלגל על הלשון, קל לזכור את זה. הכינוי מבטא את הכעס, את הביקורת, את אי ההסכמה. בשביל למה לבדוק את הנתונים? העיקר שיש לנו סיסמא קליטה. באנגלית קוראים לזה פייק ניוז. בעברית – חדשות מזוייפות.
רציתי לבדוק את העובדות. האם יש באמת גוף כזה "תקשורת", שמאחד את כולם? האם אפשר בכלל להגיד שכולם הם חבורה אחת עם מדיניות אחת?
אז הסתכלתי ומצאתי שיש הרבה עתונים. למשל, הנפוץ ביותר בארץ הוא ישראל היום, ויש ידיעות אחרונות וגם מעריב ויש המודיע ויתד נאמן שלא לדבר על הארץ שהוא באמת באמת ביקורתי. ולא לשכוח את גלובס.
באנגלית, מזה הרבה שנים מוּכר הג'רוזלם פוסט וכמובן מופיעים עתונים ברוסית ועיתונים בערבית, שהם לא נחשבים, ועוד ועוד.
אם הקדשתי מקום לעתונות הכתובה, הרי יש גם ערוצי רדיו – כאן11 (שהיה קול ישראל) וגלי צה"ל וערוץ 7 ורדיו קול חי וקול ברמה ועוד.
אסור לשכוח את החדשות בטלוויזיה שמשפיעות יותר, כמו ערוץ 10 וערוצי 12 ו-13 וכמובן כאן11. אז כדי שלא נישאר בתחומי השמאלנים, נזכיר את ערוץ 20.
ויש גם אינטרנט ובו ערוצי חדשות, כמו וואלה שנחקר על ידי המשטרה. בקיצור, מי שאומר "תקשורת" מתכוון לכל השמאלנים האלה?
גם צריך לזכור, שלכל הגורמים הללו יש בעלים ומנהלים בעלי דיעות שונות ובכל אחד מאלה יש עתונאים, מעטים ומרובים, ויש גם להם דיעות.
שווה להזכיר שני גופים שאיחדו פעם את כל התקשורת –
היתה ועדת העורכים, שבה כולם שיתפו פעולה, כולל בהסתרת מידע. אבל הגוף הזה אינו קיים עוד. עדיין קיימת מועצת העיתונות, שאין לה שיניים, או השפעה.
באיגוד העתונאים יש למעלה מחמשת אלפים חברים. חלק קטן מהם עוסק בפוליטיקה וכותב/משדר על מדיניות הממשלה.
אז מי שמדבר על "תשקורת" כולל בחבילה אחת את כל הדיעות – של אלה שאוהבים את הממשלה ומדיניותה ושל אלה שמבקרים אותה.

זהירות, מלחמה בדרום
אני שומע רוחות מלחמה מנשבות מרצועת עזה. לא, אין לי מקורות כמו לבנט וליברמן, אבל אני שם לב שדוברי צה"ל בתקשורת משמיעים את החששות, שמלחמה עלולה לפרוץ.
בלי להביע דיעה על החמאס וכוונותיו, ראיתי לפני זמן קצר את ספרו של העתונאי משה רונן, "משפט ריגול". ספר שבו כותב המחבר על משפט, שאילו ניתן היה לכתוב את הפרטים, אי אפשר היה לפרסמו…
בעמוד 8 מספר הכותב על פגישתו של עתונאי, אבי, עם אלוף רחבעם זאבי. באותה פגישה אמר האלוף גנדי, במשרדו: "כל 7-9 שנים צה"ל צריך מלחמה. אחרת הוא מתנוון".
אני יודע שפגישה כזאת התקיימה בזמנו.

 עשיר אינו שמח בחלקו

נחמיה שטרסלר, פרשן כלכלי בכיר בהארץ, פרסם ספר "ושלא יעבדו עליכם". בשיחה בטלוויזיה לפני ימים אחדים הוא סיפר אנקדוטה:
"פעם, לפני שנים רבות, המשכורות הגבוהות ביותר במשק היו בבנקאות. באותה תקופה שאלתי בנקאי ידוע שהרוויח 300 אלף שקלים לחודש, מה הוא עושה עם כל הכסף הענק הזה, והוא ענה לי: 'על איזה כסף ענק אתה מדבר? בעלי הבית של הבנק עושים ממני צחוק. אני דואג להם לרווחים של מאות מיליונים והם זורקים לי פירורים – אני לא גומר את החודש', התלונן.
"'אתה לא גומר את החודש?' נדהמתי, והוא ענה: 'לא גומר את החודש. יש לי בית בסביון והזמנתי פסל חדש של תומרקין לגינה. אשתי רוצה מכונית חדשה, והבת רוצה דירה בשדרות רוטשילד'. שאלתי: 'כמה חסר לך כדי שתוכל להיות מאושר?' והוא אמר: 'חסרים לי עוד 20 אחוזים למשכורת'.
"כשחזרתי מהפגישה, קיבלתי תשובה זהה גם בעיתון 'הארץ', שהעובדים בו אינם משתכרים סכומי עתק. שאלתי את אחד העובדים שמקבל 10,000 שקלים בחודש מה הוא חושב על השכר שלו. הוא התלונן על בעלי העיתון,  שמדכאים אותו ואמר שחסרים לו 20 אחוזים כדי שהוא יהיה המאושר באדם".
שטרסלר מסביר בפשטות: "בכל מצב, תמיד, לאדם המודרני חסרים 20 אחוזים כדי להיות מאושר. זה נכון לגבי המשכורת והדירה של כולנו, שכל אחד בטוח שאם היה בה חדר אחד נוסף, הכל היה מסתדר לו. זה נכון גם למטבח, שתמיד חסר בו ארון אחד נוסף כדי לשים את הסרוויס שקיבלנו מסבתא, ובכלל זה נכון לכל שטחי החיים".
שמעתי את הדברים ונזכרתי בסיפור ישן מתחילת עבודתי העתונאית, שמשקף את הרצון להרוויח עוד ועוד ועוד. אפילו בהימורים. קבלתי ממפעל הפיס שמות וכתובות של שלושה שזכו במיליון לירות כל אחד. זה היה סכום עתק ומפעל הפיס לא הסתיר את הזוכים. אני זוכר היטב אחד מן הסיפורים שפרסמתי למרות הזמן הרב שעבר.
הייתי אצל אחד הזוכים והוא אמר לי, שתוך ימים ספורים יקבל את הכסף. "ומה תעשה איתו"? שאלתי.
– "אפתח מסעדה בשוק הכרמל", השיב.
"ומה אתה עושה עכשיו?" שאלתי.
– "אני סבל בשוק הכרמל", ענה.
פרסמתי את סיפורו ולא פירסמתי את המסקנה (העצובה) שלי: האיש לא יודע לנהל מסעדה ולהחזיק כסף. הוא חושב שעשרים אחוזים יעזרו לו. לדעתי, הזכיה שלו היתה בזבוז.

חיוך טוב לבריות
כאשר אני עובר על קלנועית ברחובות, אני נוהג לומר שלום ובוקר טוב למנקים. החיוך שלהם עושה לי טוב.
החיוך טוב לא רק למקבל, אלא גם לנותן.

דיכאון שלא עובר
אדם הגיע אל המרפא של העיר והתלונן, שהוא מדוכא. כך סיפר יוסי אלפי בערב של מספרי סיפורים.
המרפא אמר לו: יש בכיכר העיר מישהו שמצחיק אנשים. לך אליו ושמח.
המתלונן השיב: האיש הזה הוא אני…

מאד כדאי להתייעץ

מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים.
וכך, במסגרת הדיבורים השמצנו כל מיני מקצועות והקצף יצא בעיקר על עורכי הדין. אבל כולנו ידענו שצריך להתייעץ וראש וראשון למייעצים הוא עורך הדין. זה מקצועו וזה תחום עיסוקו – הסכימו. אך היה מי שהעיר, שבטלוויזיה מופיעים סניגוריהם של כל מיני חשודים והם מצהירים בקול גדול על חפותם של הקליינטים שלהם. משום מה, אותם עורכי דין אינם מופיעים ברבים כאשר הקליינט מורשע על ידי בית משפט.
טוב, אמרו תושבי הפרלמנט. איננו עבריינים ולא בסניגורים פליליים עסקינן. אנחנו מדברים על אלה שעוסקים בעניינים כלכליים.
"ראינו בטלוויזיה אנשים במצב חמור שהפסידו את רכושם בעיסקות נדל"ן ונשארו בלי כסף ובלי ערבות" – אמרתי.  "היו כאלה ששמו מבטחם בפטפוטי סרק ושקרים של המוכר. חשוב וצריך להתייעץ עם מי שאתם סומכים עליו".
"לא תמיד צריך לשמוע לעצות. צריך גם שכל ישר ונסיון עסקי", העיר מי שלגם את הקפה שלו בשלוק אחד. הוא סיפר, כי במרכז תל אביב ביקשו למכור מרתף, שבמשך שנים הושכר ושימש למגורים. לקוחות מתעניינים שאלו עורך דין וחזרו מבוהלים, כי בעיריה המקום רשום כמחסן.
המוכר ערך בירור והעלה, שהמרתף הושכר במשך שנים רבות למגורים והעיריה גבתה ארנונה מבלי לשנות את הרישום. האם העיריה בדקה? לא ידע. אבל סיפר שהגיע לקנייה איש עסקים, פנסיונר שעסק בניהול חברה והוא  בדק את הפרטים. עורך דינו אמר שזה מחסן. האיש שקל בנסיונו המקצועי, לא נבהל מן העירייה, קנה והרוויח. מסקנה אמר הפרלמנטר: צריך עורך דין שיבדוק את הפרטים אבל צריך גם לשקול את העובדות.
כאן התערבתי וסיפרתי על פגישה שבה הייתי נוכח. עו"ד יהודה טלמון, שעוסק בנדל"ן וכעת גם יו"ר הבנק הקואופרטיבי "אופק", הציל מוכר תמים מתשלום מסים.
עורך הדין ייצג את הקונים, שביקשו לקנות דירת עמידר קטנה לשם השקעה. פרטי העיסקה כבר סוכמו ועורך הדין שאל את המוכר: "כמה זמן הדירה שלך?"
– אני גר בה חמש שנים. דירת עמידר.
"שאלתי, כמה זמן יש לך חוזה של קניית הדירה?"
– שבעה חודשים.
"אז אתה צריך לשלם מסים עם מכירת הדירה. הפטור ממס קיים רק אחרי שנת מגורים אחת לפחות בדירה"…
העיסקה בוטלה למרות שעו"ד טלמון ייצג את הקונים ולא את המוכר.

המעבר אסור, אבל קיים
יום כיפור הוא יום רוכבי האופניים. בתל אביב, בין היכל התרבות וגן יעקב (גן השקמים), יש מעבר המשמש הולכי רגל ורוכבי אופניים, שמגיעים משדרות ח"ן. שלט ברור מתנוסס על המעבר וקובע כי המעבר אסור לרוכבי אופניים. למרות זאת ראיתי רבים רוכבים דרך המעבר הזה.
יום אחד מצאתי שוטר ושוטרת עוצרים כל רוכב ורושמים לו דו"ח.
לא התרשמתי שהמעבר נפסק.

צילום: יאיר דקל

סיפורי סבתא

"היום היה יום חם במיוחד. עדי קנתה ארטיק, ואני קפה קר", מספרת אמה של עדי בת השמונה. "לגמתי מהקפה, והיה לו טעם בדיוק כמו הטעם של הקפה, שאמי היתה שותה כשהייתי ילדה – מריר, קריר, טעים. נתתי לעדי לטעום, וסיפרתי לה, שכשהייתי ילדה טעמתי בדיוק קפה כזה שאמא שלי הייתה שותה", סיפרה.
זה הזכיר לי את הסיפור הבא – יום אחד עדי שאלה אותי: "נחשי, את מי הכי הייתי רוצה לפגוש?"


תקיעת שופר בגן – בלתי צפויה אבל מאד מקובלת

– "את מי?" שאלתי קצת מופתעת.
"את סבתא חנה (אמי)", השיבה הקטנה. "מפני שאני מרגישה שאני מכירה אותה ממש טוב, רק לא נפגשנו. אני יודעת שלא נוכל להיפגש, כי היא מתה מזמן, אבל מאד הייתי רוצה".

קול שופר בגן
במוצאי היום הראשון של ראש השנה, טיילנו בגן האם שעל ראש הכרמל. הרבה משפחות היו במקום עם ילדים ועם פעוטות. חלקם שיחקו על המתקנים שבגן ואחרים סתם טיילו. לפתע, קול שופר.
הלכנו לראות מהיכן הקול ומצאנו בפינת הגן איש עומד ובידו מחזור תפילה והוא תוקע בשופר את התקיעות לפי סידרן. אנשים התקרבו מכל חלקי הגן והצטופפו על הרחבה הקטנה.
האיש זיכה את הרבים במצווה וזכה לברכות.

שנה טובה 

לכל אחד יש זכות בחירה

בערב ראש השנה נסעתי באוטובוס מס' 37 בחיפה מהר הכרמל אל המושבה הגרמנית. ההר ירוק, יפהפה. אתר תיירות מעולה. בתוך האוטובוס ראיתי את השלט הזה מעל ראשו של הנהג.
שתהיה שנה טובה.