Author Archives: יאיר דקל

עתונאי, בוגר העתונות המודפסת, רב פנאי, משוטט, מסתכל, מתאר ומגיב

אני אוהב עט נובע 

יש משהו משותף ביני ובין אהוד אולמרט: אנחנו אוהבים עטים נובעים. כאלה שדיו זולג מהם. אבל הוא אספן של עטים יקרים ואני רק אוהב לכתוב בהם. כמה הם עולים? זו שאלה, שאעסוק בה אחר כך…
בכתה א' כתבנו בעפרון. בכתה ב' המורים אמרו לנו לכתוב בעט. (אמרו – זאת היתה הוראה).
למה אני אוהב לכתוב בעטים נובעים? אולי מפני שבבית הספר העממי כתבנו בעטים נובעים. בדרך כלל מתוצרת "כתב", שהיה המפעל הישראלי לייצור עטים. העטים נזלו ועל כל המחברות שלנו היו כתמי דיו כחולים. כתבנו בעטי "כתב", כי עטי הציפורן הישנים כבר יצאו מן האופנה, אבל בשולחנות עדיין היתה מגרעת לקסת של דיו, שכבר לא היתה בשימוש בבית הספר.
הייתי הראשון בכתה, דומני בכתה ד', שהשתמש בעט כדורי. "גלובוס", קראנו לו אז. אבי ז"ל נתן לי אותו במתנה וזה היה עט גרוע שבגרועים. אבל לא טפטף כמו העט הנובע.
לימים, אחרי שהשלכתי עטים כדוריים רבים ושונים, חזרתי אל אהבתי הישנה – עט נובע.
באחרונה שוטטתי בתל אביב – שאין בה הרבה חנויות של עטים כאלה – וביקשתי להוסיף עט למלאי הקטן. 136 ש"ח עלה הזול ביותר. לקחתי והוא משמש אותי לשביעות רצוני המלאה. אבל פתאום נחתה עלי פרסומת של הסינים האלה, "עלי אקספרס".
כאן היו מודעות של עטים שונים, עם ציפורן או כדוריים, קטנים, גדולים, צבעוניים ועוד ועוד. כמה עולה עט סיני כזה? כאן נכונה לי הפתעה. אפשר לקבל עט במחיר של 5.40 דולר. כעשרים שקל, כולל המשלוח.
מיד הזמנתי באינטרנט. לקח כחודש עד שהדואר הודיע לי שהחבילה הקטנה הגיעה.
התחלתי לכתוב בעט הזה ואני מרוצה.

כמה שווים העטים של אולמרט?
אביעד גליקמן פרסם ב- YNET ב-13.07.2010 כי שאלת שוויים של עטי ראש הממשלה לשעבר עלתה לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך משפטו של אולמרט. בכתב האישום טענה הפרקליטות כי במועד תחילת כהונתו של אולמרט כשׂר התמ"ת הוא היה בעלים של אוסף העטים, שהוערך על ידי שמאי מטעמו בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים, אך כעת מתברר כי ערכם הריאלי מוערך ב-30% מסכום זה.
לטענת הפרקליטות, בכל הצהרותיו של אולמרט למבקר המדינה הוא כתב כי ערכו של אוסף העטים שבבעלותו הוא כ-140 אלף שקלים בלבד.

קבלתי מציאה מהבנק
יום אחד מצאתי בחשבון הבנק שלי סכום של 60.21 ש"ח ולא ידעתי מאין זה צמח. נכון, אני קורא את דפי החשבון שלי ולפעמים, לעתים רחוקות, זה אפילו כדאי. אז רציתי לדעת מדוע מעשירים אותי ומצאתי שהסכום האדיר הזה הגיע בגין פשרה בתביעה ייצוגית מספר 63162-02-15.
קראתי לא אחת בעתונים על תביעות ייצוגיות, והבנתי שבדרך כלל עורכי הדין של התובעים מרוויחים סכומים יפים ואילו התובעים? אז הפעם, מסתבר, גם אני תובע ואפילו זכיתי במשפט…
טרחתי וחיפשתי את התביעה הייצוגית וקראתי אותה. בתמצית פסק הדין הבנתי שהבנק גבה מאיתנו, הלקוחות הקטנים, עמלות גבוהות יותר מכפי שהוא גובה מלקוחות גדולים. הכסף הזה הוא ההפרש!
בתמצית ההחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין כתוב מה ייעשה למי שסכום הפיצוי שלו קטן מעשרים ש"ח וגם יש אפשרות (שחלפה מזמן) להודיע לבית המשפט, שאני (אחד התובעים!) אינני מסכים להסדר הפשרה.
טוב, אז קבלתי את הכסף ולא התנגדתי.

מודעות פרסומת

תיאטרון: איוב שהשטן לא הצליח להכריעו

את המלה אינקובטור הכרתי כאשר לאבי ז"ל היה לול גדול. בלול הוא התקין מדגרה (אינקובטור). זה היה גוף גדול מפח, שבצדדיו יריעות ברזנט קצרות ובמרכזו עמדה פתיליה קטנה. מסביבה, הוא ואמי ז"ל פיזרו ביצים מופרות. הרבה ביצים, שלא היה להם מספיק דוגרות בשבילם.
כעבור זמן מה (הייתי ילד ואינני יודע פרטים) בקעו הרבה אפרוחים מתוך האינקובטור והתחילו להתרוצץ בלול וכך היתה פרנסה.

ששון גבאי וקרן הדר. מעולים.

במשך שנים רבות לא התעניינתי באינקובטורים והיום, בעקבות עיון בוויקיפדיה, אני יודע שיש אינקובטורים לפגים בבתי חולים ומכשירים דומים לבעלי חיים, שטעונים טיפוח.
נזקקתי למונח הזה, כשגיליתי לפני כשבוע את תיאטרון האינקובטור. הוא מופיע בירושלים, בבית מזיא בירושלים ובצוותא בתל אביב.  כאשר שמעתי על "איוב", שששון גבאי מופיע בו בתפקיד הראשי – הלכתי. ראיתי ולא הצטערתי על הנסיון.
הבמאי יוסי יזרעאלי לקח את הספר התנ"כי המפורסם, שהוא הפילוסופי ביותר בין הספרים. הוא עיבד את הספר למחזה, כשהוא משאיר את הטקסט המקראי המקורי תוך קיצורים והשאיר את התפקידים כמות שהם: אריק עשת, מנהל התיאטרון בתפקיד אלוהים, לידו השטן עמית אולמן, שלושת ידידיו של איוב (עומר הברון,יוסף אלבלק ואייל נחמיאס) וכן צ'לן (יוסי גוטליב) שמנגן את המנגינה שכתב במיוחד המלחין יוסף ברדנשווילי. מנגינה לא קלה, שנונת השראה למשחק על הבמה. איתו שרה, כמעט ללא מלים, הזמרת המצויינת קרן הדר. כאן היא אשתו של איוב, שבספר כמעט אין לה מלים. ובתפקיד הראשי, כאמור, ששון גבאי.
אם היתה לי חוויה מהצגה מיוחדת זו – הרי היא קודם כל תוצאת משחקו המעולה של גבאי. האיש שהצליח "ליצור" איוב נהדר. הגיבור התנכי, שהיה עשיר ומאושר ואיבד את צאנו ובקרו ואת ילדיו, כי אלוהים נענה לבקשת השטן ואחר כך גם לקה בשחין לעורו. וכל זה לא הניע אותו לבגוד בבורא עולם. הוא נשאר אדם מאמין. בביצוע מושלם של הספר התנ"כי חוזר איוב המאמין להיות עשיר ומאושר.
אבל לא לקרוא מחדש את איוב באתי, אלא לראות את המחזה. תיאטרון פרינג' שכיח בארץ ואינני מבאיו. האינקובטור היה מיוחד בשבילי.
אני יודע שזאת לא הצגה קלה. לא הצגה לועדי עובדים. הצגה, שדורשת ריכוז והשקעה של הצופים. לדעתי – כדאי.
רימונים ללא גרעינים 
בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין. ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שרימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…

שיחה בטלפון
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

סביון מבזבזת דשא

ביקרתי בסביון, המקום של העשירים. לא בגלל האחוזה השנויה במחלוקת של אליעזר פישמן, אלא מסיבות אחרות. עברתי ברחובות והסתכלתי וראיתי – שאין מספרים לבתים. לרבים מהם.
העשירים של סביון בטוחים, שהכל מכירים בערכם והכל יודעים להגיע. אני לא…
בעזרת ה"ווייז" מצאתי את הבית המבוקש ורשמתי לעצמי שמבחינת מספרים לבתים, סביון כמו אחד היישובים המוזנחים.

אם יש כסף, למה לחסוך במים?

בדרך, עברתי ברחוב הראשי וראיתי שהמדרכות בו רחבות מאד. הרבה יותר מכפי שאנשים הולכים עליהן. ובצד המדרכות יש כרי דשא. רחבים גם הם.
אינני יודע אם משקים את המדשאות הללו, אבל אני יודע שהמועצה מעסיקה גננים שמכסחים את הדשא מפעם לפעם. המועצה גם משלמת בעד המים, והם יקרים.
אני בטוח, שתושבי סביון יכולים לממן את ההוצאה על המים, אבל אני גם בטוח שהם לא יודעים כמה זה עולה.
אני יודע, שמדינת ישראל עשירה בממון (לא רק תושבי סביון) אבל עניה במים. אני גם יודע  שסביון איננה בזבזנית-הדשא היחידה. ברי לי, שהרבה רשויות מקומיות מבזבזות כרי דשא כדי שלתושבים יהיה ירוק בעיניים. אבל הן אינן שמות לב, שאפשר לגנן בשיחים ירוקים שאינם צורכים כל כך הרבה מים.
אפשר, אבל מי שם לב?

להסתיר את המפתח
יש מנהג ישן, שמשאירים את המפתח בארון החשמל. בשביל מי שיצא מן הבית בלי מפתח בכיסו. כשיחזור.
אחרים מניחים את המפתח מתחת לשטיח לניגוב רגליים. שוב, המטרה – לעזור למי ששכח או לאורח שנטה לבוא בלי להודיע.
גם הגנבים יודעים את השיטה וכשהם מגיעים למקום חדש (אם אין להם מידע מוקדם מפי העוזרת) הם מסתכלים תחילה על ארון החשמל ואחר כך מתחת לשטיח.

אפשר להשאיר מפתח מזויף

אז היה מי שהתחכם. הוא הציע להשאיר מפתח מתחת לשטיח בכניסה (או בארון החשמל) אבל… לא את המפתח לדירה, אלא מפתח אחר שנשאר ממנעול אחר. מפתח שהגנבים לא יוכלו לעשות בו שימוש. סתם יישארו מתוסכלים.
טוב, זה יפה לעצור את הגנב. אבל מה עושים עם השכחן?
על כך היתה תשובה: את המפתח האמיתי מחביאים בחצר. באיזה שהוא מקום, שבלי לדעת מראש – לא ימצאו אותו. ואם ימצא מישהו במקרה את המפתח, לא יידע לאיזה דירה הוא שייך.
דוגמאות: אפשר להחביא בגומת עץ מתחת לכיסוי חול שטוח. אפשר להניח את המפתח מתחת לאחד החפצים הזרוקים בחצר. אפשר גם להחביא את המפתח בחצר של הבית השכן.
מפעם לפעם, נניח אחת לחודש, כדאי לגשת למסתור ולבדוק שהמפתח שלנו עדיין ממתין במקומו.
אגב, אם עוסקים בגנבים, חוקרי משטרה יעצו לי פעם עצה: שמור על חלון השירותים!
גנבים יודעים שפעמים רבות משאירים את חלון השירותים פתוח. הגנבים שולחים ילד להיכנס דרך החלון הקטן והוא פותח להם מבפנים.
ראו, הוזהרתם.

נהגת חד אורית
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב/בחשיכה. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?

 

העונ"ש של דובנוב

יעקב שרתוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב (צולם ב-1901) מתוך ויקיפדיה

אתמול שלח לי ידידי, גדעון נח, את האתר עונג שבת (עונ"ש), שמצא ברחבי הרשת. באתר נמצא מאמרו של אליהו הכהן, חוקר השירה הציונית הדגול. הוא כתב על יעקב שרת, אביו של שר החוץ הראשון של ישראל ואחר כך ראש ממשלתה. הוא גם היה הראשון בביל"ויים, שעלו לארץ. הם היו בסך הכל ארבעה עשר.
נזכרתי במאמר הזה היום, כשהלכתי ברחוב דובנוב בתל אביב. כן, אז מה עניין שמיטה להר סיני? יש קשר ועל כך – בהמשך.
הרשימה של אליהו הכהן עסקה בדמותו של יעקב שרתוק (צ'רטוק). בן עשרים ושתיים היה כשהגיע לראשונה  לארץ ב-1882. בשלב מסויים הגיע לירושלים והם התיידד ידידות עמוקה עם זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, שמעון דובנוב, והציוני בין השניים. "בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה" – כתב זאב דובנוב לאחיו. "בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס"…
שמעון דובנוב, ההיסטוריון הדגול, שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון לבעייה היהודית. בשנת 1881 פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ותמך בהגירה לאמריקה. הוא הושפע מאוד מדיווחים בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון, שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. רק בערוב ימיו,  כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ,  שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב, יליד לטביה, נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941. הוא נקבר בקבר אחים ומקומו לא נודע.
לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת עלייתו, 1882, כתב זאב לאחיו שמעון: "המטרה הסופית שלי… להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה". עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה".
כעבור חמש-עשרה שנה, גם בנימין זאב הרצל נקב בתקופה של חמישים שנה וכתב "אם תרצו אין זו אגדה".
זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר משאת נפשי, שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886.
ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין אף רחוב והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה. בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940.
אגב, הפנסיונרים של "מעריב" נפגשים מדי חודש בערך כדי להעלות זכרונות ולדבר על ספרים. אחרי הבוקלאב הולכים ל…קפה דובנוב לשוחח.

הוצאה חשובה
החסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.



 

שוק ילדים – בשקל

לא כל יום ילדה בת שבע לוקחת יוזמה, מערבת את ההורים והולכת למכור צעצועים.
ראיתי את השוק הזה בגינה ציבורית קטנה ברחוב לואי מרשל  בתל אביב. הרבה גינות ציבוריות קטנות פזורות ברחבי העיר ומוסיפות לה הרבה ירק. בגינות יש גם מתקני שעשוע לילדים ומתקני התעמלות למבוגרים וגם יריעות דשא ועצים לנוי ולצל.

עושים שוק. צילם יאיר דקל

הילדה, מסתבר, מבלה רבות בגינה הציבורית הזאת והחליטה לשתף את הילדים האחרים בנסיון הייחודי שלה: מכירת הצעצועים. היא לקחה את אביה עם שלושה סלים גדולים, מילאה אותם בצעצועים (רובם במצב חדש) וספרים (רובם במצב חדש) וירדו ביחד לגינה. על מושב האבן הניחו את הצעצועים בשורה והודיעו להורים האחרים, שכל המלאי הזה למכירה. המחיר: בין שקל לחמישה. "אלה צעצועים שלי ואני קובעת את המחיר", אמרה הילדה לאביה בפנים רציניות, כאשר ניסה להגיד מילה.
הילדים, ששיחקו בגן, הגיעו מהר מאד אל הצעצועים והתחילו למשש ולשחק. ההורים, קצת יותר הססנים, הסתקרנו ושאלו. אבל הרצון של הילדים לשחק (והמחירים) – שיכנעו אותם.
בסוף היום חזר האב עם סל אחד מתוך הארבעה. הילדה חזרה עם 58 שקלים בארנק.
"בסוף השבוע נחזור" – היא אמרה.
– ומנין הרעיון לעשות שוק?
– "ראיתי ילדים מוכרים שתיה קרה בימי החום. זה נתן לי את הרעיון".
  

מפה ומשם

מספרים, שפעם היה כתוב על גב המחברות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" באו מייסדי מוביליי והוכיחו שהם גם חכמים וגם עשירים.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו

הקמצן/חסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו: "לי זה לא כן יקרה".

הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

אמרות כנף: אף אחד לא אמר את זה (עדיין) על דונלד טראמפ: יצא מדעתו ולא חזר אליה.

מציאות ישראלית: אם מישהו משקר לך, האם תמחא לו כפיים?

לבשל את הציפור הלאומית

הסבתא ליאורה משוטטת בעולם, אבל כשהחליטה לטוס להודו, שאלו הנכדים: מה היא תעשה שם. אז כשהיא חזרה מן הביקור בהודו, כתבה ספר מצוייר והנכדים הבינו. עכשיו הסתכלה על הגלובוס ומצאה שבאיסלנד עוד לא היתה. חם בארץ ואיסלנד מתאימה.
למעשה, המחשבה על איסלנד לא התחילה בחום אוגוסט הנוכחי. לפני חמישים שנה היתה ליאורה סטודנטית לספרות אנגלית ואמריקנית והציעו מלגה ללמוד באיסלנד. ליאורה לקחה את זה ברצינות, התכוננה ועמדה בבחינות והגיעה ל…מקום שני. סטודנט אחר זכה ונסע. איסלנד היא ארץ בראשית עם צורות נוף מגוונות. יש בה מרחבי חול וגם הרים, יש קרחונים והרבה אזורים עם מעיינות חמים וגייזרים. יש באי הרי געש באלפים, שחלקם מעלים עשן לא רק מהלוע אלא גם מהדפנות. פשוט, יוצאים ענני עשן קלים ממעלה ההר, בלי שנראים מלמטה הסדקים שלהם. אי אפשר להחטיא ביצות גופרית לוהטת ומבעבעת וגם מדיפה ריחות רעים. ובנוף יש מפלים שוצפים בנחלים. הנוף כולל גם שדות לבה יבשה – חומים ואפורים ויש גם שדות מרעה אינסופיים.
אפשר לראות שם, מרחוק, את הקרחון גדול. הר לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס – במרחק שלוש שעות נסיעה – והסתכלנו. ראינו לבן מאופק אל אופק. אבל לא די בכך, יש באיסלנד  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.
ההר הגבוה ביותר במקום הוא אֶיְיַאפְיָאטְלָאיֶיקוּטְל. את שמו מצאתי בהארץ במדור "התעמלות בוקר" והשלמתי מוויקיפדיה. במרכז ההר, שגובהו 1,666 מטרים, יש הר געש פעיל המתפרץ מפעם לפעם מאז עידן הקרח.
אפשר לראות שם קרחון גדול. לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס, במרחק שלוש שעות נסיעה, והסתכלנו. היה לבן מאופק אל אופק". זאת לא נקודת העצירה היחידה. יש כאן  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.

פאפין1

פאפין – הציפור הלאומית

האי מכוסה שדות לבה חומה, אבל יש גם שדות ומן האוטובוס אפשר לראות פרות רועות באחו. ביניהן שוורים עצומי קרניים. החלב בא מן הפרות. מלבדן, יש באחו גם כבשים רבות מאד. אלה לא נועדו לחלב, אלא לבשר ולצמר. באיסלנד מקפידים להבדיל ביניהן.
אל תשלו את עצמכם שתמצאו כאן פירות וירקות, שאנחנו כל כך רגילים אליהם. הם אוכלים גם הרבה מאכלי ים ודגים.
בנוף העצום הזה פזורים בתי חווה  במרחקים עצומים זה מזה. רבים מהם בני שתי קומות מכוסים פח. מסתבר, שמתחת לפח החיצון יש לוחות עץ. מכיוון שלא נראים עצים באיסלנד, הלוחות, כנראה, מיובאים.
לאורך כל הדרך נראים אותם מבנים במקומות הקטנים. וצריך לנסוע שעות ממקום למקום והדרך – נוף ריק.
באיסלנד כולה יש כביש אחד שעוטף את האי מסביב, ליד הים. ממנו יוצאים כבישים קטנים אל פנים הארץ, אל החוות והכפרים הקטנים.
תושבי האי אינם מזניחים את החינוך ובתי הספר נמצאים לאורך הכביש. ההורים אחראים להוציא  את הילד מביתם שבעמקי האי אל הכביש הראשי ושם אוסף אותו האוטובוס אל בית הספר על החוף.
בתוך כפר קטן אחד, ראינו שטח מגודר, מקום משחק לילדים. היתה בו… מגלשה אחת.
לבד מנופים מרהיבים, בביקורכם ודאי תבקרו גם בעיר הבירה רייקייאוויק, שהיא עיר הבירה הצפונית ביותר בעולם. אפשר לשוטט ברחובותיה היפים. אבל גם כאן אל תצפו לגדולות: העיר היחידה באי היא  בת 180 אלף תושבים בלבד.  למי שמתעניין, ברמת גן בשנת 2015 היו 151,757 איש.
באיסלנד גם נמצא הפרלמנט הראשון שהוקם באירופה. למבקרים הסקרנים: יש כאן בית צנוע, בן שתי קומות, לידו כמה עצים וכר דשא. זהו. מכאן צמחו הפרלמנטים.
לא רק חיות במרעה, אלא גם הרבה בעלי כנף. הציפור הלאומית שלהם היא פאפין, שחיה אך ורק באי הצפוני הזה. ליאורה קנתה ספרון בישול איסלנדי באנגלית לתת במתנה. באוניה היה משעמם אז לקחה את ספר הבישול לקרוא ושם נחרדה למצוא מתכון לבישול… פאפין. אמאל'ה, הם נורמלים?
האם את הציפור הלאומית שלנו, הדוכיפת, היו מבשלים? טוב שבשרה לא טעים והיא לא אכילה.

שאלת תם
במפגש הזקנים בקופת חולים (ביום שלא היו חולים) שאל אחד את רעהו: איך אני בעיניך?
– "ציוד מתכלה", השיב השני.

קווים כושלים  

המסע החל בשעה 16.07 בתחנת 55 בגני תקווה. על התחנה כתוב, שהאוטובוס יגיע בכל עשר דקות עד רבע שעה. אז כתוב.
לפי האפליקציות "מוביט" ו"איפה בוס" היה צריך להגיע אוטובוס בערך בארבע ורבע. אבל השמש קפחה והצל מרוחק והאוטובוס איננו. רק ב-16.38 הופיע סוף סוף מעבר לפינה. התלוננתי בפני הנהג והוא השיב לי: "אינני יודע. פנה למודיעין 2060*.

הקו הלא נכון (צילום אילוסטרציה)

זאת לא פעם ראשונה שאני פונה למודיעין ועשיתי זאת גם הפעם. נשארתי על הקו במשך שמונה דקות ושמעתי את הפזמון המוקלט החוזר "קווים, חברת התחבורה הציבורית הגדולה בישראל" ואחר כך נמסר לי שאני הראשון בתור. אחרי שמונה דקות התייאשתי. הבנתי, שאני יכול להמתין כך עד הבוקר. האוטומט לא יודיע לי שמוקדני החברה הגדולה בישראל כבר הלכו הביתה. לפני חמש אחר הצהרים!
נסענו והאוטובוס שהיה אמור למלא את מקומו של החסר, התמלא והתמלא ובגבעתיים, הנהג כבר לא פתח את הדלתות הקדמיות ושלח את הנוסעים לדלת האחורית. יידחפו שם.
בהמשך הדרך הנהג דילג על תחנה אחת. חשבתי, מה עושים האנשים שמחכים, כנראה כמוני, חצי שעה עד שיגיע האוטובוס והוא עובר על פניהם – צריך לחכות לנסיעה הבאה!
כשהגענו לתחנת הרכבת סבידור, וקהל רב הצטופף על המדרכה, הנהג העלה את חלקם ולא היה יותר מקום. שלושה אנשים נשארו בחוץ. אני אינני זוכר מקרה כזה.
בהמשך הדרך הנהג העצבני עשה שתי "כמעט תאונות". ישבתי בכסא הראשון, מושב זקנים, וראיתי כיצד כמעט כמעט נגע באחוריה של מכונית נוסעת ברמזור. אחר כך עצר בפתאומיות כדי לא לפגוע בפרטית אדומה, שנהגה לא נהג כרצונו של הנהג שלנו.
כתבתי את הדברים בידיעה שמנהלי "קווים", כנראה חברת התחבורה הגרועה בישראל, לא יתחשבו בדברים. הם יושבים במשרדים נאים ונוסעים בפרטיות ממוזגות. מה איכפת להם? אבל אני מתכוון להעביר את הדברים למשרד התחבורה. אינני מצפה מהם לרבות, כי המשרד הממשלתי הרי אינו שם לב לדבריו של איזה אזרח.
ישראל כ"ץ, שמעת?

תמונת רחוב
איש הולך ברחוב הירקון בתל אביב ורואה מקבצת נדבות עומדת ליד מתקן האיסוף לבקבוקים. שולה מתוך המתקן ונותנת בשקית שלה. היא מתפרנסת מזה – הוא מבין.
האיש ניגש אליה, שולף מתיק צד שלו שתי שקיות סופרמרקט ריקות ונותן למקבצת הנדבות. היא נדהמת תחילה ואחר כך מחייכת. חיוך ששווה הכל.

אפשר לקבל גט

אני נהנה משירותי חברת "גט" (שהיתה "גט טקסי"). מזמין מונית באפליקציה בסלולרי, ובתוך דקות מגיעה מונית. ניסיתי. רק בחמישי בערב ובששי בערב – אין כמעט מוניות גט. הנהגים מעדיפים את הצעירים מבַלי הלילה ואולי טוב להם יותר לקחת את השתויים הביתה. בשאר הימים – הם עומדים לרשותי.
לפני זמן מה גיליתי ידיעה של אורן דורי בדה מרקר, ש"גט טקסי מנתקת את הקשר הטלפוני הישיר בין הנוסע לנהג המונית". בירור קצר אצל נהגי מוניות גילה לי שהידיעה נכונה. כאשר אני יוצא מן המונית (ואולי אף קודם לכן) נמחק אצל נהג המונית מספר הטלפון שלי.

המייסד – שחר וייסר

כאן אני צריך לעשות אתנחתא קצרה ולספר מה קרה לי בפגישה עם החבר'ה בבית קפה. לפתע קם אחד מאיתנו ויצא לאן שהוא. כשחזר, תהינו מה אירע והוא סיפר: "שכחתי את התיק במונית. טלפנתי לנהג והוא הביא לי את התיק האבוד". בעיני, זה אחד הדברים החשובים בשירות של גט. יש לי הטלפון של הנהג ולו יש הטלפון שלי. מצויין.
והנה עכשיו, אני "מתבשר", שהקשר הזה יינתק כאשר אעזוב את המונית. לדעתי, זה דווקא אחד השירותים הטובים של גט. באותה ידיעה נאמר "החברה שלחה לנהגים מסרון: 'כדי לשמור על הפרטיות שלכם ושל הנוסעים, האפשרות להתקשר לנוסע תהיה זמינה רק לפני תחילת הנסיעה ובמהלכה'". החברה הסבירה שמדובר במהלך שנועד לשמור על הפרטיות של הנהגים והנוסעים.
בעיני, אין כאן שמירה על פרטיות, אלא ירידה באיכות השירות.
כאן אוכל להוסיף מן הסיפורים שאני שומע מן הנהגים. נוסע שכח את הטלפון שלו במונית (זה קורה לרבים. היזהרו!) והנהג, שלא ידע את מספרו של הנוסע, חיטט בטלפון ומצא הרבה מספרים אמריקניים. בסופו של דבר איתר מספר ישראלי וטלפן אליו. "כן, זה חבר שלי", השיב הקול. "הוא ישראלי שעשה עסקים בלוס אנג'לס. הוא בא לישראל לעתים קרובות".
כעבור זמן לא רב חזר האיש לישראל והתקשר, כמובן, לנהג המונית ובא לקבל את הטלפון. כשהנהג החזיר את המכשיר, אמר לו האיש: "הטלפון הזה הוא המזכירה שלי. יש בו כל מספרי הטלפונים והרבה מסמכים וחוזים. ממש ארכיון.
"עשיתי עסקים בארצות הברית ויש לי אלפי עובדים. הטלפון חשוב לי. קח טיפ – 2000 דולר".
כנראה בכל זאת חשוב שמספר הטלפון יהיה גם אצל הנוסע וגם אצל הנהג.
כשבועיים לפני כתיבת הפוסט הזה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי: "שמעתי שהחברה מבטלת את השירות, שיש לי מספר הטלפון של הנהג ויש לו המספר שלי. האם זה נכון?" כמובן, לא קבלתי תשובה…
בדיקה באינטרנט לא גילתה לי את מספר הטלפון של "גט". אבל אחד הנהגים גילה לי את הסוד: צלצל 2299* והם יענו לך.
כאשר חיפשתי מידע על "גט טקסי" גיליתי כתבה גדולה ב"גלובס", שבה מתראיין מייסד החברה ומנהלה – שחר וייסר. ישראלי.

נפלאות מזג האוויר
ישראלית היתה בימים אלה בשליחות בת שבוע בווייטנאם. כשחזרה אמרה לי: "איזה מזג אויר טוב כאן… בהאנוי עכשיו 38 מעלות ו-95 אחוזי לחות. נושמים מים".

סיפורו של צל נטוי

לא הייתי קורא את הספר "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינָה, מכיוון שזכה בפרס ירושלים לשנת 2013 והוא נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד. קראתי אותו כי הוא נבחר לעיון בבוקלאב שלי. אני מוכרח לציין שקוראי הספר נחלקו פחות או יותר לשניים – חובבי הקריאה והמתנגדים (היו שאמרו שהוא פשוט לא מעניין).
קראתי את הספר עד תומו, קריאה ראשונה. היה ברור לי שתהיה שניה כי רק אחרי הסיום, הצלחתי להבין טוב יותר את תוכן הדברים וההקשר שלהם.

ג'יימס ארל גריי, אסיר

מצד אחד, מספר מולינָה על עצמו כפקיד זוטר בעיריה וכסופר צעיר ולא בטוח בעצמו. את הסיפור הזה הוא מספר בפרקים האי-זוגיים. הסיפור השני נמצא בפרקים הזוגיים – סיפור הרצח של מרטין לותר קינג ובריחתו של הרוצח, ג'יימס ארל ריי מארצות הברית לליסבון. הסיפור השלישי, בחלקו האחרון של הספר, הוא סיפורו של המטיף הכושי הנרצח, הלוחם למען זכויות האדם. הסיפורים משולבים כי מולינה החליט לבקר בליסבון, עיר בריחתו של ריי.
מולינה חי בגרנדה שבספרד ורצה לגור "בעיר שבה מתרחשים דברים" ומצא את מדריד. אחר כך ראה שזה לא מספיק, אז עבר לניו יורק ושם כתב את ספרו הנוכחי.
ריי היה בליסבון ורק עשרה ימים וגם מולינה שהה בה רק ימים ספורים. הסופר וגיבורו התגוררו במוטלים זולים בחלק הישן של העיר, תוך ביקורים בפאבים וסיורים ברחובות, בסמטאות, בכיכרות.
אם כך, למה בעצם, אנחנו קוראים את הספר עב הכרס הזה? קודם כל, כי הוא קריא מאד – כבוד למתרגמת ליה נירגד – ומעניין. המחבר מסתיר בכוונה את נושאי סיפורו וגיבוריו. לאט לאט הוא מגלה לנו את הנסיבות המיוחדות של הבריחה אחרי הרצח.
המחבר הקדיש זמן רב ולמד היטב את כל הפרטים הקטנים של בריחתו של ארל ריי – כרטיסי הטיסה, מקומות הבילוי, קניית הרובה ששימש לרצח, בילוי עם זונות ואפילו העתונים שבהם חיפש תמונות שלו ואת השמות הבדויים שבהם הסתתר.  כמו כן הקדיש תשומת לב למרטין לותר קינג, שנרצח. "בסך הכל, רצח של כושי" –
הסופר מגלה יחס חם ליהודים ולישראל  ומצטט מדרשותיו של מרטין לותר קינג פסוקים רבים מאד מהתנ"ך.
בספר מתאר מולינה בפירוט רב מאד, כמנהגו, את הדרך של כתיבה ספר ושילוב הסיפורים בו. אזכיר רק שכאב טרי, הלך לקנות בסוּפרמרקט, אבל לא התינוק שלו היה חשוב, כי הוא קנה חיתולים אבל גם חבילת ניירות לכתיבה. הכתיבה יותר חשובה.
במקום אחר הוא אומר "הסיפור התפתח במנותק מן הרצון שלי" או  "טיפלתי בעצמי באמצעות הכתיבה".
אני מבין שיש לו אובססיה לכתיבה. משהו שמניע אותו גם למרות רצונו.
יש בספר תיאורים, שמתאימים גם למצב בישראל. כך, למשל, כותב מולינה על מרטין לותר קינג: "העוזרים והטכנאים המקיפים מועמד במסע בחירות, שנוסעים איתו ומתבוננים בו מקרוב מאד ובסופו של דבר הם רואים בו פרודיה מצערת, בובה המונעת באנרגיה היסטרית, מפודרת ומאופרת מול מצלמות הטלוויזיה, נוטפת זעה תחת חום הפנסים". הם שומעים בשיעמום כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, את הנאומים החוזרים ונשנים עם אותן בדיחות חבוטות ואותן אמרות קבועות.
הוא כותב גם על דרשות של המטיף השחור על הפגיעות בחלשים ועל פגיעת הלבנים הלאומנים בכושים. הדברים דומים  לפגיעות של לה פמיליה בארץ.
זה לא הנושא היהודי היחיד. המטיף  אומר בדרשותיו שהנביאים בישראל לא ביקשו להרוויח לעצמם. משום מה זה מצלצל אקטואלי.
למולינה יש יחס מיוחד ליהודים ולישראל ובראיון איתו לעתון ישראלי הוא אומר: "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ועמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב".
אגב, צל נטוי הוא הצל של אדם באחרית ימיו, כשסיים את תפקידו. אולי ג'יימס ארל גריי, אולי מרטין לותר קינג.

אמת או חובה
 פוליטיקאי – כמו גבר שנתפס במטה – תמיד מכחיש.