Author Archives: יאיר דקל

עתונאי, בוגר העתונות המודפסת, רב פנאי, משוטט, מסתכל, מתאר ומגיב

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

מודעות פרסומת

סיפור של בניה בשחיתות

 מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים. היום הנושא, כמובן, דוד ביטן וענייני ראשון לציון.
יש לנו מומחה, אחד שתקן, שיש לו נכסים. כלומר, הוא קונה דירות ומשכיר וגם דואג לתיקונים וגם דואג לקבל שכר דירה מהדיירים. אה, מה, מה – שותק. הפעם לא הסכמנו לשתיקה וביקשנו פירוש: "תסביר מה קורה".
אמר השתקן שלנו: "כל פעם שהיועץ המשפטי רוצה – הוא יכול לשלוח את המשטרה לחקור ברשות מקומית. בכל רשות שיחפשו, ימצאו שחיתות ושוחד".

בעל קרקע לא יצליח להרים בניין כזה

בדרך כלל, היינו מקבלים את הדברים כפשוטם ועוברים לנושא אחר. אבל היום, כשהארץ כולה סוערת בגלל אחד, דוד ביטן, ובגלל עמיתיו, העצורים האחרים, לא הסתפקנו ודרשנו עוד.
נאנח האיש שלנו ואמר: "טוב, אספר לכם על עיסקה שהייתי מעורב בה. קניתי מגרש משלושה אחים טפשים. קניתי בזול מה שהייתי צריך לקנות ביותר ובניתי הרבה יותר ממה שהם חשבו שאפשר".
לך תוציא מים מן הסלע, והאיש שלנו הסכים לספר את כל הפרטים, אבל רק לא להגיד איפה זה היה. "אתה כבר עושה מזה סיפור" – אמר, כשראה שאני כותב את עיקרי הדברים.
"לפני כמה שנים – התחיל – זוג זקנים הורישו לשלושת בניהם מגרש בתוך העיר. במגרש היו איזה בית ישן ושתי חנויות על הכביש. בשבילנו, כלום.
"הצעירים לא רצו להחזיק את המגרש. רצו כסף ודיברו עם הרבה קבלנים. גם אני הייתי שם".
שתיקה דרוכה שררה סביב השולחן, ורק המלצרית ניגשה ועזבה וניגשה ועזבה ובסך הכל יצא לה קפה.
"התנהל משא ומתן ואחד הטפשים גילה לנו, שהם התייעצו עם שמאי והוא אמר להם שאפשר לבנות 16 דירות על המגרש. אולי, אולי 17. בקושי.
"לפי זה קבענו את המחיר ועמדנו על המקח. קנינו.
"ואז התחלנו לטפל בוועדה המקומית. 16 דירות? נו, באמת… הגענו לשלושים. אבל מישהו גילה את התוכניות בוועדה והעיסקה סוכלה. אבל אנחנו, הקבלנים, יודעים את המלאכה. לא חשוב מה עשינו, אבל התוכניות גדלו מחדש".
– זאת אומרת, אתם משיגים מה שבעל קרקע לא משיג?
האיש העיף מבט עם חיוך ולא השיב על השאלה. אחרי מנוחה קצרה פלט: "הבית, בן עשר קומות, עומד עם חניה מתאימה ושלוש חנויות בחזית. חוץ מזה, יש בבניין 39 דירות, קטנות וגדולות, כולל פנטהאוז".
טוב, הוא שילם בעד הקפה של כולם. תמיד ידע שצריך לשתוק…

אגב, בדוד ביטן עסקתי בבלוג הזה כבר ב-11.11.2016 אני מעדיף דברי אמת

עשה מעשה
מי אימץ את האימרה "עשית ולא פרסמת לא עשית. פרסמת ולא עשית – עשית"?
דומני, שהיה זה שר החוץ אבא אבן, כשראה שמעשיו אינם זוכים לתהודה. אבל אולי טעיתי.

מכתבים טרום מדינה

 

היום, כשהכרזת העצמאות הולכת ונשכחת, ראוי להזכיר שהמסמך המכונן הזה נחתם ביום ששי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) בבית דיזנגוף בתל אביב. באותו לילה, מיד אחרי חצות הכיר נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, במדינה החדשה שזה עתה נולדה.

החלטתו של הנשיא הארי טרומן להכיר במדינת ישראל

כדאי להזכיר כי ב-12 במאי, יומיים קודם לכן, הציע מזכיר המדינה האמריקני (שר החוץ) הגנרל ג'ורג' מרשל, לדחות את הכרזת המדינה היהודית בשלושה חודשים. מועצת העם בתל אביב לא קיבלה את ההצעה שלו.
כיום, יש באינדפנדנס, בירת מיזורי, מוזיאון וספריה על שם הארי טרומן ושם כמה צילומים ומסמכים מעניינים הנוגעים דווקא לנו.
זה, אגב, המוזיאון הנשיאותי הראשון שהוקם בארצות הברית ב-1957 ובו קבור גם הנשיא עצמו.
הספרייה והמוזיאון עוסקים בהנצחת נשיאה ה-33 של ארצות הברית, הארי טרומן (1945-1953). המקום הוא גם מקום מנוחתו של הנשיא הזה. זו הספרייה הראשונה שנבנתה לפי חוק אמריקני משנת 1955.
הארי טרומן, מסתבר, היה שותף בחנות סידקית במיזורי. גם כשעזב את החנות והלך לפוליטיקה הארצית, לא שכח את ידידו ושותפו, היהודי אדי ג'ייקובסון. לידידות זו היתה חשיבות כשלפני הנשיא עמדה ההחלטה אם להכיר במדינה הצעירה. ג'ייקובסון כתב מכתב אישי אל טרומן וכיהודי ציוני, ביקש ממנו להכיר בישראל. את המכתב הזה אפשר לראות במוזיאון באינדפנדנס. ולא רק זאת – כאן מוצג לראווה מכתבו של הנשיא האמריקני, שבו הודיע על החלטתו להכיר במדינה הצעירה.

בניין הספריה והמוזיאון

ישראלי, שמסייר במוזיאון, ימצא בו עוד תמונות: של החנות ועובדיהַ (בלי השותף לשעבר, טרומן) וכן תמונתו של נשיא ארצות הברית עם נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן ושניהם מחזיקים בספר התורה.
ביקור מעניין, שרק ישראלים בודדים עורכים אותו.

גם זמנו של השעון הגיע
במשנה כתוב, מפי בּן בּג בּג, "הפוך בה והפוך בה דכולֵא בה" והם התכוונו בוודאי לקניון שלנו.
אז כשהשעון על שולחן המטבח שלי סיים את תפקידו, הלכתי לחפש שעון פשוט אחר, שיעמוד במקומו על השולחן ואוּכל לראות את השעה בלי להפשיל את השרוול או בלי להביט בסמרטפון הכולל הכל.
הלכתי תחילה לדוכן המוצרים הזולים שבמרכז הקניון. המוכרות הצעירות הציעו לי מייד שעון חשמלי שמחירו מאה ש"ח בלבד.
המשכתי לחנות המתנות, שבה יש מיני צעצועים שגברים אוהבים. כאן כבר היה שעון רק ב-69 שקלים.
חשבתי, שזה קצת יקר בשביל להחליף שעון שעלה עשרה שקלים. אז המשכתי לחנות הצעצועים בכניסה לקניון. כאן הציע לי המוכר שעון בשלושים ש"ח בלבד. העצל שלח אותי אל המדף כדי לחפש לבד.
חיפשתי ומצאתי שעון פשוט. מספיק כדי להראות לי את השעה. מחירו – 15 ש"ח. רק במזומן. כרטיס אשראי מקבלים הם משלושים ש"ח.
סגרתי עיסקה טובה, כי נגמר זמני.

מדקדק בציציות
חיילת פונה באוטובוס לאדם מבוגר ומציעה: "שבה נא"…
האיש מתיישב בדעתו ומחייך: "את יודעת, ששווא נע זה דקדוק"…

האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים  

את האנדרטה הבריטית לכיבוש ירושלים, הכרתי לפני שנים רבות. בעוד כשלושה שבועות, בוודאי יחגגו מאה שנה לכיבוש העיר הקדושה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. אז נבנתה האנדרטה בכיכר אלנבי בשכונת רוממה וצויין עליה תאריך כיבוש העיר – 9 בדצמבר 1917 , שהיה שיאה של מלחמת העולם הראשונה. גנרל אלנבי השתתף כאן בטקס הכניעה של העיר. יש להזכיר, שהגנרל הבריטי המעוטר נכנס ברגל לעיר הקודש. כשהגיע לשעריה – ירד מסוסו והלך כמי שמעריך את קדושת המקום.

מאה שנה והיא עומדת

אבי עבד שנים רבות בבית חרושת עלית ברמת גן ואחת לשנה היה יוצא לחופשה בבית ההבראה של המפעל שהיה בשכונת רוממה בירושלים. לפעמים, היה לוקח אותי, הילד, לבלות איתו את החופשה.
בית ההבראה היה בן שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית ובחדרי הבניין השתכנו העובדים שבחופשה. היה מקובל אז, בימים שלפני קודם המדינה, שמפעלים החזיקו בתי הבראה בשביל עובדיהם. אני טיילתי בסביבה וראיתי מול הבית את האנדרטה המרובעת, המכוערת, שלא ידעתי מה היא.
לפני חודשים לא רבים, כשעליתי לירושלים, החלטתי להציץ במקום שבו בליתי ימי חופשה. מצאתי, להפתעתי שהכיכר והאנדרטה נמצאות קרוב לתחנת האוטובוסים המרכזית של הבירה. כשהלכתי קצת לשכונה, נגרמה לי הפתעה נוספת – בית ההבראה עדיין עומד על עומדו: שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית. כיום זה בית מגורים של משפחה וצעצועי הילדים פזורים בחצר.
הלכתי אל האנדרטה ומצאתי כיתוב, שתרגומו בוויקיפדיה: "סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו בקרב על ירושלים".
אני מבין שהתכוונו לבנות פסל מרהיב של גנרל אלנבי רוכב על סוסו, אבל חלק זה של האנדרטה מעולם לא הושלם. כך נשארה המציבה המכוערת עומדת על כנה. בוודאי תהיה בסיס לחגיגות.

למתעניינים: סרטון כניסת אלנבי וחייליו לירושלים

הטרדה או נפילה באוטובוס
בימים האחרונים צצו באוטובוסים של "קווים" שלטים נגד הטרדה מינית. זה באופנה והחברה התגייסה במהירות לעזור לנוסעיה (בעיקר, לנוסעותיה) שיתלוננו בפני הנהג אם יחושו בהטרדה. הנהגים הונחו לנסוע מיד לתחנת המשטרה, כדי שהמתלוננת תוכל לפנות מיד לשוטר.
אני נוסע הרבה באוטובוסים ומעדיף לשבת בכסא הראשון ("מושב זקנים", אני קורא לו). מיד צילמתי את השלט החדש לטובת הגולשים שמגיעים לבלוג הזה.
רק צילמתי את השלט ושמעתי קול מכה מאחורי ואנשים מדברים. איש אחד, לא צעיר, נפל באמצע המעבר. האיש קם, שפשף את קרסולו והתיישב כשהוא ממלמל "לא, נורא. לא היה שום דבר".
הנהג, יש לציין, שאל מיד אם דרושה עזרה.
אני נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שנופל אדם באמצע האוטובוס בנוכחותי. זה קרה לפני חודשים אחדים, אשה צעירה נפלה לידי, ליד הנהג, כשהוא עצר בפתאומיות. נפלה, קבלה מכה, אמרה "שום דבר" ובאמת שום דבר לא אירע.
מנסיוני, אני יודע שחלק מנהגי האוטובוסים נוהגים באלימות ועוצרים במהירות. לא נעים.
לא ראיתי שלט, שמפנה את הנוסעים הנפגעים לבקש פיצוי.

אנדרטה נסתרת לחייל אוסטרלי

לפני ימים אחדים ערכו פרשים של אנז"ק שחזור של קרב הכיבוש של באר שבע מן העות'מנים. הקרב אירע בדיוק לפני מאה שנים, ב-1917. ראש ממשלת אוסטרליה ומכובדים אחרים הגיעו לצפות בקרב הפרשים המשוחזר. 

האנדרטה בפאתי קרית אונו


היו אלה גייסות של הצבא האוסטרלי ושל הצבא הניו זילנדי (אנז"ק בראשי תיבות) שלחמו כאן לצד בריטניה.
ההתקפה הבריטית על באר שבע הפתיעה כשהעות'מאנים ציפו להתקפה בגזרת עזה. הבריטים כבשו את העיר בהתקפת פרשים.
מעטים יודעים שעל הגבעות, שבנויה היום עליהן קריית אונו, התנהלו קרבות חשובים בין האנז"ק לבין הצבא הטורקי. אחד הלוחמים היה בריאן טמפלר ברטון מרגימנט הפרשים האוסטרלים הקלים השישי. הוא נהרג בקרב כידונים בפשיטה על עמדות של הצבא העות'מאני במקום שהיום מהווה פינת רחוב יצחק רבין ורחוב לוי אשכול. בנקודה נסתרת מן העין הוקמה אנדרטה לציון מותו של החייל מדרום וויילס באוסטרליה. עצמותיו הוטמנו בבית העלמין הבריטי ברמלה.

בעלי הקרחונים
היום כל פוחח צעיר מגלח את ראשו לחלוטין. במיוחד אלה שהקרחת מתחילה לקרקס אותם. אבל בשבילי, זה לא חדש.

סבא אריה, קרחתו ונכדתו נויה

חותני המנוח, אריה נחמני (נולד רוטשטיין), הקריח בגיל צעיר וגם גילח את קודקודו למשעי. זה לא היה מקובל אז, בשנת הששים, אבל הוא לא היסס. הלך ברחובות תל אביב בריש גלי ובקרחת למשעי. אנשים סובבו אחריו את הראש וזה לא הרתיע אותו. כשכרושצ'וב נהיה ראש ממשלה וגילח את ראשו, היו אנשים קוראים לחותני "כרושצ'וב, קצת בליגלוג.
היום זאת, כאמור אופנה. אופנה שאין לה שם ואני מכנה אותם "קרחונים".

לא להתערב
אינני נוהג להתערב, כי חותני המנוח לימד אותי: בהתערבות יש שניים. אחד נוכל ואחד טיפש.
אני לא נוכל…

כשרוצים לדבר עם אלוהים…

אבינו מלכנו,
סימסנו לפניך, אתה שוכן מרומים ואנו תלויים בך ובהיי-פייב,
אל חנון ורחום סמרטפוננו, סלח לנו יוצרנו.
אבינו מלכנו, היושב על חוג הארץ – סלח לנו כי חייכנו.
אבינו מלכנו,
אבינו מלכנו, היושב על חוג הארץ – סלח לנו כי חייגנו.
מי שענה לאברהם בהר המוריה והמלאך דיבר בו ישירות, בלי בלוטות'.
אשמנו, בג"צנו, דיברנו דופי בלי דיבורית.
אשר נואלנו ואוּשר דוא"לנו ואשר חטאנו בטיפשות פה.

עצה ידידותית

המלך הגיבור והנורא והאל,
סלח לנו על כל מייל ומייל.
על גוגל, אמזון, פייסבוק טוויטר –
אנא שמע תחנונינו ולתפילותינו היעתר.
ובכל פינה תהיה לנו בקשה קטנה,
אך אל תתפסנו בפינה.
כי כבר היום פנה.
אתה אבינו ואנו הבנים,
ומי כמוך יודע, שאנו על הפנים.
כי אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמיים,
ועל האוטו והחלפת שמן ומים.
כי אליך עינינו מייחלות,
כי אתה רב עלילות
ואל עליון.
ואנחנו, בסך הכול, רוצים לנסוע באיילון.
בלי פקקים עם תפילת הדרך –
וזה כל מה שיש לומר, בערך.

את תפילת אבינו מלכנו אומרים בין ראש השנה לסוכות. הנוסח המודרני ומשעשע באדיבות המושיע האקדמי – ייעוץ בכתיבה אקדמית   www.hamoshia.co.il

= = =
מתוך ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%A0%D7%95

אבינו מלכנו בביצוע ברברה סטרייסנד, יוטיוב 

= = =
אבינו מלכנו בביצוע דוד ד'אור, יוטיוב (מן הדקה 1.20)

 

אני אוהב עט נובע 

יש משהו משותף ביני ובין אהוד אולמרט: אנחנו אוהבים עטים נובעים. כאלה שדיו זולג מהם. אבל הוא אספן של עטים יקרים ואני רק אוהב לכתוב בהם. כמה הם עולים? זו שאלה, שאעסוק בה אחר כך…
בכתה א' כתבנו בעפרון. בכתה ב' המורים אמרו לנו לכתוב בעט. (אמרו – זאת היתה הוראה).
למה אני אוהב לכתוב בעטים נובעים? אולי מפני שבבית הספר העממי כתבנו בעטים נובעים. בדרך כלל מתוצרת "כתב", שהיה המפעל הישראלי לייצור עטים. העטים נזלו ועל כל המחברות שלנו היו כתמי דיו כחולים. כתבנו בעטי "כתב", כי עטי הציפורן הישנים כבר יצאו מן האופנה, אבל בשולחנות עדיין היתה מגרעת לקסת של דיו, שכבר לא היתה בשימוש בבית הספר.
הייתי הראשון בכתה, דומני בכתה ד', שהשתמש בעט כדורי. "גלובוס", קראנו לו אז. אבי ז"ל נתן לי אותו במתנה וזה היה עט גרוע שבגרועים. אבל לא טפטף כמו העט הנובע.
לימים, אחרי שהשלכתי עטים כדוריים רבים ושונים, חזרתי אל אהבתי הישנה – עט נובע.
באחרונה שוטטתי בתל אביב – שאין בה הרבה חנויות של עטים כאלה – וביקשתי להוסיף עט למלאי הקטן. 136 ש"ח עלה הזול ביותר. לקחתי והוא משמש אותי לשביעות רצוני המלאה. אבל פתאום נחתה עלי פרסומת של הסינים האלה, "עלי אקספרס".
כאן היו מודעות של עטים שונים, עם ציפורן או כדוריים, קטנים, גדולים, צבעוניים ועוד ועוד. כמה עולה עט סיני כזה? כאן נכונה לי הפתעה. אפשר לקבל עט במחיר של 5.40 דולר. כעשרים שקל, כולל המשלוח.
מיד הזמנתי באינטרנט. לקח כחודש עד שהדואר הודיע לי שהחבילה הקטנה הגיעה.
התחלתי לכתוב בעט הזה ואני מרוצה.

כמה שווים העטים של אולמרט?
אביעד גליקמן פרסם ב- YNET ב-13.07.2010 כי שאלת שוויים של עטי ראש הממשלה לשעבר עלתה לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך משפטו של אולמרט. בכתב האישום טענה הפרקליטות כי במועד תחילת כהונתו של אולמרט כשׂר התמ"ת הוא היה בעלים של אוסף העטים, שהוערך על ידי שמאי מטעמו בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים, אך כעת מתברר כי ערכם הריאלי מוערך ב-30% מסכום זה.
לטענת הפרקליטות, בכל הצהרותיו של אולמרט למבקר המדינה הוא כתב כי ערכו של אוסף העטים שבבעלותו הוא כ-140 אלף שקלים בלבד.

קבלתי מציאה מהבנק
יום אחד מצאתי בחשבון הבנק שלי סכום של 60.21 ש"ח ולא ידעתי מאין זה צמח. נכון, אני קורא את דפי החשבון שלי ולפעמים, לעתים רחוקות, זה אפילו כדאי. אז רציתי לדעת מדוע מעשירים אותי ומצאתי שהסכום האדיר הזה הגיע בגין פשרה בתביעה ייצוגית מספר 63162-02-15.
קראתי לא אחת בעתונים על תביעות ייצוגיות, והבנתי שבדרך כלל עורכי הדין של התובעים מרוויחים סכומים יפים ואילו התובעים? אז הפעם, מסתבר, גם אני תובע ואפילו זכיתי במשפט…
טרחתי וחיפשתי את התביעה הייצוגית וקראתי אותה. בתמצית פסק הדין הבנתי שהבנק גבה מאיתנו, הלקוחות הקטנים, עמלות גבוהות יותר מכפי שהוא גובה מלקוחות גדולים. הכסף הזה הוא ההפרש!
בתמצית ההחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין כתוב מה ייעשה למי שסכום הפיצוי שלו קטן מעשרים ש"ח וגם יש אפשרות (שחלפה מזמן) להודיע לבית המשפט, שאני (אחד התובעים!) אינני מסכים להסדר הפשרה.
טוב, אז קבלתי את הכסף ולא התנגדתי.

תיאטרון: איוב שהשטן לא הצליח להכריעו

את המלה אינקובטור הכרתי כאשר לאבי ז"ל היה לול גדול. בלול הוא התקין מדגרה (אינקובטור). זה היה גוף גדול מפח, שבצדדיו יריעות ברזנט קצרות ובמרכזו עמדה פתיליה קטנה. מסביבה, הוא ואמי ז"ל פיזרו ביצים מופרות. הרבה ביצים, שלא היה להם מספיק דוגרות בשבילם.
כעבור זמן מה (הייתי ילד ואינני יודע פרטים) בקעו הרבה אפרוחים מתוך האינקובטור והתחילו להתרוצץ בלול וכך היתה פרנסה.

ששון גבאי וקרן הדר. מעולים.

במשך שנים רבות לא התעניינתי באינקובטורים והיום, בעקבות עיון בוויקיפדיה, אני יודע שיש אינקובטורים לפגים בבתי חולים ומכשירים דומים לבעלי חיים, שטעונים טיפוח.
נזקקתי למונח הזה, כשגיליתי לפני כשבוע את תיאטרון האינקובטור. הוא מופיע בירושלים, בבית מזיא בירושלים ובצוותא בתל אביב.  כאשר שמעתי על "איוב", שששון גבאי מופיע בו בתפקיד הראשי – הלכתי. ראיתי ולא הצטערתי על הנסיון.
הבמאי יוסי יזרעאלי לקח את הספר התנ"כי המפורסם, שהוא הפילוסופי ביותר בין הספרים. הוא עיבד את הספר למחזה, כשהוא משאיר את הטקסט המקראי המקורי תוך קיצורים והשאיר את התפקידים כמות שהם: אריק עשת, מנהל התיאטרון בתפקיד אלוהים, לידו השטן עמית אולמן, שלושת ידידיו של איוב (עומר הברון,יוסף אלבלק ואייל נחמיאס) וכן צ'לן (יוסי גוטליב) שמנגן את המנגינה שכתב במיוחד המלחין יוסף ברדנשווילי. מנגינה לא קלה, שנונת השראה למשחק על הבמה. איתו שרה, כמעט ללא מלים, הזמרת המצויינת קרן הדר. כאן היא אשתו של איוב, שבספר כמעט אין לה מלים. ובתפקיד הראשי, כאמור, ששון גבאי.
אם היתה לי חוויה מהצגה מיוחדת זו – הרי היא קודם כל תוצאת משחקו המעולה של גבאי. האיש שהצליח "ליצור" איוב נהדר. הגיבור התנכי, שהיה עשיר ומאושר ואיבד את צאנו ובקרו ואת ילדיו, כי אלוהים נענה לבקשת השטן ואחר כך גם לקה בשחין לעורו. וכל זה לא הניע אותו לבגוד בבורא עולם. הוא נשאר אדם מאמין. בביצוע מושלם של הספר התנ"כי חוזר איוב המאמין להיות עשיר ומאושר.
אבל לא לקרוא מחדש את איוב באתי, אלא לראות את המחזה. תיאטרון פרינג' שכיח בארץ ואינני מבאיו. האינקובטור היה מיוחד בשבילי.
אני יודע שזאת לא הצגה קלה. לא הצגה לועדי עובדים. הצגה, שדורשת ריכוז והשקעה של הצופים. לדעתי – כדאי.
רימונים ללא גרעינים 
בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין. ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שרימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…

שיחה בטלפון
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

סביון מבזבזת דשא

ביקרתי בסביון, המקום של העשירים. לא בגלל האחוזה השנויה במחלוקת של אליעזר פישמן, אלא מסיבות אחרות. עברתי ברחובות והסתכלתי וראיתי – שאין מספרים לבתים. לרבים מהם.
העשירים של סביון בטוחים, שהכל מכירים בערכם והכל יודעים להגיע. אני לא…
בעזרת ה"ווייז" מצאתי את הבית המבוקש ורשמתי לעצמי שמבחינת מספרים לבתים, סביון כמו אחד היישובים המוזנחים.

אם יש כסף, למה לחסוך במים?

בדרך, עברתי ברחוב הראשי וראיתי שהמדרכות בו רחבות מאד. הרבה יותר מכפי שאנשים הולכים עליהן. ובצד המדרכות יש כרי דשא. רחבים גם הם.
אינני יודע אם משקים את המדשאות הללו, אבל אני יודע שהמועצה מעסיקה גננים שמכסחים את הדשא מפעם לפעם. המועצה גם משלמת בעד המים, והם יקרים.
אני בטוח, שתושבי סביון יכולים לממן את ההוצאה על המים, אבל אני גם בטוח שהם לא יודעים כמה זה עולה.
אני יודע, שמדינת ישראל עשירה בממון (לא רק תושבי סביון) אבל עניה במים. אני גם יודע  שסביון איננה בזבזנית-הדשא היחידה. ברי לי, שהרבה רשויות מקומיות מבזבזות כרי דשא כדי שלתושבים יהיה ירוק בעיניים. אבל הן אינן שמות לב, שאפשר לגנן בשיחים ירוקים שאינם צורכים כל כך הרבה מים.
אפשר, אבל מי שם לב?

להסתיר את המפתח
יש מנהג ישן, שמשאירים את המפתח בארון החשמל. בשביל מי שיצא מן הבית בלי מפתח בכיסו. כשיחזור.
אחרים מניחים את המפתח מתחת לשטיח לניגוב רגליים. שוב, המטרה – לעזור למי ששכח או לאורח שנטה לבוא בלי להודיע.
גם הגנבים יודעים את השיטה וכשהם מגיעים למקום חדש (אם אין להם מידע מוקדם מפי העוזרת) הם מסתכלים תחילה על ארון החשמל ואחר כך מתחת לשטיח.

אפשר להשאיר מפתח מזויף

אז היה מי שהתחכם. הוא הציע להשאיר מפתח מתחת לשטיח בכניסה (או בארון החשמל) אבל… לא את המפתח לדירה, אלא מפתח אחר שנשאר ממנעול אחר. מפתח שהגנבים לא יוכלו לעשות בו שימוש. סתם יישארו מתוסכלים.
טוב, זה יפה לעצור את הגנב. אבל מה עושים עם השכחן?
על כך היתה תשובה: את המפתח האמיתי מחביאים בחצר. באיזה שהוא מקום, שבלי לדעת מראש – לא ימצאו אותו. ואם ימצא מישהו במקרה את המפתח, לא יידע לאיזה דירה הוא שייך.
דוגמאות: אפשר להחביא בגומת עץ מתחת לכיסוי חול שטוח. אפשר להניח את המפתח מתחת לאחד החפצים הזרוקים בחצר. אפשר גם להחביא את המפתח בחצר של הבית השכן.
מפעם לפעם, נניח אחת לחודש, כדאי לגשת למסתור ולבדוק שהמפתח שלנו עדיין ממתין במקומו.
אגב, אם עוסקים בגנבים, חוקרי משטרה יעצו לי פעם עצה: שמור על חלון השירותים!
גנבים יודעים שפעמים רבות משאירים את חלון השירותים פתוח. הגנבים שולחים ילד להיכנס דרך החלון הקטן והוא פותח להם מבפנים.
ראו, הוזהרתם.

נהגת חד אורית
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב/בחשיכה. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?