ארכיון מחבר: יאיר דקל

עתונאי, בוגר העתונות המודפסת, רב פנאי, משוטט, מסתכל, מתאר ומגיב. פנסיונר בטלן שאין לו זמן…

לא עושים סקס בזום

השחקנית המצויינת נלי תגר אמרה בגלובס: "הזום לא בשבילי. זה כמו לעשות סקס דרך האינטרנט". השחקנית שמופיעה בטלוויזיה ובסרטים, כמו ב"בשורות טובות" שבו התערטלה לחלוטין במאמציה להביא ילד לעולם, אמרה את הדברים בימים אלה, שבהם קיימת מלחמה קשה במגיפה. האומנות לסוגיה נפגעת קשות מן המחלה.  
אחת התוצאה היא השימוש הגדול בתוכנת הזום. תוכנה שאינני אוהב.
כתבתי את ביקורתי על התוכנה בפוסט זומניה בחירתי, שפורסם ב-7 באפריל. בימים אלה נזדמן לי להשתתף בדיון בן שבעה משתתפים בבוקלאב בזום. ושוב לא נהניתי.
כל המשתתפים הופיעו כשהם "מסוגרים" במסגרות במחשב וכשהם מדברים המסגרת מוארת. וכאשר מדברים שניים או שלושה ביחד – צר לי, אינני מבין. והם מדברים שניים-שניים ואף שניים שלושה. אולי תבין ואולי המלים ייבלעו. אבל, לא זו בלבד. הפרצופים אינם אותם פרצופים. המגע האנושי נעלם.  

זום: האם זה מתאים?

 

מכונית עדיפה על נחלה  
בפוסט קודם כתבתי על בחירה: לקנות מקרר או מגרש. לשמחתם של בני הזוג ב-1963 הם בחרו לקנות מגרש ולא מקרר (שעלו בדיוק אותו דבר, 395 לירות). ישבתי השבוע לשתות קפה עם חבר ושמעתי את תגובתו: בשנת 1965, שנתיים אחרי מכירת המגרש שעליו כתבתי, סיים את לימודיו באוניברסיטה וביקש לקנות מכונית, פיאט 127 חדשה. (אגב, היתה לי כזו). היו בידו 6,000 לירות וזה היה מחירה של המכונית. הוא התייעץ עם חבר, וזה הציע לקנות נחלה בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה. בנחלה היה בית, רפת, לול ושלושים דונם אדמה. המחיר – 6,000 ש"ח.
ביקש הסטודנט הצעיר לקבל הלוואה בבנק, והציע למשכן את המכונית. מנהל הסניף לא הסכים וכך העיסקה לא יצאה לפועל. אגב, ידידי לא מצטער על כך, כי עשה חיל במקצועו ואינני יודע אם היה מחזיק בנחלה עד היום.

אני אשכנזי גאה

נולדתי בארץ. הורי עלו לכאן כצעירים, חלוצים וחיו פה עד יום מותם. הם לא הבחינו בין אשכנזי וספרדי. גם אני לא.
לא אני כתבתי. והאדם שכתב ביקש להישאר עלום.
 

אתמול מת אבא של חבר שלי. איש בן 85 בן קבוצת כנרת. איש אדמה חקלאי. קצין קרבי בסדיר ומיל. אדם ערכי חרוץ, ואיש עבודה קשוח ובעל נפש עדינה ורגישה.
מותו הזכיר לי בדרך מוזרה את אבישי בן חיים שמדבר על ישראל השניה, ועל תושבי הפריפריה המוזנחת.

חלוצים מסוויר, חברי קבוצת הכשרה על שם י"ח ברנר, ליטא שנות השלושים

אני גר כל חיי בפריפריה, בגליל. משפחתי הגיע לגליל לפני כמעט 100 שנים. הקימו התיישבויות חדשות, חרשו, זרעו, קצרו, סללו כבישים ונלחמו במלחמות ישראל.
אני ישראלי בכל נים ונים מגופי. לא ישראלי ראשון ולא שני.
י ש ר א ל י.
אז לאן אתה משייך אותי אבישי? לאיזה ישראל? הראשונה? כי סבותי אמנם דיברו יידיש, אבל הם גם נשרפו בשמש הגלילית 7 ימים בשבוע, בעבודה קשה וסזיפית. בלי מזגן ובלי מאוורר, חיו חיי איכרים, בעוני מרוד במשך עשרות שנים, ולאחר מכן בצניעות קיצונית עד יום מותם? הם באו לפה לגיהנום, כי הם היו אידיאולוגים ואידיאליסטים מבית. כי כל חייהם ידעו שיבוא יום והם יגיעו לפה.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אפאחד לא דחק בהם לעזוב את ביתם בעיר האירופאית שבה חיה משפחתם במשך מאות שנים. הם למדו עברית בגימנסיה העברית בעירם, והלכו להכשרה כהכנה לעליה ארצה. וביום אחד הם לקחו את אימא ואבא המבוגרים והגיעו לפה, לכלום שהיה פה. לאין מדינה. מקום בלי חוק ובלי דין. לחום קופח, למלאריה ויתושים. לקור, גשם ובוץ טובעני בחורף, ובעיקר לעוני ומחסור.
ובנוסף להתנכלויות של הערבים. שריפת שדות, גניבות, ירי הרג ומלחמות.
הם לא חשבו שהם עשו טעות בהגיעם, או שמגיע להם משהו ממישהו. אפאחד גם לא נתן להם דבר. הם לא יללו על מר גורלם ולא התבכיינו על הבחירות שעשו. הם חיו בבתים זעירים ומטים לנפול, בלי מיים זורמים ובלי חשמל. אכלו כזית ועבדו כמו חמורי עבודה מבוקר ועד ליל. בחום ובקור. ובלילות יצאו לשמירה על שדותיהם ועל חייהם.
סבתא של אבי שהגיע לפה מעיר מודרנית לאותם שנים, לא התרגלה לתנאי החיים הנוראים, ואחרי שנה תלתה את עצמה למוות ברפת.
הם הקימו משפחות לתפארת, של חקלאים ולוחמים שחלקם חיים בגליל עד היום. הם מעולם לא חשבו שיבוא יום ואדם כפוי טובה, שמחזיק משכורת יפה וחי את החיים הטובים, יתייג אותם כמדכאים ומפלים.
אז אני מציע לך אבישי בן חיים, כשאתה מייבב על החיים הקשים, הדיכוי והאפליה של אלו שאתה מכנה אותם ישראל השניה, הבט אחורה להיסטוריה הקרובה של החיים בארץ הזאת. של נעליך מעל רגליך. כרע ברך ונשק את רגליהם של אלו שמסרו את חייהם ונפשם כדי להקים עבורך ועבור כל הפליטים שהגיעו לפה מאירופה ומארצות ערב את התשתית לחיים של היום.
כבד את אלו שבנו עבורך את הארץ הזאת בדם יזע ודמעות. אותם ואת צאצאיהם כי אני צאצאם, וממשיך דרכם. תושב הפריפריה הגלילית.
גידלתי פה את ילדי ואחיה פה עד יום מותי. בלי תחושת קיפוח ואפליה.
אני ישראל. הראשונה השניה והשלישית.
אז במקום לילל, הבט פנימה ותראה היכן ניתן לעזור לישראל השניה שלך, זאת שהפכה לשונאת, קנאית, פונדמנטליסטית וגזענית. זאת שבוחרת לטבול ולשכשך במי האפסיים של תחושות דיכוי קיפוח ואפליה.
בחכמתך הרבה, הראה להם את הדרך לשלוט בגורלם ובחייהם, כפי שאתה עשית דוקטור בן חיים המתייפייף והצבוע.
בחן את ההיסטוריה שלנו בקפידה, תבין את הנחישות, האומץ, כוח הרצון וההתמדה שנדרשו ממקימי ובוני הארץ, אולי תבין מה צריך לעשות כדי להצליח.
כי אני וחברי הישראלים לא מוכנים יותר לאכול את החרא שאתה שופך עלינו. קרענו את התחת כדי להגיע למה שהגענו. אנחנו אבותינו וסבותנו.
אנחנו דור שלישי רביעי וחמישי של אנשים שעובדים קשה כדי לחיות. לא דורשים כלום, למרות שאנחנו מקבלים פחות ממה שרוב אזרחי המדינה מקבלים. בחרתי לחיות כאן בגליל על הטוב והרע.
לא אתה או שכמותך יטפלו עלי ועל חברי הישראלים הראשונים השניים והשלישיים, את הקושי של אלו שאתה מתיימר לייצג, ולא תגרום לי או למי מחברי תחושת אשם על ההישגים שהגענו אליהם. לנו היה ממי ללמוד.

= = =
ד"ר אבישי בן חיים מוזמן להגיב בערוץ 13 או בכל דרך אחרת.

מהו כבוד
"הכבוד הגדול ביותר שאותו אני מעריך, הוא להיות נקרא. וזהו." – אמר ז'אן פול סארטר בתשובה לשאלה מדוע סירב לקבל את פרס נובל לספרות.

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתרים וורדפרס ומוטק'ה: http://www.yairdk.wordpress.com 

ספר הסודות של נתניהו

באחרונה הופיע בשוק ספר חדש: "סודות נתניהו" מאת קוה שפרן. על גב הספר כתוב: "מסמכי נתניהו נחשפים – סודותיו יוצאים לאור".   

על נתניהו כבר נאמר שהוא אשף תקשורת, נואם מבריק, נוטף כריזמה, גאון – מה לא… בא הספר "סודות נתניהו" ומנסה לגלות את הסודות. העתונאי קוה שפרן היה הכתב המדיני של גלי צה"ל ופעל בעבודות עתונאיות במקומות נוספים. שלוש שנים הקדיש להכנת הספר הזה וקרא אלפי עמודי טיוטה, שבנימין נתניהו כתב לקראת הופעותיו, התכתבויות פרטיות עם יועציו, נקודות ששרבט לעצמו ועוד ועוד. האם קוה שפרן מגלה את השיטה?
העתונאי, שסיקר את נתניהו , מביא סיפורים – מן האימונים מול המראה ועד החליפה שנשרפה בשידור. לדבריו, נתניהו יודע את כל מה שהמחקרים גילו על כריזמה, רטוריקה, שפת גוף, תקשורת ועוד. קוה שפרן (זו לא שגיאה, השם מופיע מספר פעמים בתנ"ך) הוא בנו של הרב יגאל שפרן, פרופסור לאתיקה רפואית, וגדל בירושלים. כיום הוא איש תקשורת ויזם והמנכ״ל של "להופיע ולהשפיע" – בית ספר, שבו שרים, חברי הכנסת ובכירי המגזר הציבורי לומדים לעמוד קהל ומצלמה. בעבר הקים את בית הספר הצבאי לתקשורת.
בדפים שצילם בספר כתב ביבי לעצמו: "להרים יד", "להפריך את טענות האויב והתקשורת", "להוסיף בדיחה", "כאן לנשום".    

קראתי בעניין רב את הספר "סודות נתניהו" ואני מאמין שלמדתי חלק מהסודות. היום, כשאני רואה את ראש הממשלה מדבר בטלוויזיה, אני שם לב שהוא מציץ מפעם לפעם אל השולחן שעליו הנאום. זה מודפס באותיות גדולות במיוחד ולמדתי שהוא רושם לעצמו היכן לעצור, היכן להרים את הקול והיכן להנמיך ועוד רעיונות שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא. 
עסקי נדל"ן
על הגדר של חצר גדולה – דונם שלם – בשכונה של וילות בגוש דן, יש שלט "למכירה". השלט הופיע לפני שנים אחדות, נעלם וחזר וכן הלאה. היום השלט תלוי על הגדר ללא תנועה. יום אחד הלכתי על המדרכה וראיתי אדם כבן חמישים עומד ומפנה גרוטאות מן החצר.  
– "קנית?" – שאלתי, קצת בשמחה.  

רוצים לקנות? (צילם יאיר דקל)

– "לא. זה המגרש של הוריי", השיב האיש והמשיך לאסוף גרוטאות על המדרכה כדי שתבוא משאית ותאסוף את זה. "אבל, על המגרש הזה היה ריב גדול בין הוריי. זה היה לפני שנים רבות, ב-1963, כשהמקום היה מעברה והיו כאן צריפים. בכל צריף ארבע דירות בנות חדר.
היום יש בית גדול על המגרש, במרכזו. על מגרש כזה בונים היום שתי וילות או שלוש. לפני שבועות אחדים פגשתי את בעל המגרש ושאלתי "כמה?"
הוא קצת נבוך ואמר שצריך לשלם כשבעה מיליון שקלים. הוא היסס, אבל לעניות דעתי הוא יכול לקבל ששה מיליון ומי שיקנה, יהרוס את הבניין הישן ויבנה במקומו שתי וילות חדשות ואולי שלוש.  
המשכתי ללכת על המדרכה וחשבתי מה מחירו של מקרר היום. אפשר לקבל מקרר ב-900 ש"ח ואפשר גם ב-2500 ש"ח.  
האם בתקופה זו של השנה, כאשר הממשלה לא החליטה מה היא רוצה ואולי יהיה משבר של אבטלה, כדאי לקנות מגרש ולבנות? אני קורא כלכלונים, שיש מכנים אותם עתוני כלכלה, והם אומרים כל מיני דברים. השכל הישר אומר לחכות ולראות.
"אמי רצתה לקנות מקרר. אבי רצה לקנות את המגרש. היו להם 395 לירות וזה היה המחיר של המקרר ושל המגרש. על כך היה הריב".

שמעתי
אי אפשר לומר את זה על חברי הכנסת החדשים: "חמור, שנכנס לאוניברסיטה, לא יוצא משם סוס".

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתרים וורדפרס ומוטק'ה: www.yairdk.wordpress.com 

הבחירות בפתח??

את שמה של גילה בויום הכרתי לפני שנים. מצאתי חוברות טארוט שהיא כתבה והם מונחים אי שם בספריה. לא נגעתי בהן שנים. והנה ב-12 באפריל השנה נתקלתי בשמה באיזה אתר במחשב. עניין אותי לראות מה מנבאת האסטרולוגית ומתקשרת, המומחית לעתידות. ובכן, אמרה גילה בויום, שיהיו בחירות רביעיות. היא לא נקבה בתאריך, אבל דבריה נשמעו באותו תאריך כנבואה באספמיה. באותה שיחה אמרה שיהיו בחירות רביעיות. גם זה נשמע כבלתי אמין לחלוטין. עוד טענה שימינה תהיה בקואליציה ותהיה חלק ממשלה צרה בת 61 חברי כנסת. היו לה עוד תחזיות מפתיעות: ביבי ייצא זכאי במשפטו והיא ניבאה – לא עלינו – מלחמת אחים.
אותם דברים, שבאמצע אפריל נשמעו הזויים, היום מוזרים פחות. יש פרשנים פוליטיים, שאינם מאמינים שבנימין גנץ יגיע לראשות הממשלה. אני פטור מלצטט כאן את נימוקיהם, אבל אני ממתין לראות מה יהיה.

גילה בויום: תחזית או טעות?

הצעה מגונה
נכנסתי לחנות משקפיים, שבה אני קונה כבר עשרות שנים. אני זקוק למשקפיים מילדות וביקשתי זוג צבעוני אופטי לימי הקיץ העליזים. המוכרת לא היתה צריכה לבדוק את עיני במחשב, כי נבדקתי לא פעם והכל כתוב.
היא בדקה מה שבדקה והציעה לי זוג עדשות ירוקות, חדשות ומסגרת תואמת. המחיר: 3,000 ש"ח.
כמנהגי, בחנות זו, לא עמדתי על המקח, הוצאתי את כרטיס האשראי ו…זהו.
כל העיסקה היתה ביום חמישי. בסוף השבוע היה לי קצת זמן להרהר וביום ראשון בבוקר, כדי לא לאחר, התקשרתי לחנות וביקשתי לבטל את העיסקה. 3,000 ש"ח? אני רגיל לשלם בעד זוג משקפי שמש אופטיים כ-500-600 ש"ח, כולל מסגרת. לא עמדתי על המקח, כי אינני רגיל לעמוד על המקח בחנות זו ובוודאי המוכרת ידעה מה היא מציעה.
כשנפגשתי עם בעלי החנות – לא רצה לסגת מן העיסקה. הנימוקים? לא שכנעו אותי.


בדיחה שהיא מציאות
יש לי פצע בגב היד, שאינו מגליד. כמה חודשים הפצע ממשיך. לא כואב, אבל גם לא נרפא. לפעמים קצת מדמם. בקיצור, אין מה למהר.
בקופת חולים מכבי הבינו כנראה, והתור לרופאת עור – בעוד שבועות. לא ימים. היא עמוסה גם בימים אלה ושירות המוקדניות לא הצליח להקדים את התור.
בסופו של דבר הגעתי לרופא עור, הוא הסתכל ופסק: זה גידול וצריך להסיר אותו בניתוח קטן.
סיפרתי לו את הבדיחה הנפוצה בימי קורונה אלה –
הרופא אומר למטופלת: "אני מצטער לומר לך. יש לך סרטן"…
האשה: אוי, תודה לאל. חשבתי כבר שיש לי קורונה"…
סיפרתי לרופא את הבדיחה וצחקתי. הוא הסתכל בי מופתע. אז הסברתי לו: כך יש תשובה וטיפול לבעיה שלי…

אמירה
אהבה שיש בה רק מין, היא כמו סנדוויץ' שיש בו רק לחם.

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתר וורדפרס:www.yairdk.wordpress.com 

קפה מוות, איזה שם נורא

ראיתי כתבה במחשב וחשבתי שזה מעניין. חיפשתי ומצאתי כתובות אחדות והתברר לי שיש כמה וכמה  קבוצות שנפגשות כדי לדון בסוף החיים – בירושלים, פרדס חנה, חיפה, גדרה, תל אביב ועוד ועוד. לא ידעתי מה זה עושה ואני מניח שאין לי הרבה מה להגיד, אבל אולי לשמוע.
הקרובה לי ביותר מתקיימת בתל אביב ובאתי אל סלון ביתי מרווח ונאה בצפון העיר ושם התכנסו מנחָה ועוד שבעה אנשים, מגיל 30 ועד למעלה משמונים. נפגשים כדי לדבר והנושא הוא, כמובן "מוות".
יש הרבה קבוצות כאלה בארץ, מסבירה המנחה, שבביתה מתקיימת הפגישה. "בתרבות המערבית, משום מה, הנושא איננו קיים", היא אומרת. בתרבויות אחרות, מסתבר, מדברים על מוות, מתעניינים בזקנים ובאלה שמגיעים לסוף חייהם ואין נמלטים מן השאלה הכל כך חשובה. העיר מישהו בשיחה, "החיים הם מחלה טרמינלית".

קפה: הכל דיבורים

עצם הדיבור על המוות, מסייע לחיים. כל קבוצה דנה בנושא כפי שחברי הקבוצה רואים אותו. בקבוצה שלי (חמש נשים ושני גברים) היו שסיפרו על מות יקיריהם (בן, בעל, אחיין) והיו שסתם סיפרו. קשה לי להסיק מסקנות, אבל הבנתי, שהדיבור בקבוצה מועיל. הוא מסייע לאנשים לעבד את תחושותיהם לאירוע החשוב כל כך. רבים לא מצליחים להיפרד כראוי, ועדויות על כך מצאתי בכתובים בנוסח "לא הצלחתי לומר שלום" או "לא הצלחתי להיפרד". לאנשים, מסתבר, היה מה להגיד. רק פחדו או לא ידעו איך להגיד. איך לפנות לאדם שנמצא על ערש דווי ולהגיד לו בחיוך דברים טובים…
האם הקבוצה תיתן פתרונות? למשתתפים פתרונות… אבל הקבוצה מסייעת לאנשים לחשוב ולהבין את תחושותיהם. זה יכול להקל על ההרגשה.
הבנתי ממנחתנו, שזו הקבוצה הששית שלה ובדרך כלל אמורות להתקיים שש פגישות. אבל יש קבוצות, שישבו כבר תריסר או 15 פעמים ואינן רוצות להפסיק. זה עוזר.
כל הנושא נולד ב-2011 באירופה. פרופ' עמיה ליבליך, פסיכולוגית מוערכת וסופרת מצויינת, הביאה את המפגשים לארץ. היא החלה בקיום פגישות בביתה והנושא התרחב ופרץ. והקפה?
כחובב קפה, שאלתי את המנחה שלי בטלפון והיא השיבה: "כל סוגי הקפה הטוב. איזה שאתה רוצה וגם עוגה טובה".
מנסיוני, אני יכול לומר שהרצון לדבר חשוב יותר, אבל הקפה והעוגה עוזרים. אולי גם ימצאו שם אחר לקבוצות האלה.  

מוות חסר משמעות
בהזדמנות זו אצטט את דברים של פרופ' יורם יובל במאמר על קוהלת:  "האם החיים הם סבל מתמשך, שבסופו מחכה לנו מוות חסר משמעות? כן. האם החיים מתנה מופלאה וחוויה מתמשכת של משמעות ואהבה? גם כן".

בנק לא נורמלי
תארו לכם, שבנק בישראל היה שולח לכם הודעה: "הכנסתי לחשבונכם 15 ש"ח, שנוצרו בגלל טעות של הבנק לפני חמש שנים"… הייתם, בוודאי, חושבים שזה בנק לא נורמלי. ובכן, מה שלא נורמלי בישראל, כנראה אפשרי ומקובל בארצות האחרות.
הובא לידיעתי מכתב רשמי, ששלח הבנק המלכותי הסקוטי (The Royal Bank of Scotland) לישראלי, בעל חשבון לא גדול. הבנק הודיע: "נפלה טעות בחשבונך בשער ההמרה של השקל ללירה שטרלינג בשנים 2011-2014 והסכום מגיע ל3.39 ליש"ט". בעברית: כ-15 ש"ח.
לא יאומן.

הגדרה
אברהם שלונסקי מגדיר: "מהו שיעמום? כשאתה יושב בהרצאה, מציץ בשעונך בשעה 12 ונדהם לראות שהשעה רק עשר".

הערה: עם סגירת האתר  "דה מרקר" הבלוג ימשיך להופיע באתר זה: http://www.yairdk.wordpress.com 

בחירות ושאלה תיאורטית

פעם, לפני הבחירות הקודמות והקודמות להן (מי זוכר) שאלתי אנשים שאלה תיאורטית: אם אתה צריך לבחור ובפניך שני מועמדים. האחד, אדם ישר והגון, מלה שלו זו מלה, אבל הוא קצת תמוי. לעומתו רמאי אבל פיקח ומסתדר. במי תבחר?
התשובות שקבלתי לא היו חד משמעיות. בדרך כלל עשו לי פרצוף של התלבטות, קשה להחליט. מכיוון שאין לי אמצעים לערוך סקר כהילכתו, נשאר הנושא בלתי מוכרע.  
כאן הערת ביניים: הנושא עניין אותי בעיקר תיאורטית. לא עלה על דעתי מצב פוליטי אפשרי וכל מסקנה – על אחריות הקורא.

עץ זית בגינה הציבורית: גזענים היו פה (צילום: יאיר דקל)

מעצר איננו עונש

בימים אלה, כאשר בית המשפט עולה לכותרות (ולא בטובתו ולא בטובתנו) כדאי להזכיר למי ששכח:
מעצר איננו עונש. בית המשפט נותן, בדרך כלל, זמן למשטרה להמשיך בחקירה. מעצר עד תום ההליכים, אף הוא חא עונש, אלא נועד למנוע מאדם מסוכן לחזור על פשעיו. 
יש לזכור, כי שחרור של חשוד ממעצר איננו מבטל את המשפט.  
עם זאת, חשוב מאד לצמצם את לוחות הזמנים הארוכים כל כך למשפטים. בעבר דרשו שרת המשפטים ונשיא בית המשפט העליון דיון רצוף במשפטים. אבל זה לא הסתייע.  

ימי הקורונה

הלכתי בקניון שלנו ועברתי דוכן פירות ומיצים. שני בחורים נחמדים עמדו שם במסיכותיהם והציעו פרי או מיץ או שייק. שאלתי אחד מהם: איך שותים מיץ עם מסיכה?
הוא צחק.  

הסילוף תמיד מנצח

נתן אלתרמן פרסם את השיר הזה בטור השביעי שלו ב-15 באוקטובר 1943. אם אתם חושבים שהשיר אקטואלי גם היום, אחרי כ-77 שנים – כל אחד ודעתו.
את השיר העבירה מלכה זוהר לחברי הבוקלאב שלנו.


תחרות לניסיון

אַרְבַּע חירויות נודעות לִתְהילָה
החליטו, בִּנְשֹׁב רוּחַ-סְתָו קַלִילָה,
לַעֲרֹךְ תחרות בריצה, לשם שְׂחוֹק,
ואשר תנצח – זר יֻתַּן לה כחוק.

אז ניצבו בשורה ארבעתן, לֵאמֹר :
החופש מפחד,
החופש ממחסור,
חופש הדת,
וחופש הדיבור,
וסביבן – הקהל וראשי הציבור.

אך בטרם התחילו
אֹרַח לרוץ,
נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,
איזה חופש מוזר, חמישי במספר,
שאפילו ברמז עליו לא דֻבַּר,
ויגש, מְדַדֶּה על רגלו הַחִגֶּרֶת,
אל ארבע החופשות הבנויות לתפארת,
וַיִצחק ערמומי וַיַּגֵּד בִּקְרִיצָה :
אתחרה גם אני עִמָּכֻן בריצה.

אז נשאו חירויות את קולן כמו נֵבֶל
ותשאלנה בבוז ורחמים: מי הַנֵּפֶל?
איזה חופש אתה ? –
ובמצמוץ ולפלוף
סח הַנֵּפֶל: אני הוא חופש הסילוף !

צחוק ניתך מסביב
כמפל-המים:
הלזה יתחרה עם קלות-הרגליים?
הוא יכרע ! הוא ייפול ! הוא יהיה לקלס !
הוא חיגר ! הוא גמד ! הוא משול כחרס !

אבל הס… התחרות מתחילה! הצחוק תם.
אט לאט מתאבן הקהל הנדהם –
רחבו העיניים! אִלְּמָה כל לשון!
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון !

עוד תחרות נערכת! עוד שתי תחרויות!
שוב עובר הסילוף
לפני החירויות!
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן כמעט להכיר את עצמן!

אזי פחד נפל על ארבע החופשות
ונשמע רק צקצוק שיניהן הנוקשות.
ויותר מכולן,
כנקלע בקדחת,
רעד, כידוע,
החופש מפחד !

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר! אני האלוף!

– הסילוף זה טיבו ! הוא מצניע פנים,
הוא מתחיל בריצה
למרחקים קטנים !

הוא מתחיל בתחרות-ניסיון, קו לקו,
אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו…
ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ
הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,
לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,
ולהגיע ראשון
אל מטרות השלום !

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים מראש תבוסה לחירות !


ממשלת אחדות (?)
הממשלה הדו-ראשית נכנסה לתפקידה. לכאורה, בימים אלה. בערוץ 12: פורסם לפני ימים אחדים (20/04/20) כי לכחול לבן יהיה וטו על כל חקיקה והחלטת ממשלה. אחרי כן פמפמו לנו שכחול-לבן תמנע ותעצור כל הליך מדיני שלא ייראה לה. לא ראיתי עד כה שמפלגה זו השתמשה ביכולת הווטו שלה.


צילמה: גאיה קסנטיני-דקל

בכביש 77 בצפון לא שמעו, כנראה, שיש לנו ממשלה חדשה. שלט הבחירות עדיין מוצב ליד הכביש.
במקביל, נכנס ישראל כ"ץ (ליכוד) לתפקיד שר האוצר. אינני יודע מה יהיה, אבל הוא היה שר התחבורה ובימיו לא חייבו קורקינטים חשמליים ואופניים חשמליים לקבוע מספר על הרכב. חשמלונים אלה גרמו לתאונות קשות, כולל הריגת הולכי רגל. כתבתי על כך בבלוג הזה, כאשר השר עזב את תפקידו ופתאום יש מספרים לחשמלונים.
העתון היחיד שמפרסם מדי יום את מספר הנפגעים (ורק את המספר של אלה שמגיעים לבית חולים איכילוב) הוא גלובס.

הולך ופוחת הדור

אמרו לי, שמשמעות הכותרת היא שהרמה של הציבור יורדת. טוב, הפוליטיקה היום מאשרת זאת. אני עומד לכתוב על שני מכרים, שעזבו אותנו בזמן האחרון ולדעתי, היו חשובים שניהם ומותם תרם לפחיתת הדור.  
הראשון, האדריכל צבי לישר. אשתי, חנה ז"ל, למדה עם צבי לישר בתיכון עירוני ה' בתל אביב. למד איתם גם יהונתן גולני. שניהם הפכו להיות אדריכלים, ואני שמעתי את סיפורו של צבי מפי חנה ז"ל: היה בחור צעיר והלך על שפת הים. ראה בחורה צעירה שמצאה חן בעיניו, יושבת עם אמה. "היא תהיה אשתי" – סיפר לימים לחבריו. ניגש אל האם וביקש להכיר את בתה, ולאחר מכן באמת התחתנו.
צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…

צבי לישר תכנן את דוכני הפיס

צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…
"זה לא היה על שפת הים, אלא בבריכת גורדון. אני ילידת ארצות הברית והתגוררתי בארץ אצל דודים שלי. דודתי הייתה אתי על שפת הבריכה. היתה שם בבריכה רופאה, עדה שמה הפרטי, והיא דיברה עם דודתי. בפולנית, דרך אגב. צביקה אמר לרופאה, שהוא רוצה להכיר אותי. היא נעמדה מולו עם הידיים על המותניים והסתכלה אם הוא ראוי. עשתה לו סקירה ושמעה פרטים על הכשרתו המקצועית, על כך שהיה אדריכל עצמאי והיה לו משרד ללא לקוחות וכו'. כשהחליטה שזה אפשרי, אמרה לדודה שלי. ואני לא ידעתי כלום. הייתי בבריכה.
"נראיתי צעירה והוא חשב שאני בת 16, אבל כששמע שגמרתי אוניברסיטה בארה"ב, הבין שאני כבר קצת יותר. האמת – הייתי בת 20.
"אז התחלנו לדבר זה היה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. והוא סיפר לי שעליו לצאת למילואים, לסיורים בסיני. משם כתב לי מכתב יפהפה עם תיאור נהדר של נופי סיני.  
היחסים נמשכו ואחרי פחות משנה, ב13 ביוני 1968 , התחתנו והיו מאושרים ביחד עד פטירתו".
צבי לישר הגביה את כיכר דיזנגוף בתל אביב והוריד את התנועה אל הכביש מתחת לכיכר. 40 שנה הייתה הכיכר מוגבהת. במשרדו תכנן פרוייקטים ציבוריים רבים. כך תכנן את ביתני מפעל הפיס האדומים, הפרוסים עד היום בכל הארץ.  
באותו שבוע נפטר גם העתונאי אורי אלוני, המוכר בציבור כמי שיסד את שבועון הבידור "להיטון", אבל עסק במקצועות עתונאיים רבים ופגשתיו בצמתים אחדים.  
מצאתי, כי לאחר שהשתחרר מצה"ל התקבל ככתב ב"העולם הזה", שם סיקר במשך חמש שנים את תחום המשטרה ובתי המשפט. אני הכרתיו כשעבר לסקר את התחומים הללו בסוכנות החדשות "עתים", שבה הייתי כתב ותיק. הבחור הביא אתו את הנסיון מהעולם הזה, לעומתנו שהיינו "מרובעים" וסיקרנו את הגלוי בתחום המשטרה, בתי המשפט ומסיבות עתונאים.  
אורי יצא לשוק וראה את הרוכלים מוכרים ירקות ושוקלים אותם במשקלי המאזניים, כשצד אחד קשור בגומיה. כך רימו את הקונים לגבי משקל הירקות והפירות. הידיעה לא התאימה לאופי של "עתים".
את חותמו השאיר כשהקים (עם דוד פז) את "להיטון" בסוף שנות הששים. זמרים ישראלים לא זכו לסיקור בעיתונות הכתובה, משום שמדובר ב"שטויות".  אך הקהל אהב את העתון.  
אז צולם בישראל הסרט "עושי הלהיטים" עם קירק דוגלאס וזה היה הסרט הזר הראשון שצולם בישראל. לפני שקבע את השם, פנה אלוני לאהוד מנור ולרבקה מיכאלי ומבלי לדעת אחד מהשנייה – הציעו שניהם את השם 'להיטון', על בסיס המילה להיט, שהמציאה רבקה מיכאלי.
 אלוני עשה דברים רבים בעתונות ולאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרף לגלי צה"ל, שם הגה, ושידר את תוכנית "גלגלי צה"ל", על מצב התנועה בגוש דן. זו הייתה תוכנית-האם, שהולידה אחר כך את "גלגלי צהל" וממנה נולד גלגל"ץ. אורי אלוני כבר לא היה שם.  

הסכם של אמת או שקר?
בפרלמנט שנערך בבית פרטי, עלה, כמובן, ההסכם של בני גנץ עם בנימין נתניהו. כאשר השתרר קצת שקט, אמר השתקן שבחבורה: "חלק מהציבור מסתובב עם הרגשה קשה. קשה לי להבין מדוע אדם עם נסיון כזה, שהיה רמטכ"ל, כלומר אינו טיפש, עושה מהלך כזה". 
ליד השולחן מבקרים קשות את התנהלותו של בני גנץ.  
השתקן: "לבקר זה קל. להבין – יותר קשה".
 מישהי הוסיפה: "אתה חכם! כשהבעל בוגד, מאשימים את המאהבת"…
נשארנו עם השאלה: שקר אין (יש) לו רגליים?

חדשות מדור הקלנועית

אני רוכב על קלנועית מזה שנים אחדות ועכשיו חיפשתי באינטרנט ומצאתי שהסופר אמנון שמוש (ספרו האלמותי "מישל עזרא ספרא ובניו" פורסם ב-2012 והפך לסידרת טלויזיה). הוא כתב על הקלנועית והדברים פורסמו באתר "בא במייל" בנובמבר 2011. למי שלא קרא – עכשיו הזמן.

דור הקלנועית יודע היטב מה זה בוק. ספרים ליוו אותו כל חייו. יודע גם מה זה ילען אבוק. אבל מה זה, לעזאזל, פייס בוק?
דור הקלנועית שר כל חייו "למָך ולזקן אנו פה חומת מגן". אין לו מושג מה זה מך. ומה מחבר את המך לזקן. אם מישהו מכם יודע, שיגיד בקול רם. השמיעה כבר לא משהו.
דור הקלנועית יודע להבדיל בין זגג לבין גגן – מתקן גגות. אבל מי זאת ליידי גגה? מה היא מתקנת?
דור הקלנועית עבד בכל עבודה פיסית בשדה, בבניין ובמרעה. תאילנדים ראה בנעוריו רק בקולנוע. סינים היו רק שניים. בכינור גדול.
דור הקלנועית אהב קולנוע. ראה אינספור סרטים. לא מבין מה הקשר בין סרט לפופקורן. התירגום היה תמיד של ירושלים סגל, תל אביב.
דור הקלנועית נסע בסוסיתא, הפליג לאמריקה באוניה וכשחזר סיפר בהתפעלות שלכל משפחה יש שם … שתי מכוניות. שתיים! ולקלנועית שלהם הם קוראים גולף-קארט. דור הקלנועית זוכר את בן-גוריון עומד על הראש. עומד על שלו וכשפולה אומרת – שוכב לישון. ואוי למי שמנסה להעיר אותו.
דור הקלנועית קרא לשרב חמסין, לשרברב אינסטלטור, למונית טקסי, לרווחה סעד, ולאייבי נתן עושה שלום. היום – במרומיו.
דור הקלנועית ידע לחלום וללחום. לֶחֶם וחֶלֶם. ידע להוציא לחם מן הארץ ולעשות את הארץ חלם. את כולנו הפך מחכמים לחסכמים. חסכמי חלם!
דור הקלנועית ממשיך להאמין בויטמין ובמין. לא זוכר בדיוק מדוע ולמה ואיך, אבל עובדה: בכל שנה–שנתיים יש נין. איזה כיף!
דור הקלנועית חולם עדיין על הגלידה בבר האמריקאי באלנבי, על המערבונים בגן רינה ועל זאת עם הצמותיים, הקוקו והסרפן. מה היה שמה??! רינה או נירה או נורית? אה, כן, זרובבלה.
דור הקלנועית נקרא בנעוריו דור הפלמ"ח. אח"כ דור האספרסו. מאוחר יותר דור הגלולה. דור דור ודור-שׂב.
דור הקלנועית מסתכל בחמלה על נעים ההליכון שבא מולו על המדרכה. בלי הליכון לא קל להגיע לקל-נועית. חבל שהקלנועית אינה יכולה להגיע לכל מקום.
דור הקלנועית פותח כל בוקר את העיתון לראות את מודעות האבל. אם שמו לא מופיע, הוא יודע שהוא חי. כיף חיים.  
דור הקלנועית אוהב להשתמש בסלנג המתחדש. לא תמיד במקום הנכון. תמיד עם חיוך מנצח. אין דבר. יש ישראל היום. חינמון. המצאה חבל על הזמן.
דור הקלנועית כבר לא ליד ההגה. ויתר בלי להוציא הגה. אפילו בקלנועית אין הגה. אבל העיקר שהיא נוסעת והוא מחייך. נשאר לו ההיגיון. הגה קטן.

דור הקלנועית שאיבד את הראייה דוהר על המדרכות. הוא לא ידרוס לעולם, אלא את מי שראוי לדריסה. ראו הוזהרתם!
דור הקלנועית והקלנועית שלו צמחו בקיבוץ. חלוצים לפני המחנה. את הקלנועית, הקיבוץ יוריש לכל זקני ישראל באשר הם שם. תחזקנה ידי כל האוחזים בקלנועית.
דור הקלנועית הבא ייסע על מסלולים שייבנו במקביל למדרכות ולכבישים. לאורך המסלולים הללו ייבנו קיוסקים בהם ימכרו גזוז, לבניה, אסקימו לימון, אסימונים ומכשירי שמיעה. חנויות הספרים המודפסים על נייר יעברו גם הם אל מסלול הקלנועיות. עַם הספר מזדקן. בּוּק כבר אמרנו?!
גמרנו.

משפריץ חיוכים
שמעתי שיחה בסופרמרקט:
הצעיר לקשיש: ראיתי שנותנים לך כבוד. מתייחסים אליך יפה. למה, בעצם?
הקשיש: נכון. אני משפריץ חיוכים…
הצעיר: אז אתה בטח מזייף…
הקשיש: לא! פשוט יש לי מצב רוח טוב.

הדור שבסיכון (ראו רשימה)
גדעון נוח שלח אלי רשימת אנשים בצמרת, שנמצאים כבר בגיל של קבוצת סיכון. לדוגמא, נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא צעיר בן 80.
מעניין אם הם בהסגר…

השכונה שלי ברמת יצחק

אני אוהב לקרוא עתונים. אחרי למעלה מארבעים שנה בעתונות המודפסת, לא נשאר לי אלא לקרוא עתונים (וגם לראות חדשות באינטרנט ובטלוויזיה). וכך, בערב יום העצמאות, במוסף החג של ידיעות אחרונות (27.4.20209 מצאתי כתבה שעניינה אותי. הנושא: מרים ברקת (אשתו של תא"ל שייקה ברקת, שהתפרסם כסוכן של חברת תיסנקרופ) מחזיקה בשיר שכתב ביאליק לאבי סבה, ואני זוכר אותה כמיקי אוארבך בת כתתי בתיכון אהל שם ברמת גן.

הכתבה עסקה בשיר של ביאליק, שנתן המשורר לסבא-רבא של מיקי, יצחק לייב גולדברג. בכתבה נאמר שהוא "היה נדבן יהודי, שתמך רבות במפעל הציוני ובבנין הארץ ותרם מכספו להתיישבות"…

בחוברת המחזור של בית הספר איתרתי את הטלפון של מיקי ברקת ושאלתי מה שעניין אותי: האם על שמו של יצחק גולדברג נקרא המקום "רמת יצחק". משכונת עובדים זו באתי ללמוד באהל שם, בעוד היא באה מתל בנימין, השכונה של עשירי רמת גן. מסתבר שגם את אדמות תל בנימין תרם הסבא-רבא.

אז באותה שיחת טלפון היא השיבה לי שאיננה יודעת על רמת יצחק, אבל לסבא היו פרדסים אחרים, במקום שהיום נמצאת בו בורסת היהלומים. ידעתי שרמת יצחק נקראה על שם יצחק, שהיה בעל פרדסים ומכר אותם לבניית בתים. אינני יודע אם יצחק גולדברג היה בעל הקרקע או היה זה יצחק אחר, שממנו הורי ז"ל קנו את המגרש שלהם.

שנים רבות ביליתי ברמת יצחק, מגיל שלוש. כשהלכתי לגן הילדים ברחוב עציון, היה דב רוסיאנסקי חבר טוב. לימים, הוא נעלם מעיני. אני הלכתי לבית הספר "העליות". כשהגעתי לתיכון אהל שם, גיליתי את דב רוסיאנסקי, שלמד בעממי "המרכז" ברמת גן.

אביו של דב היה יו"ר ועד השכונה ובניירות של אבי ז"ל מצאתי, שהמקום נקרא במשך זמן מה "רמת גן ב'". אחר כך נהייה חלק מרמת גן העיר.

הצריף – מראה מחצר ביתי. אני מצולם למרגלות העץ.

לאחר שנים פגשתי צעירה, שהתגוררה בקרית בורוכוב. אמרתי לה: "את יודעת שזה חלק מרמת יצחק?" הסתכלה בי בתמיהה והשיבה: "לא שמעתי את השם הזה"…

כך חולפת תהילת עולם.

אין תקווה
נוכח הדיווחים האינסופיים על מגיפת הקורונה והאיומים מעוררי הפאניקה בציבור, נזכרתי באמרה של אמי ז"ל: "אם אין תקווה – אין חיים".