לקחת טרולי, לא מזוודה

לא לשכוח לקשור צעיף

לא לשכוח לקשור צעיף

פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה היתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על ידי בעליהן העייפים. זאת היתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי לדרום קוריאה, בהזמנה של חברת יונדאי שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי – מעריב. מכיוון שהיתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בדרום קוריאה פגשתי את צבי לביא, כתב ותיק מאד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. קבלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי היתה רבה אז, אבל קצרת מועד.
במסגרת סיור העתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי הנופש בקצה הדרומי של דרום קוריאה. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית.
בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב – מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם?
מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"…
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס – לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מנסיון.
מחירו של פרסום סמוי
בעבודתי רבת השנים בעתונות למדתי להבחין בין דיעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?

מי שרוצה שהבלוג יעקוב אחריו, ירשום את המייל שלו במשבצת למעלה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יענקלה  On 6 בנובמבר 2016 at 22:18

    הבלוג על הטרולי נחמד מאד.
    קל וחומר שאני מסכים עמך בענין ההבדל בין אמת בפרסום והולכת הקוראים שולל על ידי הצגת פרסום כידיעה עיתונאית.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: