סוס אחד רק לאנשים חכמים

כאשר יוצא ספר חדש של דויד גרוסמן, אני ממהר לקנות אותו. כך עשיתי כאשר הופיע "סוס אחד נכנס לְבָּר". השם בעצמו מעורר סקרנות.
קראתי את הספר והתאכזבתי. מכיוון שיש לי הערכה רבה לסופר, הנחתי שאני, בחפזוני, איבדתי את המשמעות. קראתי שנית והאכזבה בוטלה. דויד גרוסמן יודע את מלאכת הכתיבה ואני התרגשתי. כנראה זקוק הייתי ליותר מקריאת הסיפור כדי לקלוט את משחק הדמויות ועומקן.
הספר עוסק באישיותו של הליצן העצוב דבל'ה  גרינשטיין. גרוסמן מקנה לו חיים ויוצר משמעות ליחסים בין הסטנדאפיסט הכושל ובין שופט בדימוס ובין אשה קטנה, כמעט גמדה, פיץ.
לא, אף אחד מהם איננו סוס. זאת רק התחלת בדיחה, שמספר נהג צבאי לנער, פליט גדנ"ע, והמשך אין לה. כמו פרטים אחרים בספר, שמגלים רמזים ומעוררים עניין, אך משאירים לי ולנו הרבה מקום לחשוב.
הסיפור, לכאורה, פשוט: סטנדאפיסט חולה, בן 57, מתקשר אל מי שהיה חברו בתקופת הלימודים ודרכיהם נפרדו לפני שנים הרבה, ומזמין אותו לבוא למופע שלו בבָּר קטן בנתניה. החבר, כיום שופט בדימוס, שופט שהודח מתפקידו, נענה באי רצון לבקשה. בתוך המועדון, בעת המופע, נעות תגובותיו החל מרצון להימלט מהמקום ועד נכונות להושיט יד ולתמוך בחברו מן העבר. האשה הקטנה, פיץ, מתגלה כמי שהכירה את הסטנדאפיסט, דבל'ה, כשהיה ילד מוכה בשכונה. ילד, שאביו היכהו בחגורה בבית  וילדים היכוהו ברחוב. כדי להימלט מן המכות, התחיל ללכת על הידיים. במצב משונה זה, לא קיבל מכות מהילדים עד שאביו גילה את התופעה והיכהו שבעתיים. האשה, שנקלעה לבר במקרה, היתה ילדה קטנה בשכונה ודבל'ה כלל לא זכר אותה. בילדותם, רצתה ליצור איתו קשר. קשר שלא נענה. בבָּר, בלילה, היא המשתתפת, המרחמת, האיכפתית.
תוך כדי המופע, כאשר דבל'ה מנסה לשעשע את הקהל הגס וקצר הרוח, הוא נחשף ומעלה סיפורים מן העבר, כולל אירועים שהיו בינו ובין הנער שנהיה לשופט. כאן התברר לי, שהסיפור של סוס אחד נכנס לבָּר, אינו פשוט ודל כפי שנראה במבט הראשון.
דויד גרוסמן הציג שלשה קודקודים למשולש: ילד מוכה, שאביו עלה לפני השואה וכל משפחתו נספתה; אמו, ניצולת שואה, שכנראה היתה מעורערת בנפשה ובנה הקטן קיבל את התפקיד לשמור עליה; השופט, שהיה חבר ונמלט בעת צרה; וכאמור, הילדה הרחומה.
העלילה מתרחשת בבָּר קטן ודחוס בנתניה והיא שזורה המון בדיחות של הליצן העלוב. דויד גרוסמן יוצר פה את אחד המִשלבים המוזרים: בדיחות אינטליגנטיות, שאינן מעוררות תגובה אצל הקהל. הליצן מבין ובקלילות רבה עובר לגסויות, שעליהן האנשים מגיבים. אבל האיש העצוב אינו מצליח לעצור את זליגת הקהל החוצה. רק מעטים נשארים. האם גרוסמן רומז, שרק מיעוט בציבור הישראלי מוכן לחשוב ולהבין נושאים שטעונים מחשבה? האם הרוב הוא גס ואטום וקולט רק גסויות נמוכות?
כאשר שוחחנו על הספר, הצהרתי שמימי לא ביקרתי בתוכנית סטנדאפ. ביקשתי, שירים את ידו מי שהיה במופע כזה. איש לא הרים את היד. אולי התביישו?… בשל כך, אני יכול להעיר שבדמות השופט, גרוסמן מציג אותנו – אלה, שקוראים את ספריו ואינם הקהל של בדיחות גסות (ובסוגריים – של תעמולת בחירות זולה). ציבור של אנשים אינטליגנטיים ומשכילים.
גרוסמן בחר את השופט לתפקיד של הגיבור מספר שתיים לא רק משום שהליצן דבל'ה חיפש מישהו שיביע דיעה על המופע שלו, אלא משום שיש בארץ גם ציבור ביקורתי, מסתכל, חושב ומסיק מסקנות משמעותיות יותר. קהל ששופט.
הקוטב השלישי היא האשה הקטנה. אשה איכפתית. צלע חשובה בעולם מנוכר. שלוש דמויות שמקבלות אופי ומשמעות בספר החדש הזה.

חג האוברדרפט
יום פרסום דו"ח העוני הוא המועד שאמצעי התקשורת שמחים "לגלות" שכל עם ישראל "חי על האוברדרפט. לפני ארבע שנים כתבתי בבלוג הזה, שמשיכת יתר – הלוואה מקוללת, והאמונה ש"חיים על האוברפט" היא אמונת שווא. כדאי לשוב ולקרוא.