נוסטלגיה וזכרונות על מורה

מייל הגיע אלי ובו הזמנה, שמתכנסים בוגרי כתה ח1 במחזור מ"ה בבית ספר בלפור בתל אביב, שנת תשל"ג 1973. "לא להחמיץ! זה קורה רק כל 29 שנה"…  – כתב יוזם המפגש, שהבטיח להקדישו למחנכת הנערצת, שכבר איננה בין החיים. בווילה מרווחת במושב בדרום פגשתי שלושים תלמידים. כמה מהם נספחו לפגישה – הם עזבו את בלפור לפני כתה ח' או למדו בכיתה המקבילה ולא ויתרו על ההזדמנות. חנה_1סיפרתי מעט על מורתם, שממנה נפרדו לפני ארבעים שנה וקצת: "לפני שהגיעה אליכם, היתה ראש הלשכה של קצין רפואה ראשי בצה"ל, ד"ר ברוך פדה. היה זה תפקיד חשוב והרל"שית זכתה להערכה רבה. והיא זכתה לדרגת… סמל ראשון. צה"ל היה שונה. "כשגמרה את השירות הצבאי הציעו לה מלשכת הקרפ"ר, קצין רפואה ראשי, לעבוד בתפקידי שושו במשרד הבטחון. אבל בדיוק התפנתה ברמלה משרה של מורה מחליפה. היא לא היססה וקיבלה את המשרה, שהיתה כרוכה בנסיעה כל יום באוטובוס מתל אביב". "בבית הספר בלפור לימדה זמן קצר יחסית וקיבלה פרוייקט מיוחד, שהיה ניסוי ראשון בארץ – לשלב חירשים בבית ספר רגיל. שמונה היו בפרויקט, למדו בכיתה רגילה עם השלמות קצרות בשיעורים נוספים. כאשר גמרו את ח' וצריך היה להמשיך לתיכון, רצו במערכת החינוך לשלוח אותם ל…תיכון לכבדי שמיעה. המחנכת התקוממה ובמשך כל החופש הגדול התרוצצה והקדישה מאמץ רב לשבץ את התלמידים החירשים בבתי ספר תיכוניים רגילים, כל אחד לפי רמתו וכישוריו. היא הצליחה למנוע את החזרתם לאחור". שמעו התלמידים לשעבר, כיום אנשים בוגרים, והעלו זיכרונות על מורה, "אשר הותירה בנו חותם עמוק, טביעת אצבעה עמוקה יותר מכל מורינו ומורותינו. מורה בעלת ידע נרחב, לב רחב ואנושיות עמוקה, אשר אנו היינו מרכז עולמה". שמע והוסיף אחר: "הייתי חדש בתל אביב, הגענו מן המושב בדרום. המורה הפתיעה אותי ובאה לבקר אצלי בבית. לראות איך התלמיד מסתדר, איך אנחנו במשפחה. אף מורה אחר, אף פעם, לא עשה זאת". היתה לה דרך חשיבה "לא במסגרת", היינו אומרים היום. נזכרו: "כאשר ירד שלג בירושלים, הפתיעה אותנו – 'מחר נוסעים לירושלים, לשלג'. לקחה אותנו לטיולים בתל אביב, לא במסגרת תוכניות בית הספר. עברנו ליד פסל האריה בסמטה פלונית ולא ידענו, שבחלון ליד האריה נוהג לשבת אביה, כי היתה זאת דירת הוריה, שבה נולדה"… ויום אחד הביאה לנו מורה-אורח, שילמד מתימטיקה 'שלומדים בבית ספר תיכון'. הוא בא, לימד שיעור ושניים מעניינים. לא למדתי את המקצוע בתיכון, רק כשלמדתי הנדסה בטכניון נזכרתי שאת השיעור הזה כבר קיבלתי"… אחרת אמרה בקול נמוך: "אני מורה, ואינני מכירה מורים כאלה. אין היום". סיכם מוטי: "היא לימדה, לא רק מתימטיקה, אלא גם ערכים, בשמשה דוגמא אישית. ואם רבים מתלמידיה, בני מחזורים שונים, סוגדים לה ולמורשתה החינוכית – הרי הדבר מעיד על אישיותה הקורנת ועוצמת המסרים שהצליחה לטעת בקרב תלמידיה ותלמידותיה". סיימה שרה : "ארבעים שנה אחר כך, אני ומערכת החינוך מתגעגעים אל חנה דקל ז"ל". חנה דקל (נחמני) נולדה בנובמבר 1939 ונפטרה מסרטן באוגוסט 1979.

דבר החולה
בימים אלה, מנהלי בתי החולים הציבוריים מנהלים קמפיין ומתלוננים שחסרים להם עשרות מיליוני שקלים לניהול המוסדות שלהם. ידידי, המאושפז בבית חולים גדול, אמר לי: "אילו ראית את כמויות האוכל שזורקים כאן כל יום… אני יודע שהחסכון באוכל הזה לא יפתור את הבעיות של בית החולים, אבל הבזבוז הקשה הזה מצביע על שיטת הניהול כולה".

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • שלומית יגור  On 11 בדצמבר 2014 at 19:56

    באמת מרגש. אי אפשר לשכוח.

  • יאיר דקל  On 10 בדצמבר 2014 at 20:27

    יפה ועמנואל, תודה רבה.
    התרגשתי מאד בעת המפגש וגם בכתיבת הדברים.

  • עמנואל פדהצור  On 10 בדצמבר 2014 at 14:03

    דברים הנוגעים ללב.

  • יפה ב"ע  On 10 בדצמבר 2014 at 12:29

    וו..וו..או… איזו כתבה מרגשת על מורה שריגשה את תלמידיה!!!! תודה לך, יאיר!! אכן זכרה של חנה ברוך ומבורך!!

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: