אולמרט, ביבי, ברק – לא לשם שמיים

לראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, יש דירות אחדות. לראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו יש וילה בקיסריה ודירה בירושלים ואהוד ברק מתגורר בדירת 40 מיליון שקל בתל אביב.
הם אינם היחידים בצמרת המדינה, שיש להם בית וילה בקיסריה או דירות במגדלים אלה ואחרים. מפעם לפעם מטרידה אותי השאלה איך הגיעו אישי ציבור לדירות הפאר. יש מי שתפקידו להנפיק תשובות או להציע תירוצים. תשובה אחת קבלנו באחרונה, כאשר פורסמה פרשת ההרצאות (החוקיות!) של ביבי נתניהו למען עמותת הצדקה החרדית לב מלכה. אוסיף מעט מידע על מנגנון הכסף.
תעשיית השנור מבוססת על בעלי ממון, שרוצים שהכל יידעו על תרומתם. העשירים נאספים ל"דינֶרים", שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום/תרומה בני אלפי דולרים ואף עשרות אלפים. ב"דינֶר" כזה מופיעה אישיות מרכזית וגם מצטלמת עם תורם נכבד, שיתלה את התמונה במשרדו. אנחנו, בישראל, נהנים מפירות תעשיה זו, הפורחת בין יהודי ארצות הברית.
הרי זה הסדר פשוט. מארגנים מפגש לטובת אוניברסיטה או בית חולים או מוסד ציבורי רב יוקרה ומזמינים אישיות ישראלית – שר, ראש ממשלה או רמטכ"ל לשעבר – לבוא להרצות. כך, זוכה האישיות בפרסום, המוסד זוכה בתרומה והמארגן זוכה בפרנסה. עסק טוב.
הסביר לי איש המעורה ובקיא: המארגן קובע מראש מה חלק התרומות, שיועבר אל המוסד הציבורי והיתרה – תישאר בידיו לכיסוי ההוצאות וגם לרווח נאה.
המארגן מזמין אולם, דואג לסעודה, לתפאורה, לבידור וגם מבטיח את בואה של האישיות מישראל. הוא טורח שיגיעו תורמים ושהם ישלמו. כך הוא גובה את שכרו. עיסקה פשוטה, שממנה כולם מרוויחים.
אבל איש הציבור, שבא מישראל לסדרת ההרצאות, אינו מוכן להסתפק רק בכרטיס טיסה ולינה במלון מפואר. האורח אומר לאמרגן: 'אתה מרוויח מהעיסקה, גם אני רוצה. אני לא מגיע אליכם לשם שמיים'.
ואז קובעים את גובה השכר ודרך התשלום.
אני, לתומי, חשבתי שמנהיגינו טסים למען הציונות. למען הכלל. אבל, כנראה, שלא.
אחרי שלמדתי את הפרטים העקרוניים הללו, קראתי את הדברים שכתב יואב יצחק באתר שלו בעקבות פרסום ההרצאה של נתניהו משנת 2002 (כאשר לא נשא בשום תפקיד רשמי!): "הקשר בינו לבין אותה עמותה התקיים באמצעות וולטר סוריאנו, מפיק סרטים המקורב לנתניהו. סוריאנו הוא שכינס את האירוע, הוא שהפעילו, הוא שקיבל את הכספים מהעמותה וגם השאיר לעצמו נתח נכבד. ההתחשבנות של נתניהו נערכה מולו; ההתחשבנות של סוריאנו נערכה מול העמותה – שהיא-היא ביקשה/יזמה את אותן הרצאות שנועדו לגיוס כספים".
כמה מרוויח מארגן שנור בארצות בני ברית, אינני יודע. אבל אני יודע, שבארץ השיעור ה"נגזר" מאד גבוה.
בעבר, הייתי חבר ההנהלה של ארגון ציבורי קטן. מזכירת הארגון פנתה לגורמים שונים – ממשלתיים וציבוריים – וקבלה מעט סיוע למימון פעילותו. ביוזמת ההנהלה, פנתה אל גוף מסחרי, שעוסק בהתרמה מקצועית. היא חזרה אלינו עם התנאים: "הם דורשים 50% מן הכסף שיאספו, וגם מחצית מן הכסף שנאסוף בעצמנו"…
לא הסכמנו לתנאים והמשכנו לקיים ארגון ציבורי קטן ועני, אבל קבלנו מושג לאן הולך הכסף שלנו כאשר אנחנו תורמים לאגודות ציבוריות.
כעת, כאשר אני מקבל טלפון מנציגה בעלת קול ערב של ארגון ציבורי, אני יודע שמחצית מכספי מגיעה למתרימים ורק חצי– תרומה לארגון. לכן, כאשר מגיעה אלי מעטפה מארגון צדקה ובה בקשה לתרומה, אני מעריך שאני משלם את החוב של אותו ארגון אם ערך מסע התרמה לא כל כך מוצלח, שהכניס מיליונים לכיסו של המרצה המכובד.
אמריקה, ישראל – סדנא דארעא חד הוא. כאשר אני מטייל בשכונות העושר ורואה את משכנותיהם של אישי ציבור – אני יודע כיצד הוקמו.
תרומות. זה שם העניין…