המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

השר (הלא) ממונה על תאונות דרכים

בימים האחרונים לא ראיתי ידיעה על קשיש שהופל על ידי אופניים על מדרכה בתל אביב ונהרג. מת. אולי לא נהרגו בימים האחרונים. רק נפצעו, וזאת כבר לא ידיעה גדולה והיא כלל לא מתפרסמת. אבל האסונות הללו מתרחשים וניתן להפחית אותם ולהקל בהם.

לא לטעות: זה כלי מסוכן

שר התחבורה מלא המרץ רוצה להיות ראש הליכוד וגם ראש הממשלה. אינני עוסק במשאת נפשו הפוליטית של השר, אלא במפעלותיו התחבורתיים. אני רואה בטלוויזיה שהאיש גוזר סרטים ופותח צמתים ומאפשר לתנועה המקרטעת לזרום. אכן, איש עם יוזמה.
אבל יש תחום, שמרצו אינו ניכר בו. אולי זה לא תחום פופולארי או אולי אי אפשר לקושש בו קולות. מדובר במתן רשיונות לאופניים חשמליים.
אני הולך הרבה ברחובות תל אביב ובחלקם יש מסלול מיוחד לרוכבי אופניים, שנגרע מחלקם של הולכי הרגל. האם זה חוקי? הרוכבים על האופניים החשמליים נוסעים במסלול המיוחד וגם דוהרים על ידו בתחום שנועד, לכאורה, להולכי הרגל. לכאורה.
הולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הרוכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הולכי רגל ממהרים להגיש עזרה לנפגע ואפילו אם היו עדים לתאונה, מה הם יכולים להגיד? ראו איש צעיר עם שיער מתולתל וחולצה חומה. זה מספיק לזיהוי? לא. כלומר הרוכב, שאולי הוא רוצח, נמלט ואיננו. למשטרה, אם תרצה לחקור פציעה בתאונה או הריגה על המדרכה – אין קצה חוט. אין את מי לחפש.

ירד במשקל, אבל לא ידע

אז מה צריך לעשות השר הנמרץ? לקבוע שכל זוג אופניים חשמליים ישאו מספר. שאפשר יהיה לזהות את בעליהם והמשטרה תוכל לאתר אותם.
אם מדובר בתקנה, זה בוודאי עניין של שבוע שבועיים. אם חתימת השר לא מספיקה וצריך חוק – הוא יכול ללחוץ בממשלה ויהיה חוק כזה תוך חודש או חודשיים. וכאשר תהיה חובה לקבוע מספר רישוי לאופניים, זה לא צריך להיות מקור הכנסה. אפשר לקבוע שהמספר אינו עולה כסף או אולי, עשרה שקלים לכיסוי הוצאות. העיקר שיהיה רישום ורישוי!
אני יודע שהרעיון לא חדש. דיברו עליו, כתבו עליו והשר הנמרץ לא שמע, לא עשה.
ישבתי עם ידידי אלי והוא הסתכל עלי בתמיהה – אין מספרים לאופניים…
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את התקנות המסדירות את השימוש באופניים עם מנוע עזר חשמלי. ב- 18 במאי 2016 נכנסו לתוקף תקנות חדשות המגבילות את גיל הרכיבה על אופניים חשמליים ל-16 שנים לפחות. באותו זמן פורסם ב-:YNET "כולם נוסעים כבר מגיל 10. אז למה שהחוק החדש ישנה?"
התקנת מספר על אופניים חשמליים תעזור לגלות אם ילדים/נערים לא רוכבים על כלי הרכב המסוכן הזה בניגוד לחוק. אפשר יהיה גם לגלות אם לאופניים יש בלמים תקינים ואם הצמיגים אינם שחוקים.
בעבר, המשטרה התחילה לאכוף את החוק בתל אביב. במשך שלושה ימים השוטרים עצרו את הרוכבים ברחובות ולמבצע היה פרסום / יחסי ציבור אדיר. מאז, נעלמה המשטרה. רוכבי האופניים נשארו וגם מספר ההרוגים והפצועים לא קטן.

מני מת
מני לויתן היה האיש שאירגן את המחזור שלנו בתיכון "אהל שם" ברמת גן. הוא כינס אותנו למסיבת המחזור לפני כעשור ודאג לאסוף את התלמידים לשעבר לטיולים, מפגשים, חגיגות. לפני כחודשיים הודיע מני שהוא חולה ופורש מעיסוקיו הציבוריים. השבוע נודע שהוא נפטר והלווייתו נערכה.
מאד צר לי עליו. עצוב.
פרסמתי פוסט על מני ב-4 במארס האחרון, לפני כחודשיים בלבד.
https://yairdk.wordpress.com/2017/03/04/מני-לויתן-עשה-מבצע

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

כסף זה דבר יקר ואפשר לחסוך אותו

לספור את הכסף

כשיושבים בפרלמנט של יום ששי ואחרי שתמו נושאי הרכילות, מציע מישהו לדבר על כלכלה. אבל "עניינים כלכליים משעממים", מזדעק קצה השולחן. "דווקא, כסף חשוב מאד", משיב היוזם, שהוא גם יזם. "אתם לא מדברים כל הזמן על כסף? יותר מקטרים מאשר מדברים לעניין. יש לי אפילו כמה דוגמאות משכנעות".
כאן משתתק הזמזום בחבורה. כלכלה זה משעמם, תקציבים, חוקים, וכו'. אבל כסף זה מעניין.
"מצד אחד, בתי קפה מלאים ואנשים אפילו מחכים בתור בחוץ. אחר כך משאירים 4000 ש"ח לשולחן ויותר. אז אתן לכם דוגמא איך אפשר לחסוך קצת – ממשיך האיש שהעלה את הנושא.
"ידיד שלי, מטלפן כל שנה לספקים שלו כדי לעשות קצת 'שופינג' ולעמוד על המקח. כך, למשל, בחודש האחרון הרים טלפון למוקדנית בחברה, שהוא קונה ממנה שירותים. האיש ביקש 50 ש"ח הנחה לחודש. אינני זוכר את הנימוק שלה, שלא יכלה להיענות לבקשתו. אז העקשן שלי ביקש לדבר עם האחראי. הגיעה אליו מוקדנית שניה ושוב דיבר איתה על הנחה. התוצאה (המפתיעה) – היא הסכימה. 'כך עשיתי 600 ש"ח לשנה בחצי שעה של טלפונים. אף פעם אני לא מצליח להרוויח 600 ש"ח בחצי שעה'… הוא סיפר.
"הנסיון הטוב גירה את רצונו – המשיך היזם שלנו – וסיפר כי ידידו, לקוח של הוט, צלצל אל ספק  הטלוויזיה. 'אחי משלם פחות מ-270 ש"ח לחודש ואני 325 ש"ח. אני רוצה לשלם פחות' – הוא אמר למוקדנית. 'אם לא תתנו לי, אעבור ליס'. הנימוק לא הספיק למוקדנית, אז הוא דרש לדבר עם האחראי. הדרישה עזרה והאחראי התקשר. שוב שיחת עמידה על המקח והאיש שלי קבל את המחיר הנמוך של אחיו. אחר כך המוקדנית האחראית בדקה ואמרה לו: 'אבל אתה קיבלת ממיר וציוד חדישים והאחים שלך קבלו ציוד מיושן'. השיחה נמשכה עוד מעט, והיזם סיפר בחיוך: 'בסוף המוקדנית האחראית השאירה לו את ההנחה ו…הוסיפה הנחה של 20 ש"ח לחודש לכל אחד מהאחים שלו. בסך הכל חסך 1,450 ש"ח לשנה".
ליד השולחן בבית הקפה נראו כמה פנים נדהמים. כך, פשוט, אפשר לחסוך? ואז היזם שלנו המשיך ואיתגר את היושבים לידו: "את תלוש הפנסיה אתם פותחים? מסתכלים?"
כמובן שהתשובה הכמעט אחידה היתה: זה משעמם, לא מבינים בזה!
אז האיש של העסקים המשיך בשלו: "טיפש צעיר אחד עשה פנסיה בחברת ביטוח. פעם, בסעודת השבת, ישב עם אחיו שעובד בבנק. איכשהו התגלגלה השיחה והאח שמע על שיעור עמלה גבוה – 6.5% והאיץ באחיו לשאול מדוע כל כך הרבה כסף. האח הצעיר לא היסס לטלפן לחברה כבר בראשית השבוע ושמע את הנימוק: 'אנחנו לוקחים כמה שהחוק מרשה'. באותה שיחה סיים האח הצעיר את הפנסיה באותה חברה. שיחות טלפון לחברות אחרות העלו קרן פנסיה, שהסתפקה בעמלה של פחות משני אחוזים. שווה לטלפן?"
מישהו מיושבי הפרלמנט קרא אל יוזם השיחה: "שמע, זה מעניין. היום אני משלם בעד הקפה. גם שלך". אבל היוזם-היזם לא ויתר: "אתם משלמים משכנתא, ואם לא אתם – ילדיכם. האם אתם יודעים שיש מבחר של סוגי משכנתאות? האנשים סומכים על הייעוץ של פקיד הבנק. אבל לפקיד יש אינטרסים של הבנק ולא של הלקוח. כלומר, הפקידים מייעצים לכם לקחת את המשכנתא הטובה לבנק ולא לכם.
"אז מה עושים? יש יועצי משכנתאות. כלכלנים, שלומדים את הנושא ומייעצים ללקוח הנבוך איך לכלכל את מעשיו. הייעוץ עולה כסף, אבל המשכנתא הרבה הרבה הרבה יותר יקרה".
כאן נעצרה השיחה על עניינים כלכליים משעממים. אבל היוזם ביקש עוד את זכות המלה האחרונה, נאנח ושאל: "אז במה כדאי להשקיע עכשיו?"

תמונת מצב

הכיפות של הגברים הולכות וקטנות. כיסוי הראש של הנשים ("טורבאן") הולך וגדל.

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

נהג האוטובוס אינו מתחשב בנוסעים

זה קרה לי יותר מפעם אחת ובאחרונה, היום, החלטתי להתלונן.
ביום שלישי בשעה 15.30 אוטובוס 55 יצא מתל אביב מתחנת הרבנות לקריית אונו. באחת התחנות הראשונות, אשה דפקה בדלת של האוטובוס, כשהוא היה בקצה התחנה. הנהג נתן גז ונמלט ממנה. כמה תחנות אחר כך, אשה רצה על המדרכה ונפנפה לפני האוטובוס. הנהג היה עדיין עמד בקצה התחנה, ובמקום לפתוח את הדלתות, פשוט נתן גז ונמלט. אולי היה עוד אדם שלישי שניסה לעצור אותו, אך לא ראיתי בבירור. את השתיים האלה הוא השאיר לחכות לאוטובוס הבא. מה איכפת לו?
בהמשך הדרך, בואכה תל השומר, עמד אדם ליד הנהג והם שוחחו. כשהגיע האוטובוס אל הגדר של בית החולים, לא ליד שער, עצר הנהג ופתח את הדלתות. האיש ירד והלך לדרכו.
חשבתי, שאין לנהג רגישות לאנשים, אבל יש לו – רק אם מדובר בחבר שלו.
האם הנהלת קווים תנקוט פעולה נגד הנהג הזה? הוא לא היחיד שמתעלל כך בנוסעיו.
בקצה המסלול הודיע הנהג בקול גדול, שהוא אינו נכנס לגני תקווה "עד מחר בבוקר", כי יש עבודות בכביש. בדלית ברירה הלכתי ברגל וראיתי, שאוטובוסים אחרים מס' 55 של חברת "קווים" נכנסים ויוצאים מגני תקווה.

להתחפש מחוץ לקופסה

אפשר ליצור תחפושת בבית

פורים עוד מעט ומצאתי את עצמי משוחח עם כאלה שעתידים לעטות מסיכה. מה רוצים לעשות? רקדנית, למשל, או שוטר וקצין ויש גם מן הצד השני – אור אזריה. הרבה ילכו אל הפתרון הקל – לחנות תלבושות.
זכרתי, שפעם, בימי קדם, לא היה מבחר תחפושות בחנויות. נדמה לי שלא היו בכלל תחפושות בחנויות. אז, באותם ימים, אמא שלי ניסתה להגות רעיונות – איך יוצרים תחפושת ממה שיש בבית, או מקבלים ממכרים. גם אני, שהייתי תלמיד בית ספר עממי, חשבתי והצעתי. כך, הגעתי לתחפושות של ערבי מצרי (גם תרבוש וגם חליפה שקבלתי כנראה מאבא), לצועניה (שהשמלה הגיעה מגברת אושרוב, בעלת המכולת) ומלכת אסתר, שלא מצאתי את תמונתה.
המסיכה שלבשתי לתחפושות הנשים היתה מסיכת-עיניים בלבד, שלא הסתירה את מלוא הפנים. ובכל זאת, בשתי תחפושות הנשים לא הכירו אותי. לא עלה על דעתו של ילד בבית הספר שהמתחפשת היא ילד…

מני לויתן עשה מבצע

זה סיפור אישי שלי, על התיכון "אהל שם" ברמת גן, שסיימתי את לימודיי בו לפני שנים רבות. סיפור, שראוי לספרו, לא מפני שהוא הסתיים, אלא מפני שקבלתי מייל ממנחם (מני) לויתן, שלמד איתנו בכתה. פעם, בימי קדם.
כמו כל אחד מחברינו, פרש מני לדרכו, נשא לאשה את נעמי (גם היא בת המחזור), הסתובב בחו"ל, בין היתר כנציג אל על בארצות הברית. ופתאום, מתוך הנשיה, הופיעה לפני כמה שנים פניה שלו: "אני רוצה לכנס את כל בוגרי אהל שם ומי שיודע כתובת או טלפון של בוגרים אחרים – שיודיע".  הודענו לו והופתענו.

המורה ספרדי מטפס אל הדגל. צילם מני לויתן

דגל הפיראטים על הגג. צילם מני לויתן

אני זוכר, שאיסוף הכתובות כמעט הסתיים, כל אחד סיפר את סיפורו והחוברת עמדה לפני הדפסה. רק אחרונת התלמידים נעדרה. מני המשיך בחיפוש וגילה שהיא המשיכה להתגורר ברמת גן, סמוך למקום שבו היה בית הספר, ולא החליפה את שם המשפחה. היא אותרה ב…ספר הטלפונים.
מני לא רק "ביקש" טלפונים וכתובות. הוא אירגן בעזרת ישראל קז את האולם והכיבוד לכנס המחזור, הוא יזם עריכת חוברת, שבה הוקדש דף לכל אחד מהבוגרים, הוא אירגן את ההנחיה (ע"י יעקב אחימאיר) וגם את הדברים שנשאו אחרים.
כנס המחזור היה מרגש למרות שלא היה בו דבר מיוחד. רק מפגש של אנשים, שאת רובם לא ראינו שנים רבות. לא הצלחתי להירדם באותו לילה ואחר כך סיפרו לי גם אחרים שהתרגשותם היתה רבה כל כך.
אחרי הכנס, ערכתי בדיקה ומצאתי, שמן המחזור שלנו (כ-75 תלמידים) יצאו  17 דוקטורים וששה פרופסורים. מבוגרי המחזור, רובנו הגדול מאד נשארנו בארץ.
בית הספר שלנו שכן בבית מגורים במרכז רמת גן, מול העיריה. בית, שאחר כך הפך לבית משפט ולבסוף עלה באש. היום שם מגרש חניה… בית הספר עבר לשדרות הילד, בדיוק מול ביתו של מני הצעיר. יום אחד, בשנה האחרונה, החליטו שובבי השמינית, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. המורה לאנגלית, ספרדי, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, מני מיהר הביתה, חזר עם מצלמה והנציח את הדגל.
מני לא הזניח את התפקיד. הוא אסף את המיילים של כל בני המחזור ועדכן אותנו בחדשות שלנו. הוא אירגן מפגש עם מחנך הכתה שלנו לשעבר, הרצאות, טיול משותף, תערוכות, שבהן השתתפו מאנשי המחזור (כמו יואל הראל, לדוגמא), ועוד ועוד …
בשבוע שעבר קבלנו מייל ממני לויתן: " לצערי בשל מחלתי הממושכת כרגע אין באפשרותי להמשיך בפעילות של ריכוז הקבוצה". כאן אני רוצה להודות לו על פעילותו החשובה.

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…