הללו את חלב ודבש  

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בחול המועד פסח מזה 75 שנים. לפני שנתיים, כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. אז השתתפו בפתיחה נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת התרבות, מירי רגב. בה עוד נעסוק היום. באותו אירוע, יענקל'ה רוטבליט שר את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.
השבוע הפתיעו אותנו ומארגני הפסטיבל הביאו את להקת חלב ודבש, והיא ביצעה את הללויה המקורי.  השמיעו את השיר חברי להקת חלב ודבש המקורית, שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר ואליהם הצטרפה לאה לופטין. גלי עטרי, כמובן, לא הופיעה. היא ברוגז עם הלהקה. אבל היא תשיר את הללויה עם עדן בן זקן וגם שֹרת התרבות מירי רגב ומנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי. ח"כ סתיו שפיר דרשה להסיר מהקליפ את החלקים, שבהם משתתפים השרה והמנכ"ל. רגב הגיבה: "סתיו שפיר – את ושכמותך תאכלו את הכובע".

בימים ההם בזמן הזה

אבל לא זה מענייננו היום. אני רוצה לעסוק בפסטיבל השירים לזמר העברי בעין גב, שנערך השנה לכבודו של קובי אושרת, אשר גם הלחין את הללויה.
השיר הזה נדחה ארבע פעמים ולא הושמע בפסטיבלים שונים, שקובי אושרת שלח אותו אליהם. פעם מטעמי קיצור רשימת השירים, פעם מפני ששלומית אהרון לא רצתה לבצע אותו והוא נדחה גם בפסטיבלים הבינלאומיים בצ'ילה וטוקיו. "אולי יד ההשגחה העליונה היתה בכך" – אמר קובי אושרת. השיר נשלח, כידוע, לפסטיבל פורטוגל ושם זכה במקום ראשון.
אני זוכר היטב את הזכיה הזאת, כי הייתי באותו ערב בליסבון עם המשפחה. הילדים, בני 14 ו-12 ביקשו להישאר בלילה בבאר של המלון. אנחנו ביקשנו שירשו לשני הקטנים להישאר על הבאר, כדי לראות בטלוויזיה את שידור התחרות, שהתקיימה בירושלים. בבוקר, בישרו לנו בשמחה שזכינו בתחרות העולמית. בטיולנו בשוק של ליסבון, שמענו את הללויה מהדהד מהדוכנים השונים בשוק מקלטות, שהוכנו לקראת התחרות. היתה לנו הרגשת התעלות.
השבוע, בפסטיבל בעין גב סיפר המלחין, כי בעת החזרה האחרונה לפני הפסטיבל בירושלים ב-1979 הגיעו לאולם במרוצה שתי ילדות ואמרו למלחין-המנצח: "סבתא אמרה, שאם תעלו לבמה ברגל ימין ותגידו שש פעמים את המשפט 'ונוח מצא חן בעיני אלוהים ואדם', תזכו בפרס". כמובן, שקיימנו את ההוראה, סיפר.
המלחין וכותב המלים להללויה, אהוד מנור, היו חברים קרובים וכתבו רבים, מתוך למעלה מאלף השירים שכתב קובי אושרת. את הפסטיבל השבוע הנחה השחקן והבמאי נתן דטנר, שבזמנו הופיע באירוויזיון עם אבי קושניר בשיר הבטלנים, שגם אותו עיבד קובי אושרת.

מקצוע
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.

מודעות פרסומת

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

אליהו הנביא היה כאן?

חג הפסח מתקרב והמוני בית ישראל – שעורכים את הסדר – פותחים את הדלת לאליהו הנביא. נזכרתי, שהייתי פעמים רבות בחיפה, טיילתי בעיר היפהפיה והכרמל הירוק שלה ואפילו במוחרקה הייתי. שם בנו כנסייה לזכרו של אליהו הנביא, שמכאן עלה לשמים. רק במערת אליהו עדיין לא הייתי.
לא קשה להגיע למערת אליהו בצידו הצפוני של הכרמל, ליד רחוב אלנבי, שהיה פעם רחוב מרכזי. מתחנת האוטובוס צריך לעלות אי אלו מדרגות – כשלוש מאות בלבד, ומגיעים קצרי נשימה אל המערה שעל צלע ההר.

כסא אליהו לסנדק, שעל ברכיו בן הברית (ויקיפדיה)

כשמגיעים אל המבנה שעל צלע ההר, עוברים דרך שער לא סגור, חולפים ליד מבנה ריק, ששימש, אולי, למנוחתם של תלמידי חכמים או עולי רגל, ומגיעים אל שני תנורים גדולים, המשמשים לשרוף נרות בעת הילולה. תנור כזה ראיתי אצל רבי ברוך אבו חצירא בנתיבות. הילולות, מסתבר, מתקיימות גם כאן, על הכרמל.
לפני הכניסה למערה שולחן כיבוד עם עוגות ועוגיות ואחר כך מכירות של כיפות, צעיפים וספרי קודש. עוד ספרים יש בתוך המערה ועל הקירות צעיפים – לגברים ולנשים.
אילנה, שביקרה בעבר הרחוק במערה, התפלאה. "כשהייתי כאן בעבר", אמרה, "היתה אווירה של קדושה. היו כאן, בעיקר, ספרדים. ישבו ביחד גברים ונשים והתפללו. מאז שהשתלטו האשכנזים, אני רואה מחיצה עם שלט 'גברים, נשים'".
דעה זו אינה חדשה. מבקר סיפר בשנת 1835 על ביקורו במערה: "ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל אז התפילה הייתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא וגם כתבנו שמינו על הכותל".
כאשר היינו במערה, אילנה נכנסה מאחורי הפרגוד ואני התיישבתי על הספסל לנוח מעמל העליה להר. הסתכלתי על הקירות, עשויי הבטון. ברור לי שבימי אליהו הנביא לא היו כאן קירות. מקובל, שהסתתר כאן כשנמלט מן המלך אחאב ואיזבל אשתו.
עלילותיו של אליהו הנביא רבות מאד. אזכיר רק שהוא עלה בסערה השמימה, כלומר לא מת. לפי המסורת, יחזור כמבשר לקראת בואו של המשיח.
שתי נשים ישבו בצידי הספסל וקראו בספרי קודש. ניגשה אלי אחת מהן ובקול נמוך ובנימוס רב ביקשה שאעבור לצד השני. "כאן עזרת נשים", אמרה. בצד השני היו מעט גברים ואחד מהם, במבטא אמריקני הציע לי, בנימוס רב, להניח תפילין.
אליהו מוזכר פעמים רבות במקרא, בעיקר בספר מלכים. ידידי, אלי זך, מצא בספר מלאכי ג' כ"ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"…
לא אחכה עד אז.

פרס לדוד גרוסמן

פעמים רבות אמרתי שאני מעריך מאד את הסופר דוד גרוסמן. וכאילו להיענות להשערותיי, זכה בפרס בוּקר הבריטי. עכשיו זכה הסופר השמאלי הזה בפרס ישראל. אני גאה בכך. אצטט בדיחה שהוא מזכיר בספרו "סוס אחד נכנס לבר" – מותר לנהג של חבר'ה קדישא לשים שלט: "בדרך לעוד לקוח מרוצה"?

כוחן של הפתקיות הקטנות  

ישבנו, כרגיל, בפרלמנט של יום ששי ועסקנו בעניינים של יום יום. כלומר, פוליטיקה. יוריק התרגז וטען: "אי אפשר בלי הממשלה והכנסת וכל התרגילים שהפוליטיקאים עושים לנו? תראו, למשל, אני"…
כמו תמיד, כשמישהו מתרגז, מפסיקים להתכתש ומוכנים להקשיב. מה יש לו לומר?

       פתקיות: לא קשה להדפיס אותן

"אני גר בעיר שינה בגוש דן. לא בתל אביב המעטירה. ואצלנו אוהבים נהגים להחנות על המדרכה. עומדים בשני גלגלים ולפעמים חוסמים את המעבר גם לעגלות ילדים ואפילו להולכי רגל.
"פעם הלכתי בסמטה ונהג החנה את המכונית על המדרכה ואני הייתי צריך לרדת לכביש. לא רוצה!
"המדרכה נועדה להולכי רגל ואיננה מגרש חניה של הנהגים. אז האיש, בדיוק יצא, וצעקתי עליו 'המדרכה לא שלך ואתה לא יכול לחנות ככה'… בדיוק אישתו יצאה ומשכה אותו לחצר. חצוף אחד".
– טוב, הרי לא את זה רצית לספר.
"אז נכנס לי רעיון לראש. אזרח, כלומר אני, לא חייב להסתפק בתלונות בפרלמנט כאן. אפשר לעשות משהו.
"הלכתי הביתה אל המחשב שלי והדפסתי פתק 'אל תחסום את החניה'. גזרתי את הדף לארבעה עותקים קטנים ויצאתי לרחוב שלנו עם הפתקיות האלה. מי שחסם את המדרכה, קיבל פתק על השמשה. היה אפילו נהג, שפגשתי אותו ברחוב והוא שמע את הסיפור והבטיח לי שלא יחנה יותר על המדרכה. הוא קיים את הבטחתו ועומד בחניה על הכביש.
– הסתפקת בפתקיות?
"קודם כל, אני מוכרח לציין שהפתקיות עזרו ומכוניות עומדות עם שני גלגלים על המדרכה, אבל לא סוגרים את הדרך. לפחות ברחוב שלי. שנית, הרעיון עודד אותי לכתוב מיילים למועצה ולהתריע על תקלות. למשל, כאשר צריך לתקן ברז דולף בגינה הציבורית (חבל על המים). הם מתקנים!
"לא תאמינו, כאשר משאית הזבל נגחה את המדרכה וסילקה ממקומן בלטות של המעבר – הודעתי ומן המועצה באו ותקנו. אנשים הניחו זבל וגזם על המדרכה במקום, שהוקצה למעבר עגלות ילדים ואופניים. מייל למועצה הביא מישהו לצבוע פסים לבנים ומאז – המעבר פתוח".
– כלומר, כל התקלות אצלכם תוקנו?
"לא הכל תוקן, אבל אני למדתי לקח: אזרח יכול להזיז דברים. כדאי לנסות".
נדמה לי, שאחרי הסיפור שלו הקפה היה יותר טעים.

מספר חזק 

פעם, בימי המנדט הבריטי, היו כאן מעט מכוניות והמספרים שלהן הסתכמו בארבע ספרות. אחר כך קמה המדינה והמספרים של המכונית הגיעו לשבע ספרות – שתים-שלוש-שתים. נדמה לי שהיה זה שר התחבורה משה קצב שקבע את סדר הספרות או הוסיף להן את דגל ישראל.
בכל אופן, המספר האופטימלי הזה החזיק מעמד הרבה שנים. והנה, באחרונה, ראיתי שהמכוניות החדשות זכו למספר יותר גדול – שלוש-שתים-שלוש. ביחד שמונה ספרות.
משרד התחבורה שינה את המספר בשקט. נהג מונית, ששאלתי אותו, השיב לי "לא שמתי לב"…
השבוע הלכתי ביפו וראיתי פקח עירוני. "ראית שיש מכוניות עם שמונה ספרות?" – שאלתי. "בוודאי", השיב האיש שאמון על רישום דו"חות חניה.

פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".

 

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

הפייק ניוז של דוד המלך

סיפורו המופלא של דוד הצעיר, שהרג את גוליית הענק באבן הקלע, מוכר לכל. לא רק המלך מוכר, אלא גם שירם של הגשש החיוור,  מים לדוד המלך, שכתב עורך דין, פזמונאי וח"כ עקיבא נוף. היה זה שמעיה קידר, שהיפנה את תשומת לבי לעובדה שיש טוען אחר לכתר: אלחנן בן יערי. הוא הרג את גוליית.יש לכך סימוכין בתנ"ך.

פסל דוד המלך – יצירתו של מיכלאנג'לו

מסתבר שיש ספקות לגבי הסיפור שדוד הצעיר הרג את גוליית הגדול.
שטפן היים, הסופר היהודי-גרמני, מעלה ספקות לגבי דבריו של מלך ישראל והוא עושה זאת בספרו דוח המלך דוד.
בוויקיפדיה קראתי, כי "על פי המתואר בספר שמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין הפלישתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש מישראל לא ניסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד התנדב להילחם בו והצליח להרגו. בכך הוכרעה המלחמה… המחבר המקראי מדווח, כי 'וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד' והוא הרג את גָּלְיָת בעזרת קלע ואבן".
אבל בתנ"ך יש גם סיפור אחר – בספר שמואל ב', פרק כ"א, י"ט. שם הוכה גוליית על ידי מישהו אחר – אלחנן בן יערי. בספר שמואל א' דוד הורג את גוליית בעמק האלה ואילו בספר שמואל ב' אלחנן בן יערי הורג את גוליית במקום בשם גוב. כדי להוסיף לבלבול, מובא סיפור שונה בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה': "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים". כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הנ"ל הרג את אחיו של גוליית, ששמו לַחְמִי.
אז, לומר את האמת, לא ידעתי ששניים הרגו את גוליית. אבל את השיר של הגששים הכרתי היטב. בדקתי את מילות השיר ומצאתי שגוליית כלל אינו מוזכר שם. דוד חשק במים מן הבאר, שבידי הפלישתים, ושלושה גיבורים יצאו והביאו את המים. בדרך, סיפרו סיפורי גבורות.
על כריכת ספרו של שטפן היים, "דוח דוד המלך", כתוב "זהו סיפור על אודות מלך מת ועל אודות היסטוריה חיה.
זהו סיפור על עובדות ועל שקרים ועל האופן, שבו אגדות וסיפורים הופכים לאמת. דוח המלך דוד קיים באמת, אפשר למצוא אותו בתנ"ך."
בספר מציג הסופר היהודי-גרמני המנוח את הסיפור המוכר לנו, כלא-כל-כך-נכון. ואם אתם רוצים, הנה כיצד התנ"ך ראה את ה"פייק ניוז".

מלח הארץ

מלח הארץ, רמת השרון אוסישקין 1
חברת מלח הארץ מבקשת מכל עורכי הדין של חשודים בעבירות כל שהן לא להשתמש בשם שלה כדי להדביק אותו אליהם.
קבלתי את המשפט הזה מגדעון נוח, חובב אינטרנט שמשוטט באתריו.

 

 

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.