הרמב"ם על הזיקנה ועוד דברים שונים

קבלתי ציטוט מדברי רבי משה בן מימון (הרמב"ם): "מניעת הזיקנה היא דבר בלתי אפשרי, אבל מניעת מהירותה ודחייתה זה אפשרי בהחלט".

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

העברתי את האמירה במייל ובעקבות תגובתה של יהודית קנולר בדקתי ומצאתי:
הרמב"ם היה מאמין גדול בחשיבות התזונה. הוא המליץ להקפיד על תזונה נכונה, רחצה, שינה בריאה וטיולים יומיים קלים. אינספור מחקרים הוכיחו את חשיבות העקרונות האלה לחיים בריאים.

צ'רצ'יל אמר
ווינסטון צ'רצ'יל נשאל האם הוא חושש מהזיקנה, ועל כך השיב: "בהתחשב באלטרנטיבה, אז לא". (נפטר בן 91 בינואר 1965)

אל יגבּה לבבך
 חיילת צעירה סיימה באחרונה את קורס השדרים של גלי צה"ל. היא מיהרה להתפאר בפני דודה, עתונאי ותיק על הצלחתה בתפקיד. "זה לא את", צינן את רוחה. "זה המיקרופון שאת מחזיקה ביד. אליו מדברים המרואיינים".
– אבל יש לי כישרון ועברתי את המבדקים ואת הקורס…
– "אם האגו שלך כזה, היו צריכים לסנן אותך במבדקים. אבל כנראה שיש לך גם כשרון".

שיחה באוטובוס
נסעתי באוטובוס ושמעתי קטעי שיחה עם הנהג של אשה מבוגרת, מטופחת וצבועה למשעי. היא ביקשה לשדך לבנו את בתה הבוגרת. אחרי שסיפרה בשבחי הבת, הציגה האשה לנהג את תמונתה בטלפון וביקשה לראות את תמונת הבן. לנהג לא היתה תמונה בטלפונו.
ואז שמעתי את הנהג שואל: ומה מצבה? היא נשואה?
"לא נשואה, אבל היא גרושה פעמיים", השיבה האם. "אבל אני רוצה לראות תמונה שלו, אחרת זה לא יהיה", המשיכה.
הנהג: אה…
אבל אחר כך נמשכה השיחה.

פתק על עץ בתל אביב

פתק על עץ בתל אביב

 

אמירה
– איך קוראים לאשה מבוגרת, שמתלבשת לפי האופנה האחרונה ומתפדרת בכבדות כדי להיראות למטה מגילה?
– אשה מצטערת…

נופים יפים
בבית הקפה ראיתי כמה נופים יפים ביותר. נשים.

בארץ סגי נהור
כאשר אני שומע בטלפון "שיחתך חשובה לנו" – המשמעות היא, שאנחנו מזלזלים בך. והמוסיקה שאני שומע אינה מרגיעה את עצביי.

בשוק הפשפשים ביפו
 סוחר, לתייר שעומד פעור עיניים מול כוננית יפה: "זה משהו משהו. אנטיקה. השבוע הגיע לארץ. בשבוע שעבר יצא מבית החרושת באיטליה".

מה אמר משה קצב

הכל התחיל לפני חודשים די רבים, כאשר הגיע אלי מכתב סחיטה באנגלית. בריון כלשהו עלה על המחשב שלי והודיע לי, שכל הקבצים נסגרו ורק תמורת תשלום של 500 דולר יסירו את ההסגר, ועד אז – כל הקבצים נעולים. בעברית פשוטה: סחיטה.
אני לא אוהב סחטנים ולא מאמין להם. אם אשלם, האם ישחררו ויחזירו לי את הקבצים שבמחשב? אולי יודיעו לי שהם שחררו רק חצי ורוצים עוד כסף? חוץ מזה, הקבצים שלי הינם בעיקרם פרטיים ולא נראה לי שהם שווים את דמי הסחיטה.
פניתי לטכנאיי מחשב והם הסכימו, שצריך לפרמט כדי להוציא את תוכנת הזדון וכל הקבצים עלולים להיפגע. אחד אמר שינסה לשחזר את הקבצים, אחרי פירמוט המחשב. הבטיח והצליח לרוב, כי הרבה מן הקבצים ניצלו אך רבים אחרים, ובהם תמונות, נפגעו או נפגעו קשות ו…נוספו לי המון תמונות שלא שייכות לי וגם לא מעניינות אותי.
%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a7%d7%a6%d7%91-%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%99%d7%93-2

הטיפול במחשב עלה קצת, אבל אני הרגשתי טוב שלא נסחטתי.
את רוב הקבצים שחזרתי בהקדם, אבל נשארו הפחות דחופים – כל מיני תמונות מכל מיני טיולים ותמונות משפחה וגם מסמכים פרטיים שונים. חלקן תקינות וחלקן הלכו לסל המחזור המחשבי. ואמש מצאתי פתאום בין הקבצים המשוחזרים: מכתב של משה קצב. היה זה מכתב, שפורסם בימים שהוא הועמד לדין ומאז, אפילו שכחתי ממנו.
משה קצב קיים באותו מועד מסיבת עתונאים רעשנית ותוקפנית ונזף קשות בעתונאים, שהטילו ספק בחפותו. מראהו של האיש הקוצף, נראה בעיני אמיתי. רק שחקן טוב יצליח לכעוס בכזאת אמת, חשבתי.
מצורף סרטון בן חמש וחצי דקות ובו משה קצב במסיבת עתונאים. מי שמעוניין
בנאומו המלא של משה קצב במסיבת העתונאים .
אז מדוע אני מספר היום על הסחטנים שבמחשב, שפגעו בי לפני חודשים? כי
בימים אלה עוסקת ועדת השיחרורים בבקשתו של משה קצב לשחרור מוקדם ממאסר והוא מודה לפתע בעבירות שעשה במתלוננות. במכתב שמצאתי במסגרת השחזורים שלי השבוע, נתגלה צילום כתב יד שנכתב על נייר מכתבים של משה קצב, כנראה בכתב ידו. לשחזור שלי במחשב, יש משמעות דווקא בימים אלה בעת הדיונים לשחרור מוקדם. מה נאמר באותו מסמך, שגיליתי אתמול במחשבי המשוחזר?

משה קצב בכתב יד:
– החלטתי לצאת למאבק קשה על חפותי, בדרך קשה וכואבת, כדי לשים קץ לרדיפה האכזרית ולנסיונות הסחיטה.
– במשך 20 חודשים סורקים את גופי במסרקות של ברזל
– אינני יכול להודות במעשים שלא עשיתי נעשו, אינני יכול להודות באישומים שאין להם קשר לעובדות.
– אני חוזר ומכריז לא ביצעתי את המעשים המיוחסים לי ומעולם לא פגעתי באשה או באיש.
– אינני יכול להודות אפילו במעשים שנשיאת בית המשפט העליון, הגדירה כמינוריים, ושאין בהם גוון מיני.
הלינץ התקשורתי והרדיפה האכזרית נגדי לא משאירים לי ברירה, אלא לצאת למאבק על חפותי ולדחות את עצת אוהבי ללכת על הסדר הטיעון.

האם דייק בדבריו אלה, שנכתבו ב-18 במארס 2009? מי שקרא את המסמך, התרשם שהכותב היה משוכנע בחפותו, בטוח בעצמו ומאמין שמדובר בעלילה. בית המשפט קבע אחרת.

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

אני מעדיף דברי אמת

לפני ימים אחדים  שמעתי, שאורי אור הרצה על תפקידו כמח"ט צעיר ברמת הגולן, בנפח, במלחמת יום הכיפורים. נזכרתי שאורי אור היה אלוף פיקוד הצפון בצה"ל ואחר כך חבר כנסת מטעם העבודה ופרישתו מן הכנסת היתה מביכה. אור התראיין לדניאל בן סימון, אז כתב דבר והארץ ואחר כך בעצמו חבר כנסת מטעם העבודה. אורי אור דיבר בגנות המרוקאים, "מחפשי הצ'פחות והכבוד" ברגע קריטי בקמפיין הבחירות של אהוד ברק. הדברים פורסמו. פרצה שערוריה והוא נענש על ידי מפלגתו ואחר כך לא נבחר יותר לכנסת. כל זה בגלל כותרת ופרסום בעתון!
נזכרתי גם בבוז'י הרצוג, ששיקר מעל כל במה והכחיש את מגעיו עם ביבי להיכנס לממשלה.  בעצרת זיכרון לרבין, אמר שלא תהיה ממשלת אחדות בראשות ביבי. אשרי המאמין.
ישנו גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, שישב בכלא בגלל עבירות שוחד, חזר לפוליטיקה והנה

אברהם עופר ז

אברהם עופר ז"ל, היה שר השיכון

הוא שר ואיש אינו מכהה בו. אגב, דניאל בן סימון ואריה דרעי היו שכנים בילדותם, דלת מול דלת, במרוקו. זה לא אומר דבר על האירועים בארץ.
בעבר היו אחרים ממפא"י, שהתאבדו בגלל חשדות לעבירות – יעקב לוינסון יו"ר בנק הפועלים, שהוביל אותו לפיתוח מואץ, ושר השיכון, אברהם עופר, בממשלתו של יצחק רבין. הם אנשים שקבלו אחריות.
נזכרתי גם בח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה. ביטן הוא עורך דין, שעשה חיל בעיריית ראשון לציון ושם נחשד בעבירות של טוהר המידות וסמכויותיו קוצצו.  עכשיו הוא רץ מאולפן טלוויזיה לאולפן רדיו ושיקר כשאמר שאיננו הזרוע הארוכה של ראש הממשלה בעניין סגירת תאגיד השידור. אחר כך גם לא האמנתי לו כשדיבר על הסכומים הדרושים לשם סגירת התאגיד והשארת רשות השידור המסואבת.
השתנו הנורמות של חברי כנסת משקרים.
אני מעדיף דוברי אמת.

אימרה
אמר אלי ויזל, חתן פרס נובל: "אל תעמוד מן הצד.
"הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן.
"השתיקה מעודדת את המענה, אף פעם לא את המעונה".

סמי מיכאל – אבל לא יהלום

%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f
ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דיעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים.
התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"… האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "…אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.

לקחת טרולי, לא מזוודה

לא לשכוח לקשור צעיף

לא לשכוח לקשור צעיף

פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה היתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על ידי בעליהן העייפים. זאת היתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי לדרום קוריאה, בהזמנה של חברת יונדאי שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי – מעריב. מכיוון שהיתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בדרום קוריאה פגשתי את צבי לביא, כתב ותיק מאד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. קבלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי היתה רבה אז, אבל קצרת מועד.
במסגרת סיור העתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי הנופש בקצה הדרומי של דרום קוריאה. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית.
בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב – מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם?
מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"…
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס – לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מנסיון.
מחירו של פרסום סמוי
בעבודתי רבת השנים בעתונות למדתי להבחין בין דיעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?

מי שרוצה שהבלוג יעקוב אחריו, ירשום את המייל שלו במשבצת למעלה.

לא אמרו את זה ברצינות

המייל הזה איננו חדש ולא אני כתבתי אותו. אבל הוא  הגיע אלי ושעשע אותי. תהנו.

 מי אמר את המשפט הבא:

וויי,  כמה דואר נכנס היום?
(הכותל)

%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%9c

משה, קרעת אותי
(ים סוף)

כולם יורדים עלי
(מדרגות)

עוד פעם אחת אתה מפוצץ אותי – אני מביא ת'חברים שלי
(חצ'קון)

אם תיפול, תמיד אהיה שם בשבילך
(הרצפה)

כולם לוחצים עליי
(מקלדת)

נראה אותך נוגע בי. אני אפוצץ אותך
(גדר חשמלית)

איזה ראש תפסתי
(הכינה נחמה)

לא יוצא. למה, מה קרה?
(ברל'ה)

וויי, יצא לי משפט קטלני
(פיתגורס)

אתם חייבים להפסיק לדבר לקיר
(אינטרקום)

הפסיקו לגעת בי!
(אייפון)

ממתי בדיוק יש אפרוחים על עצים?
(יונתן הקטן)

אוף… איזה ייבוש!
(הכינרת)

די כבר עם הפוזות!
(מצלמה)

המון מתים עליי בעבודה
(קברן)

בואנה, מכסחים אותי…
(דשא)

מה הם מוצאים בי?
(גוגל)

אני לא צריך גוגל
(בחור נשוי – אשתי יודעת הכל)

הגעתי! סתאאאם…
(החורף בישראל)

ככה אתה זורק אותי?
(כדורסל)

אל תזוז או שאני יורה!
(הגשם הראשון)

אם תדליק אותי, אהרוג אותך!
(סיגריה)

די לחפור!
(אדמה)

אוהבים אותי למרות שאני ארסי
(קולה)

איזה צבועה היא
(חוברת ציור)

הפסיקו לשלוח אלי אנשים!
(עזאזל)

רצה לברך ולא יצא לו…

נסעתי באוטובוס תל אביבי ועל הזכוכית מאחורי הנהג הדביקו את השלט הזה.
לי זה נראה כאילו מישהו טעה ויצא לו "אלוהים אוהב אותך, אידיוט".%d7%a9%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a1

לעומת זאת, בנסיעה אחרת, ישבתי ליד נהג אוטובוס. לפתע עצר את כלי הרכב הכבד שלו, ניגש לדלת עם מצלמה וצילם. ראיתי שעמדה שם מכונית, שנהגה נעמד וסגר נתיב נסיעה. אני מניח מה עשה נהג האוטובוס בתמונה הזאת. כל הכבוד!

טבריה, מה איבדת שם?

לפני זמן לא רב, יצאתי לחופשת כמה ימים בטבריה. זכרתי שהיתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם – הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים. צפת, שבה הייתי לא מכבר, איננה מלכת יופי, אבל טבריה מכוערת ממנה.
ברחובות הראשיים של עיר הכנרת יש חנויות מפוארות, ולצידן חנויות סגורות. הרבה חנויות סגורות. כך, באחד הרחובות הראשיים במרכז העיר, רחוב הבנים, שרובו חנויות שמונצעס לתיירים או אורחים וגם קצת חנויות בגדים. העיריה טרחה ונטעה עצי נוי ולידם שולחנות-בר וספסלי עץ. לא ראיתי אנשים נחים על הספסלים. אולי בעונת התיירות.
%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-2016 %d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%94בהמשך רחוב הבנים יש קניון של חנויות ומעבר מדרגות אל רחוב הגליל הראשי. במעבר מצאתי הרבה לכלוך, שקיות מושלכות, היו שברים משונים במרצפות ומדרגות מלוכלכות ומכוערות.
יש כאן חנויות להשכרה על ימין ועל שמאל וגם חנות עם שלט "להשכרה/למכירה", כאילו אמרו כל הקודם זוכה…
בקניון מסגד נטוש ומוזנח. סגור.
ברחוב הגליל יש עוד חנויות תיירים עם שמות לועזיים, כאילו באנגלית מוכרים יותר. את עיני לכדה חנות בשם Tel-Aviv style. לא דומה לתל אביב שאני מכיר.
הייתי בטבריה פעמים אחדות, מימי בית הספר היסודי, דרך הצבא, טיולים וביקורים. הביקור הראשון שזכור לי, היה בכתה ז' בבית הספר היסודי. לקחו את הכתה באוטובוס עד חמי טבריה. הישנים, כמובן. שני תלמידים שמואל (כיום פרופסור באוניברסיטה של חיפה) ואני (כיום פנסיונר מן העתונות) החלטנו לחזור ברגל. לבדנו. לא הצטרפנו אל האוטובוס של התלמידים. הלכנו בחום השמש עד מרכז העיר, שבו היה גן ציבורי. בו גם מצאנו את הכתה הממתינה לשני ה"אבודים". היו שם גם מורינו, שכמעט קבלו התקף לב על אובדן התלמידים. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם העיר.
בקפיצת הזמן, הגעתי אל טבריה העיר הקומפקטית והסימפטית. הציבו אותי ועוד שני חיילים בשיכון פלוס 200. היום, כמה אנשים לא ידעו על מה אני מדבר כשביקשתי לעלות לשיכון הגבוה הזה, שהיתה בו עמדת תצפית שלנו וממנה הסתכלנו במשקפת על הסוסיתא (שהיתה שלנו) ועל רמת הגולן שמאחוריה. שלושה חודשים הסתכלנו והשתעממנו וירדנו אל העיר להתבדר, או למתוח כבלי טלפון אל משרד קצין העיר, כי הם עלו באש בשריפות עונתיות.  חשבתי להציץ למשרדי קצין העיר, אבל נזכרתי שהפקידות שהיו אז, הינן היום סבתות בנות שמונים…
בביקוריי בעיר, ראיתי בכיכר המרכזית את אנדרטת התותח, שהיתה פעם גדולה. עכשיו, נראתה לי קטנה כשמסביבה בנייני משרדים. עומד עליה תותח הרים צרפתי, נפוליונצ'יק. זה היה כלי הנשק הגדול של מלחמת השחרור והוא עזר להגן על טבריה, עתירת ההיסטוריה. במארס 1957 הייתי שם, עכשיו זאת כיכר לא גדולה, סביבה רחובות ואנשים שוטטו בדרכם אל המשך היום.
בכל זאת, אני זוכר את העיר לטובה, עם ההיסטוריה היהודית רבת השנים, שהביאה אותה להיות אחת מארבעת ערי הקודש. חלקים מחומות העיר עומדים ויש בתים שחורים מאבן בזלת. אחדים מהם יפים מאד והיפה ביותר הוא המלון הסקוטי המשופץ, שהחל את דרכו כבית חולים נוצרי מסיונרי והיום הוא בית המלון היפה ביותר בעיר.
למי שמעוניין: מצגת מעניינת על בית החולים הסקוטי בראשית המאה שעברה.
היה לי נעים לטייל בעיר, שהשמצתי אותה כאן. עוד אשוב אליה, שקברים סביב לה, של רבי עקיבא ולידו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), רבי מאיר בעל הנס. גם קבר רבי חיים אבולעפיה, שהיה רבה של איזמיר, ונקרא על ידי המושל לחדש את הישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. ומי שירצה יגיע אל באר מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר.

מצא את ההבדלים
מה ההבדל בין אדם ופרה? פרה לא מסמיקה.
ולנו יש עדר של טייקונים, שאינם מסמיקים.

המקרה של הטיל הישראלי שלא התפוצץ על כן השיגור

לפני כמה שבועות, התפוצץ טיל אמריקני על כּן השיגור בפלורידה ועליו הלוויין הישראלי "עמוס 6". התקלה התרחשה בעת ניסוי שגרתי. לחלוטין במקרה, ישבתי כעבור ימים אחדים בחברת ידידים בתל אביב. כולם אנשי התעשיה האווירית לשעבר, כולם מבוגרים ובקיאים בנושאי טילים והנושא היה, כמובן, האסון הזה. ביניהם אריה הרצוג, שהיה ראש מינהלת "חומה", היא היחידה במשרד הבטחון, אשר אחראית על פיתוח וייצור אמצעי הגנה אקטיבית מול איום ירי של טילים ורקטות. הפרויקטים מפותחים בחלקם גם בשיתוף תעשיות ביטחוניות אמריקניות. הוא נתן לי במתנה את ספרו האישי, שלא במקרה נקרא "הגנה אקטיבית" ובו מסופרות מקצת מפעולותיו בבטחון ישראל.
בפוסט קצר זה אינני יכול לסקור את כל הפרטים המעניינים מאד שעולים בספר. אתרכז בהבדלים בקבלת החלטות בין הגישה הישראלית והאמריקנית. הבדלי גישה, שבאו לידי ביטוי באותו ניסוי ב-2011.
בערב יום הולדתו השבעים ישב הרצוג בבסיס הצי "פוינט מוגו" בחוף המערבי של ארצות הברית והביט בריכוז רב בסדרת המסכים שמולו. הניסוי ה-18 של מערכת החץ יצא לדרכו הסופית. עשר שעות של ספירה לאחור עומדות להגיע לרגעיהן האחרונים אחרי חודשים על גבי חודשים של הכנות.
הרצוג היה מהנדס אוירונאוטיקה ברפא"ל ואחר כך במפעל "מבת" של התעשיה האוירית ועסק בפיתוח טילים מונחים עד שהיה למנהל המפעל. עד 2011 עמד בראש מנהלת חומה ואותו ניסוי היה אחת הפעולות האחרונות שלו בתפקיד.
%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92-%d7%a1%d7%a4%d7%a8במתחם ה'ישראלי' בבסיס "פוינט מוגו" שכן גם המתחם האמריקני של הפרויקט. בראשו ניצבה ג'ולי, האחראית לפרויקט מטעם סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית. "גם ג'ולי, כמו שאר שותפינו, ניסתה כל העת לוודא שהכל יתנהל לפי החוקים האמריקניים", כתב הרצוג בפרק "הבדלים של תרבות".
"אירועים רבים במהלך הניסוי נבעו מחשש שמא הישראלים יעשו משהו שלא היו צריכים לעשות. היו לא מעט מקרים כאלה וגיא אבירם ואני היינו צריכים לטפל בזריזות בכל אחד מהם ולוודא שהעניינים יחזרו למסלולם הראוי.
"אירועים כאלה התרחשו לרוב בגלל פערים תרבותיים מהותיים ביותר בין האמריקנים לבינינו בכלל ובתרבות העבודה בפרט. אצל האמריקנים הכל מתנהל לפי הספר. אסור לחרוג מהמוסכם ומהכתוב, גם אם יש בעיה של לוח זמנים ואפילו אם המשימה תתפספס, עדיין השמירה על החוקים האמריקניים היא בעדיפות עליונה. לעומת זאת, ישראלי, שנתקל בבעיה – מנסה מיד לפתור אותה בעצמו.
"סיפור אופייני להבדל העקרוני בינינו לבין האמריקנים: בעיצומה של הספירה לאחור, שאורכת שעות ארוכות, יצאתי לארוחה וקבלתי שיחת טלפון מג'ולי. היא אמרה לי שראש סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית, ביקש ממנה לבדוק איתי, האם אני יכול להתחייב שהניסוי יהיה מוצלח, אחרת הוא לא יאשר את ביצועו!
"היינו כבר בספירה לאחור, אבל היינו חייבים לקבל את אישורו לניסוי המבוצע על אדמה אמריקנית. אמרתי לה בלי היסוס: 'אין בעיה. תגידי לו שהניסוי יהיה מוצלח'…
"באותו רגע צריך היה לקבל החלטה מהירה, שהעניינים ימשיכו ויתנהלו כראוי. למזלי, מה שהתחייבתי כלפיו הצליח. אך השאלה של ראש הסוכנות השאירה אותי המום עוד זמן מה", כך סיכם המנהל הישראלי את האירוע האמריקני.
הסיפור הזה בא להמחיש את הבדלי הגישה (והאופי) של הישראלים והאמריקנים ואינו נוגע, כמובן, לטיל שהתפוצץ לפני כמה שבועות בגלל תקלה אמריקנית וללא כל שייכות לישראל.