שתו מים – בסין

קבלתי השבוע סיפורון מביקור של ישראלי בשנחאי ונזכרתי בטייס השלום, אייבי נתן, שעכשיו מלא עשור למותו. נדמה לי שהאיש נשכח.
הוא היה טייס בחיל האוויר הבריטי ואחר כך בחיל האוויר הישראלי. במארס 2005 קיבל ממפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, את "כנפי הזהב", המוענקות לטייסים שחלפו חמישים שנה מיום שקיבלו את כנפי הטייס.
ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף אין כיום זכר לבית הקפה של המפורסתמים, קפה קליפורניה, שהקים כאן וניהל אותו במשך שנים.

המגדל הגבוה ביותר בסין

בשנת 1965 רץ בבחירות לכנסת והתחייב, שיטוס למצרים עם מסר של שלום. הוא לא זכה בבחירות ובתחילת 1966 טס למצרים במטוסו הפרטי, שאותו כינה "שלום 1". במצרים נעצר ואמצעי התקשורת שם (מלבד אחד שלא האמין לו) התעלמו ממנו כליל. לאחר כיממה בפורט סעיד הוא גורש בחזרה במטוסו לישראל. לאחר מכן טס עוד שלוש פעמים למצרים ובשלושתן גורש משם.
בשל טיסותיו הועמד לדין ובית המשפט קנס אותו ב-1,400 לירות או 40 ימי מאסר. אייבי נתן  התעקש להיאסר והיה כלוא  במשך 40 יום.
בשנות השמונים החל במגעים עם אנשי אש"ף, דבר שהביא לחקיקת חוק נגד מפגשים אלו.
ב-1977 לקה נתן בשבץ מוחי כשהיה בארצות הברית ונשאר משותק חלקית עד פטירתו ב-2008.
אז, איך הסיפור הסיני עורר את זכרונו של אייבי נתן (שלא הייתי מאוהדיו, בזמנו)? היתה לו "ספינת השלום" והוא חי מפרסומות. כאשר לא קיבל פרסומת למשקאות מוגזים, החל לשדר בהתמדה ובשעות שונות את הפרסומת "שתו מים"…
אה, והסיפורון מסין?
בביקור במגדל הגבוה ביותר בסין (127 קומות, 632 מטר), יש בדיקה בטחונית בדומה לשדות תעופה. הבודקת הבחינה, שבתיק של הישראלי יש בקבוק מים. אז איך בודקים?
כתב לי האיש: "הופתעתי כשביקשה שאשתה ממנו קצת. לא פחות… הסיבה: לוודא שזה לא נפט או חומר דליק אחר. מעניין".

מנהגי שתיה
אם המייל הזכיר לי את "שתו מים" התברר לי שיש עוד מנהגי שתיה, שאינם למים דווקא. כך, למשל,
הבדואים מציעים קפה שחור לאורחיהם. נוכחתי בכך כשהייתי בסיור בסיני לפני שנים עם שר החקלאות דאז. אחר כך הסבירו לי שהמארח שותה ראשון מכוסו. אולי כדי להראות לאורחים שגם הם יכולים לשתות בלי חשש. אולי סתם נימוס.
ועוד מצאתי, את מקור המנהג להשיק כוסות יין. בימי הביניים האבירים היו מזמינים אבירים אחרים לשתיה והיו משיקים כוסית. מנהג שנשתמר עד היום.
הסיבות: האביר המזמין ביקש להראות שיריבו או ידידו יכול לשתות מן המשקה. כאשר המארח היה משיק כוסית עם האורח, היה מעביר מעט מן היין מכוסו אל כוסו של האורח, כאומר: ראה שאינני מרעיל אותך. אני שותה מן היין הזה.

מודעות פרסומת

ביקור על נושאת מטוסים

הקיץ הוא העונה שבה ישראלים מטיילים. מבקרים בעולם ומגיעים גם לניו יורק.
במנהטן, על ההדסון, ממש במרכז העיר, מוצגים במוזיאון שני כלי משחית, ששירתו את צבא ארצות הברית במלחמת העולם השניה ובמלחמה הקרה. אחד מהם היא האינטרפיד, נושאת המטוסים המאסיבית, יותר גדולה מאניית קרוזים שעליה משייטים היום. על האינטרפיד היו 3000 אנשי צוות (מעניין, כמה אנשים יש בחיל הים שלנו). זה דרש מערכת תקשורת מסועפת בתוך האוניה עצמה ולא הסתפקו בכך, היה להם גם עיתון כדי לעדכן את המלחים במה שקורה בספינה.
כשמטיילים באוניה הענקית, המוצגים והסיפורים מעניינים, ובמיוחד סרט עם פעלולים, שמדגים את הקומה התחתונה ששימשה להאנגר מטוסים ובו הכינו אותם לטיסות קרב. הסיפון שימש כמסלול המראה ונחיתה, וקשה להאמין איך הצליחו להטיס ולנחות ממסלול כה קצר.

האינטרפיד – כיום הספינה היא מוזיאון צף 

"המסבירים על האינטרפיד", אמרו לי אלה שביקרו שם, "הם פנסיונרים, ששירתו עליה בעת המלחמה. במקרה פגשנו את אחד המתנדבים והוא סיפר שהיה על האוניה בין השנים 1945 ו-1946. חישבנו, שהוא צריך להיות בן למעלה מ-90 והוא נראה טוב"…
בזמן ששירת, הספינה הענקית היתה מחוץ לחופי יפן. הוא היה מעורב בהטלתה של פצצת האטום. "זו היתה אופרציה עצומה במהלך המלחמה. מאות כלי משחית ימיים נמצאו לא הרחק מחופי יפן והמלחים יכלו לראות את הפיטריה העצומה".
"ידענו שמשהו גדול עומד לקרות, אבל לא ידענו מה זה יהיה… לאחר ההפצצות (ב-3 וה-6 באוגוסט 1945) היינו צריכים לעזור בניקוי ההריסות, באיזור שמחוץ לאיזור הקרינה. זה היה די מצמרר"… – סיפר.
עוד ידע המדריך לספר כי כשאנשי צוות האינטרפיד מצאו תקלה במטוס, פשוט היו זורקים אותו לים. באירוע אחד נפטרו מ-30 מטוסים בבת אחת. פשוט, לא רצו לסכן אף טיסה מבצעית. גם בצה"ל מנסים לחסוך בחיי אדם, אבך באמצעים אחרים. הסיפור הזה ממש מזכיר את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר.
הצוות הטכני, שמכין את המטוסים, מעמיס עליהם לפני ההמראה את כל התחמושת והנשק. במקרה אחד, איש הצוות הטכני עלה לקוקפיט לבדוק שהמטוס מוכן. פקחי הטיסה חשבו בטעות שהוא הטייס ו…הטיסו אותו.
הוא לא ידע להטיס ובקושי מילא את ההוראות מן הקרקע כשהמטוס היה באוויר. אבל היה קשה ביותר לעזור לו להנחית את המטוס על הנחתת, שהתנודדה מעלה מטה על הגלים הגבוהים. גם טייס מצטיין היה מתקשה להנחית מטוס. אחרי שקיבל הוראות ושתי פעמים לא הצליח לנחות, הורו לו להפעיל את כסא המפלט. המטוס צלל לים. הטעות עלתה במטוס, אבל לא בחיי אדם.
אורי אבנרי – עתונאי יוצא דופן

דוד בן גוריון: קורס קצר בעתונות

אורי אבנרי נפטר סמוך לגיל המופלג של 95. מכריו וידידיו נזכרים ומספרים. אני לא הכרתיו אישית, אבל הערכתי מאד מאד את העתונאי המקורי והייחודי. אחד הפרטים, שאני זוכר ב"קורס לעתונות" שלמדתי ממנו בעקיפין. באחת הכתבות או המאמרים הוא הדגיש: גם אם הקורא רואה מה יש בתמונה, תמיד חייב העורך להצמיד לה כיתוב. אם, למשל, רואה הקורא בתמונה כי בן גוריון עומד על הראש, צריך לכתוב: "בן גוריון עומד על הראש".
זה היה, כנראה, לפני ששים שנה. ממני השיעור לא נשכח. היום אני רואה במגזינים שונים, לעתים, שעורכים לא למדו את השיעור הזה.
אורי אבנרי, כידוע, המציא את הרעיון של מגזין דו-צדדי: שער אחד הוקדש לפוליטיקה (שלמענה נוסד העתון) והשער השני הציג נשים חצי ערומות (והוא נועד להגביר את התפוצה). הרעיון של אורי אבנרי זכה לשבחים יוצאי דופן בעתונות בעולם.
זכור לי, שלהורי היתה חנות ספרים ועתונים. אמי, שעמדה בחנות, סיפרה לי שבא אליה לקוח וביקש את העולם הזה. היא שלפה את העתון מן הדלפק, אבל הלקוח השיב" לא זה. אולי הגליון של שבוע שעבר. אמא ז"ל הפכה את העתון והלקוח אמר "כן, זהו זה".

זקנים לא צריכים לעמוד בתור

רק לאחר יום ההולדת שמונים, נודע לי שזקנים לא צריכים לעמוד בתור בדואר. זה קרה כאשר הגעתי לשלם ואילנה, בת זוגי, אמרה לי שעכשיו, אחרי חגיגת יום ההולדת, אני פטור מתור. צעדתי באון אל הפקידה, חולף על פני האנשים שישבו עם פתקי-מספר. "בני שמונים פטורים מתור?" – שאלתי. "כן" – השיבה.
"אז אני יכול לשלם תשלום בכרטיס אשראי", המשכתי.
"את התשלום הזה – רק במזומן" – אמרה.
אז יצאתי באון מן הדואר בלי לחכות בתור…
בבית, בדקתי ומצאתי  שאנחנו פטורים גם מתורים אחרים במקומות ציבוריים. כך כתוב בחוק שנחקק רק בשנה שעברה ורבים לא יודעים עליו. ביוזמת השרה לשוויון חברתי, תוקן חוק האזרחים הוותיקים בשנה שעברה, וההסבר: לאור המצווה של "והדרת פני זקן, מפני שיבה תקום" (ויקרא י"ט, ל"ב). אבל הזכות לאין-תור לא חלה על תור בכלי רכב ועל תור שנקבע בתיאום מראש וגם בקופות חולים ובבתי חולים.
נ. ב. לכל שאלה ניתן לפנות למשרד לשוויון חברתי בטלפון 8840*.

ימים של קיץ – קטעים  

פרשנות ששמעתי: האם ארצות הברית איננה פועלת במזרח התיכון כמו איראן? הם מפעילים את החיזבאללה וארה"ב מפעילה אותנו.
= = =
מרחפות שמועות שהבחירות בפתח. הוכחה לך עדיין אין, אבל חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.
= = =
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד-אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…

בעכו העתיקה מחפשים חרסים

= = =
הגדרה: פסיכיאטור – רופא מעצבן.
= = =
ארכיאולוג שחרס בידו – הוא מצליחן או כשלון?

= = =
בימים חמים אלה, נשים בלבוש חשוף מוגדרות "נשים פשוטות עור". זה לא אומר שאשה שמנה היא  בעלת משמעות.  יש גם מי שאומר (גברים בעיקר): מה שטוב באופנת הנשים המכוערת – שהיא מתחלפת במהירות.
= = =
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.
= = =
זה לא שביל – מתעקש הסַפָּר שלי. זוהי פסוקת. הבדווים אומרים (ללא כל קשר) "חכם השביל מכל מוביל".
= = =
הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

יום הולדת בלתי שיגרתי

כאשר ילד או ילדה מגיעים ליום הולדת, קל מאד להזמין קוסם או זמרת, להאכיל את הילדים בממתקים ועוגות וההורים המותשים מרגישים שיצאו ידי חובה. אני שמעתי על חגיגת יום הולדת אחרת, בלתי שגרתית, לשתי בנות-דוד, הגדולה, חוגגת את יום הולדתה השמיני ובת דודתה בת שבע וחצי . האחת אמריקנית דוברת עברית והשניה תוצרת הארץ. ההורים, אח ואחות, החליטו לנצל את ההזדמנות למפגש משפחתי ולקחו את הבנות לטיול קצר באוניה ובאופניים ב…הולנד.

בעבר הספינות שימשו למשא, אך כיום הן ספינות טיולים. ביום הן עוגנות בנמלי החוף והטיילים יוצאים באופניים לסיורים בסביבה.

מבט מן הספינה אל אורק

"הגענו לעיר הוּרסט, אכלנו ארוחת ערב, הורדנו את האופניים מהספינה, והתחלנו לנסוע בעיר הציורית הזו", סיפרה לי האם האמריקנית. זה היה טיול של ערב (השמש שוקעת מאד מאוחר). למחרת בבקר יצאו עם האופניים. בספינה יש תאים קטנים למטה ובכל אחד 2-4 מיטות ובכל חדר צוהר עגול, כמו בסרטים. מן החלון נראות הרבה מאד סירות יפות מאד.

שאלתי וסיפרו לי שבקבוצה יש 20 משתתפים – ספרדים, צרפתים, אנגלים, בלגים, ואנחנו אב ובת ישראלים ואם ובת אמריקניות.

בחבורה יש שלוש נשים ספרדיות, שאימצו שלוש בנות שחורות. הילדות חברות מהצופים. יש גם רופאה אונקולוגית מאינברנס בסקוטלנד ליד לוך נס. נשואה ואם לשלושה, שהביאה לטיול את בנה האמצעי. למרות מקצועה, בעצמה חלתה בסרטן שד והפסיקה לעבוד.  ועוד אנשים מעניינים. בעיקר – שונים מן הישראלים.

ביום הראשון יצאו לטיול אופניים של של 20 קילומטר עם הפסקות, רחצה באגם, ביקור בתחנת רוח וארוחת צהריים בפיקניק מאד חווייתי.

המדריך, הולנדי כבן 45 משעשע ויודע דבר. כל יום יצא באופניים בראש החבורה והסבריו מעניינים. הוא סיפר שאביו היה מייצר גבינות במחלבה. אבל בזמן מלחמת העולם השניה, הגרמנים גייסו אותו. הם הכריחו הרבה הולנדים להשתתף במלחמתם. אחרי המלחמה אביו שב הביתה ומצא שאחרים נכנסו למחלבה וגנבו ממנה. כך העסק קרס. עם הסיפור הזה, ביקרו המטיילים במחלבה מקומית וגילו כי אף הולנדי לא עובד בה, רק זרים – פולנים ורומנים. כוח עבודה זול… אולי זה מצביע במשהו על משבר העובדים הזרים באירופה העשירה.

באחד הסיורים, ביקרו רוכבי האופנים בעיר אוּרק. על שפת ימה, המלכה הציבה את פסל הדייג האלמוני – לזכר דייגים שיצאו לים ולא חזרו ממנו. עם שזוכר את נופליו, גם אם לא במערכה.

השיטוט  בנמל של אוּרק ובסמטאות המובילות אל המגדלור היה מעניין, כי העיירה בנוף כפרי מקסים עם המון טורבינות מכל עבר. מה שהיה פעם אי, שינה את אופיו עקב ייבוש הים ובניית הסכרים. היום זה נמל פעיל ביותר, עם ספינות ענק וגם סירות דייגים בכל הגדלים שהיה מרתק לראות אותן בפעולה. "קינחנו בטעימה של הרינג טרי-טרי ונהדר בדוכן בנמל", סיפרו לי.

אורק היא עיר מודרנית, שאדמתה נוצרה מבניית שני הסכרים הגדולים בעולם שנבנו כדי לפתור את בעיית ההצפות ההרסניות מהים הצפוני. הסכרים שינו את פני המדינה – נוספה אדמה והאי הקטן הפך ליבשה גדולה. תושבי אורק הם עשירים, חרוצים, בעלי משפחות גדולות והם דתיים. בביקור ביום ראשון, נראתה העיירה כעיר רפאים. אולם ליד הכנסיה במרכז העיר, לא היה מקום להכניס זוג אופניים בחניון ומהכנסיה נשמעה שירה אדירה. אחר כך אנשים נראו מהלכים ברחובות בלבוש מהודר, כשכל הילדות לובשות לבן. והרוכבים מרכיבים בין ילד לשלושה על אופניהם.

– איך הגיבו הילדות שלכן, כלות הטיול?

– "בהתחלה היה להן קשה, והן הצהירו שביום השני יישארו בספינה". ההורים התלבטו וכבדרך אגב סיפרו לאחת מהעוזרות בצוות הסירה. היא הגיבה בחיוך: "אה, זה היום הראשון, תמיד זה ככה. מחר הן ירצו בבוקר לקפוץ על האופניים". אולם, היום השני היה מאד אתגרי, ואחרי רכיבה וחתירה במשוטים, החליטו ההורים שהן יסעו באוטו במקום לחזור 22 קילומטרים אל הספינה. לפנות ערב הן ביקשו לרכב שוב באופניים והתאכזבו לשמוע שבלי מדריכים אסור להן לנסוע.

חגיגת יום הולדת יקרה, אבל לא שיגרתית.

 

לך אחרי הכסף

אינני זוכר שהרבה אישי ציבור סירבו להופיע בפני ועדת הכנסת. מקרה אחד קרה לא מזמן, כאשר היועמ"ש החליט כי נציגי פרקליטות המדינה, משטרת ישראל ומח"ש, וביניהם מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, לא יתייצבו לדיון בועדת הפנים בעניין ניצב ריטמן, כדי לא לפגוע בחקירות ראש הממשלה. סערה פרצה בכנסת כאשר דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון, הגיעה לכנסת וסירבה ברגע האחרון להעיד בוועדה לחקר האשראי לטייקונים. זה נראה כאילו למישהו יש עניין שהציבור לא יידע מדוע ניתנו הלוואות של מיליארדים מכספי הבנקים לעשירי ישראל ובלי בטחונות מתאימים.
יו"ר הוועדה, ח"כ איתן כבל, אמר כי הישיבה נועדה להגדיר את היחסים בין הרשויות השונות. "כבר זמן רב אנחנו יודעים שיש לא מעט אנשים ברשות המבצעת שהתבלבלו והם אלה שקובעים לרשות המפקחת איך להתנהל – זה לא יקרה".
אינני יודע מה יקרה לפקידה (הבכירה) הסוררת, אבל לי זה הזכיר בדיחה: לקוח הגיע לבנק, התייצב בפני הפקיד והורה לו בלשון גסה – "תן לי כסף, אידיוט". הפקיד נדהם ושאל: "מה? למה?" והאיש חזר על דבריו – "תן לי כסף, אידיוט".
הפקיד זינק משולחנו אל חדרו של מנהל הסניף ואמר: "אינני מוכן לשרת לקוח גס רוח".
"מה שמו ומספר החשבון?" – שאל המנהל. הוא תקתק במחשבו ואז נזף בפקיד: "תן לו כסף, אידיוט".
אולי יש בכך תשובה להתנהגותם של הבנקים בוועדת הכנסת.

ילדה במעבר חציה

ילדה ברחוב, אבל רק תמונה

רכבתי על הקלנועית, חציתי כבישים, ולפתע נקלעה עיני בילדה, שלא ראיתי אותה קודם. היא עמדה ליד מעבר חציה וחייכה אלי. אלי? לא. זאת לא היתה ילדה, אלא תמונה.
מישהו העתיק את תמונתה של הילדה המחייכת והציב אותה ליד עמודים במעברי חציה. לדעתי, נהג שנוסע במהירות, יאט כדי לראות אם הילדה לא קופצת לו מתחת לגלגלים. אם לא ייסע כל כך מהר – השיגה התמונה את מטרתה.
שלישיית גשר הירקון שרה את שירו של חיים חפר: "אל תעברי לבד ילדה ברחוב"… כדאי לקרוא את השיר כולו באתר שירונט.

מלים לא כל כך פשוטות

ראיתי את הסרט הצרפתי "המלים הפשוטות" בקולנוע בתל אביב והוא מצא חן בעיני, למרות שזכה לתגובות בינוניות מן המבקרים. אולי איננו מן הגדולים בסרטים, וגם עלילתו, מסתבר, איננה חדשה. ובכל זאת הוא משעשע, עשוי היטב ובעיני זכה ליחס מיוחד מכיוון שהוא מזכיר לי את המצב בישראל.
גיבורת הסרט, ניילה סאלח (קמליה ג'ורדנה), גדלה בפרברים של פריז, בשכונה שרוב תושביה מהגרים ערבים כמוה. תמיד חלמה להיות עורכת דין והצליחה להתקבל לאוניברסיטה למשפטים המובילה בפריז. היא מאחרת לשיעור  הראשון ונתקלת בפייר מזארד (דניאל אוטיי ), פרופסור חד לשון ופרובוקטיבי שמעליב אותה בגלל מוצאה, המראה המוזנח שלה והאיחור לשיעור. הוא עולב בשפתה, בשמה ובמראה שלה. עלבון גזעני. בעקבות תלונות של סטודנטים אל נשיא האוניברסיטה, נאלץ הפרופסור  לקחת את ניילה וללמד אותה בשיעורים פרטיים את הדיבור, הנימוסים  ותרבות הוויכוח הצרפתית. זאת, על מנת שלא יגורש מן האוניברסיטה. בעקבות ההדרכה האישית, היא זוכה הסטודנטית המרושלת בתחרויות ויכוח ארציות ומגיעה למקום הראשון. הפרופסור, עם זאת, אינו מחזיק עוד בדעתו הגזענית. הוא מלמד את ניילה  על החשיבות של ההופעה ושל הדיבור המרשים, לעומת האמת, שעלולה להיות שונה לחלוטין. ניילה לומדת להציג את המלים והנאום, בלי קשר וחשיבות אם זה נכון ומדוייק.

דניאל אוטיי וקמליה ג'ורדנה – שחקנים מצויינים

בקיצור, פיגמליון. זאת דמות אגדית מן המיתולוגיה היוונית. פּסַל, שהתייאש מנשים, החליט לא לשאת אישה. מדמותה של אפרודיטה מצא פסל יפהפה משנהב של גלתיאה. בשלב מסויים, התעורר הפסל לחיים והוא משל לנבואה שמגשימה את עצמה. ברנרד שאו כתב את המחזה הנודע הזה.
הפרופסור בסרט לימד את הסטודנטית שלו לצאת מן השכונה אל ההשכלה. מכיוון שהסרט עשוי היטב – נהניתי. ובכל זאת, מדוע אני מלביש עליו את המצב בישראל? כאן נכנסים דבריו של הנשיא, ראובן ריבלין, שיש לי הערכה רבה אליו.
באחרונה אמר הנשיא כי  בישראל ארבעה שבטים והעוינות ביניהם גוברת. ישראל מורכבת מדתיים, חילונים, חרדים וערבים – ארבעה שבטים שחיים בפחד וללא שפה משותפת.
אני מרגיש היטב את הכעסים בין המגזרים השונים בארץ, שמגיעים עד כדי פחד מצד אחד ושנאה מצד שני.
בסרט ראיתי בעליל את שנאתו של הפרופסור המורם מעם אל הערביה מן הפרברים. כן, זאת פשוט שנאה. מוכר לי.
בסרט, הוא מתגבר על שנאתו ועל פחדו ומגיע ליחס אנושי חם לסטודנטית.

ספר שני בחינם
עמדתי בחנות ספרים ולקחתי את הספר "הטנק" מאת אסף ענברי. קבלתי עליו המלצה חמה, וידעתי שאם לא אקרא אותו, בפגישת הבוקלאב הבאה לא יהיה לי מה לומר.
אחרי שבחרתי את הספר (98 ש"ח "בלבד"), אמרה לי המוכרת שאני יכול לבחור ספר נוסף. חינם. יש להם מבצע "אחד פלוס אחד". עמדתי תוהה לפני דוכן הספרים ולא ידעתי מה לקחת. ראתה אותי לקוחה אחרת, שגם בידה היה כבר ספר והיא הציעה: מה דעתך, שניקח את שני הספרים במבצע?
קפצתי על המציאה וכל אחד מאיתנו שילם חצי מחיר. היה כדאי.

גן בירושלים שיש בו הרבה

כל אחד מכיר (גם אם לא ביקר) באיצטדיון בלומפילד ביפו. יש בירושלים גם מוזיאון המדע על שם בלומפילד ובהר הצופים ספריית מדעי הרוח ומדעי החברה על שם… בלומפילד. אני לא הגעתי לכל אלה, אלא לגן בלומפילד שנמצא ממש ממש מאחורי מלון המלך דוד והוא אחד משורת גנים באזור, שכוללת את גן הפעמון ועוד. המדריכה, אפרת אסף, הביאה אותנו לגן זה במסגרת סיורינו בירושלים. אתרים יפהפיים, שלא הכרתי.
נכנסנו לגן אל בריכת האריות. ראינו פסלי אריות ניצבים בתוך הבריכה הלא גדולה ועוד חיות וציפורים שונות ובמרכז מזרקה מתיזה מים אל הבריכה, שבה רוחצים ילדים שובבים. מישהו, מלבדנו האורחים, שם לב לחיות המפוסלות? מישהו רואה ליד האריה הגדול את העכבר הקטנטן? נכון, איזופוס כתב משל ואחריו רבים וטובים סיפרו על האריה שכעס על העכבר וכמעט טרף אותו. העכבר בכה על נפשו והאריה ריחם עליו. לימים,  נלכד האריה ברשת והופיע העכבר

מזרקת האריות מרובת פסלים (ויקיפדיה)

את הרשת והקטנטן הציל את הענק. כאן, במזרקה, סיפורם של השניים ומוסר ההשכל של הסיפור הוא שרחמים מביאים בצידם שכר, ואין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו .
כשמטיילים בגינה עם מדריכה, היא מצביעה על שרידי תעלת המים שעברה במקום וכבר לפני מאות שנים העבירה את הנוזל החיוני אל העיר.
מזרקת האריות הוצבה שם ב-1989 כמתנה מטעם ממשלת גרמניה.
עצרנו בטיול במרומי גן בלומפילד כדי להסתכל על חומות העיר העתיקה כשהן זוהרות בשמש של אחר הצהרים וראינו את "ירושלים, הרים סביב לה" (תהלים קכ"ה ב) ואת המגדלים שצמחו עליהם.
לא הרחק משם, במורד הגן, אנו עומדים מול פתחה (הנעול) של מערת קבורה. היא נמצאת, למעשה, בחצר האחורית של מלון המלך דוד. המלון מלכותי. האם גם מערת הקבורה כך? מערת הורדוס? העתונאי דודו דיין ביקר במקום בנובמבר 2009 וכתב: "הדלות של מערת הקברים, הנמצאת לפני, מטילה ספק בשיוך המלכותי שלה". כתב וצדק. "לפנינו תעלומה, שכנראה לא תיפתר לעולם: מי היו הנקברים במערה המפוארת הזאת?"

לא הורדוס קבור כאן

המערה חצובה ובנויה כאחד. מדרגות אבן מוליכות אל פתח מקושת (מלשון קשת) ובצדו אבן גולל עגולה, שבאמצעותה סכרו-סגרו את פי המערה. דלת סורגים מונעת כניסה אל החלל הפנימי, אל החדר המרכזי שממנו, בארבע צלעותיו, חדרי קבורה. בחדר הדרומי נמצאו שני סרקופגים. הקירות היו מצופים בלוחות אבן גיר חלקים המעידים על פאר הקבר ועל עושר הנקברים.
מניחים שהיא מימי הורדוס, כלומר בת כאלפיים שנה. קונרד שיק הידוע נכנס לתוכה לפני כ-150 שנה והיא הייתה ריקה ומרוקנת. שודדי קברים לקחו כל מה שאפשר לקחת. במערות קבורה רבות נחקקו שמות, תארים, קישוטים. כאן לא נמצא אחד מכל אלה. היעדרם הופך מערה זו למערת תעלומה.
= = =
ספר מיותר
הספר "היה היתה" מאת יעל נאמן הגיע לראש טבלת רבי המכר (הוצאת אחוזת בית). ספר שנכתב בצורה לא מעניינת על אשה לא מעניינת. האם כל אדם, שהגיע להישגים מקצועיים, ראוי לספר על קורות חייו?
בקיצור, היה היתה וחבל.

שונא מתנות יחיא 

מי אמר שלתת מתנות – זו מצווה? נדמה לי שהמנהג שאי אפשר לבוא בידיים ריקות, הגיע מיהדות פולניה. לא בטוח, אבל יוצאי ארץ זו אמונים על השיטה. ובכן, מי יעיז להתנגד לקבלת מתנות? אני.

המקור, מסתבר, במשלי ט"ו, כ"ז: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה." ההסבר של תרגום  מצודות: הבוצע בצע (גוזל הון) להרבות לו, ישחית ביתו. אבל השונא מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת. כלומר, תרגום ויקיטקסט קובע, שהבוצע בצע ולוקח את רכוש הזולת בלי רשותו, הוא משחית את ביתו, משפחתו ורכושו. אחרי האיום הזה נאמר שם כי השונא לקבל את רכוש הזולת (גם כמתנות) יחיה חיים טובים.

מתנה – מי צריך את זה?

אינני יודע מה יפסקו היועץ המשפטי ועוזריו בפרשיות של השרים שהם, לכאורה, בוצעי בצע. זה עניין חוקי, לא כל כך מוסרי. אבל היום מתמעטים הסומכים על אלוהים ומקובל הפסוק כי "אין לבוא בידיים ריקות".

ראיתי מתנות מגיעות לשמחה וגם לא לשמחה. רבים נותנים מתנה כדי לצאת ידי חובה. אחרים חושבים שזאת חובה אמיתית, אבל לא כל כך קולעים לצרכיו ורצונו של המקבל. אז מה קורה?

אני יכול לספר על המקרה של שולה, העוזרת. פעם הביאה לנו אגרטל. גדול, כבד, מיותר.

רציתי להעלים אותו, אבל זוגתי אסרה עלי. "שולה תיעלב", אמרה. וכך ישב לו האגרטל בביטחון במרכז הסלון כל עוד שולה עבדה אצלנו. רק אחרי פרישתה, הורשיתי לסלק את המתנה המיותרת.

אני מעיד, שזו לא היתה המתנה היחידה שלא ידעתי מה לעשות בה. אבל להשליך? חס וחלילה!

נכון, יש מקרים – למשל, שמחה משפחתית – שמתנה ראויה וחשובה. אבל כדאי לברר מראש אלו מתנות רצויות. אין לי כללים בעניין זה, אבל דיעה דווקא יש: שונא מתנות יחיה!

אמר לי פעם בן דודי, אורי: "נכון, שונא מתנות יחיה. אבל מי זה היחיא הזה?" חייך ו…המשיך לתת מתנות.

לאחרונה, שוכנעתי לחלוטין, כאשר "שאצי" הכלבה, קיבלה רתמה חדשה, מהולנד. הרתמה הישראלית הוותיקה לא מצאה חן בעיני בעליה והביאו אחת חדישה מחו"ל. הכלבה קיבלה את המתנה ואפילו לא אמרה תודה. שוב שוכנעתי שלא צריך לתת מתנות, כי המתנות נועדו לנותנים. לא למקבלים.

באתר של השף שגב משה (כן, ההוא מהנעליים לראש ממשלת יפן) נאמר "מה שבטוח, אם אתם מתארחים, אי אפשר לבוא בידיים ריקות". אז אני חושב שהוא טועה.

אימרה

אמר איש חכם: "אתה לא יכול לזכות בכל דבר שאתה רוצה…

איפה תשים את זה?'

תפילת יום הולדת

מיליםתרצה אתר, לחןמשה וילנסקי

הן יש לי היום יום הולדת,
בשנה שעברה הוא שכח,
וגם בשנה שלפני שעברה
לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך

השיר המלא: https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1030&wrkid=3217

 

 

המחיר לצרכן

נזקקתי למכנסי התעמלות. מוצר פשוט, חשבתי. מגיע מסין ובוודאי אינו יקר במיוחד.
הלכתי לחנות של המשביר לצרכן בתל אביב ונדהמתי לשמוע, שמחירם של מכנסיים פשוטים 201 ש"ח. אבל המוכרת הנחמדה הציעה לתת לי הנחה של 20%. כלומר, המכנסים יעלו לי "רק" 160 ש"ח.
נראה לי קצת יקר, אז דחיתי את הקניה והגעתי לחנות מוצרי ספורט בקניון אחר. כאן היו, כמובן, מכנסי התעמלות ומחירם הרשום 160 ש"ח. אבל במבצע הם עלו חצי. כלומר, 80 ש"ח. קניתי וחשבתי שגם כך זה קצת יקר.

נערי הישיבה לא רק לומדים. בחצר בית הכנסת יש עמוד כדורסל והם משתמשים בו

במקרה הייתי באותו יום בסופרמרקט ובין הירקות והשימורים מצאתי ערימה של קופסאות מרובעות של מאווררים חשמליים. מוצר מסובך יותר ממכנסיים דקיקים, מסוגל לשלוש מהירויות ומסתובב לכיוונים שונים. כמה זה עולה? 99 ש"ח.
נ. ב. בדקתי במחשב כמה יעלו מכנסים שחורים פשוטים בעליבאבא, סליחה, ב"עלי אקספרס"? כתוב בקטלוג הממוחשב – מ-9 דולר עד 10. כלומר מ-32 עד 40 ש"ח. כולל משלוח. רק צריך לחכות קצת לדואר.
אכן, המחירים מסובכים.
אבל צריך שמיכת פיקה. הקיץ הגיע, לא? אני זקוק למשהו קל. נכנסתי לחנות המשביר לצרכן, חנות גדולה ומפוארת בקניון לב העיר. המוכרות חינניות ומיומנות ואחת הוציאה לי מיד שמיכת פיקה באריזה שקופה. בחר צבע – אמרה ונתנה מבחר של שמיכות קלות.
אני מנוסה ושאלתי תחילה: כמה זה עולה?
– "המחיר 200 ₪ אבל זה יעלה לך 100 ש"ח בלבד"
מצא חן בעיני. לקחתי.
קניתי את השמיכה ביום ששי ובסוף השבוע נתבקשתי להביא עוד אחת. "אין בעיה", אמרתי ודהרתי על הקלנועית אל הקניון הסמוך לבית. גם יש כאן חנות של המשביר ונכנסתי בצעד בוטח לצד הצפוני של החנות. כאן השמיכות, אמרתי למוכרת התורנית ואני מבקש שמיכת פיקה. כן, אמרה. מאה ₪? – שאלתי, כשאני בטוח במחיר. "
– "לא. זה מאתיים"?
– אבל בסוף השבוע זה היה חצי. בקניון שלכם בתל אביב.
– "כן, היה מבצע. עכשיו מאתיים".
בהמשך השבוע הגעתי לקניון דיזנגוף הוותיק בתל אביב. עברתי על פני החנויות המלאות אדם וגיליתי חנות של כלי מיטה. שאלתי, קצת באי אמון: יש לך שמיכות פיקה?
"בוודאי" – אמרה המוכרת והורידה כמה שמיכות מן המתלה.
יש לבנה? "בוודאי. איזה צבע שאתה רוצה".
וכמה זה עולה?
"75 שקלים". בלי הנחה, בלי טובות.

דברי רהב מיותרים

לא הייתי שריונאי והמפלצת הזאת רק הפחידה אותי. בסיור באחרונה ברמת הגולן שמעתי על חטיבה 188 שאותה לא הכרתי. אחרי הסיור למדתי כמה דברים על החטיבה שהצילה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אבל יותר מזה למדתי על מדינת ישראל היום.
כאשר התכנסנו באוטובוס תיירים כדי לעלות מתל אביב אל הצפון הרחוק, לא הכרתי את המסיירים, טייסי חיל האוויר לשעבר, כבני שבעים וכמעט כולם זרזירי מתניים, דקי גזרה, שגם הם לא הכירו את מפלצות הפלדה. כשעלה המדריך, אבירם ברקאי על מדרגות האוטובוס, ראיתי עוד איש דק גיזרה ושב שיער פרוע. כאשר החל לדבר על הגיזרה של רמת הגולן במלחמה, השתנו הדברים.

ארכיאולוג שחרס בידו – הוא מצליחן או כשלון ?


היומיים הראשונים של המלחמה היו היומיים הקשים ביותר של מדינת ישראל. אמר, אוזניי נזקפו והוא הסביר. ההסבר שלו ארך יום סיור שלם, כולל עצירות בנקודות שונות וגילה כיצד הסורים חדרו לרמת הגולן בכוח צבאי של טנקים, שעלה פי ארבעה ויותר על כוחות צה"ל בגזרה. תוך ימים ספורים הגענו למצב, שבכירי צה"ל הורו לחייליהם בגזרה לפנות את רמת הגולן. לרדת לעמק הירדן וטבריה. למזלנו, הפקודה לא בוצעה. צה"ל התגבר.
ובכל זאת, מה עורר את תחושותיי הקשות?
מדינת ישראל צהלה ושמחה אחרי הנצחון האדיר במלחמת ששת הימים. צה"ל הביס אז את צבאות ערב, מדינת ישראל גדלה בשטחה פי כמה וכמה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אמרו בכירי צה"ל: "נגרש את הערבושים האלה… נטאטא אותם". ציטט אבירם ברקאי.
המדריך שלנו, מסתבר, למד את הנושא וחקר את נושא המלחמה הקשה, בדק את תפקידה של חטיבת שריון 188 ומצא שהיא עשתה היסטוריה. החטיבה הצליחה בצבא ונכשלה ביחסי ציבור. לא יודעים היום שזאת החטיבה שהצילה את רמת הגולן ובכך, עזרה לקיים את המדינה.
אבל לא על החטיבה הזאת רציתי לספר, אלא על דברי הרהב והיוהרה, שנשמעו אחרי מלחמת ששת הימים מצמרת המדינה ועד אחרוני הקצינים בצה"ל וגם המוני האזרחים. פורסמו אלבומי תמונות (ערכתי אחד מהם) וכל העולם העריץ אותנו, הקטנים המצליחים.
כולנו אמרנו (אני הייתי חייל בגדה במלחמת ששת הימים) שיש לנו עסק עם "ערבושים". ביומני כרמל של אותה תקופה ראינו חזור וראה את החיילים המצרים הולכים יחפים בסיני וראשיהם מורכנים. היינו בטוחים שהם מוכים ומובסים. אבל אבירם ברקאי, שבדק את העובדות, הביא את הסרטים לאשתו, שהיא רופאה במקצועה. "מה את רואה?" שאל.
"אני רואה אנשים מיובשים. אין להם מים" – השיבה לו.
החוקר שמע והבין. לא אנשים מובסים. הצבא המצרי לא הרגיש מובס. הוא פתח במלחמת ההתשה. הוא נלחם אחר כך במלחמת יום הכיפורים. זה צבא שלא איבד את רוח הלחימה.
ברקאי, ששמע את ההקלטות של הצבא ושל המלחמה, ראה את המסמכים, ראיין אישי ציבור וקצינים בצה"ל ששירתו בחטיבה 188 ולמד את התמונה כולה. הוא למד משהו אחר – לערבים חשוב מאד הכבוד! אנחנו לא הבנו זאת ונפלנו במו"מ איתם. אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לא היה מוכן לעשות שלום עם ישראל לפני שהחזיר את הכבוד האבוד לצבא מצרים, שהובס במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה – שהם חוגגים אותה עד היום – ניהל את מו"מ השלום איתנו.
נזכרתי בפרשה אחרת, שאיננה קשורה ל-188. ראש הממשלה, שמעון פרס, הכריז בקול גדול שאנחנו, הישראלים, נביא פיתוח למזרח התיכון. מישהו נעלב מזה. נשיא מצרים, חוסני מובארק. הוא ראה בזה פגיעה בכבוד. פגיעה שפרס לא חשב עליה כלל.
בעודי באוטובוס חזרתי במחשבותיי אל בכירי צה"ל, שחשבו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שאנחנו יוצאים למסע קל, לחסל את צבאות ערב. חשבו ולמדו בדרך הקשה שאנחנו לא מבינים.
ואז, כשאני שומע את מדריכנו מספר דברים שלמד במחקריו, נזכרתי בדברי רהב ויהירות של בכירי ישראל באחרונה, כאשר פורסם שאנחנו פוצצנו את הכור האטומי בסוריה. באחרונה פגענו בשליחי הצבא האירני בסוריה ולא חסכנו דברי התפארות מיותרים ומזיקים.
הרהרתי גם על דברי היוהרה של שרי ממשלת ישראל, שמבטיחים לחסל את עזה הבעייתית. לפתור במחי יד את האסון בדרום המדינה.
חשבתי לעצמי, שדברי התפארות אינם תוצר של מחשבה ואינם מביאים פתרון. הם מביאים הרגשה טובה לבכירים האומרים אותם ולזוטרים המאמינים להם.