השבעת התותחנים

העתונאי יגאל לב היה מג"ד במילואים בתותחנים. הוא סיפר לנו, חייליו, שבעת מלחמת סיני, אמרו חיילי החי"ר: "אם יש תותחנים, טוב. אם אין תותחנים – נסתער בלי תותחנים". כך הם זילזלו בחיל. במלחמת יום הכיפורים, כבר היינו במילואים ויגאל לב חזר וסיפר, שדעתם של חיילי החי"ר השתנתה: "אם יש תותחנים, נסתער. אם אין תותחנים – נחכה שיבואו. לא מסתערים בלי סיוע".
אני, שהייתי משנה טכני (מ.ט.) במשך שנים רבות בחיל הזה, נזכרתי לפני כשבוע בשיחה, כאשר הגעתי לשבטה, לבסיס ההדרכה של החיל. הנכד, יובל, סיים שלב ראשון בטירונות. הגענו ביום שמשי לבסיס הקרֵחַ, שבו פזורים ביתנים צבאיים ופה ושם קישוט תותחני. ראינו תותחי עבר פזורים בשטח, ביניהם 75 מ"מ בריטיים, ששימשו את צה"ל בעברו וגם תותחי שלל מצריים ממלחמת סיני. פתאום גיליתי את ה"נפוליונצ'יקים" הצרפתיים, שהיו במחנה הסדיר שלנו בג'למה ושימשו אז לאימון קצינים ולא לקרבות ממש.

תותח 155 צה"לי, דוהר, ויקיפדיה

במחנה, כאן, מסדר, שם מסדר וצה"ל הגדול, שחיכה להרבה מאד משפחות של חיילים צעירים. המשפחות ידעו שהנערים ("הילדים של כולנו") מצפים להם, ולא רצו עוד.
מיותר לציין שהחייל הצעיר היה נרגש מאד מאד ולא פחות ממנו – הוריו ואחיו, וגם אני. יובל, שהיה ילד שובב, סיפר לי ערב הגיוס: הייתי בצופים ונהייתי ראש גדוד (ראשג"ד) ואני יודע שהם שינו אותי מאד והכשירו אותי לשרת הצבא. במחנה, חזר ואישר את הדברים.
הרבה מאד שנים לא ראיתי בסיס של תותחנים, ולהודות על האמת – לא כל כך התגעגעתי. הגיעה שעת צהריים, אחרי מסדר ועוד מסדר ועוד קריאה ועוד קריאה, הודיעו ללכת למגרש המסדרים לתצוגת אש. מישהו דאג שהמגרש יהיה רחוק קילומטרים אחדים מן הבניינים בבסיס ואותן עשינו, כמובן, ברגל. סתם הליכה לא קשה ביום קריר, אבל רחוקה.
המגרש היה מלא בני משפחה, החיילים הסתדרו בשלשות, שמענו נאומים וראינו את התותחים יורים וגם כלי נשק חדשים, בהם מטוס קל ללא טייס שנועד לסקור את אזור המטרות. בזמני, היה זה המג"ד יגאל לב שיצא עם החי"ר לראות את המטרות, שנסתרות מעינינו, התותחנים.
בטקס, התותחים ירו, הקהל הגיב. שמעתי את היריות של ה-155 מ"מ וזכרתי שהם נכנסו לצה"ל באמצע השירות שלי. היריות לא הרשימו אותי. הטקס – דווקא כן.

למי יש זכות חתימה

לפני יותר משבוע נכנס דונאלד טראמפ לתפקידו כנשיא ארצות הברית ומיד אץ לחתום על צווים נשיאותיים. ראיתי בטלוויזיה אותו חותם ומיד חיפשתי את החתימה שלו. יש לי הערכה רבה לגרפולוגיה ומעט הערכה לנשיא החדש. אני מחכה לניתוח גרפולוגי אמין של החתימה ואפרסמו.

טראמפ: למי יש זכות חתימה

טראמפ: דוגמת חתימה

דברים בין ידידים

למי שעוד לא יודע: מיליונרים לא נותנים מתנות. הם עושים עסקים.

לתקשורת יש בעיה 

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" - התקשורת שמאלנית?

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הרמב"ם על הזיקנה ועוד דברים שונים

קבלתי ציטוט מדברי רבי משה בן מימון (הרמב"ם): "מניעת הזיקנה היא דבר בלתי אפשרי, אבל מניעת מהירותה ודחייתה זה אפשרי בהחלט".

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

העברתי את האמירה במייל ובעקבות תגובתה של יהודית קנולר בדקתי ומצאתי:
הרמב"ם היה מאמין גדול בחשיבות התזונה. הוא המליץ להקפיד על תזונה נכונה, רחצה, שינה בריאה וטיולים יומיים קלים. אינספור מחקרים הוכיחו את חשיבות העקרונות האלה לחיים בריאים.

צ'רצ'יל אמר
ווינסטון צ'רצ'יל נשאל האם הוא חושש מהזיקנה, ועל כך השיב: "בהתחשב באלטרנטיבה, אז לא". (נפטר בן 91 בינואר 1965)

אל יגבּה לבבך
 חיילת צעירה סיימה באחרונה את קורס השדרים של גלי צה"ל. היא מיהרה להתפאר בפני דודה, עתונאי ותיק על הצלחתה בתפקיד. "זה לא את", צינן את רוחה. "זה המיקרופון שאת מחזיקה ביד. אליו מדברים המרואיינים".
– אבל יש לי כישרון ועברתי את המבדקים ואת הקורס…
– "אם האגו שלך כזה, היו צריכים לסנן אותך במבדקים. אבל כנראה שיש לך גם כשרון".

שיחה באוטובוס
נסעתי באוטובוס ושמעתי קטעי שיחה עם הנהג של אשה מבוגרת, מטופחת וצבועה למשעי. היא ביקשה לשדך לבנו את בתה הבוגרת. אחרי שסיפרה בשבחי הבת, הציגה האשה לנהג את תמונתה בטלפון וביקשה לראות את תמונת הבן. לנהג לא היתה תמונה בטלפונו.
ואז שמעתי את הנהג שואל: ומה מצבה? היא נשואה?
"לא נשואה, אבל היא גרושה פעמיים", השיבה האם. "אבל אני רוצה לראות תמונה שלו, אחרת זה לא יהיה", המשיכה.
הנהג: אה…
אבל אחר כך נמשכה השיחה.

פתק על עץ בתל אביב

פתק על עץ בתל אביב

 

אמירה
– איך קוראים לאשה מבוגרת, שמתלבשת לפי האופנה האחרונה ומתפדרת בכבדות כדי להיראות למטה מגילה?
– אשה מצטערת…

נופים יפים
בבית הקפה ראיתי כמה נופים יפים ביותר. נשים.

בארץ סגי נהור
כאשר אני שומע בטלפון "שיחתך חשובה לנו" – המשמעות היא, שאנחנו מזלזלים בך. והמוסיקה שאני שומע אינה מרגיעה את עצביי.

בשוק הפשפשים ביפו
 סוחר, לתייר שעומד פעור עיניים מול כוננית יפה: "זה משהו משהו. אנטיקה. השבוע הגיע לארץ. בשבוע שעבר יצא מבית החרושת באיטליה".

מה אמר משה קצב

הכל התחיל לפני חודשים די רבים, כאשר הגיע אלי מכתב סחיטה באנגלית. בריון כלשהו עלה על המחשב שלי והודיע לי, שכל הקבצים נסגרו ורק תמורת תשלום של 500 דולר יסירו את ההסגר, ועד אז – כל הקבצים נעולים. בעברית פשוטה: סחיטה.
אני לא אוהב סחטנים ולא מאמין להם. אם אשלם, האם ישחררו ויחזירו לי את הקבצים שבמחשב? אולי יודיעו לי שהם שחררו רק חצי ורוצים עוד כסף? חוץ מזה, הקבצים שלי הינם בעיקרם פרטיים ולא נראה לי שהם שווים את דמי הסחיטה.
פניתי לטכנאיי מחשב והם הסכימו, שצריך לפרמט כדי להוציא את תוכנת הזדון וכל הקבצים עלולים להיפגע. אחד אמר שינסה לשחזר את הקבצים, אחרי פירמוט המחשב. הבטיח והצליח לרוב, כי הרבה מן הקבצים ניצלו אך רבים אחרים, ובהם תמונות, נפגעו או נפגעו קשות ו…נוספו לי המון תמונות שלא שייכות לי וגם לא מעניינות אותי.
%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a7%d7%a6%d7%91-%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%99%d7%93-2

הטיפול במחשב עלה קצת, אבל אני הרגשתי טוב שלא נסחטתי.
את רוב הקבצים שחזרתי בהקדם, אבל נשארו הפחות דחופים – כל מיני תמונות מכל מיני טיולים ותמונות משפחה וגם מסמכים פרטיים שונים. חלקן תקינות וחלקן הלכו לסל המחזור המחשבי. ואמש מצאתי פתאום בין הקבצים המשוחזרים: מכתב של משה קצב. היה זה מכתב, שפורסם בימים שהוא הועמד לדין ומאז, אפילו שכחתי ממנו.
משה קצב קיים באותו מועד מסיבת עתונאים רעשנית ותוקפנית ונזף קשות בעתונאים, שהטילו ספק בחפותו. מראהו של האיש הקוצף, נראה בעיני אמיתי. רק שחקן טוב יצליח לכעוס בכזאת אמת, חשבתי.
מצורף סרטון בן חמש וחצי דקות ובו משה קצב במסיבת עתונאים. מי שמעוניין
בנאומו המלא של משה קצב במסיבת העתונאים .
אז מדוע אני מספר היום על הסחטנים שבמחשב, שפגעו בי לפני חודשים? כי
בימים אלה עוסקת ועדת השיחרורים בבקשתו של משה קצב לשחרור מוקדם ממאסר והוא מודה לפתע בעבירות שעשה במתלוננות. במכתב שמצאתי במסגרת השחזורים שלי השבוע, נתגלה צילום כתב יד שנכתב על נייר מכתבים של משה קצב, כנראה בכתב ידו. לשחזור שלי במחשב, יש משמעות דווקא בימים אלה בעת הדיונים לשחרור מוקדם. מה נאמר באותו מסמך, שגיליתי אתמול במחשבי המשוחזר?

משה קצב בכתב יד:
– החלטתי לצאת למאבק קשה על חפותי, בדרך קשה וכואבת, כדי לשים קץ לרדיפה האכזרית ולנסיונות הסחיטה.
– במשך 20 חודשים סורקים את גופי במסרקות של ברזל
– אינני יכול להודות במעשים שלא עשיתי נעשו, אינני יכול להודות באישומים שאין להם קשר לעובדות.
– אני חוזר ומכריז לא ביצעתי את המעשים המיוחסים לי ומעולם לא פגעתי באשה או באיש.
– אינני יכול להודות אפילו במעשים שנשיאת בית המשפט העליון, הגדירה כמינוריים, ושאין בהם גוון מיני.
הלינץ התקשורתי והרדיפה האכזרית נגדי לא משאירים לי ברירה, אלא לצאת למאבק על חפותי ולדחות את עצת אוהבי ללכת על הסדר הטיעון.

האם דייק בדבריו אלה, שנכתבו ב-18 במארס 2009? מי שקרא את המסמך, התרשם שהכותב היה משוכנע בחפותו, בטוח בעצמו ומאמין שמדובר בעלילה. בית המשפט קבע אחרת.

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

אני מעדיף דברי אמת

לפני ימים אחדים  שמעתי, שאורי אור הרצה על תפקידו כמח"ט צעיר ברמת הגולן, בנפח, במלחמת יום הכיפורים. נזכרתי שאורי אור היה אלוף פיקוד הצפון בצה"ל ואחר כך חבר כנסת מטעם העבודה ופרישתו מן הכנסת היתה מביכה. אור התראיין לדניאל בן סימון, אז כתב דבר והארץ ואחר כך בעצמו חבר כנסת מטעם העבודה. אורי אור דיבר בגנות המרוקאים, "מחפשי הצ'פחות והכבוד" ברגע קריטי בקמפיין הבחירות של אהוד ברק. הדברים פורסמו. פרצה שערוריה והוא נענש על ידי מפלגתו ואחר כך לא נבחר יותר לכנסת. כל זה בגלל כותרת ופרסום בעתון!
נזכרתי גם בבוז'י הרצוג, ששיקר מעל כל במה והכחיש את מגעיו עם ביבי להיכנס לממשלה.  בעצרת זיכרון לרבין, אמר שלא תהיה ממשלת אחדות בראשות ביבי. אשרי המאמין.
ישנו גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, שישב בכלא בגלל עבירות שוחד, חזר לפוליטיקה והנה

אברהם עופר ז

אברהם עופר ז"ל, היה שר השיכון

הוא שר ואיש אינו מכהה בו. אגב, דניאל בן סימון ואריה דרעי היו שכנים בילדותם, דלת מול דלת, במרוקו. זה לא אומר דבר על האירועים בארץ.
בעבר היו אחרים ממפא"י, שהתאבדו בגלל חשדות לעבירות – יעקב לוינסון יו"ר בנק הפועלים, שהוביל אותו לפיתוח מואץ, ושר השיכון, אברהם עופר, בממשלתו של יצחק רבין. הם אנשים שקבלו אחריות.
נזכרתי גם בח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה. ביטן הוא עורך דין, שעשה חיל בעיריית ראשון לציון ושם נחשד בעבירות של טוהר המידות וסמכויותיו קוצצו.  עכשיו הוא רץ מאולפן טלוויזיה לאולפן רדיו ושיקר כשאמר שאיננו הזרוע הארוכה של ראש הממשלה בעניין סגירת תאגיד השידור. אחר כך גם לא האמנתי לו כשדיבר על הסכומים הדרושים לשם סגירת התאגיד והשארת רשות השידור המסואבת.
השתנו הנורמות של חברי כנסת משקרים.
אני מעדיף דוברי אמת.

אימרה
אמר אלי ויזל, חתן פרס נובל: "אל תעמוד מן הצד.
"הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן.
"השתיקה מעודדת את המענה, אף פעם לא את המעונה".

סמי מיכאל – אבל לא יהלום

%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f
ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דיעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים.
התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"… האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "…אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.

לקחת טרולי, לא מזוודה

לא לשכוח לקשור צעיף

לא לשכוח לקשור צעיף

פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה היתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על ידי בעליהן העייפים. זאת היתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי לדרום קוריאה, בהזמנה של חברת יונדאי שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי – מעריב. מכיוון שהיתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בדרום קוריאה פגשתי את צבי לביא, כתב ותיק מאד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. קבלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי היתה רבה אז, אבל קצרת מועד.
במסגרת סיור העתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי הנופש בקצה הדרומי של דרום קוריאה. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית.
בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב – מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם?
מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"…
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס – לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מנסיון.
מחירו של פרסום סמוי
בעבודתי רבת השנים בעתונות למדתי להבחין בין דיעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?

מי שרוצה שהבלוג יעקוב אחריו, ירשום את המייל שלו במשבצת למעלה.