חשמל בכל רגע???

יותר ממאה שנה יש לנו חברת חשמל. השירות, בדרך כלל מצויין, ובמיוחד הוא טוב כאשר אני צריך להדליק את האור או המזגן או התנור. רק לחיצה על המתג. כאשר אני נזקק לאנשי חברת החשמל, בדרך כלל הדבר נעשה באמצעות ידידי גוגל ואני צריך לבחור אחד מבין עשרות האתרים של החברה.
במחשב שלי נאמר: "צור קשר עם מרכז השירות – מכל טלפון קווי וסלולרי –  103, פקס 1800-200-103,
מחו"ל –  "04-8187100, ואז כשאני מתקשר, עונה לי האוטומט "איתך בכל רגע חברת החשמל" עם מוסיקה מתאימה.
אז זה לא!

נזקקתי לחברת החשמל, כי רציתי לשלם חשבון. יותר נכון, שני חשבונות, שהושארו בדירה שהשכרתי. רציתי לשלם, אבל כל פניותיי אל המון האתרים של חברת החשמל נענו בזימרת "איתך בכל רגע, חברת החשמל". חיכיתי פעם, פעמיים, ועוד ועוד ועוד ועוד. למחשב יש סבלנות אין סוף, אך לא לי. איש יחסי ציבור המציא סיסמא ואיש מחשבים הכניס אותה למערכת ולקוח (זה אני) נשאר בלי סבלנות ובלי תשובה.
אה, נזכרתי. יש צ'אט. אתקשר ויענה לי בן אדם. מצאתי את הסעיף "צור קשר עם מרכז השירות 103 חברת החשמל". נסו אתם ותקבלו את התשובה: בגלל הוראות משרד הבריאות, האתר סגור.
לא ידעתי שחברת החשמל שייכת למשרד חסר התועלת הזה. האם מוקדן, שיושב באיזה משרד מרוחק, אינו יכול לענות לי בטלפון? מסתבר, שבחברת החשמל הכל טוב אבל…
למה אני צריך צ'אט? כי הדיירת שעזבה אותי (והשאירה שני חשבונות פתוחים) לא השאירה את מספר החוזה. ובלי מספר חוזה – אין עם מי לדבר בחברת החשמל. אין מוקדן. אין צ'אט. יש רק איום: "נסגור לך את החשמל".
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי במחשב אתר, שבו אפשר להשאיר הודעה במייל. בכל האתרים של חברת החשמל, אין אחד שבו אוכל להציג את מצוקתי: רוצה לשלם, יש לי מספרי החשבונות והסכומים, יש לי כתובת הדירה. אבל אין לי מספר החוזה.
נזכרתי, שבעבר הרחוק, כשהייתי כתב כלכלי, היו לי קשרים עם דובר החברה. עכשיו, אינני "מקושר". אז מה עושים? התקשרתי אל הדיירת הסרבנית והיא אמרה לי שהיא בחו"ל ומספר החוזה שלה לא איתה.
למי שמעוניין לנסות, הנה ההודעה במחשב: "לדיווח על תקלות, לקבלת שירותים בנושאי חשבונות וצרכנות: מכל טלפון קווי וסלולרי – 103.
"שירות 103 כתבו אלינו · ביתי · עסקי · למקצוען · תלונות הציבור · ספקים · קיימות · קשרי משקיעים. כניסה לשירותים דיגיטליים. הזדהות ע"י מספר תעודת זהות או דרכון…
"בטלפון. התקשרו למרכז שירות 103 של חברת חשמל הפועל 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה"…

אז בשבילי הוא כנראה לא עובד. והדוברת העדיפה לא להגיב על הקטע.

זה לא חדש. כבר אפלטון אמר (427 לפנה"ס)

"המחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לעניינים ציבוריים, הוא להישלט בידי אנשים רעים".

מה שהמשטרה לא עושה

• הגיע אלי מייל חדש: "שימו לב להונאה חדשה, שמכוונת לאוכלוסייה המבוגרת.
• "נשלחתי על ידי אמא שלי, שקיבלה טלפון על חבילה אבודה שתקועה בדואר על שם אבי (שנפטר לפני 3.5 שנים). אמרו לה להגיע לסניף לאסוף אותה.
• "הגעתי במקומה. בדואר, ישר אמרו לי שלא קיימת שום חבילה. מסתבר שהגיעו אליהם היום עשרה אנשים מבוגרים, כולם מעל גיל 70, עם אותו סיפור. כולם אמרו שהתקשרו אליהם והציעו להם להביא להם את החבילה במשלוח הביתה תמורת תשלום באשראי. שאלתי את אמא שלי והיא אמרה,  שגם לה הציעו משלוח עד הבית וסירבה.
• "זו הונאה להוצאת פרטי אשראי".
• קבלתי תשובה על כך מידידי, שמואל, פרופסור באוניברסיטת חיפה:
• "הייתי מציע שתפנה למשטרה, אבל מתוך ניסיון איתם אני יודע שהם לא יעשו כלום!  
• "פעם גנבו לי ארנק עם כסף וכרטיסי אשראי וכו'. המאורע צולם במצלמת ביטחון ע"י הדלפק, שבו קניתי מצרכים.  
• "סיפרתי זאת לסמל המשטרה ושאלתי אם הם ישלחו מישהו לבדוק את הצילומים (נתתי תאריך וזמן מדויק) והוא ענה: 'בטח, כבר היום נשלח שוטר'.  
• "כעבור חודש קבלנו הודעה, שהתיק נסגר מחוסר עניין"…  

 חניה ברחוב וניקיון או קנס
לכל מקום יש כללי חניה ברחוב משלו. הכללים הללו תלויים, לפעמים, גם בימי הניקיון של הרחוב. כך, למשל, בלוס אנג'לס, אם חס וחלילה אֵחרת להזיז את האוטו מהרחוב שאותו מנקים במהלך היום, רפורט שמן מובטח לך, בלי שום הנחות.
בניו יורק, במיוחד במנהטן, זה עולם אחר.מקום החנייה יקר מפז ואין לאבד אותו גם כשמרחפתסכנה של רפורט בגלל ניקוי הרחוב. זמן הניקיון הצטמצם למחצית השעה,ואז הנהגים נשארים במכוניות החונות ברחוב ומחכים לסיום הנקיון השבועי. הם יושבים בתוך הרכב ומחכים. כשמגיעה מכונית הניקוי עם המברשות,מזיזים את המכוניות הפרטיות כדי לפנות לה דרך לנקות את שולי הכביש. מכונית הניקוי עוברת ותוך דקות ספורות הנהגים חוזרים ותופסים את מקום החנייה שלהם כמקודם. למה? כי פוחדים לאבד מקום חניה יקר.  
דווקא בימי הקורונה האלה, אפילו הטקס הזה איננו מתרחש. מגיעה מכונית הניקוי ועוקפת את המכוניות החונות. שום דו"ח לא נכתב, אף נהג לא יושב. בימים אלה אתה יכול לחנות היכןשתרצה. מכונית הניקוי תעבור, תעקוף, ותמשיך בדרכה. כך, פשוט.  
יום אחד, המקור שלי (ישראלית, שמתגוררת בניו יורק) מיהרה בשבע שלושים ושלוש לרחוב, כדי לא לפספס את הנקיון ולשלם קנס. כשהגיעה למכוניתה, ראתה ששכחה את הארנק בבית. בתה, בת התשע, מיהרה וחזרה הביתה להביא את הארנק ובינתיים חלפה מכונית הניקיון והקנס נחסך.  
נסעו האם והבת לקייטנה (גם בניו יורק בתי הספר שובתים עכשיו) וכשהגיעו למחוז חפצן, נשארה הילדה ואמה נסעה בשמחה עד שגילתה ש…הארנק איננו. חזרה ומיהרה לקייטנה והארנק האבוד – עם כסף, רשיון נהיגה ועוד מסמכים – נמצא בארנק של הילדה.
סוף טוב, הכל טוב.  
אבל יש גם שיטה שלישית. בכל צד של הרחוב מצויין  בשלטים היכן מותר להשאיר את המכונית בימי ראשון, שלישי וחמישי והיכן מותר בימי שני, רביעי וששי. כאן אין רפורטים.

מה עושים עם מסיכות?

כשהמסיכה משומשת – זורקים על המדרכה (צילום: יאיר דקל)

בכל קניון או חנות, דורש ממני המאבטח בפנים חמורות לשים מסיכה. אני עושה זאת ברצון ואז הוא מודד לי את החום.
"אני בריא?" – אני שואל ומחייך. אז המאבטח, שהידע שלו ברפואה אפסי, מחייך בחזרה.  
נזכרתי בכך כשהלכתי ברחוב ופה ושם מצאתי מסיכה משומשת זרוקה על המדרכה. כך נוהג הישראלי המלכלך. אבל בכל הפרסומות משרד הבריאות לא אומר לנו מה טיבה של המסיכה, מאיזה סוג היא צריכה להיות והאם אפשר לכבס אותה במים רותחים. העיקר 'לבש וזרוק'…

לא עושים סקס בזום

השחקנית המצויינת נלי תגר אמרה בגלובס: "הזום לא בשבילי. זה כמו לעשות סקס דרך האינטרנט". השחקנית שמופיעה בטלוויזיה ובסרטים, כמו ב"בשורות טובות" שבו התערטלה לחלוטין במאמציה להביא ילד לעולם, אמרה את הדברים בימים אלה, שבהם קיימת מלחמה קשה במגיפה. האומנות לסוגיה נפגעת קשות מן המחלה.  
אחת התוצאה היא השימוש הגדול בתוכנת הזום. תוכנה שאינני אוהב.
כתבתי את ביקורתי על התוכנה בפוסט זומניה בחירתי, שפורסם ב-7 באפריל. בימים אלה נזדמן לי להשתתף בדיון בן שבעה משתתפים בבוקלאב בזום. ושוב לא נהניתי.
כל המשתתפים הופיעו כשהם "מסוגרים" במסגרות במחשב וכשהם מדברים המסגרת מוארת. וכאשר מדברים שניים או שלושה ביחד – צר לי, אינני מבין. והם מדברים שניים-שניים ואף שניים שלושה. אולי תבין ואולי המלים ייבלעו. אבל, לא זו בלבד. הפרצופים אינם אותם פרצופים. המגע האנושי נעלם.  

זום: האם זה מתאים?

 

מכונית עדיפה על נחלה  
בפוסט קודם כתבתי על בחירה: לקנות מקרר או מגרש. לשמחתם של בני הזוג ב-1963 הם בחרו לקנות מגרש ולא מקרר (שעלו בדיוק אותו דבר, 395 לירות). ישבתי השבוע לשתות קפה עם חבר ושמעתי את תגובתו: בשנת 1965, שנתיים אחרי מכירת המגרש שעליו כתבתי, סיים את לימודיו באוניברסיטה וביקש לקנות מכונית, פיאט 127 חדשה. (אגב, היתה לי כזו). היו בידו 6,000 לירות וזה היה מחירה של המכונית. הוא התייעץ עם חבר, וזה הציע לקנות נחלה בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה. בנחלה היה בית, רפת, לול ושלושים דונם אדמה. המחיר – 6,000 ש"ח.
ביקש הסטודנט הצעיר לקבל הלוואה בבנק, והציע למשכן את המכונית. מנהל הסניף לא הסכים וכך העיסקה לא יצאה לפועל. אגב, ידידי לא מצטער על כך, כי עשה חיל במקצועו ואינני יודע אם היה מחזיק בנחלה עד היום.

אני אשכנזי גאה

נולדתי בארץ. הורי עלו לכאן כצעירים, חלוצים וחיו פה עד יום מותם. הם לא הבחינו בין אשכנזי וספרדי. גם אני לא.
לא אני כתבתי. והאדם שכתב ביקש להישאר עלום.  

אתמול מת אבא של חבר שלי. איש בן 85 בן קבוצת כנרת. איש אדמה חקלאי. קצין קרבי בסדיר ומיל. אדם ערכי חרוץ, ואיש עבודה קשוח ובעל נפש עדינה ורגישה.
מותו הזכיר לי בדרך מוזרה את אבישי בן חיים שמדבר על ישראל השניה, ועל תושבי הפריפריה המוזנחת.

חלוצים מסוויר, חברי קבוצת הכשרה על שם י"ח ברנר, ליטא שנות השלושים

אני גר כל חיי בפריפריה, בגליל. משפחתי הגיע לגליל לפני כמעט 100 שנים. הקימו התיישבויות חדשות, חרשו, זרעו, קצרו, סללו כבישים ונלחמו במלחמות ישראל.
אני ישראלי בכל נים ונים מגופי. לא ישראלי ראשון ולא שני.
י ש ר א ל י.
אז לאן אתה משייך אותי אבישי? לאיזה ישראל? הראשונה? כי סבותי אמנם דיברו יידיש, אבל הם גם נשרפו בשמש הגלילית 7 ימים בשבוע, בעבודה קשה וסזיפית. בלי מזגן ובלי מאוורר, חיו חיי איכרים, בעוני מרוד במשך עשרות שנים, ולאחר מכן בצניעות קיצונית עד יום מותם? הם באו לפה לגיהנום, כי הם היו אידיאולוגים ואידיאליסטים מבית. כי כל חייהם ידעו שיבוא יום והם יגיעו לפה.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אפאחד לא דחק בהם לעזוב את ביתם בעיר האירופאית שבה חיה משפחתם במשך מאות שנים. הם למדו עברית בגימנסיה העברית בעירם, והלכו להכשרה כהכנה לעליה ארצה. וביום אחד הם לקחו את אימא ואבא המבוגרים והגיעו לפה, לכלום שהיה פה. לאין מדינה. מקום בלי חוק ובלי דין. לחום קופח, למלאריה ויתושים. לקור, גשם ובוץ טובעני בחורף, ובעיקר לעוני ומחסור.
ובנוסף להתנכלויות של הערבים. שריפת שדות, גניבות, ירי הרג ומלחמות.
הם לא חשבו שהם עשו טעות בהגיעם, או שמגיע להם משהו ממישהו. אפאחד גם לא נתן להם דבר. הם לא יללו על מר גורלם ולא התבכיינו על הבחירות שעשו. הם חיו בבתים זעירים ומטים לנפול, בלי מיים זורמים ובלי חשמל. אכלו כזית ועבדו כמו חמורי עבודה מבוקר ועד ליל. בחום ובקור. ובלילות יצאו לשמירה על שדותיהם ועל חייהם.
סבתא של אבי שהגיע לפה מעיר מודרנית לאותם שנים, לא התרגלה לתנאי החיים הנוראים, ואחרי שנה תלתה את עצמה למוות ברפת.
הם הקימו משפחות לתפארת, של חקלאים ולוחמים שחלקם חיים בגליל עד היום. הם מעולם לא חשבו שיבוא יום ואדם כפוי טובה, שמחזיק משכורת יפה וחי את החיים הטובים, יתייג אותם כמדכאים ומפלים.
אז אני מציע לך אבישי בן חיים, כשאתה מייבב על החיים הקשים, הדיכוי והאפליה של אלו שאתה מכנה אותם ישראל השניה, הבט אחורה להיסטוריה הקרובה של החיים בארץ הזאת. של נעליך מעל רגליך. כרע ברך ונשק את רגליהם של אלו שמסרו את חייהם ונפשם כדי להקים עבורך ועבור כל הפליטים שהגיעו לפה מאירופה ומארצות ערב את התשתית לחיים של היום.
כבד את אלו שבנו עבורך את הארץ הזאת בדם יזע ודמעות. אותם ואת צאצאיהם כי אני צאצאם, וממשיך דרכם. תושב הפריפריה הגלילית.
גידלתי פה את ילדי ואחיה פה עד יום מותי. בלי תחושת קיפוח ואפליה.
אני ישראל. הראשונה השניה והשלישית.
אז במקום לילל, הבט פנימה ותראה היכן ניתן לעזור לישראל השניה שלך, זאת שהפכה לשונאת, קנאית, פונדמנטליסטית וגזענית. זאת שבוחרת לטבול ולשכשך במי האפסיים של תחושות דיכוי קיפוח ואפליה.
בחכמתך הרבה, הראה להם את הדרך לשלוט בגורלם ובחייהם, כפי שאתה עשית דוקטור בן חיים המתייפייף והצבוע.
בחן את ההיסטוריה שלנו בקפידה, תבין את הנחישות, האומץ, כוח הרצון וההתמדה שנדרשו ממקימי ובוני הארץ, אולי תבין מה צריך לעשות כדי להצליח.
כי אני וחברי הישראלים לא מוכנים יותר לאכול את החרא שאתה שופך עלינו. קרענו את התחת כדי להגיע למה שהגענו. אנחנו אבותינו וסבותנו.
אנחנו דור שלישי רביעי וחמישי של אנשים שעובדים קשה כדי לחיות. לא דורשים כלום, למרות שאנחנו מקבלים פחות ממה שרוב אזרחי המדינה מקבלים. בחרתי לחיות כאן בגליל על הטוב והרע.
לא אתה או שכמותך יטפלו עלי ועל חברי הישראלים הראשונים השניים והשלישיים, את הקושי של אלו שאתה מתיימר לייצג, ולא תגרום לי או למי מחברי תחושת אשם על ההישגים שהגענו אליהם. לנו היה ממי ללמוד.

= = =
ד"ר אבישי בן חיים מוזמן להגיב בערוץ 13 או בכל דרך אחרת.

מהו כבוד
"הכבוד הגדול ביותר שאותו אני מעריך, הוא להיות נקרא. וזהו." – אמר ז'אן פול סארטר בתשובה לשאלה מדוע סירב לקבל את פרס נובל לספרות.

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתרים וורדפרס ומוטק'ה: http://www.yairdk.wordpress.com 

ספר הסודות של נתניהו

באחרונה הופיע בשוק ספר חדש: "סודות נתניהו" מאת קוה שפרן. על גב הספר כתוב: "מסמכי נתניהו נחשפים – סודותיו יוצאים לאור".   

על נתניהו כבר נאמר שהוא אשף תקשורת, נואם מבריק, נוטף כריזמה, גאון – מה לא… בא הספר "סודות נתניהו" ומנסה לגלות את הסודות. העתונאי קוה שפרן היה הכתב המדיני של גלי צה"ל ופעל בעבודות עתונאיות במקומות נוספים. שלוש שנים הקדיש להכנת הספר הזה וקרא אלפי עמודי טיוטה, שבנימין נתניהו כתב לקראת הופעותיו, התכתבויות פרטיות עם יועציו, נקודות ששרבט לעצמו ועוד ועוד. האם קוה שפרן מגלה את השיטה?
העתונאי, שסיקר את נתניהו , מביא סיפורים – מן האימונים מול המראה ועד החליפה שנשרפה בשידור. לדבריו, נתניהו יודע את כל מה שהמחקרים גילו על כריזמה, רטוריקה, שפת גוף, תקשורת ועוד. קוה שפרן (זו לא שגיאה, השם מופיע מספר פעמים בתנ"ך) הוא בנו של הרב יגאל שפרן, פרופסור לאתיקה רפואית, וגדל בירושלים. כיום הוא איש תקשורת ויזם והמנכ״ל של "להופיע ולהשפיע" – בית ספר, שבו שרים, חברי הכנסת ובכירי המגזר הציבורי לומדים לעמוד קהל ומצלמה. בעבר הקים את בית הספר הצבאי לתקשורת.
בדפים שצילם בספר כתב ביבי לעצמו: "להרים יד", "להפריך את טענות האויב והתקשורת", "להוסיף בדיחה", "כאן לנשום".    

קראתי בעניין רב את הספר "סודות נתניהו" ואני מאמין שלמדתי חלק מהסודות. היום, כשאני רואה את ראש הממשלה מדבר בטלוויזיה, אני שם לב שהוא מציץ מפעם לפעם אל השולחן שעליו הנאום. זה מודפס באותיות גדולות במיוחד ולמדתי שהוא רושם לעצמו היכן לעצור, היכן להרים את הקול והיכן להנמיך ועוד רעיונות שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא. 
עסקי נדל"ן
על הגדר של חצר גדולה – דונם שלם – בשכונה של וילות בגוש דן, יש שלט "למכירה". השלט הופיע לפני שנים אחדות, נעלם וחזר וכן הלאה. היום השלט תלוי על הגדר ללא תנועה. יום אחד הלכתי על המדרכה וראיתי אדם כבן חמישים עומד ומפנה גרוטאות מן החצר.  
– "קנית?" – שאלתי, קצת בשמחה.  

רוצים לקנות? (צילם יאיר דקל)

– "לא. זה המגרש של הוריי", השיב האיש והמשיך לאסוף גרוטאות על המדרכה כדי שתבוא משאית ותאסוף את זה. "אבל, על המגרש הזה היה ריב גדול בין הוריי. זה היה לפני שנים רבות, ב-1963, כשהמקום היה מעברה והיו כאן צריפים. בכל צריף ארבע דירות בנות חדר.
היום יש בית גדול על המגרש, במרכזו. על מגרש כזה בונים היום שתי וילות או שלוש. לפני שבועות אחדים פגשתי את בעל המגרש ושאלתי "כמה?"
הוא קצת נבוך ואמר שצריך לשלם כשבעה מיליון שקלים. הוא היסס, אבל לעניות דעתי הוא יכול לקבל ששה מיליון ומי שיקנה, יהרוס את הבניין הישן ויבנה במקומו שתי וילות חדשות ואולי שלוש.  
המשכתי ללכת על המדרכה וחשבתי מה מחירו של מקרר היום. אפשר לקבל מקרר ב-900 ש"ח ואפשר גם ב-2500 ש"ח.  
האם בתקופה זו של השנה, כאשר הממשלה לא החליטה מה היא רוצה ואולי יהיה משבר של אבטלה, כדאי לקנות מגרש ולבנות? אני קורא כלכלונים, שיש מכנים אותם עתוני כלכלה, והם אומרים כל מיני דברים. השכל הישר אומר לחכות ולראות.
"אמי רצתה לקנות מקרר. אבי רצה לקנות את המגרש. היו להם 395 לירות וזה היה המחיר של המקרר ושל המגרש. על כך היה הריב".

שמעתי
אי אפשר לומר את זה על חברי הכנסת החדשים: "חמור, שנכנס לאוניברסיטה, לא יוצא משם סוס".

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתרים וורדפרס ומוטק'ה: www.yairdk.wordpress.com 

הבחירות בפתח??

את שמה של גילה בויום הכרתי לפני שנים. מצאתי חוברות טארוט שהיא כתבה והם מונחים אי שם בספריה. לא נגעתי בהן שנים. והנה ב-12 באפריל השנה נתקלתי בשמה באיזה אתר במחשב. עניין אותי לראות מה מנבאת האסטרולוגית ומתקשרת, המומחית לעתידות. ובכן, אמרה גילה בויום, שיהיו בחירות רביעיות. היא לא נקבה בתאריך, אבל דבריה נשמעו באותו תאריך כנבואה באספמיה. באותה שיחה אמרה שיהיו בחירות רביעיות. גם זה נשמע כבלתי אמין לחלוטין. עוד טענה שימינה תהיה בקואליציה ותהיה חלק ממשלה צרה בת 61 חברי כנסת. היו לה עוד תחזיות מפתיעות: ביבי ייצא זכאי במשפטו והיא ניבאה – לא עלינו – מלחמת אחים.
אותם דברים, שבאמצע אפריל נשמעו הזויים, היום מוזרים פחות. יש פרשנים פוליטיים, שאינם מאמינים שבנימין גנץ יגיע לראשות הממשלה. אני פטור מלצטט כאן את נימוקיהם, אבל אני ממתין לראות מה יהיה.

גילה בויום: תחזית או טעות?

הצעה מגונה
נכנסתי לחנות משקפיים, שבה אני קונה כבר עשרות שנים. אני זקוק למשקפיים מילדות וביקשתי זוג צבעוני אופטי לימי הקיץ העליזים. המוכרת לא היתה צריכה לבדוק את עיני במחשב, כי נבדקתי לא פעם והכל כתוב.
היא בדקה מה שבדקה והציעה לי זוג עדשות ירוקות, חדשות ומסגרת תואמת. המחיר: 3,000 ש"ח.
כמנהגי, בחנות זו, לא עמדתי על המקח, הוצאתי את כרטיס האשראי ו…זהו.
כל העיסקה היתה ביום חמישי. בסוף השבוע היה לי קצת זמן להרהר וביום ראשון בבוקר, כדי לא לאחר, התקשרתי לחנות וביקשתי לבטל את העיסקה. 3,000 ש"ח? אני רגיל לשלם בעד זוג משקפי שמש אופטיים כ-500-600 ש"ח, כולל מסגרת. לא עמדתי על המקח, כי אינני רגיל לעמוד על המקח בחנות זו ובוודאי המוכרת ידעה מה היא מציעה.
כשנפגשתי עם בעלי החנות – לא רצה לסגת מן העיסקה. הנימוקים? לא שכנעו אותי.

בדיחה שהיא מציאות
יש לי פצע בגב היד, שאינו מגליד. כמה חודשים הפצע ממשיך. לא כואב, אבל גם לא נרפא. לפעמים קצת מדמם. בקיצור, אין מה למהר.
בקופת חולים מכבי הבינו כנראה, והתור לרופאת עור – בעוד שבועות. לא ימים. היא עמוסה גם בימים אלה ושירות המוקדניות לא הצליח להקדים את התור.
בסופו של דבר הגעתי לרופא עור, הוא הסתכל ופסק: זה גידול וצריך להסיר אותו בניתוח קטן.
סיפרתי לו את הבדיחה הנפוצה בימי קורונה אלה –
הרופא אומר למטופלת: "אני מצטער לומר לך. יש לך סרטן"…
האשה: אוי, תודה לאל. חשבתי כבר שיש לי קורונה"…
סיפרתי לרופא את הבדיחה וצחקתי. הוא הסתכל בי מופתע. אז הסברתי לו: כך יש תשובה וטיפול לבעיה שלי…

אמירה
אהבה שיש בה רק מין, היא כמו סנדוויץ' שיש בו רק לחם.

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתר וורדפרס:www.yairdk.wordpress.com 

קפה מוות, איזה שם נורא

ראיתי כתבה במחשב וחשבתי שזה מעניין. חיפשתי ומצאתי כתובות אחדות והתברר לי שיש כמה וכמה  קבוצות שנפגשות כדי לדון בסוף החיים – בירושלים, פרדס חנה, חיפה, גדרה, תל אביב ועוד ועוד. לא ידעתי מה זה עושה ואני מניח שאין לי הרבה מה להגיד, אבל אולי לשמוע.
הקרובה לי ביותר מתקיימת בתל אביב ובאתי אל סלון ביתי מרווח ונאה בצפון העיר ושם התכנסו מנחָה ועוד שבעה אנשים, מגיל 30 ועד למעלה משמונים. נפגשים כדי לדבר והנושא הוא, כמובן "מוות".
יש הרבה קבוצות כאלה בארץ, מסבירה המנחה, שבביתה מתקיימת הפגישה. "בתרבות המערבית, משום מה, הנושא איננו קיים", היא אומרת. בתרבויות אחרות, מסתבר, מדברים על מוות, מתעניינים בזקנים ובאלה שמגיעים לסוף חייהם ואין נמלטים מן השאלה הכל כך חשובה. העיר מישהו בשיחה, "החיים הם מחלה טרמינלית".

^{קפה: הכל דיבורים}

עצם הדיבור על המוות, מסייע לחיים. כל קבוצה דנה בנושא כפי שחברי הקבוצה רואים אותו. בקבוצה שלי (חמש נשים ושני גברים) היו שסיפרו על מות יקיריהם (בן, בעל, אחיין) והיו שסתם סיפרו. קשה לי להסיק מסקנות, אבל הבנתי, שהדיבור בקבוצה מועיל. הוא מסייע לאנשים לעבד את תחושותיהם לאירוע החשוב כל כך. רבים לא מצליחים להיפרד כראוי, ועדויות על כך מצאתי בכתובים בנוסח "לא הצלחתי לומר שלום" או "לא הצלחתי להיפרד". לאנשים, מסתבר, היה מה להגיד. רק פחדו או לא ידעו איך להגיד. איך לפנות לאדם שנמצא על ערש דווי ולהגיד לו בחיוך דברים טובים…
האם הקבוצה תיתן פתרונות? למשתתפים פתרונות… אבל הקבוצה מסייעת לאנשים לחשוב ולהבין את תחושותיהם. זה יכול להקל על ההרגשה.
הבנתי ממנחתנו, שזו הקבוצה הששית שלה ובדרך כלל אמורות להתקיים שש פגישות. אבל יש קבוצות, שישבו כבר תריסר או 15 פעמים ואינן רוצות להפסיק. זה עוזר.
כל הנושא נולד ב-2011 באירופה. פרופ' עמיה ליבליך, פסיכולוגית מוערכת וסופרת מצויינת, הביאה את המפגשים לארץ. היא החלה בקיום פגישות בביתה והנושא התרחב ופרץ. והקפה?
כחובב קפה, שאלתי את המנחה שלי בטלפון והיא השיבה: "כל סוגי הקפה הטוב. איזה שאתה רוצה וגם עוגה טובה".
מנסיוני, אני יכול לומר שהרצון לדבר חשוב יותר, אבל הקפה והעוגה עוזרים. אולי גם ימצאו שם אחר לקבוצות האלה.  

מוות חסר משמעות
בהזדמנות זו אצטט את דברים של פרופ' יורם יובל במאמר על קוהלת:  "האם החיים הם סבל מתמשך, שבסופו מחכה לנו מוות חסר משמעות? כן. האם החיים מתנה מופלאה וחוויה מתמשכת של משמעות ואהבה? גם כן".

בנק לא נורמלי
תארו לכם, שבנק בישראל היה שולח לכם הודעה: "הכנסתי לחשבונכם 15 ש"ח, שנוצרו בגלל טעות של הבנק לפני חמש שנים"… הייתם, בוודאי, חושבים שזה בנק לא נורמלי. ובכן, מה שלא נורמלי בישראל, כנראה אפשרי ומקובל בארצות האחרות.
הובא לידיעתי מכתב רשמי, ששלח הבנק המלכותי הסקוטי (The Royal Bank of Scotland) לישראלי, בעל חשבון לא גדול. הבנק הודיע: "נפלה טעות בחשבונך בשער ההמרה של השקל ללירה שטרלינג בשנים 2011-2014 והסכום מגיע ל3.39 ליש"ט". בעברית: כ-15 ש"ח.
לא יאומן.

הגדרה
אברהם שלונסקי מגדיר: "מהו שיעמום? כשאתה יושב בהרצאה, מציץ בשעונך בשעה 12 ונדהם לראות שהשעה רק עשר".

הערה: עם סגירת האתר  "דה מרקר" הבלוג ימשיך להופיע באתר זה: http://www.yairdk.wordpress.com 

בחירות ושאלה תיאורטית

פעם, לפני הבחירות הקודמות והקודמות להן (מי זוכר) שאלתי אנשים שאלה תיאורטית: אם אתה צריך לבחור ובפניך שני מועמדים. האחד, אדם ישר והגון, מלה שלו זו מלה, אבל הוא קצת תמוי. לעומתו רמאי אבל פיקח ומסתדר. במי תבחר?
התשובות שקבלתי לא היו חד משמעיות. בדרך כלל עשו לי פרצוף של התלבטות, קשה להחליט. מכיוון שאין לי אמצעים לערוך סקר כהילכתו, נשאר הנושא בלתי מוכרע.  
כאן הערת ביניים: הנושא עניין אותי בעיקר תיאורטית. לא עלה על דעתי מצב פוליטי אפשרי וכל מסקנה – על אחריות הקורא.

עץ זית בגינה הציבורית: גזענים היו פה (צילום: יאיר דקל)

מעצר איננו עונש

בימים אלה, כאשר בית המשפט עולה לכותרות (ולא בטובתו ולא בטובתנו) כדאי להזכיר למי ששכח:
מעצר איננו עונש. בית המשפט נותן, בדרך כלל, זמן למשטרה להמשיך בחקירה. מעצר עד תום ההליכים, אף הוא חא עונש, אלא נועד למנוע מאדם מסוכן לחזור על פשעיו. 
יש לזכור, כי שחרור של חשוד ממעצר איננו מבטל את המשפט.  
עם זאת, חשוב מאד לצמצם את לוחות הזמנים הארוכים כל כך למשפטים. בעבר דרשו שרת המשפטים ונשיא בית המשפט העליון דיון רצוף במשפטים. אבל זה לא הסתייע.  

ימי הקורונה

הלכתי בקניון שלנו ועברתי דוכן פירות ומיצים. שני בחורים נחמדים עמדו שם במסיכותיהם והציעו פרי או מיץ או שייק. שאלתי אחד מהם: איך שותים מיץ עם מסיכה?
הוא צחק.  

הסילוף תמיד מנצח

נתן אלתרמן פרסם את השיר הזה בטור השביעי שלו ב-15 באוקטובר 1943. אם אתם חושבים שהשיר אקטואלי גם היום, אחרי כ-77 שנים – כל אחד ודעתו.
את השיר העבירה מלכה זוהר לחברי הבוקלאב שלנו.

תחרות לניסיון

אַרְבַּע חירויות נודעות לִתְהילָה
החליטו, בִּנְשֹׁב רוּחַ-סְתָו קַלִילָה,
לַעֲרֹךְ תחרות בריצה, לשם שְׂחוֹק,
ואשר תנצח – זר יֻתַּן לה כחוק.

אז ניצבו בשורה ארבעתן, לֵאמֹר :
החופש מפחד,
החופש ממחסור,
חופש הדת,
וחופש הדיבור,
וסביבן – הקהל וראשי הציבור.

אך בטרם התחילו
אֹרַח לרוץ,
נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,
איזה חופש מוזר, חמישי במספר,
שאפילו ברמז עליו לא דֻבַּר,
ויגש, מְדַדֶּה על רגלו הַחִגֶּרֶת,
אל ארבע החופשות הבנויות לתפארת,
וַיִצחק ערמומי וַיַּגֵּד בִּקְרִיצָה :
אתחרה גם אני עִמָּכֻן בריצה.

אז נשאו חירויות את קולן כמו נֵבֶל
ותשאלנה בבוז ורחמים: מי הַנֵּפֶל?
איזה חופש אתה ? –
ובמצמוץ ולפלוף
סח הַנֵּפֶל: אני הוא חופש הסילוף !

צחוק ניתך מסביב
כמפל-המים:
הלזה יתחרה עם קלות-הרגליים?
הוא יכרע ! הוא ייפול ! הוא יהיה לקלס !
הוא חיגר ! הוא גמד ! הוא משול כחרס !

אבל הס… התחרות מתחילה! הצחוק תם.
אט לאט מתאבן הקהל הנדהם –
רחבו העיניים! אִלְּמָה כל לשון!
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון !

עוד תחרות נערכת! עוד שתי תחרויות!
שוב עובר הסילוף
לפני החירויות!
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן כמעט להכיר את עצמן!

אזי פחד נפל על ארבע החופשות
ונשמע רק צקצוק שיניהן הנוקשות.
ויותר מכולן,
כנקלע בקדחת,
רעד, כידוע,
החופש מפחד !

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר! אני האלוף!

– הסילוף זה טיבו ! הוא מצניע פנים,
הוא מתחיל בריצה
למרחקים קטנים !

הוא מתחיל בתחרות-ניסיון, קו לקו,
אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו…
ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ
הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,
לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,
ולהגיע ראשון
אל מטרות השלום !

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים מראש תבוסה לחירות !

ממשלת אחדות (?)
הממשלה הדו-ראשית נכנסה לתפקידה. לכאורה, בימים אלה. בערוץ 12: פורסם לפני ימים אחדים (20/04/20) כי לכחול לבן יהיה וטו על כל חקיקה והחלטת ממשלה. אחרי כן פמפמו לנו שכחול-לבן תמנע ותעצור כל הליך מדיני שלא ייראה לה. לא ראיתי עד כה שמפלגה זו השתמשה ביכולת הווטו שלה.

צילמה: גאיה קסנטיני-דקל

בכביש 77 בצפון לא שמעו, כנראה, שיש לנו ממשלה חדשה. שלט הבחירות עדיין מוצב ליד הכביש.
במקביל, נכנס ישראל כ"ץ (ליכוד) לתפקיד שר האוצר. אינני יודע מה יהיה, אבל הוא היה שר התחבורה ובימיו לא חייבו קורקינטים חשמליים ואופניים חשמליים לקבוע מספר על הרכב. חשמלונים אלה גרמו לתאונות קשות, כולל הריגת הולכי רגל. כתבתי על כך בבלוג הזה, כאשר השר עזב את תפקידו ופתאום יש מספרים לחשמלונים.
העתון היחיד שמפרסם מדי יום את מספר הנפגעים (ורק את המספר של אלה שמגיעים לבית חולים איכילוב) הוא גלובס.

הולך ופוחת הדור

אמרו לי, שמשמעות הכותרת היא שהרמה של הציבור יורדת. טוב, הפוליטיקה היום מאשרת זאת. אני עומד לכתוב על שני מכרים, שעזבו אותנו בזמן האחרון ולדעתי, היו חשובים שניהם ומותם תרם לפחיתת הדור.  
הראשון, האדריכל צבי לישר. אשתי, חנה ז"ל, למדה עם צבי לישר בתיכון עירוני ה' בתל אביב. למד איתם גם יהונתן גולני. שניהם הפכו להיות אדריכלים, ואני שמעתי את סיפורו של צבי מפי חנה ז"ל: היה בחור צעיר והלך על שפת הים. ראה בחורה צעירה שמצאה חן בעיניו, יושבת עם אמה. "היא תהיה אשתי" – סיפר לימים לחבריו. ניגש אל האם וביקש להכיר את בתה, ולאחר מכן באמת התחתנו.
צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…

צבי לישר תכנן את דוכני הפיס

צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…
"זה לא היה על שפת הים, אלא בבריכת גורדון. אני ילידת ארצות הברית והתגוררתי בארץ אצל דודים שלי. דודתי הייתה אתי על שפת הבריכה. היתה שם בבריכה רופאה, עדה שמה הפרטי, והיא דיברה עם דודתי. בפולנית, דרך אגב. צביקה אמר לרופאה, שהוא רוצה להכיר אותי. היא נעמדה מולו עם הידיים על המותניים והסתכלה אם הוא ראוי. עשתה לו סקירה ושמעה פרטים על הכשרתו המקצועית, על כך שהיה אדריכל עצמאי והיה לו משרד ללא לקוחות וכו'. כשהחליטה שזה אפשרי, אמרה לדודה שלי. ואני לא ידעתי כלום. הייתי בבריכה.
"נראיתי צעירה והוא חשב שאני בת 16, אבל כששמע שגמרתי אוניברסיטה בארה"ב, הבין שאני כבר קצת יותר. האמת – הייתי בת 20.
"אז התחלנו לדבר זה היה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. והוא סיפר לי שעליו לצאת למילואים, לסיורים בסיני. משם כתב לי מכתב יפהפה עם תיאור נהדר של נופי סיני.  
היחסים נמשכו ואחרי פחות משנה, ב13 ביוני 1968 , התחתנו והיו מאושרים ביחד עד פטירתו".
צבי לישר הגביה את כיכר דיזנגוף בתל אביב והוריד את התנועה אל הכביש מתחת לכיכר. 40 שנה הייתה הכיכר מוגבהת. במשרדו תכנן פרוייקטים ציבוריים רבים. כך תכנן את ביתני מפעל הפיס האדומים, הפרוסים עד היום בכל הארץ.  
באותו שבוע נפטר גם העתונאי אורי אלוני, המוכר בציבור כמי שיסד את שבועון הבידור "להיטון", אבל עסק במקצועות עתונאיים רבים ופגשתיו בצמתים אחדים.  
מצאתי, כי לאחר שהשתחרר מצה"ל התקבל ככתב ב"העולם הזה", שם סיקר במשך חמש שנים את תחום המשטרה ובתי המשפט. אני הכרתיו כשעבר לסקר את התחומים הללו בסוכנות החדשות "עתים", שבה הייתי כתב ותיק. הבחור הביא אתו את הנסיון מהעולם הזה, לעומתנו שהיינו "מרובעים" וסיקרנו את הגלוי בתחום המשטרה, בתי המשפט ומסיבות עתונאים.  
אורי יצא לשוק וראה את הרוכלים מוכרים ירקות ושוקלים אותם במשקלי המאזניים, כשצד אחד קשור בגומיה. כך רימו את הקונים לגבי משקל הירקות והפירות. הידיעה לא התאימה לאופי של "עתים".
את חותמו השאיר כשהקים (עם דוד פז) את "להיטון" בסוף שנות הששים. זמרים ישראלים לא זכו לסיקור בעיתונות הכתובה, משום שמדובר ב"שטויות".  אך הקהל אהב את העתון.  
אז צולם בישראל הסרט "עושי הלהיטים" עם קירק דוגלאס וזה היה הסרט הזר הראשון שצולם בישראל. לפני שקבע את השם, פנה אלוני לאהוד מנור ולרבקה מיכאלי ומבלי לדעת אחד מהשנייה – הציעו שניהם את השם 'להיטון', על בסיס המילה להיט, שהמציאה רבקה מיכאלי.
 אלוני עשה דברים רבים בעתונות ולאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרף לגלי צה"ל, שם הגה, ושידר את תוכנית "גלגלי צה"ל", על מצב התנועה בגוש דן. זו הייתה תוכנית-האם, שהולידה אחר כך את "גלגלי צהל" וממנה נולד גלגל"ץ. אורי אלוני כבר לא היה שם.  

הסכם של אמת או שקר?
בפרלמנט שנערך בבית פרטי, עלה, כמובן, ההסכם של בני גנץ עם בנימין נתניהו. כאשר השתרר קצת שקט, אמר השתקן שבחבורה: "חלק מהציבור מסתובב עם הרגשה קשה. קשה לי להבין מדוע אדם עם נסיון כזה, שהיה רמטכ"ל, כלומר אינו טיפש, עושה מהלך כזה". 
ליד השולחן מבקרים קשות את התנהלותו של בני גנץ.  
השתקן: "לבקר זה קל. להבין – יותר קשה".
 מישהי הוסיפה: "אתה חכם! כשהבעל בוגד, מאשימים את המאהבת"…
נשארנו עם השאלה: שקר אין (יש) לו רגליים?