אפשר להשיג חסכון בכניסה למכוניות

הלכתי לטייל, כמנהגי ברחובות היפים של השכונה – וילות בתוך גנים ומדשאות. לכל בית כניסה למכונית, נעולה בשער (ליד שער הכניסה להולכי רגל), שלא ייכנסו זרים ר"ל. עלה בדעתי, שאף בעל מגרש לא היה מוכן לוותר לשכנו ולקבוע כניסה משותפת לשתי מכוניותיהם. כניסה אחת, שבה ייכנסו מן הרחוב ויתפצלו בקצה, כל אחד לחנייתו בחצרו.
המון מקום, אפשר לחסוך בחניה משותפת ובשטח המתפנה, אפשר לשתול דשא או שיחים או נוי אחר.
באחת הווילות מתגורר בוודאי עורך דין, שיוכל להכין חוזה סטנדרטי לבעלי מגרשים סמוכים, שיוכלו לנצל טוב יותר את מגרשיהם.

חניה לשתי מכוניות לשני בתים. צילם: יאיר דקל

חשבתי שאף אחד לא הגה את הפתרון הפשוט הזה ואז, ברחוב הנגב, גיליתי שדווקא כן. שני בתים סמוכים השאירו את הכניסה לבית פתוחה ושם מקום לשתי מכוניות. (יש תמונה בטלפון).
דווקא בארצות הברית, כשטיילתי ברחובות של בתים נמוכים, ראיתי שמן הבית יש דשא עד המדרכה ו…אין גדר ואין שער. מי שרוצה – ייכנס ומחלקי העתונים באמת עושים את זה. מעניין, שמכל המשוגות האמריקניות, דווקא את המועילה לא העתקנו.

פסנתר לרשות הציבור

חשבתי שאף אחד לא הגה את הפתרון הפשוט הזה ואז, ברחוב הנגב, גיליתי שדווקא כן. שני בתים סמוכים השאירו את הכניסה לבית פתוחה ושם מקום לשתי מכוניות. (יש תמונה בטלפון).
דווקא בארצות הברית, כשטיילתי ברחובות של בתים נמוכים, ראיתי שמן הבית יש דשא עד המדרכה ו…אין גדר ואין שער. מי שרוצה – ייכנס ומחלקי העתונים באמת עושים את זה. מעניין, שמכל המשוגות האמריקניות, דווקא את המועילה לא העתקנו.

הגיע בחור צעיר, התיישב והתחיל לנגן. צילום: יאיר דקל

המשכתי לטייל בשכונה ובכיכר העיריה (סליחה, זאת לא עיריה. זאת מועצה מקומית) מצאתי חידוש: פסנתר ולידו מושב לפסנתרן. מפעל הפיס העמיד את הכלי לרשות הציבור באמצע הרחוב, חופשי, חפשי. אחר כך ראיתי שיש עוד פסנתרים לרשות הציבור, שגופים הציבו במקומות שונים.
אני, שאינני מנגן, ניסיתי את הקלידים וראיתי שהכלי אמנם מנגן. אם הוא מזייף – אינני יודע. אבל באחד מטיוליי עברתי בכיכר וראיתי איש צעיר מגיע באופניים, מניח אותם על המרצפת, מתיישב על הכסא השחור ומנגן…
כלומר הציבור, או לפחות אחד ממנו, ניצל את הכלי לנגינה.
סיפרתי על כך לידידתי, ליאורה, ושמעתי ממנה סיפור על פסנתר אחר. בילדותה, הוריה רצו שתלמד לנגן כמו נערה מרכז אירופית טובה. פסנתר לא היה להם בבית, אז שלחו את הילדה אל שכנה זקנה בשכונה, שלה היה פסנתר. ההורים שילמו לאשה את דמי הביקור והילדה ניגנה (מה שעבר לה עם השנים…)
הזקנה השכירה את הפסנתר לילדים ומילאה את תפקידה וישבה להשגיח עליהם שלא יתבטלו בשעת האימון. אכן, פרנסה.

בחירות בלי סוף

חשבתי שהבחירות הסתיימו, אבל שמעתי את נאומיהם של בנימין נתניהו ובני גנץ חמישה ימים אחרי הבחירות. עברתי ברחוב אלחריזי בתל אביב וראיתי בחצר המטופחת שלט: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה".

יש דעות שונות על הדמוקרטיה. צילום: יאיר דקל

אינני יודע מי קבע את השלט בחצר.

נעים בסופשבוע גם לנוסעים

הרשויות המקומיות החליטו לממן נסיעות של אזרחיהן בשבתות. שם מצויין מצאו לשירות הזה -"נעים בסופשבוע". תרצו, נעים לנוסעים; תרצו – האוטובוסים נעים.

אבל, לא נעים להכיר כמה נהגי אוטובוס בחברות הציבוריות.

ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, בעל היוזמה לשירות החדש

אני, שאני ישבן אוטובוסים (נוסע מתמיד), ראיתי לא פעם את בריוני הנהגים. ראיתי נהגים בורחים עם האוטובוסים מפני נוסעים, שמגיעים בריצה אל התחנה. ראיתי נהגים, שלא עוצרים כשמישהו מחכה להם. גם ראיתי שני אוטובוסים נוסעים בזה אחר זה , במקום לנסוע בכל רבע שעה ככתוב בלוח  ההודעות. כדי שלא אופתע, ראיתי גם אוטובוסים שאיחרו את המועד בחצי שעה ואף בשלושת רבעי שעה. והנוסעים – שיחכו.

לא במקרה יש דו"חות של האיחוד האירופי על השירות הרע של התחבורה הציבורית בישראל.

כך, ביום חמישי השבוע. קבעתי פגישה עם חבר בתחנת אוטובוס בבית דגן. צומת גדול יש שם והרבה תחנות בפינות השונות של הכיכר. חיכינו לאוטובוס 164, שייקח אותנו לרמלה. ידידי, שנוסע הרבה בקו הזה, עמד על הכביש ולא הפסיק לנפנף בידו לאוטובוסים ואני ישבתי לי בצל התחנה.
– מדוע אתה מנפנף? שאלתי.
– כי כבר קרה לי, שאוטובוס חלף על פני ולא עצר. אפילו כשעמדתי והרמתי את היד – השיב לי.
נהגים בריונים. לא כולם, אבל יש רבים שנוהגים ומתנהגים באופן מופקר.
ומה פתאום נזכרתי היום? כי נסעתי באוטובוס של סופשבוע. אלה אוטובוסים של חברות, שאינן חברות ציבוריות והנהגים שלהן אינם נהגי התחבורה הציבורית. ראיתי, למרבה הפתעתי, נהגים ששמים לב לנוסעים. נהגים שלא מהססים לעצור כדי שהנוסע יוכל לרדת. ראיתי אפילו (שומו שמיים!), נהג שעצר לבקשת נוסע קצת אחרי התחנה הרשמית. משהו שלא ייאמן בתחבורה הציבורית. נהגי סופשבוע נותנים יחס אנושי ונעים לנוסע.

אמר צ'רצ'יל
לאחר הבחירות העכשוויות, כדאי להיזכר בדבריו של המנהיג הבריטי הדגול:
"דמוקרטיה היא שיטת ממשל גרועה. אבל אינני מכיר טובה ממנה"…

בדיחת קורונה
מאמריקה הגיעה אליי בדיחה אקטואלית כאשר מישהו נחשד כנשא קורונה, אמר לו בעל המסעדה השכונתית: מעכשיו, תתרגל לפיצות דקות.
– מדוע? – שאל האיש.
– כי רק פיצות דקות אפשר להכניס לך מתחת לדלת, השיב המסעדן. 

תסמונת האשה המוכה

יש הרבה פירושים מדוע ערי הפיתוח תומכות בעוצמה כזאת בממשלה. הפרשנים – רובם מאזור המרכז – מוצאים סיבות מסיבות שונות לכך. אחת מהן לא שמעתי: תסמונת האשה המוכה.

בעבר הרחוק, כאשר הייתי כתב עתי"ם בבית המשפט, סיקרתי פסק דין של שופטת, שדנה בעל מכה לשנתיים מאסר. אנחנו, העתונאים, נכנסנו ללשכתה של השופטת – שאותה הכרנו היטב מפעולתה בפרקליטות – ושאלנו: זה לא עונש קל מדי?

השיבה השופטת תוך כדי שיחה: "לאן אתם חושבים הוא יחזור אחרי הכלא? – אל ביתו, אל אשתו". והשופטת הזכירה מקרים רבים, שבהם אשה מוכה כלל אינה פונה למשטרה. ואם פנתה – מבקשת לבטל את התלונה. ואם הוגש כתב אישום, מעידה האשה למען בעלה…

מסקנה: יש תסמונת נשים מוכות. למרות שהבעל מתעלל בהן, הן מגינות עליו. האם כך נוהגים גם נפגעי המדיניות הממשלתית?

הומור בשלט רחוב
 גם בתל אביב יש שלטי חנויות יפים. בעברית. שלטים, שלבעליהם יש חוש הומור.

כך מצאתי ברחוב אבן גבירול 104 את השלט "שף בלול" על חנות של עופות ושניצלים. השם מצא חן בעיני.

לידה, באותו בניין, מצאתי גם את "בגדדי" (סביח/פלאפל"), את "הטוניסאי של רמלה", "הטורקיה" ועוד. היתה שם גם חנות המתהדרת בשם of Cake  Peace .

לדעתי, ההתנגדות לעברית אינה השכלה. זאת בורות. בעלי החנות הזו אינם היחידים.

אין בכך פלא – יש לנו גם שרת תרבות שלא קוראת ספר.

עשיר ועני
חותני המנוח, אריה נחמני ז"ל, אמר לי פעם: אם יש לך גרוש אתה עשיר. אם חסר לך גרוש אתה עני.

זו לא חוכמה בגרוש.

נעדרתי

אם קוראיי הנאמנים שמו לב שנעלמתי בזמן האחרון, ההסבר הוא פשוט. יום אחד קמתי וגיליתי בבוקר, שאינני רואה היטב את המחשב. מקרה עין. מיהרתי לקופת חולים מכבי, לרופא התורן, פרופ' מרדכי רוזנר, ולמזלי הוא קיבל אותי ללא תור וללא הזמנה. בדק, בדק, בדק ו…שלח אותי מיד (זה היה כבר בלילה) אל מחלקת עיניים בתל השומר. החלטה נכונה ונבונה.
כאשר קיבל אותי רופא תורן במחלקה זה היה בחצי הלילה, הוא החליט מיד שאני זקוק לניתוח ואישפזו אותי בו במקום.
אם צריך להגיע אל בית החולים הענק, תל השומר, אני ממליץ על מחלקת העיניים. יחס מצויין של הרופאים, האחיות (כן, יש גם אח אחד) וצוות העזר. לעומת התמונות, שאני רואה בטלוויזיה מן המחלקות הפנימיות, אני מוכרח להמליץ: אם מוכרחים, עיניים עדיף! ד"ר ויקי דאי עשתה בעיני מלאכה מצויינת ולא פחות מכך – יחס מעולה. היה הסבר אנושי וענייני לחולה (אני). ממש מצויין.
בתור חסר נסיון בניתוחים, אני מוכרח להודות שהריפוי איטי מאד ומייגע. אבל כאן מגיעה האופטימיות: אני מאמין לצוות הרופאים.
אחת התקלות הראשונות היתה שנטשתי את הקלנועית. אי אפשר לרכוב על המדרכה (כפי שמורה החוק) כשאני נוהג בעין אחת ומתקשה להעריך מרחקים. קל ליפול במלכודת כזו ולהתהפך. לכן עזבתי את כלי הרכב, שמשרת אותי כל כך טוב כבר שנים אחדות.
כאשר הגעתי לדיעה שעדיף לי לנטוש את ההגה (אחרי עשרות שנות נהיגה), החלטתי למכור. ידידים יעצו לי: "תשאיר את המכונית ליד הבית"…
לא קבלתי את העצה כי ידעתי, שאם יש מכונית ליד הבית – מכניסים מפתח ונוסעים.  אז מכרתי והתמכרתי. אחרי זמן לא רב, הודו ידידי שהקלנועית משרתת אותי מצויין ואכן, עדיף היה למכור. עכשיו, אחרי ימים ריפוי מעטים, חזרתי לרכוב בסמטאות שלי.

עונת הנרקיסים

כשעברתי בגינה הציבורית שליד הבית, גיליתי שהנרקיסים פורחים.
אם לא די היה בימי הקור הקשים, באו הפרחים והראו לי שעכשיו חורף מואר ונחמד. אם מטיילים (עם הכלבה) בגינה הציבורית – זה עושה כיף לכל היום. כדאי.
מתוך שירו של יוסי גמזו (מלחין אריה לבנון): 
הָיָה זֶה בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת אַחַת שֶׁל חֹרֶף.
עַל הֶעָלִים נִתְלוּ עוֹד עֲגִילֵי מָטָר
וְאַתְּ הָיִית נָאוָה וְאַת הָיִית שְׁחַרְחֹרֶת,
וּבִצְחוֹקֶךְ פָּרַטְתְּ עָלַי כְּעַל מֵיתָר…

יָצָאנוּ לְמַלֵּא אֶת הַלְּבָבוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ,
כְּיֶלֶד הַגּוֹדֵש בִּפְרִי אֶת הַכִּיסִים.
וְרוּחַ נִיחוֹחִית, שֶבָּאָה מִתְנַשֶּׁמֶת,
גִּלְּתָה לָנוּ הֵיכַן פּוֹרְחִים הַנַּרְקִיסִים.


מכתב תודה שנכתב באיחור

פרופ' זאב רוטשטיין (ויקיפדיה)

יצאתי בימים אלה מטיפול קצר במחלקת עיניים בבית החולים שיבא. נזכרתי, שאני חייב מכתב תודה, אשר משום מה לא כתבתי אותו בזמנו. מכתב תודה לפרופ' זאב רוטשטיין, אשר מונה לאחרונה ליו"ר ועדת התרופות. קודם לכן היה מנכ"ל בית החולים שיבא ואז מונה למנהל שבא להציל את  בית  החולים הדסה בירושלים.
פעמים רבות הייתי בשיבא והפעם החשובה ביותר היתה לפני 41 שנים. אשתי חנה דקל, שכבה חולת סרטן במחלקה פנימית של בית החולים וד"ר רוטשטיין היה הרופא האחרון שטיפל בה. במקצועיות ובמסירות. לא שכחתי זאת ועקבתי בקריאת עתונים אחרי הקריירה של הרופא, שהיה אז בן 29, מתמחה במחלקה. קראתי את הביקורות, שנכתבו על דרכו כמנהל תל השומר ואחר כך כמנהל הדסה וזכרתי את הטיפול האישי באשתי.
בזמנו, כאשר האירוע קרה, לא ידעתי וד"ר רוטשטייין בוודאי לא ידע, שעשוי להיות קשר בינינו. חנה דקל ז"ל נולדה לאריה ותהילה נחמני בשנת 1939. את השם נחמני החליפה בשם דקל ונשאה אותו בגאון שנים לא רבות. אביה, אריה נחמני, נולד למשפחת רוטשטיין. כאשר אביו, נחמן, נפטר, החליט לקרוא לעצמו בשם אריה נחמני ובשם זה נולדה גם בתו, אשתי.
לימים, כאשר נולד בננו, נקרא שמו בישראל נחמן. על שם הסבא שהוא (וגם אני) לא הכרנו.
הרופא לא ידע שאשתי באה ממשפחה עם אותו שם וכמובן לא העלה בדעתו, שאולי יש ביניהם קרבת משפחה. אני יכול להעיד, שהטיפול שלו היה  מקצועי ובמסירות.
שאלתי את בני, שהיה מפקד יחידה צבאית, על דברי הביקורת אשר נשמעים על פרופ' רוטשטיין, והוא השיב לי קצרות: "מנהל שלא עושה, לא זוכה לביקורת".

קופת חולים מתקדמת לאחור
כשקופת חולים מכבי היתה קטנה וחדשה, היא היתה מצויינת. נתנה מעט שירותים, אבל היה יחס מעולה לחברי הקופה. עברו שנים רבות, שבהן אני חבר מכבי ואני רואה את ההתקדמות הטכנולוגית הרפואית ואת השירותים הטכניים המעולים. אבל כשאני נזקק לשירות, מה לעשות, זה מתפקשש.
כך, למשל, נרשמתי לקורס במכון לפיזיותרפיה. בגלל סיבות אישיות נעדרתי למספר ימים ואז, כשחזרתי שלשום הביתה, התקשרתי לקופת חולים מכבי. רציתי לברר מתי מתחיל הקורס שלי. פשוט, לא?
ובכן, יש לקופה מבחר מספרי טלפון להתקשר למוקד ולברר פרטים מסוג זה. אז התקשרתי, והתקשרתי, והתקשרתי ובכל נסיונותיי העליתי חרס. המוקדנים יפי הקול, לא ידעו להשיב תשובה פשוטה: מתי יש קורס. ואם לא זה, אולי יתנו לי את מספר הטלפון של המחלקה לפיזיותרפיה? לא, גם זה לא.
לאחר כמה התקשרויות למוקד, הואילו להפנות אלי מישהי מן המחלקה והיא הרימה טלפון אלי ואמרה לי מתי הקורס. כשהגעתי למחלקה, מסרה לי הפקידה מיד את מספר הטלפון. פשוט!
כדי שלא יהיה לי קל מדי, התייצבתי לפני כשבוע וביקשתי במזכירות הסניף לקבל טופס 17 לבית חולים. התחייבות. חיכיתי בלי תור, כשהפקידה, נעמה, מנסה לקבל את הטופס בטלפון. ואז אמרה לי: "לך בקניון כשעה ותחזור אלי". חזרתי אחרי שעה וחיכיתי עוד עשר דקות להגעת הטופס. רק אחר כך נודע לי, שאני יכול להעביר את הטפסים במחשב ויחזרו אלי (תוך חמישה ימים!) במייל.
אם לדוברי מכבי יש מה להעיר – הכתובת שלי פתוחה לפניהם.

כמה הם חיי אדם

חיכינו זמן רב עד שהוצמדו מספרים לאופניים חשמליים. זה יפחית את מספר התאונות על המדרכות

 יושבים בקפה הפרלמנטי שלנו, שותים קפה עם קרואסון והמלצרית שואלת אם מישהו רוצה סנדוויץ' עם סלומון. אז אף אחד לא רוצה סנדוויץ', אבל אחדים ממהרים לתקן לה: "סלומון הוא שלמה. המלך. סלמון הוא דג, שמגיע מצפון אירופה והוא טעים". טוב, היא לא המלצרית היחידה שלא ידעה את ההבדל.
אז בקצה השולחן הסתכל מישהו על הנוכחים, שכולם לא צעירים והעיר ביבושת: "כמה הם חיי אדם?"
מין שאלה, שבגילנו לא שואלים. אבל האיש לא מתבייש ולא מהסס. מסתכל על היושבים סביב הקפה ושותקים. מי יודע להשיב על שאלה כזו?…
– אולי, אולי תסביר את השאלה – מעיר מישהו קצת בגמגום.
"טוב, אז כמה שנים הן פעילות? כמה זמן אפשר לומר שחיי האדם הם פעילים? בממוצע כמובן"…
מכיוון, שגם ההסבר לא זכה לתגובה, המשיך האיש שלנו: "כחמישים שנה. רק חמישים שנה".
איזה הסכמה של אי הסכמה נשמעה מסביב. "מז'תומרת?"
"כאשר, נולד תינוק. הוא לא יכול לעשות כלום מלבד לבכות", ממשיך הקשיש. "אז הוא מיילל וגם צריך להחליף לו חיתולים. אחר כך הוא בגן ובבית הספר ואחר כך בצבא. הגענו לגיל עשרים.
"עוד קצת ללמוד או להתאמן ובגיל עשרים וחמש, נגיד, הוא יכול להתחיל לעשות משהו.
"ואם ימשיך להיות עסוק אחרי יציאה לפנסיה, יגיע לגיל שבעים וחמש. אז יבוא אלינו, לפרלמנט.
"בקיצור, מעשרים וחמש עד שבעים וחמש – חמישים שנות פעילות. ואל תשלו את עצמכם, שחיי אדם הפעילים הם יותר שנים. לכולנו יהיה אותו סוף". 
היה שקט קצר ואז אמר מי מן היושבים: "לצערי, אתה צודק. היה אצלי השבוע טכנאי בקלנועית – היה פנצ'ר והוא בא להחליף גלגל. 'אני בן ארבעים ושלוש', אמר הטכנאי. 'לפני שבע שנים התחלתי להתעסק עם קלנועיות ונתקלתי בזקנים, נכים, בדמנטיים וחולים בכל מיני צרות. היה לי משבר, כי עד אז לא חשבתי על הסוף. חשבתי שתמיד אהיה צעיר, בריא ואחד שהולך לחדר כושר"…
האיש שלנו שמע, קם, נשען על מקלו ודידה לאט אל היציאה מן הקפה.

מספרים חיוביים
פרופ' אברהם בלבן (בן 76) כותב בכל יום ששי טור של רשימות תל אביביות ב"הארץ" ובאחרונה הוציא ספר של רשימות מעולות אלה.  אתמול כתב בטור שלו בהארץ על רכיבתו על אופניים:
"כשאני עושה את דרכי חזרה לטיילת כדי להמשיך ליפו, נוסע מולי נער על קורקינט חשמלי. הוא מתקרב אלי במהירות ואני זז ימינה כדי לפנות לו דרך, אבל גם הוא בבלבולו פונה ימינה ומעיף אותי לעבר הכביש… הגלגל הקדמי של אופניי נחבט ברעש גדול בספסל ואני אחריו. אני מרגיש איך מוחי מתחיל אתחול מחדש של המערכת: יום שישי, 11 בבוקר, מכה חזקה בברך שמאל ובירך, כאב חזק בצוואר, אבל הקסדה שמרה על הראש…
"אני לא צריך עזרה. רק לשבת כמה רגעים כדי לייצב את נשימתי".
כתבתי פעמים רבות כאן בבלוג, על אסון החשמלונים למיניהם, אבל שר התחבורה הכושל, ישראל כץ, מנע בתוקף התקנת מספרים לכלי תחבורה אלה. רק כשפרש מתפקידו, הותקנו מספרים לאופניים וקורקינטים. ואני זוכר, שבימי הבריטים היו כאן מספרי זיהוי לכל זוג אופניים (לא חשמליים!). וגם היום, כאשר מישהו פוגע – כמו הנער הזה – אפשר לציין את המספר ולתפוס את המזיק!

קובה העניה מחכה לתיירים אמידים

משפחה ישראלית, המתגוררת בניו יורק, החליטה לצאת מבירת העולם ולטייל אל המדינה הקרובה גאוגרפית ורחוקה מנטלית. הטיול היה מעניין ומהנה, למרות שקובה מדינה ענייה מאד הקובנים מסבירי פנים ולתיירים זהו גן עדן. מכוניות הן מצרך נדיר, והדלק עוד יותר. מכונית לֶדה רוסית משנות ה-70 משמשת כמונית מתפרקת, אבל עדיין נוסעת במהירות 120 קמ"ש בקלות. כדי למלא דלק צריך לקבוע תור יומיים מראש. בשביל לרכוש מכונית כזאת, צריך הקובני למשכן את ביתו ומחירה כ-30 אלף דולר, בגלל ההיצע האפסי והביקוש האדיר.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7a7d795d791d794-d7aad790d795-d7aad79ed795d7a0d794-1.jpg

רוצה סיבוב על התאו? תמורת כמה דולרים…
האנשים משכילים. קובה גאה ברפורמת החינוך, אבל הפוטנציאל איננו מנוצל. המוכר בקיוסק סיפר, שהיה מורה בתיכון ויש לו תואר שני. בגלל השכר האפסי בהוראה, הוא מעדיף לעבוד כמוכר. אבל בקיוסק שלו אין כלום לקנות, רק קפה טוב ומשקאות חריפים. האלכוהול, במיוחד הרום המשובח שמיוצר בקובה, יותר זול ממים!
הנוף מחוץ לעיר – מדהים, עמק בין הרים יוצאי דופן. שם מגדלים את הטבק המצויין לסיגרים הקובנים המפורסמים. המטעים מטופחים ומהווים מקום עליה לרגל של תיירים.
איכר מקומי הדגים איך מגלגלים סיגרים. מה שנראה פשוט, הופך למלאכה בלתי אפשרית כשהוא מציע לנסות לבד. מפתיע לגלות, שאת החלק העיקרי בצמח – העורק המרכזי של העלה – הם זורקים לפח בגלל עודף ניקוטין שבו. כדי לשמור על איכות המוצר אין משנים את שיטות העיבוד והגידול. את השדות הם מעבדים במחרשה, הנגררת על ידי שני שוורים (שנראים די מורעבים) ואת הסיגרים מגלגלים ביד אחרי תהליך גידול וייבוש, שנמשך כשנה וחצי… מחירי הסיגרים שנראו מופקעים בשדות הטבק הפכו למציאה בהשוואה למחירם בחנויות פטורות ממכס בהוואנה ובשדה התעופה.
הוואנה, בירת קובה, חגגה ב-2019 חמש מאות שנה להיווסדה. היא מפורסמת בהפיכה ובשלטונו של פידל קסטרו. אבל לפני כן, עברו למעלה מ-400 שנים של קולוניאליזם. האימפריות אהבו את קובה בגלל המיקום המרכזי שלה – בין האוקינוס האטלנטי והשקט, בין יבשת צפון אמריקה לדרומה, היא היתה הנמל הגדול ביותר לסחר עבדים.
הקובנים מסבירי פנים, ומנסים להפיק את המיטב מכולם לכן מיני מנהגים שדבקו בהם עם התחלפויות השלטון הרבות. הבריטים, ששלטו רק 11 חודשים, הביאו את החזיר וזה הפך למאכל לאומי. בהוואנה גם ממשיכים לערוך מדי ערב בשעה תשע טקס של יריית תותח במבצר העיר העתיק, שנוסד תחת שלטון המלכה ומהווה מוקד משיכה לתיירים רבים. הספרדים הביאו את השפה, את הארכיטקטורה והדת וגם הרגו את הילידים והביאו עבדים. האמריקנים הביאו יוזמה ותעשיה, והקימו כאן את פלמוליב, בקרדי ועוד. אך ניצלו את כוח העבודה הזול.
הקובנים מרדו בשלטון הזר וזכו בעצמאות, אך זו היתה מלאת שחיתות וכאן נכנס פידל קסטרו לתמונה. הוא היה בן לאחת המשפחות העשירות ונשלח ללמוד רפואה. בגיל 26 רצה לעשות רפורמה והצליח להשפיע רק כשלקח את השלטון לידיו בהפיכה צבאית דרמטית ביולי 1961. רק אז יכול היה להוציא לפועל את רעיונותיו וגילה, שלמהפכה מחיר כבד מאוד.
הוא רצה להיות חלק מארצות הברית, להפוך לבן טיפוחים, אבל האמריקנים הפכו את קובה לאויב. יחסיה עם ארצות הברית חזרו להיות מתוחים עם שלטונו של טראמפ, אבל מאמריקה יש טיסות ישירות להוואנה. הקובנים הם עדיין מעריצים גדולים מאד של ארצות הברית. כך, למשל, השיר הראשון, שמלמדים בבית הספר בלימודי אנגלית הוא "אימייג'ן" של ג'ון לנון. איזו בחירה מוזרה…
כשנמצאים כאן, יש הרגשה של שלטון כושל. 
רו- האם כדאי לישראלי לנדוד עד קובה? אם הוא נמצא באיזור כדאי לקפוץ לביקור.

הנהגת העולם לרשעים
"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".  שי עגנון, בספר "שירה".

ישראלים בוכים

בפרלמנט של יום ששי, היוזם שהוא גם יזם, הזמין מיץ סחוט ולא קפה שחור, כמנהגנו. הוא התחיל בבדיחה: "אתם יודעים מדוע ישראלים בוכים? כי זה  יותר קל מאשר לעשות"…
– אתה אדם רציני ומתחיל עם בדיחות חבוטות – הגיב מישהו מן השולחן.
"זאת לא בדיחה סתם. אני מתכוון ברצינות".
– אז מה פתאום אתה מדבר על "ישראלים בוכים"?
"יש נטיה למתוח ביקורת על אנשים שיש להם כסף. את הביקורת מותחים האנשים ש'בוכים'. הם מסתכלים על המצליחנים ולהם יותר קל לשבת בליל שבת על פיצוחים ולהתלונן, ש'אני לא מצליח לגמור את החודש'… אז מה עורר אותי להיזכר בבדיחה?
"ראיתי בטלוויזיה את השחקנית, זמרת, מצחיקנית, חני נחמיאס. היא הופיעה/השיבה לשאלות של קובי מידן בתוכניתו 'סוכן תרבות'.
"מה שעורר אותי מנמנום טלוויזיה היו התשובות הלא-מצחיקות שלה על עשיית כסף". האיש הזכיר, שחני נחמיאס סיפרה כי כשיצאה מן הלהקה הצבאית והתחילה לעבוד, לא בזבזה את הכסף, כפי שעשו עמיתיה. היא החליטה שצריך לחסוך. כלומר, קנתה דירה, שיפצה אותה ומכרה. אז קנתה עוד דירה, שיפצה אותה ומכרה. היום, אחרי עשרות שנים על הבמה היא בעלת נכסים.
"אפשר ללמוד ממנה", אמר האיש ליד השולחן שלנו. "במקום לבכות – לבנות".
כרגיל, האיש קטע את הדיונים האינסופיים על הפוליטיקה. "גם הפרשנים בטלוויזיה לא יודעים שום דבר. הם אומרים ואומרים, ובא איזה פוליטיקאי ואומר משהו חדש. ומיד, כל המערכת הפוליטית משתנה"…
הדברים, כמובן, עוררו תשובות. אבל יושבי השולחן השתיקו את המערער, כי דברים על כלכלה יותר מעניינים. שם זה, לפחות, לא משתנה כל רגע.
– אז, מה אתה חושב? מה צריך אדם לעשות כדי לא לבכות, לפי הבדיחה?
"לבנות או לקנות דירה – זאת דרך אחת. אפשר להשקיע כספים בצורות שונות", המשיך. "אבל קודם כל צריך לחסוך. זאת אומרת, צריך לרצות. כי אנשים יכולים לנהוג כמו חני נחמיאס ולא לבזבז את כל המשכורת וההכנסות. תמיד אפשר קצת לחסוך.
"למשל, פנו אלי כמה אנשים – יותר משניים – ושאלו איך לקנות דירה. אמרתי להם, שעם החסכונות שיש להם ועם קצת משכנתא, יוכלו לקנות דירה. אפילו הצעתי פתרונות כמו באר שבע. שם אפשר לקנות בזול ושם יש גם סטודנטים באוניברסיטה שרוצים לשכור. בזול. אבל התשואה טובה. האנשים שלי, מיד ברחו מן ההצעה.
"אנשים רוצים לקנות לפי הנורמות שלהם, כאילו הם מתכוונים לגור בדירה. למשל, אפשר להשכיר דירה במצב תקין, אבל לא מטופחת. השוכר יחליט אם הוא מוכן לשלם את שכר הדירה. אלה שהתייעצו איתי, רצו לקנות דירה במרכז גוש דן, לשפץ אותה לרמת הדירה שלהם ובעיקר – ביקשו, לפחות, ארבעה חדרים… הם חושבים שצריך להציע דירה מפונפנת. הם לא חושבים שזה עסק. השקעה, שצריכה לשאת פרי".
– אז למה לא משקיעים? מה צריך כדי להיות משקיע?
צריך, קודם כל, יכולת החלטה. מוכנות ללכת לעיסקה גם אם יש בה סיכון. מי שרוצה לשבת על הגדר, יכול להישאר עם "הבוכים".

לקנות כדי להשכיר

כמה זה עולה?

שמע את זה אחד מעשירי ישראל שהגיע אלינו לפרלמנט. יש לו מכרים כאן והוא בא מפעם לפעם להתרועע עם "העם".
"רציתי לנסוע בשעה 5 בבוקר לשדה התעופה", סיפר. "בחברת מוניות ארצית, הטלפון הראה לי שהמחיר 400 ש"ח. כסף קטן לנסיעה גדולה. אבל, קמצן נשאר קמצן. אז התקשרתי לתחנת מוניות שכונתית כדי לוודא מחירים. 110 ש"ח אמרו לי. הזמנתי מיד".
מיד הוא קיבל תשובה מן השולחן: "יש אנשים שיודעים את המחיר של כל דבר וכלל אינם יודעים את הערך של אף דבר".

מראות מן העולם בעדות מקומית

אני נוהג לבקר בתערוכת עדות מקומית, שנערכת מדי שנה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) ולא מעט משבח אותה, כאן בבלוג. גם השבוע ביקרתי בתערוכת הצילומים. 4,738 צלמים  מ-129 מדינות שלחו 78,801 תמונות לתערוכה הבינלאומית הזאת, שנערכת על ידי World Press Photo .
השנה התפעלתי פחות מן הצילומים הישראליים. לדעתי, בשנים קודמות הם היו יותר מרגשים. ואולי אני טועה ואנחנו פחות רגישים? עם זאת, התערוכה ראויה לביקור, גם השנה. מצאתי בה הרבה תמונות מעניינות מן העולם. ולא רק תמונות – גם סיפורים אנושיים חשובים, שאנחנו כאן, בבועתנו, לא יודעים על קיומם. מעניין וחשוב.
למשל, חינוך ללאומיות ומסרים צבאיים יש, כמובן, בישראל. בתערוכה מצאתי, שגם ברוסיה וגם בארצות הברית קיימים מסרים כאלה בעת חינוך של בני נוער במחנות ובמועדונים. כאן מלמדים "מה זה להיות אמריקני" ומאידך ברוסיה מלמדים פטריוטיות באמצעות הוראת אידיאולוגיה ומוכנות למלחמה. זה לא רק אצלנו.
הנושא של זיהום כדור הארץ עולה לכותרות בעקבות ועידת האקלים, שהנשיא טראמפ הפנה לה עורף. בתערוכה ראיתי תמונה מדהימה של נער שוכב על מזרן וסביבו ים של אשפה. הכיתוב מסביר, שהנהר פסיג בפיליפינים הוכרז מת מבחינה ביולוגית כתוצאה של זיהום תעשייתי והשלכת אשפה בידי תושבי הסביבה. הנהר מזרים כ-64 אלף טונות פלסטיק מדי שנה לאוקיינוס. באזורים מסויימים של הנהר, הפסולת כה צפופה עד שאפשר לפסוע על פני האשפה (וגם לישון על מזרן, כבתמונה).
תמונה אחרת מספרת על הידלדלות קשה של עופות ים באיים בפרו. מסתבר, שהלשלשת של השקנאים עשירה בחנקות הפכה לדשן פופולרי במאה ה-19 עד שהומצאו חומרי דשן כימיים. האיסוף העצום של הלשלשת גרם להידלדלות קשה של העופות. סיפור עצוב של מדינה רחוקה מאיתנו מאד. אנחנו שרויים בבעיות שלנו, ואיננו יודעים כלל על בעיות מוזרות של עמים אחרים.
הרשימה אותי גם תמונתו של פרדו פארדו ממקסיקו, שצילם מהגרים ממרכז אמריקה מטפסים על גדר הגבול אל ארצות הברית. מזכיר מאד את המטפסים על הגדר בין הגדה וישראל. עולם קטן.
הצלמת קורינה קרן צילמה בינואר-מאי השנה לרויטרס בתל אביב. הכיתוב מספר, ש"התחנה המרכזית החדשה נפתחה בשנת 1993 בתקווה לשפר את מצבה של אחת משכונותיה הקשות של תל אביב. אולם במקום מרכז הקניות המודרני, נותרו תריסי החנויות מוגפים ומבוך המעברים הפך לתערוכת של עזובה, מסחר ותרבות מחתרתית". לא הייתי שם. גם אתם?
זה לא הצילום היחיד מישראל. חיים גולדברג צילם בירושלים משפחה של אם ובנותיה מכת השאלים, כשהן צועדות מבית הספר. אצלי בשכונה יש גני ילדים דתיים ואני רואה אמהות לבושות שחורים וראשיהן מכוסים בשביס או בטורבן. כיסוי הראש כמו בתמונה הזאת – לא ראיתי.

חיים גולדברג בתערוכת עדות מקומית: משפחה ירושלמית

אמרות
אם הבעיה שלך היא כסף ואין לך כסף, אז אין לך בעיה, לא?
האם למי שעובד במפעל לספרי קודש, יש מדי יום סידורים?
רציתי לשמח מישהי במשרד, וקניתי לה פרחים. אבל בכניסה כתוב "אין כניסה לזרים". אז הכנסתי פרח-פרח…
וגם משהו אקטואלי: האם יש ערבים לזכרו של הרב כהנא?