העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

מודעות פרסומת

קונים דירה להשכרה?

 

בפרלמנט של יום ששי, לפעמים יש נושאים מעניינים. בשבוע שעבר התחיל היוזם, שהוא גם יזם: "כולם מדברים על דירות. כחלון העלה את הנושא על סדר היום הציבורי. נכון, יש זוגות צעירים שרוצים ורצים לקנות דירה. לא עליהם אני מדבר".
– אלא על מי?
"על בעלי דירה או שתיים, שמשמשים אותם להשכרה. הכנסה צדדית כזאת".
– אז מה יש בכך?
"הרבה פעמים הם לא יודעים מה לעשות. נפלה בידם דירה – ירושה או שהצליחו לקנות – ורוצים להשכיר. אתם יודעים איך?"
– הרי זה הכי פשוט. מפרסמים בלוח המודעות ויש לך שוכרים…
"שגיאה ראשונה של יזמים חסרי נסיון: לקנות דירה יקרה. אז יש אפשרות להסתכל על תשואה (דמי השכירות לאורך זמן) ואפשר גם להסתכל על קניית דירה לזמן קצר, כדי "לעשות מכה" ולמכור כשהמחירים עולים. אתייחס להשכרה לשם תשואה לזמן ארוך.
"קודם כל, יש אימרה בתחומי הנדל"ן – דירה זולה בשכונה זולה מביאה תשואה הרבה יותר גדולה מאשר וילה. כלומר, באחוזי הכנסה, יותר כדאי לקנות משהו זול ולהשכירו".
ליד השולחן נראו כמה פנים מופתעות. האמנם?
והאיש שלנו המשיך בהרצאתו: "שגיאה שניה של משכיר חדש, שהוא מתייחס לדירה שהוא משכיר, כאילו היתה הדירה שלו".
– כלומר?
"הוא ישפץ את הדירה שקנה לרמה ולאיכות שהוא רגיל בדירה שלו. מרצפות, שיפוצים, ארונות מטבח וכו'. אבל הדייר, פעמים רבות מוכן להסתפק בפחות כדי לשלם קצת פחות. אני, למשל, לא אוהב להשכיר לסטודנט צעיר, שבא עם אביו. לצעיר יש מעט דרישות והוא מוכן להסתפק בפחות. לי, היזם, זה נוח. האב דורש יותר. יותר מדי"…
– אתה קמצן, זרק מישהו.  
"לא קמצנות. פשוט, עיסקה כלכלית. משקיעים כסף, מקבלים כסף. עושים חשבון ולא מרמים אף אחד!
"אגב, בדירה ישנה יש יותר תיקונים. אבל זה חלק מהמחיר של העיסקה. כשמחשבים לטווח ארוך, ההשכרה משתלמת עם התיקונים הדרושים בדרך.
"כמעט נ. ב. – המשיך היזם, שהוא גם יוזם – צריך לזכור שתשואה לא מחושבת לפי שכר דירה של 12 חודשים (כפי שכותבים בעתונים הכלכליים). תשואה צריך לחשב לפי 11 חודשים, כאילו הכנסות של חודש בשנה נועדו לתיקונים, שחלקם יהיו השנה וחלקם בשנים הבאות".
מישהו מסביב לשולחן פנה אל הדובר: לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים. חשבתי שמשכירים את הדירה ופשוט לוקחים את הכסף.
"אז מה תעשה כשמתפוצץ צינור? תשלח את הדייר לכל הרוחות?"
כן, אולי יש כאלה בעלי בתים…
"אז במה אפשר להשקיע היום? לא בנדל"ן?" – שאל היוזם, שהוא גם יזם ויש לו כמה דירות.
האמת, השיחה נמשכה ונמשכה ואני הבאתי כאן רק מקצת מן הדברים, כאלה שהכלכלונים אינם מקדישים להם מקום. אבל תמיד צריך לזכור שבהשכרת נכס יש הרבה מעקשים וחשוב מאד להתייעץ עם עורך דין, איש מקצוע.
"בקיצור, בכל עסקה כלכלית יש חשש להפסדים. אל תקנאו ביזמים שמרוויחים הרבה. זכרו את נוחי דנקנר כדוגמא", השלים האיש את הרצאתו הקצרה.
עוד על השקעות כתבתי בפוסט כסף זה דבר יקר.
אחריותו של איש ציבור
שום איש ציבור לא נהיה כזה בעל כורחו.

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

שיח של חירשים

עומדת בתחנה אשה בגיל העמידה מצמידה את הסמרטפון לאוזנה כשקולה נישא והכל שומעים. היא, מן הסתם, אם ומדברת, מן הסתם עם בנה.
השיחה מתחילה בסידרת שאלות קצובות: איך היה בעבודה? איך המכונית? סידרת את?… השלמת?… נתנו לך?… לא אל תיקח! אל תעשה את זה!…
מן הצד הזה הדברים נשמעים כאילו קצרה רוחה של הדוברת ואין  לה אפילו זמן להקשיב לתשובות.
אחרי שהשלימה את סידרת השאלות ואת ההוראות, סגרה פשוט את הסמרטפון.
איש מבוגר, שעמד בסבלנות בצד (לא היתה לו ברירה, כי האוטובוס לא הגיע), ניגש אל האשה ואמר לה בשקט: "כדאי שתקדישי זמן לספר לבן שלך מה קרה לך ומה יש. לא רק לשאול אותו שאלות. תראי, שיהיה לו יותר מעניין ויקדיש לך יותר זמן".
האשה הסתכלה נדהמת: "מאיפה אתה יודע? באמת לא חשבתי על זה"…
האיש: "יש לי ילדים גדולים ואני יודע שזה טוב גם לקטנים, לנכדים".
הלוח אלקטרוני אבל לא מדייק
האוטומציה התקדמה בתחנות האוטובוסים וברבות מהן יש עכשיו לוח אלקטרוני לנוחיות הנוסעים. על הלוח רשומים מספרי הקווים, יעדי הנסיעה וכמה דקות עד שהאוטובוס יגיע.

מתי יבוא עזרי?

מספר הקו מדוייק לחלוטין. גם היעד הכתוב נכון. אבל מספר הדקות, שצריך לחכות לבואו של האוטובוס לתחנה – זה נתון שרירותי לחלוטין. כלומר, רשומים מספרים, אבל לעתים קרובות הם פשוט לא נכונים. יכול אדם לראות בשמחה שבעוד שתי דקות יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו. אבל, להפתעתו, יראה פתאום שמספר הדקות גדל לשבע. ידלג בקוצר רוח מרגל לרגל ויחכה לעבור שבע הדקות, אבל הלוח שאינו מתעייף לעולם, מודיע לפתע שצריך להמתין 15 דקות. וכך זה יכול להימשך גם לחצי שעה של המתנה והיו אף יותר.
יכול הנוסע הזועף לצעוק "חי וקיים"*, אבל תושיה לא תהיה לו. הנהלת החברה – קווים לפחות – אינה עונה על פניות הנוסעים.
*צועֵק חַי וקַיָּים (עפ"י מילון ספיר)
תאונות דרכים מיותרות

יוזמה מוצלחת באוניברסיטה

ברחובות תל אביב דוהרים אופניים – חשמליים, במהירות, רגילים, באיטיות – אנשים נפגעים והרוכבים נמלטים. אין פיקוח, אין הסדרה, אין מספרים לאופניים.
כתבתי בבלוג זה, שהולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הר

וכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הלכתי לפגוש את ידידי, אלי, באוניברסיטת בר-אילן. היה מעניין לפגוש אותו, אבל בדרך נתקלתי ב…אופניים. רגילים, לא חשמליים, וצבועים צהוב. הם שייכים לאוניברסיטה ואסור להוציאם מן הקמפוס רחב הידיים.
אז למה שמתי לב אליהם? כי יש להם מספרים! לכל זוג אופניים יש מספר, שמאפשר לאתר אותם. פשוט וקל.
מעניין, איך מצליחה האוניברסיטה לקבוע מספרי רישוי לאופניים ומשרד התחבורה, עם השר הנמרץ, לא מצליח לקבוע זאת בחוק ולחייב רשויות מקומיות לקבוע מספרים לאופניים?

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

היי דרומה לא בזמן

חברת נסיעות אירגנה טיול חופשה לזקני תל אביב. זוגתי, אילנה, שאלה בטלפון וענו לה: 'אי אפשר להזמין מקום לנסיעה באוטובוס. חוץ מזה, לא נחכה לאף אחד. יוצאים בזמן".
מיהרנו להגיע במועד והיינו בתחנה בשבע ארבעים וחמישה. שני המקומות הראשונים, ראה זה פלא, תפוסים. יש פתק. מסתבר, שאחד הצליח לשמור מקום לו ולזוגתו באוטובוס של המקומות-הלא-שמורים.

משאת נפשנו – אילת

מה לעשות, אמרו שצריכים לצאת בזמן, בשמונה. אבל ההוראות לנהג אחרות – המשַלַחַת אומרת לו להמתין. מחכים למי שלא הגיע. רק בשמונה וחצי יוצאים. זמן לא ארוך, לכאורה. אבל מיהרנו לצאת מוקדם, כי "לא מחכים לאף אחד". אז כן מחכים.
באמצע הדרך ניגש אחד הנוסעים אל הנהג. הוא צריך שירותים. קשה לאנשים זקנים להתאפק, והוא ואשתו הזמינו מונית מוקדם כדי להגיע לאוטובוס. הנהג מלמל מה שמלמל ולא עצר. הזקן הגיע עוד פעמיים וביקש לעצור. בפעם השלישית אמר הנהג "תוך חמש דקות נגיע לדימונה". שמעתי. מה לעשות, הגענו אחרי רבע שעה. זה היה בעשר וחצי. כלומר בערך שלוש שעות ומעלה מאז הצליח האיש לעשות את צרכיו בבית. קשה להתאפק זמן כזה ואולי הוא עשה משהו באחורי האוטובוס.
בסוף המסע מגיעים אל מלון מהודר באילת. יש בו צוות גדול ושירות מצויין. אבל בחדר חם, לא נעים ואין מיזוג. גם בחדרים האחרים כך. הצוות מסביר: עד לפני חודש היה מיזוג אוויר באילת. היה חם בחוץ. כאשר החל החורף, סגרו את המיזוג לכל המלון ובחדרים אותו מצב. ברדיו, אמרו שבצפון קר ובתל אביב יורד גשם. אבל אי אפשר להתנחם בכך באילת הנעימה בחוץ וחמה מדי בפנים.
כאשר התייצבנו בקבלה במלון, אמר הפקיד, ש"אין ברירה". הוא היה מנומס.
נכון, היה צוות שירות גדול מאד. בחדר האוכל מבחר גדול ומגוון מאד. נחמד.
בוקר אחד, לפי התוכניה, בשעה עשר אמורה להיות סדנת צחוק. היתה כבר השעה עשר ועשרה ואני עדיין באמצע הקפה. אבל עזבתי את הספל כדי שלא נאחר. יורדנו לאולם וישבנו עם הקהל המצפה והשעה כבר עשר וחצי. נו טוב, איחור של חצי שעה בלבד וגם חצי כוס קפה. אז עולה על הבמה בחור צעיר עם קוקו. "מצטער. הוא אומר. הליצן נפל מסולם. אין סדנת הומור כרגע". אפשר לזרוק את התוכניה לפח.
בדרך חזרה, כדי שלא נהיה שמחים מדי, יצאנו לדרך רק באיחור של רבע שעה. המשַלַחַת של החברה המארגנת סַפרה את האנשים באוטובוס והורתה לנהג לנסוע. במצב רוח עליז הוא יצא מאילת אל הדרך ואז הגיע טלפון: "נמצאו עוד שני אנשים. חזור בבקשה למלון וקח אותם"…
נוכח האירגון, נראה לי שכדאי לשמוט את השטיח מתחת לרגלי המעופפים.

המלה האחרונה בבית
יושבים שניים מחברי הפרלמנט ומשוחחים על הנושאים שברומו של עולם. למשל, התלונות על הטרדות מיניות. וכמובן, צצה השאלה למי המלה האחרונה בבית.
"לי אין בעיה, אני אומר את המלה האחרונה בבית" – אומר האחד.
– כיצד??
"פשוט, אני אומר 'כן יקירתי'".

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

בית כנסת מפואר והוא בעכו

עכו עיר מנומנמת ובכל זאת ביקרתי בה פעמים אחדות ואף כתבתי על המוזיאון הנסתר בין חומותיה (אוצרות מתחת לתותחים 6.6.2008). ביקרתי, כמובן, במצודה, המשמשת כיום כאתר ביקורים מרכזי ולידה החמאם הטורקי והשוק הגדול, אחד השווקים שבהם מצטיינת העיר. אין לשכוח, כמובן, את החומות והנמל הפיזַני (שכן העיר פיזה היתה האפוטרופסית שלו). ההיסטוריה של עכו, בעבר בירתה של ארץ ישראל ונמל הכניסה הראשי שלה – ארוכה ומעניינת. אבל לא עליה רציתי לכתוב הפעם, אלא על הפתעה שהיתה לי בביקורי האחרון בעיר: בית הכנסת התוניסאי.
בית כנסת נועד לכנס את העם וזה הנוכחי נבנה על ידי יוצאי תוניס. אחר כך התרחבה התפילה בו ליוצאי כל עדות המזרח.

בית הכנסת: במרכז הבמה ומאחור ארונות הקודש

אומר כבר בתחילה – זה בית הכנסת המפואר ביותר שראיתי, ואני ביקרתי ברבים מאד בארץ ובעולם. כל כך מטופח וכל כך עשיר, עדיין לא ראיתי. אין לטעות, בית הכנסת "אור תורה", המכונה "הג'ריבה" ("התוניסאי"), ראוי לכל מילת שבח.
בית הכנסת הוקם לפני למעלה מששים שנה בידי עולים מתוניסיה, במבנה עתיק ששימש עד אז כמתנ"ס. ציון בעדאש, ששימש כגבאי במקום, החליט להפכו למבנה מפואר וקישט אותו בפסיפסים נהדרים מתוצרת המפעל של קיבוץ איילון. תקרתו והרצפה מכוסים מיליוני אבני פסיפס צבעוניות שהובאו ממקומות שונים בארץ ישראל בצבעיהן הטבעיים. משפחתו ממשיכה בדרכו ומטפחת את בית הכנסת המיוחד בעזרת תרומות ומענקים.
כבכל בית כנסת ספרדי, הבימה במרכז האולם והספסלים בצורת ח' מסביב, לעומת בית הכנסת האשכנזי, שבו יושבים בשורות. תצורה זו מתאימה לתפילה הספרדית, כשהמתפללים כולם רואים את החזן והם שרים יחדיו ומשתתפים בתפילה בצוותא.
באולם התפילה המפואר שבעה ארונות לתורה שכל אחד מהם מוקדש לנושא מיוחד אחר.

בית הכנסת התוניסאי: מראה מבחוץ

המוזאיקות והוויטראז' בבית הכנסת מספרים את ההיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ ישראל, דרך סיפורי התנ"ך, החי והצומח, חילות צה"ל ועוד. נוסף לפסיפסים יש כאן 140 חלונות ויטראז' וכל אלה עוסקים בתולדות עם ישראל, החל בסיפורי התנ"ך וכלה באירועים מהמאה האחרונה וכן נופי ארץ ישראל ועולם החי והצומח שלה.
בבית הכנסת כמה קומות: במרתף יש בית מדרש, המשמש גם לאירועים, בקומה המרכזית בית הכנסת עצמו ובקומה השלישית עזרת נשים. כאשר ביקרנו, קבוצת מטיילים, נכנסו נשים וגברים ביחד לכל האולמות. טרח המדריך והסביר: רק בזמן תפילה נפרדות הנשים לעזרתן מן הגברים. בזמן ביקור – כולנו יחד.
בבית הכנסת יש שבעה ארונות קודש וכל אחד סגור בארון נפרד ובפרוכת שונה ומוקדש לנושא ייחודי. עוד בולטת  הפטריוטיות: דגלי ישראל מתנופפים בתוך בית הכנסת (דבר נדיר!) ובחוץ שני מגיני דוד משני צידי המנורה.

להתיר את הרצועה
שמעתי מחבר דתי: "היו ימי, שבבקרים רציתי לחסוך זמן אז הוצאתי את כלבי ברצועה בעוד אני נושא עלי את התפילין , אבל דאגתי שהרצועות לא יתבלבלו".

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

סיפור של בניה בשחיתות

 מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים. היום הנושא, כמובן, דוד ביטן וענייני ראשון לציון.
יש לנו מומחה, אחד שתקן, שיש לו נכסים. כלומר, הוא קונה דירות ומשכיר וגם דואג לתיקונים וגם דואג לקבל שכר דירה מהדיירים. אה, מה, מה – שותק. הפעם לא הסכמנו לשתיקה וביקשנו פירוש: "תסביר מה קורה".
אמר השתקן שלנו: "כל פעם שהיועץ המשפטי רוצה – הוא יכול לשלוח את המשטרה לחקור ברשות מקומית. בכל רשות שיחפשו, ימצאו שחיתות ושוחד".

בעל קרקע לא יצליח להרים בניין כזה

בדרך כלל, היינו מקבלים את הדברים כפשוטם ועוברים לנושא אחר. אבל היום, כשהארץ כולה סוערת בגלל אחד, דוד ביטן, ובגלל עמיתיו, העצורים האחרים, לא הסתפקנו ודרשנו עוד.
נאנח האיש שלנו ואמר: "טוב, אספר לכם על עיסקה שהייתי מעורב בה. קניתי מגרש משלושה אחים טפשים. קניתי בזול מה שהייתי צריך לקנות ביותר ובניתי הרבה יותר ממה שהם חשבו שאפשר".
לך תוציא מים מן הסלע, והאיש שלנו הסכים לספר את כל הפרטים, אבל רק לא להגיד איפה זה היה. "אתה כבר עושה מזה סיפור" – אמר, כשראה שאני כותב את עיקרי הדברים.
"לפני כמה שנים – התחיל – זוג זקנים הורישו לשלושת בניהם מגרש בתוך העיר. במגרש היו איזה בית ישן ושתי חנויות על הכביש. בשבילנו, כלום.
"הצעירים לא רצו להחזיק את המגרש. רצו כסף ודיברו עם הרבה קבלנים. גם אני הייתי שם".
שתיקה דרוכה שררה סביב השולחן, ורק המלצרית ניגשה ועזבה וניגשה ועזבה ובסך הכל יצא לה קפה.
"התנהל משא ומתן ואחד הטפשים גילה לנו, שהם התייעצו עם שמאי והוא אמר להם שאפשר לבנות 16 דירות על המגרש. אולי, אולי 17. בקושי.
"לפי זה קבענו את המחיר ועמדנו על המקח. קנינו.
"ואז התחלנו לטפל בוועדה המקומית. 16 דירות? נו, באמת… הגענו לשלושים. אבל מישהו גילה את התוכניות בוועדה והעיסקה סוכלה. אבל אנחנו, הקבלנים, יודעים את המלאכה. לא חשוב מה עשינו, אבל התוכניות גדלו מחדש".
– זאת אומרת, אתם משיגים מה שבעל קרקע לא משיג?
האיש העיף מבט עם חיוך ולא השיב על השאלה. אחרי מנוחה קצרה פלט: "הבית, בן עשר קומות, עומד עם חניה מתאימה ושלוש חנויות בחזית. חוץ מזה, יש בבניין 39 דירות, קטנות וגדולות, כולל פנטהאוז".
טוב, הוא שילם בעד הקפה של כולם. תמיד ידע שצריך לשתוק…

אגב, בדוד ביטן עסקתי בבלוג הזה כבר ב-11.11.2016 אני מעדיף דברי אמת

עשה מעשה
מי אימץ את האימרה "עשית ולא פרסמת לא עשית. פרסמת ולא עשית – עשית"?
דומני, שהיה זה שר החוץ אבא אבן, כשראה שמעשיו אינם זוכים לתהודה. אבל אולי טעיתי.