התקשורת שלנו עוסקת בעניים ובעשירים בשני קטבים: כאשר מתפרסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי (אז מחפשים את המקרר הריק או המשפחה שגרה בזבל) וכאשר מתפרסם דו"ח על משכורות העתק של מנהלי החברות הגדולות (אז יוצאים לצלם את משרדי בנקים, חברות הביטוח והקונצרנים הגדולים). בין שני הקטבים הללו נמצא עם ישראל.
רציתי לדעת אם נכונה האמרה "אנחנו עם עשיר במדינה עניה". כלא-כלכלן חיפשתי מדדים פשוטים (את דעתי על המקצוע הבעתי). רציתי להימנע מכל המונחים המקצועיים, כמו "מדגם", "דגימה וטעות דגימה", שלא לדבר על "מדגם אשכולות" או "מקדם השתנות" וגם "גורמים עונתיים" או "מרכיב אי סדירות" ואפילו "אוכלוסיית מטרה" ו"אוכלוסיית סקר"…
חיפשתי וקבעתי לעצמי שני מדדים – מכירת מכוניות חדשות וטיסות לחו"ל – כדי לדעת אם מצבנו הכלכלי משתפר או שחלילה אנחנו גולשים למיתון (גם המלה "בועה" מתאימה).
לשני מדדים אלה יתרונות: הם מתפרסמים בתקשורת בכל כמה חדשים, אין צורך להיות כלכלן מצוייד בטבלאות מקצועיות כדי להבין אותם והנתונים משקפים את עם ישראל כולו. אי אפשר לעשות מניפולציה כדי לשנות אותם. מה שעם ישראל עושה, זה משתקף במספרים.
כך מדווח ynet (דני שדה ב-8.7.2010): "1.2 מיליון ישראלים צפויים לבלות את חופשת הקיץ בחו"ל. הנתון מתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנה שעברה, ומהגידול שהיה מתחילת השנה ביציאות ישראלים לחו"ל. בקיץ צפויים לעבור בנמל בן-גוריון 2.68 מיליון נוסעים, מעט יותר מהשנה שעברה".
השורה התחתונה: גידול.
המדד השני התפרסם בשבוע שעבר בישראל היום: "מדו"ח המסירות של איגוד יבואני הרכב עולה, כי חל זינוק של 11% ביבוא כלי רכב לישראל בחודש יולי השנה לעומת יולי אשתקד. נתון, שהציגה רשות המסים, מצביע על כך שלעומת התקופה ינואר-יולי בשנה שעברה, השנה חלה עלייה של 17% ביבוא כלי רכב".
השורה התחתונה: זינוק.
בעבר הרחוק הציבה סוכנות החדשות עתי"ם כתב קבוע בשדה התעופה. מספר הנוסעים היה קטן ביותר וטיסה לחו"ל היתה אירוע, שבו השתתפו בעיקר אח"מים. סיפור שהסתובב במערכת: מנהל רשת מלונות דן יצא לחו"ל והופתע לראות את כל צמרת המנהלים של החברה באה ללוות אותו. "מה אתם עושים כאן" – תמה. "אני טס לשלושה ימים"…
אז, טיסה לחו"ל – אפילו לשלושה ימים – היתה אירוע. היום, כל עם ישראל טס לחו"ל לחופשה.
ואילו המדד השני – מסירות רכב היו נדירות. כשקבלתי מהורי את מכוניתי הראשונה, הכבישים היו ריקים. כביש גהה (החדש) היה פנוי מרכב. ובפאתי רמת גן היתה שכונת וילות, שנקראה "שכונת הטקסי". לא היו שם מוניות, אלא כמה מכוניות פרטיות נדירות…
הנכדה, נעם, הגיבה בקוצר רוח על הסיפור: "זאת היתה תקופה אחרת".
"כן, אבל אז אנשים היו יותר מאושרים" – השיב הסבא.
מסקנה: נחמד לקטר בערבי ששי המהבילים. זה קל יותר כאשר מתעלמים מן העובדות.
ילדים זרים
בראש המאבק למען גירושם של ילדי עובדים זרים עומד שר הפנים, אלי ישי, יו"ר ש"ס. מנגד, בראש המאבק למען הבאתם של הפלאשמורה, נוצרים בני נוצרים ונכדי נוצרים, עומד מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף.
מישהו יכול להסביר לי?
עוזבת את תל אביב
תלאביבית בעלת מרץ ונסיון החליטה לעזוב את העיר הגדולה ולעבור ליישוב קטן בצפון. כשלושים מידידיה החליטו לערוך לה מסיבת פרידה. הם שכרו אוטובוס תיירים נטול גג ויצאו איתה לטיול שקיעה לאורך חוף הים וביקרו באתרים ידועים בעיר. בדרך עצרו בפארק שרונה בקריה להרמת כוסית וכיבוד וברכות.
רעיון מקורי ומעניין.
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 
תגובות
לאחת העם,
נדמה לי שאינני לוקה בזחיחות יתר.
אני רואה, שומע וקורא את התלונות המתמידות על "המצב". המדדים שציינתי מגלים עליה מתמדת בחודשים ובשנים האחרונות. כלומר, השינוי הכללי הינו חיובי. על כך שמתי את הדגש.
"אז" היה באמת לפני הרבה שנים ואז היה פער הרבה יותר קטן בין עשירים ועניים. הזכרתי זאת כהמחשה לעובדה שלא העושר האובייקטיבי הוא הקובע, אלא התחושה הסובייקטיבית. הקיטורים הם תוצאת תחושה.
עם כל הכבוד ויש לי כבוד רב למי שמנסים לבדוק בעצמם את המצב – אינני בטוחה שהמצב כל כך מזהיר וזאת מכמה סיבות שאנסה להתיחס אליהן באמצעות אותן הטיסות לחו"ל והמכוניות הפרטיות.
שאלה מרכזית היא – האם ההשקעה, שנדרשה מהרוכשים של טיולים או רכבים באותו "אז" קדמוני זהה להשקעה שנדרשת בימינו. ייתכן גם, שבישראל הממשלה מעדיפה לתת לאנשים לגלם את הוצאות הנסיעה במכוניות פרטיות במקום להשקיע בתחבורה ציבורית ולהסתבך עם מי שיפריעו לקיים תחבורה ציבורית בשבתות, חגים ו"מועדי ישראל".
בקיצור : נהדר למצוא משהו שהוא כמשב רוח מרענן (וקריר!) אבל תמיד כדאי להיזהר מרגעים של זחיחות-יתר !
:
אני בעד העורכת התל אביבית שעברה לישוב קטן בצפון.
אין לי אומץ…