אל"ה – לא למחזר תירוצים

אני חסיד גדול של מיחזור – נייר, בקבוקי פלסטיק וכל דבר שאפשר לעשות בו שימוש חוזר. אינני אוהב להשליך דברים שיש בהם תועלת ומאד מכעיסות אותי המפלגות, שמונעות את הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים. כמויות עצומות של פלסטיק יכלו לשמש לייצור מוצרים חדשים. במקום זאת הם נאספים למזבלות.

יוזמה מקומית

תאגיד אל"ה, שהוקם על ידי יצרני המשקאות כדי לאסוף בקבוקים ריקים, עושה עבודה יפה ומפרסם מפעם לפעם בכמה עלה היקף המיחזור. היצרנים לא עשו זאת בהתנדבות, אלא חויבו בחוק להקים את התאגיד ואנחנו רואים ברחובות את כלובי הרשת לאיסוף בקבוקים.
אבל בשכונה שלי לא מסתפקים בבקבוקים, אלא משליכים למיכל הרשת כל דבר פלסטיק שאפשר להכניס במקום להשליכו לפח. וכך אני מוצא גם מיכלים לבנים של שמן מנוע, קופסאות פלסטיק מרובעות, שהכילו עוגות יום הולדת או קופסאות של ארוחת צהריים בפיקניק, כוסות חד פעמיים ואולי עוד חפצים שכלל אינם מפלסטיק. אבל יש גם (הרבה) בקבוקים.
טרח מישהו מהשכנים ותלה מודעה פרטית: לא להשליך מיכלים!
את מכונות האיסוף האוטומטיות אינני צריך לחפש. בסופמרקט שלי יש שתיים כאלה, אבל יש להן תכונה רעה: הן עושות תורנות – פעם זאת מקולקלת ופעם זאת נעולה. ובשבועות האחרונים הגדילו עשות – שתי המכונות אינן עובדות.
פניתי לממונה בסופרמרקט והוא משך בכתפיו: "נמאס לי להתקשר אליהם". ובכן, לי לא נמאס והתקשרתי אל חברת אל"ה וביקשתי שיטפלו במכונות האיסוף. לטלפוניסטית היתה תשובה החלטית: "אנחנו לא מקבלים הודעות. רק הסניף יכול להודיע".
אז אולי מישהו מהחברה יתקשר לסניף ויברר שזאת לא תלונת סרק…
"לא. לא מקבלים הודעות!"
בבקשה, מסרי את ההודעה למישהו מוסמך?
"לא. לא מקבלים הודעות מאנשים".
הנחתי את השפופרת ושמעתי בטלוויזיה את הפרסומת:
" חמודי, אם לא תאכל יבוא שוטר. תאכל…
"אבא, אם לא תמחזר יבוא שוטר…
בהמשך הסרטון בא שוטר ושומע: "רציתי למצוא מחזורית. לא מצאתי. נשבע לך"…
השוטר: "יש כל כך הרבה מחזוריות מסביב. התירוצים לפח, הבקבוקים למחזורית".
אולי מנהלי אל"ה ישמעו את הפרסומת שלהם וישליכו את התירוצים לפח?

סכנת חיים
ביום ששי בצהריים עבדו פועלים זרים בשיפוץ ביתו של שכן. לנוחיותם, הפעילו רדיו מוסיקלי בקולי קולות. התאפקתי קצת והלכתי לשכן, ביקשתי שינמיך את הווליום.
נעניתי וקולות התרועה נדמו.
האם הסתכנתי?

לא היינו עניים

מתרוצצת ברשת מקאמה נהדרת של יורם טהרלב, המתאר בעין חדה, בקיצור ובהומור את הערכים של היום, ערב תנועת המחאה. המקאמה הזכירה ערכים של פעם ובמקרה, באותו יום שנחת במחשבי הדוא"ל הראשון עם המקאמה הזאת (אחר כך טרחו עוד חברים והוסיפו ועדכנו אותי), שוחחתי עם בת דודתי מזה שנים הרבה, ריבי, ונזכרנו בנוסטלגיוֹת – איך היו הימים שהיו ואיך נראים הימים האלה, בלשונו של יורם טהרלב:

"חצי עם ישראל היום סוגד לכסף,
חצי עם ישראל סומך על הנסים.
ובגלל זה, רעי, אם נסתכל סביבנו,
מה שהולך חזק זה דווקא פספוסים".

נזכרה בת דודתי בימים, שהיתה ילדה וגרה בירושלים כשהמדינה עוד לא היתה בדרך. "דירת מרתף זאת היתה ולא ידעתי שזה מרתף.", תרמתי אני. "בשבילי זאת היתה 'הדירה של הדודה אהובה בירושלים', שאליה באתי לחופשות בקיץ. רק כעבור שנים, כשהמדינה כבר היתה ותיקה והדודה גרה מזמן בתל אביב, טיילתי בעיר הקודש, עברתי ברחוב מדרגות וגיליתי שהתגוררתם במרתף!"
"לא הרגשתי שהיינו עניים", השיבה ריבי. "היתה לי חברה-לעט בתל אביב והזמנתי אותה לבקר אותי בביתי בירושלים. לא התביישתי. לא הרגשתי שהם עשירים ואנחנו עניים".
עניות היא הרגשה סובייקטיבית. גרתי בשכונת משקי עזר ושכונת פועלים בשולי רמת גן המרוחקים. כשהגעתי לתיכון היוקרתי 'אהל שם', חבריי ללימודים באו משכונת תל בנימין, שהיתה הסביון או הרצליה פיתוח של אותם ימים, לא הרגשתי כל הבדל. לא הרגשתי 'עניים' ו'עשירים'.
אולי בגלל זה, גם היום אינני מקנא בעשירים ושועים. "אל תציעו לי מסע תלאות בג'יפים עם כמה נובורישים וטבח צמוד", כמו שאומר יורם טהרלב.

סיפור שְמוֹת
ישבתי עם ידידי אדיר ושוחחנו על בעיות השעה ושאלות לא חשובות אחרות. לפתע, הוא – שאיננו יליד הארץ – שאל אותי: ישראלים יודעים את פירוש שמותיהם? לדוגמא, סמדר או יוגב…
הודיתי שאינני יודע מהו/היא סמדר. לגבי יוגב עברתי את המבחן: הוא איכר, שמעבד אדמה.
אני בטוח שהוא צודק וסמדריוֹת, וגם הוריהן שבחרו להן את השם, אינם יודעים, שסמדר הוא תחילתו של פרי, מיד אחרי הפרח.

שואה שלנו ושואה שלהם

אילו עברתי בחנות ספרים וראיתי בחלון הראווה ספר בשם נעלמים, לא הייתי שם לב. ואם מחברת הספר היא קים אקלין – שם לא ידוע לי – הייתי עובר מיד אל הספר החדש של עמוס עוז. אבל הספר נעלמים נקבע לדיון בבוק קלאב, אז לקחתי וקראתי.

מן המוזיאון בקמבודיה

קראתי סיפור אהבה יפה של קנדית בת 16 מקוויבק לסטודנט מקמבודיה שלומד בארצה ומנגן בצ'פאי קמבודי במועדוני לילה. סטודנט גולה, שאיננו יכול לחזור לארצו, כי גבולותיה סגורים ופול פוט עוסק שם ברצח עמו בשיטות זוועה.

הספר התחיל כרומן והמחבר הוביל אותי לאט לאט מאהבה עזה של כמעט-ילדה לכך שהיא נוסעת לחפש את אהובה שחזר לארצו אחרי שפול פוט הודח משלטון האימים, אבל הדיקטטורה נמשכת וגיבורת סיפורנו מוצאת את עצמה נתקלת באימי המשטר הקמבודי ולבסוף מוצאת גם את גולגלתו של אהובה במעמקי נהר בצפון המדינה. סיפור, שהופך מצמרר יותר ויותר אבל זה לא מנע ממני להמשיך עם המחברת עד תום המסע.

הדיון בבוק קלאב התקיים בשבוע שעבר, שבו היה יום השואה וכך, אולי בלי כוונה, הביא אותנו לשאלות עמוקות יותר: השואה שלנו והשואה שלהם. אותנו ניסו להשמיד הגרמנים, האוסטרים, האוקראינים, הפולנים ואחרים. אותם רצח באכזריות מזוויעה מנהיג עמם – פול פוט.

השם, שקראתי עליו בעמודי חדשות העולם והיה מרוחק ממני, נתגלה כמישהו דומה למפלצת הנאצית.

אחת המשתתפות בבוק קלאב היתה בקמבודיה וביקרה במוזיאון האסון המקומי. "מוזיאון עלוב, רמה נמוכה ובו תמונות. אבל יכולתי לקחת תמונות משם ולשלב אותן ביד ושם. אותן תמונות".

מישהי אחרת חזרה מטיול בארץ שואה אחרת – ארמניה. שם האוייב, שעשה בחריצות את מלאכת ההשמדה, היו הטורקים. אלה, הקרובים כל כך, שאפילו משה שרת שירת בצבאם ויש לנו חשבון מרמרה איתם.

השואה, מסתבר, מאד מאד דומה ואין צורך להרחיק עד קמבודיה או ארמניה כדי לראות את הדוגמאות. בירושלים יש מוזיאון ארמני, המציג את שואתם לא הרחק מיד ושם, שמציג את שואתנו.

בעת הדיון בספר "נעלמים" תהינו אם זה רומן שכתבה מומחית להיסטוריה של המזרח הרחוק או אוטוביוגרפיה של מחברת קנדית. בסוף הספר מצאתי כמה עמודי תודות גדושים שמות ואתרים, שמהם שאבה המחברת את ידיעותיה. האשה, שתיארה בפרטי פרטים את ידידותה עם קמבודים שעזרו לגיבורת הסיפור למצוא את אהובה הנרצח, לא הודתה ברשימותיה כמעט לאף קמבודי. התודות היו למכוני מחקר… כלומר, קראתי בעניין רב רומן מגוייס.

 ועל אף המסקנה הזאת, הספר ראוי לקריאה. גם למדתי מעט על אסונו של עם רחוק והוא עורר מחשבות על שואה שלנו ושואה שלהם.

תערוכה אקטואלית
עברתי ליד מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב וראיתי שלטי ענק לתערוכה המתקיימת שם:

"יש אליפות!"
"מאה שנות כדורגל בישראל".

מתאים בדיוק למשחקי מכבי פתח תקוה והפועל רמת גן נגד בני לוד.

המחאה – תהיה רצינית או לא?

הקיץ מתקרב וריח המחאה עולה באויר. היוזמים מתניעים, הפוליטיקאים שוקלים איך להרוויח (האופוזיציה) ואיך למסמס את זה (ראש הממשלה), הציבור סקרן והכלכלנים מנפיקים הסברים. ויש, כמובן, פרשנים שמציעים איך לעשות "נכון" את המחאה.
באוגוסט 2010 פרסמתי בבלוג זה שני מדדים "ספונטניים", לא מקצועיים, שנותנים לי תמונת מצב כלכלי: מספר הטיסות לחו"ל ומספר המכוניות החדשות שעל הכביש. יותר נוסעים ויותר מכוניות על הכביש – המצב הכלכלי יותר טוב.
הדיווח אומר, שחלה ירידה של כקרוב ל-7% במסירות רכב חדש ברבעון הראשון השנה לעומת הרבעון הראשון אשתקד, אבל בחודש מארס חלה עליה של כעשרה אחוזים לעומת פברואר. שיפור קל. בעיני – אלו תנודות קלות מאד ואינן מהותיות בשוק הרכב החדש. כלומר, המצב לא הולך לקראת משבר.
חיפשתי ולא מצאתי נתונים מעודכנים על מספר הטיסות לחו"ל בחודשים האחרונים, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עזרה לי ולפני ימים אחדים סיפקה נתון אחר: הסעיף השני, אשר תרם לעליית המדד בחודש האחרון, הוא "הבראה ונופש בארץ ובחו"ל". סעיף זה עלה ב-2.7% בחודש אחד. שני נתונים לא קריטיים בעיני הכלכלנים אבל לי הם מציגים תמונה של לא-בדיוק-מיתון.
מכאן אני מסיק, שהמוני בית ישראל אולי ייצאו לרחובות בימי הקיץ החמים, אבל לא נראה לי שהם יעלו על בריקדות.
כאשר כתבתי את הפוסט החצוף על המדדים, נתקלתי בתגובות שליליות, בעיקר מצד כלכלנים. הם אמונים על מדדים מקצועיים (תוצר לאומי גולמי וכו') אשר רק הם יודעים לפענכם. בעזרת מדדיהם הכלכלנים מפרסמים דו"חות מסובכים ומצליחים להסביר מה שקרה. הם פחות מצליחים להסביר מה יקרה.
ברור לי שהתומכים בדעתי (המעטים) אינם ממהרים להביע דעה. המבקרים, מאידך, שולפים את המקלדת בקלות.
עכשיו, מצאתי תנא דמסייע: טיים מגזין. ב-26 במארס האחרון פרסם העתון במדורו מאני לנד, ששה מדדים למצב של כלכלת ארצות הברית. כל המדדים של המגזין אינם כלכליים "קלאסיים". הם עממיים, ממש בדומה לשיטה שבה הצעתי את המדדים "שלי".
מה הם המדדים של המגזין היוקרתי? כמה ביקורים היו במכוני יופי (גדל, לדעת עורכי טיים) וזה סמן לשיפור מצב הכלכלה. אבל לא רק. גם המכירות של הלבשה תחתונה גדלו ומקור אחר למידע על מצבה הכלכלי של אמריקה: מספר… הביקורים במגרשי גולף!
אם מישהו צוחק מאי-הרצינות של עורכי טיים, הם נותנים לו סיבה נוספת: הם בדקו את היקף המכירות במסעדות. נו, באמת? זה רציני?
גם מספר הקרוואנים, שנמכרו בארצות הברית בחודש דצמבר גדל ב-30% לעומת נובמבר. אין להם מה לעשות לאמריקנים שבמשבר כלכלי – לצאת לטיולים בקראוונים. והאינדיקטור האחרון: שיעור המשלמים בעד צפיה בטלוויזיה גדל מעט בשנת 2011.
אם לנו המדדים שלהם לא כל כך חשובים, למי שבוחן את מצב הכלכלה האמריקנית, כנראה כן. אני למדתי מעורכי טיים איך הם בודקים את סיכוייו של אובמה. במקביל, אני מבקש להעריך אם מחאות הקיץ שלנו רציניות או לא. נראה לי שלא כל כך.

מאה שנים מצחיקות

"קרא את הספר הזה, הוא נורא מצחיק", אמרו לי. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: עם שם כזה הוא לא יכול להיות רציני. אז בימים שאחמדינג'אד מתעלק עלינו והמחאה החברתית עומדת מאחורי הפתח ודאגות הסֵדֶר לפני – ספר עליז הוא התרופה שרשם לי הרופא.

לקחתי את הספר ביד ואם שמו מרמז שהוא קצת לא מציאותי, תמונת השער עוד יותר משכנעת בכיוון זה: תמונת איש מבוגר, לבוש בתחפושת של ארנב,(שמסיכת ראשו על הרצפה) ומכיס החליפה מציץ נַפָּץ של דינמיט ובקצהו אש (בתמונה הפרט הזה לא מובלט) ומאחוריו דלת עם שלט לברוח למקלט. האסוציאציה שלי היתה לאגדות לילדים עם ארנבים ובראש ובראשונה עליסה.
הלכתי אל הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (תרגמה רנה ליטוין) והסיפור, כידוע, מתחיל כאשר אליס השתעממה כי הספר של אחותה היה ללא תמונות ולפתע חלף-עבר לידה ארנבון לבן עם עיניים ורודות והיא שמעה אותו אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר!" את הקטע הזה זכרתי. בהצצה נוספת נזכרתי, שהארנבון הוציא שעון מהכיס של האפודית כשהוא ממהר.
ובכן, נדמה לי שהסיפור הזה נתן את ההשראה לכותב הספר, עתונאי שוודי יונָס יונָסון להמציא הגדת הבאי ששום דבר בה לא מתקבל על הדעת ובכל זאת הספר מצחיק, כשהקורא עובר מסיפור לסיפור. לא מוכרחים לקרוא את כולם כדי לצחוק וגם הסדר שלהם לא בדיוק חשוב.
כשהתחלתי את הספר, גיליתי שגם כאן יש אליס. הפעם זאת לא נערה חולמת, אלא האחות הראשית, המרשעת, בבית האבות שבו מתאכסן גיבור הספר. עוד רמז עבה שזה סיפור פנטזיות ושום דבר בו לא קרה לאלן קרלסן.
ביום הולדתו המאה מתכוונת אליס הנ"ל לערוך לגיבורנו מסיבת יום הולדת בהשתתפות חבריו מן המוסד, ראש המועצה, שישא דברים וכדומה. בקיצור, משעמם עד מוות את האיש, שבמשך מאה שנות חייו הספיק לעשות תעלולים מלוא חופניים. כמומחה לפיצוצים הוא פוצץ, בטעות, את ביתו ומן האסון ניזוק קשות גם החנווני שממול. המשטרה עצרה את אלן קרלסן והעבירה אותו למוסד רפואי שוודי, שבו האמינו בתורת הגזע. כדי למנוע בעד המומחה לפיצוצים להמשיך ולסכן את הסביבה, החליטו לעקר אותו והחזיקו אותו במוסד ארבע שנים. אחרי כן שוחרר ויצא למסע הרפתקאות במאה שנות חייו הארוכות בכמה יבשות. בתחילת הדרך התגלגל למלחמת האזרחים בספרד והציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו. מאורח יותר הגיע לסין ובדרך מוזרה קיבל טרמפ מצ'רצ'יל שביקר שם. איך שהוא הגיע לארצות הברית וכאשר שירות כמלצר בלוס אלמוס ו…עזר למדעני האטום. זה הביא אותו לארוחת ערב וידידות עם הנשיא טרומן. בהמשך מסעו הלא יאומן, הגיע לברית המועצות ותרם גם למדעני האטום שלה. התוצאה – נפגש עם סטלין ושר איתו במסיבה. אבל הסוף לא היה טוב – בעקבות אותה מסיבה נשלח לסיביר לשהות של ארבע שנים בגולאג. במסע הרפתקאות מטורף הגיע לסין ושם הלך במסע רגלי עם רעייתו הצעירה הנמלטת של היושב ראש מאו. לאיש זה קרו עוד אי אלו דברים לא מתקבלים על הדעת אבל משעשעים מאד עד שנמלט מבית האבות.
בראשית הספר, המשטרה יצאה לחפש זקן שאבד וגילתה שאנשים מתים מוות לא טבעי במסלול נסיעתו של האבוד ואז הכריזה שהוא מבוקש כרוצח… לא להאמין, אבל הסוף טוב.
יופי לקרוא ספר, שאיננו מנסה ללמד אותנו על טבע האדם או על אופי האנושות. ספר מצחיק, שבו הכל לא קרה במאה השנים של אלן קרלסון הזקן.

סוכריות חופשי חופשי

הלל חגגה היום את יום הולדתה התשיעי. כמנהגה, כבימים שאינם ימי הולדת, היא ניגשה לשולחן העבודה שלי, ביקשה בנימוס רשות לקחת סוכריה מן השקית המונחת פתוחה על השולחן בהישג יד. הלל קיבלה רשות (אף פעם לא סורבה…) ולקחה למצוץ סוכריה מתוקה מאד ונטולת סוכר.
נזכרתי ביום הולדת אחר ובסיפור של סוכריות. זה היה לפני כארבעים שנה, גרנו בתל אביב בבית דירות ישן מאד, שמסדרון ארוך הוליך מדלת הכניסה אל חדר הילדים, לעוד שני חדרים, השירותים ועד המטבח הגיע. באותו יום חגגנו יום הולדת תשיעי לבתי והמסיבה נערכה בחדר הילדים הקדמי. פתאום שמתי לב, שטור של ילדים זורם במסדרון מחדר המסיבה והם אינם נעצרים בשירותים, אלא ממשיכים למטבח. הטור האחד הולך והטור השני חוזר.
הלכתי אחרי הילדים וראיתי שמטרת הקטנים היתה מגירת הממתקים בארון המטבח.
מישהו מן הילדים גילה, שאצלנו במטבח יש מגירה מלאה כל טוב – סוכריות, וופלים, שוקולד. המגירה איננה נעולה ואף אינה גבוהה וכל ילד יכול להושיט יד ולקחת. איש אינו אומר "אסור!"
בפני הקסם הזה לא יכלו הילדים לעמוד ותוך זמן קצר נסתיימו הטורים, כי המגירה התרוקנה.
ילדיי שלי קיבלו את "מגירת הסוכריות" כמובן מאליו. יום אחד הודענו להם שאיננו קונים שום ממתק בשום קיוסק ברחוב. "יש לכם מגירה, קחו מה שאתם רוצים מתי שאתם רוצים", אמרנו כשחנכנו את האתר.
הקפדנו שהמגירה תמיד מלאה בממתקים ולא הגבלנו אותם כלל – אפשר לקחת בבוקר, בצהרים, בערב וגם לפני הארוחות. והשיטה הצליחה. אכילת הממתקים לא היתה מופרזת וילדיי לא הפסידו ארוחה בטענה "אני שבע". על השיניים שמרו המברשת והמשחה.
כאז כן עתה, שקית הממתקים עומדת על שולחני וכל נכד שרוצה ניגש ונוטל. בקשת הרשות נעשית רק מטעמי נימוס.
+ + +
בגלל סיבות מחשביות, אני מתקשה להיכנס לאתר וורדפרס. לכן פתחתי עותק חדש לבלוג שלי באתר ישראבלוג http://israblog.nana10.co.il/803068

החזית שבה איננו נלחמים

 האם תמו ימי הלחימה בדרום? בעת כתיבת הדברים יש הסכמה כללית שהושג משהו עם החמאס. האם זאת הפסקת אש, הידברות, או מו"מ בתיווך מצרי? על כך אין הסכמה ויש דיווחים שלמרות הפסקת האש(?) ירי הרקטות נמשך.
בינתיים התגובות שאני שומע הן בנוסח "צריך להראות להם" ו"צריך להכות אותם מכה קשה מאד". דברים בנוסח הכל-כך צה"לי "מה שלא יושג בכוח, יושג ביותר כוח". וכבר אמרתי שהמלה "מוח" אינה כלולה במשוואה הזאת.
אין בכוונתי לפתוח כאן במסע תבוסני, אלא להאיר חזית, שנראית לי חשובה ביותר: תעמולה והסברה. זאת חזית חשובה לא פחות מכוח האש של צה"ל והיא לא נזכרת כלל בדיון הציבורי. בזכרוני לא עולה שום דיווח בשנים האחרונות על מסע תעמולה ישראלי ברצועת עזה. לא שמעתי על יוזמה חשובה לעורר את דעת הקהל בעזה ולפנות אליה ישירות לא באמצעות השלטון שם. הנאומים של מנהיגינו, שמכוונים לכאורה אל מעבר לגבול, נועדו רק לקהל הישראלי ואין להם שום השפעה על הציבור הפלשתינאי. נקודת המוצא שלנו היא שאין עם מי לדבר ורק הכוח ישיג את מטרתו.

האם לוחמה פסיכולוגית ותעמולה הן חשובות? לפני מספר ימים התראיין לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן שבמשך שמונה שנים היה גיבור ישראל והיום הוא האיש המבוקר ביותר. הוא התראיין לגבי תקיפה אחרת, תקיפת הגרעין האיראני. דגן אמר שכדי לפתור את הבעיה מוטב להחליף את השלטון באיראן. אם תרצו, אפשר ללמוד מכך, שהחלפת השלטון בעזה טובה יותר מאשר תקיפה צבאית. וכיצד אפשר להחליף את שלטון החמאס בלי לפנות ישירות אל הפלשתינאים?
סליחה, בעת כתיבת הפוסט, נזכרתי שפעם, בעבר הרחוק למדי, צה"ל כן הפעיל מערכת הסברה/לוחמה פסיכולוגית: בכל אמצעי התקשורת הוצגה אז חיילת בשירות סדיר, שתפקידה היה לאייר עלונים ואלה הופצו בעזה. צה"ל הציג בפני הציבור את מערכת ההסברה הישירה לעזה – חיילת שלמדה גרפיקה!

+ + +  

עכשיו, בעיצומו של סיום המלחמה הקצרה הזאת, גייסות התקשורת נאספים כאיש אחד להסביר לנו את תוצאות המערכה, את מספר ההצלחות של כיפת ברזל וכדומה. גם מדווחים, שהעלות סוללה של כיפת ברזל הכוללת 100 טילים היא כ-100 מיליון דולר. נוסף לכך, עלות כל טיל היא כ-50 אלף דולר.
מבלי להיות מומחה ללוחמה פסיכולוגית (ל"פ) ובלי להתיימר להנחות מערך תעמולה, אני משוכנע שמחיר של טיל כיפת ברזל אחד או שניים יכול לספק הרבה תוצאות בתחומים שאיש לא מקדיש להם תשומת לב. לוחמה פסיכולוגית ותעמולה עשויים לחסוך כמה וכמה חיים במחיר הרבה יותר נמוך מאשר מבצע צבאי הרואי.וויקיפדיה
האם יש לוחמה פסיכולוגית – או שהיא נסתרת, כך שאיש לא יודע עליה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה מצליחה עד ששום רמז לא מסתנן לכאן?
נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות ישראליים – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק, שאין לוחמה פסיכולוגית כלל או שהיא כושלת כליל.
בוודאי יהיו מומחים שיספרו, כי יש לוחמה פסיכולוגית. אם תועלה טענה כזאת, אפשר לומר שהמלחמה הזאת היא כל כך חשאית שאיש לא מרגיש בה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה כל כך מצליחה, ששום רמז לא מסתנן לישראל. אבל נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק שאין לוחמה פסיכולוגית, או שהיא כושלת כליל.
אני מאמין שאין הסברה ישראלית ראויה לשמה בעזה וגם לא במדינות אחרות במזרח התיכון. אירוע מן העבר מדגים את יכולתנו בהסברה. האיש בעל החזון והרעיונות המציא את "המזרח התיכון החדש" בעת שהיה ראש ממשלה או שר חוץ. הרעיון זכה להדים יוצאים מן הכלל מִצפון לגבול סיני הצפוני. על גדת הנילוס, לעומת זאת, היה כעס וביקורת.
התקשורת הישראלית התגייסה להלל את הרעיון ולשבח את בעליו: זה מוכרח להיות "פיצוץ" של הסברה וזכה לכותרות ראשיות. אבל נשיא מצרים, חוסני מובראק בשיא כוחו, התמרמר. הידיעות מקאהיר הופיעו בקטן בעמודים הפנימיים של העתונים ואל הטלוויזיה לא הגיעו.
מסתבר שהמצרים נעלבו מן ההתנשאות הישראלית, כאילו אצלנו יודעים יותר והיהודים באו למזרח התיכון כדי ללמד את הילידים. איש מיועציו של שמעון פרס לא הסביר לו איך מדברים עם הערבים. איך יש להגיד להם דברים כדי לשכנע ולא להעליב.
נראה לי שאי ההבנה לא חלפה עם השנים. אלה, שנוקטים בשיטה של "מה שלא הושג בכוח" – חושבים שהם יודעים הכל. לא צריך ללמוד. לא צריך הסברה. לא צריך תעמולה ולא צריך לוחמה פסיכולוגית.

חניון מונגש ביער – זה לא אמהרית?

יום שלישי שלפני הגשם ואני פוגש את ידידי משכבר הימים, שמוּרי, ובכוונתנו לטייל כמו בכל שבוע. הפעם – להרצליה.
"לא", הוא אומר. "ידיד שלי, מדריך טיולים, הציע לי לטייל ליער ראש העין. יש שם צבעונים".

יש צבעונים

"למה לא?" – השבתי. "ימי החורף הם הטובים ביותר לטיולים בטבע. ביום – יבש, לא חם. לא מזיעים ונעים לשוטט. וכמה ימי גשם יש לנו"…
שמוּרי שלף מכיסו מפה מקומטת שהשאיל לו המדריך ואני כיוונתי את ה-gps אל ראש העין, אל רחוב נחל רבּה פינת רחוב קיבוץ גלויות. ראש העין קרובה, אבל בבורותי לא ידעתי שיש לה יער.
זמן קצר ואנחנו מגיעים אל קרן הרחובות, פנייה שמאלה אל דרך עפר מהמורתית ואנחנו באים אל היער. אז אפילו לא ידעתי שהוא ניטע על ידי הקרן הקיימת בשנות השמונים של המאה הקודמת ושטחו מעל אלף דונמים.
תוך דילוג על הבורות, אנחנו מגיעים אל כמה שולחנות פיקניק שהציבה הקרן הקיימת ויש אפילו אורחים: מכונית משטרה ולידה אופנוע של שומרי החוק חונים ליד שולחן פיקניק והם נהנים. אנחנו לא מתקרבים אל שומרי החוק. שישמרו הם את שלהם ואנחנו את שלנו.

חניון גם לילדים נכים

המשכנו עוד על הדרך ומצאנו חניה משולטת: "חניון מונגש בראש העין; נתרם על ידי משתתפי טורניר הגולף השנתי השביעי של קק"ל טורונטו קנדה". זה עושה לי רושם של אמהרית. מונגש? קשה להאמין שטורניר הגולף בטורונטו מתנהל על ידי יוצאי אתיופיה.
עצרתי לרגע את הטיול בין העצים והקדשתי מחשבה למלה העברית הזאת. מונגש? כן, מלשון לגשת. השפה העברית גמישה. בבית פניתי אל שני מילונים ואת ה"מונגש" לא מצאתי.
חזרנו ללכת  מן החניון אל שולחנות פיקניק נוספים, עברנו בין העצים לאורך הערוץ של נחל רבּה כשהרוח הנעימה מלטפת לנו את הפנים ומנופפת בעוצמה בצמרות העצים. על האמדה פרחים משובצים בין שיחי היער ואנחנו מחפשים את הצבעונים, שהמדריך הבטיח. אבל בדרך יש  הפתעה: המון המון נרקיסים. הרוב לבנים, מיעוטם ורודים והם מכסים את הקרקע בכריות, כריות של צבע.

בין הנרקיסים לא מסתתרים הצבעונים. אדומים, אדומים, הם  פזורים בקבוצות וקורצים – רק תבוא להריח. להסתכל, לא לקטוף!
יער עירוני הוא יער ראש העין. אנחנו הולכים בערוץ ועלינו מביטים בתי השכונה של גבעת הסלעים.
"שמע, לא ידעתי על היער והוא כל כך קרוב. ביום יפה אקח את הנכדים לכאן. לפיקניק" – סיכם שמוּרי כאשר חזרנו אל המכונית. נסענו משם אל כפר קאסם הסמוך לשתות קפה שחור. אמיתי.

סיפור על מתן בסתר

חיפשתי בארונות בין ספרים ישנים ומזכרות ומצאתי קלטת מלפני שנים. עליה הוקלט טקס קריאת חדר בבית ספר על שמה של מורה, שיצאה אז לגימלאות. עכשיו, חזרתי והקשבתי לדברי ההוקרה לאותה מורה, שכבר מזמן איננה בין החיים. את הדברים שמעתי במקורם, כשהייתי נוכח בעת הטקס לפני הרבה שנים. הקטע הבא נגע ללבי והוא מתוך מה שאמרה תלמידתה של אותה מורה, שהיתה גם היא למורה.

שתי המורות – המבורכת והמברכת כבר אינן בין החיים. אבל הדברים ראויים להישמע.
"שמונה שנים הייתי תלמידתה של חנה גולדרינג. כבר כשהייתי ילדה ידעתי מה אני רוצה להיות – מורה, כמו המורה חנה.
"אספר רק קצת מזיכרונותיי מן הימים שלפני הקמת המדינה…
"חנה לימדה אותנו. כל המורים מלמדים, אבל הלימוד שלה היה מלווה תמיד בהמחשה ברורה.   ולא רק זאת, בראש ובראשונה היא חינכה אותנו.
"אני זוכרת שאת הסיפור 'מתן בסתר' למדנו רק לאחר מעשה שעשינו בעצמנו. ומעשה שהיה כך היה. "המורה סיפרה לקבוצה של תלמידות, שיש בכתה ילדה שהמצב הכלכלי שלהם קשה מאד, עד כדי כך שאפילו את השבת אין הם יכולים לכבד. הבנות החליטו לאסוף כסף ומדי שבוע הצטבר סכום של שתי לירות.
"באותו זמן שתי לירות זה היה כסף.
"המורה שינתה את יום החלפת הספרים מיום ששי ליום רביעי כדי שהכסף יגיע בזמן. לא מאוחר מדי. את הכסף היא הכניסה לספר הספריה, שנתנה לתלמידה. התלמידה קיבלה את הספר ומצאה את שתי הלירות וכמובן שמיד היא באה למורה ואמרה: 'המורה, מצאתי שתי לירות בספר. בוודאי מישהו שכח את זה'. אף תלמידה לא הרימה יד ואז נאמר: 'הכסף לא שייך לאף אחד. אז זה שלך'. ואז באמת באותה שבת היתה שבת בבית ההוא.
"המעשה הזה חזר שוב ושוב ואז הבינה התלמידה… אחר כך למדנו את הסיפור מתן בסתר. ואז הבנו כולנו את המשמעות של הסיפור הלכה למעשה".

חתולים כבני אדם

פתחתי את תיבת הדואר ולידי נחתה מעטפה עבה ולא שיגרתית. פתחתי ובידי ספר עם שם מוזר: "גאזיגאזו והאלאהו". מחבר הספר מוכר לי מילדות, סם ש' רקובר. על הכריכה לא כתוב פרופ' (לפסיכולוגיה) סם ש' רקובר.
לא הופתעתי, כי סם ידידי פרסם שבעה ספרי פרוזה, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים וספרי ילדים וגם המציא שני משחקים וזה במקביל לעבודתו בתחום הפילוסופיה של המדע והתודעה. חתולים שימשו אותו כמושאי מחקר ובתוצאה הוא פרסם מעל לשמונים מאמרים וארבעה ספרים מקצועיים. ספרו המדעי הרביעי, "להבין חתול: מתודולוגיה ופילוסופיה", יצא לאור בעברית ובאנגלית והוא דן בשאלה: כיצד להסביר התנהגות יומיומית של חתול (ובעלי חיים אחרים).
סם, שאומר לכל מכר חדש: "אל תשאל אותי על בעיות אישיות. אני לא פסיכולוג של בני אדם", עשה קריירה מקצועית רבת מוניטין על בעלי החיים האלה והם גם גיבורי הספר החדש עם השם המוזר.
סם, מה מקור השם?
- זה בגלל האופי שלהם. השמות לא אומרים לך מיד מה טיבם?
                                                              + + +
כאשר התרוצצנו יחפים בשדות שבין הבתים הקטנים, הפזורים בשכונה בפאתי רמת גן ורכבנו על אופניים בכביש וחצי שחצו את המקום, לא ידעתי שלילד החביב יש חלומות להגיע לאוניברסיטה ולכתוב ספרים. היום הוא יודע לספר: "ממה שאני זוכר, התחלתי לכתוב כבר בבית הספר העממי.
"כך, למשל, כתבתי משהו, כנראה די בסדר, משום שהמורה שלחה אותי להראות את זה ליעקב חורגין, סופר לילדים ונוער ידוע בזמני שגר בסימטה לא הרחק מאיתנו. מרוב התרגשות בקשתי משמשון, חבר טוב, שיתלווה אלי לפגישה. הסופר שאל, 'מי זה?' ואני מרוב בלבול אמרתי: 'הוא עוזר לי'. אני השתתקתי ושמשון דיבר כל הזמן עם הסופר וכשנפרדנו אמר חורגין לשמשון: 'תמשיך לעזור לו'…
- יש משהו מקשר בין הרומנים למבוגרים והספר החדש, 'גאזיגאזו והאלאהו'?

הסופר והספרים

- "כל רומן והסיפור שלו. עוד מעט עומד לצאת הספר 'מדוע לא רצחת את המלך?' על יואב בן צרויה והמלך דוד. התחלתי לחשוב עליו כבר מכתה ה' או ו' והשאלה שניקרה לי בראש הייתה: מדוע יואב לא רצח את דויד"…
"ניסיתי לכתוב על זה כמה פעמים: בצורת אפוס (כמו האיליאדה והאודיסאה), מחזה, רומן המתאר את החיים של אז, ולא הלך. רק בשנים האחרונות, אחרי שלמדתי במשך שנים פילוסופיה ועוד, התגבשה אצלי הדרך לכתוב את זה במבנה פרשני – כשיחה בין יואב מודרני לבין חיל במלחמת לבנון השנייה, השרוי בחוסר הכרה.
"הספר הראשון לילדים ונוער, 'ממי אתה מפחד, דוב?' מתבסס על חיינו בשכונה בתקופה שהניחו מערכת צינורות ביוב ואנחנו, הילדים, היינו קופצים וזוחלים בתוכם. הספר האחרון לילדים ולנוער, גאזיגאזו והאלאהו, מספר על חתולים בשכונה ומלחמתם בכלב אימתני ונשכן. חתולים, שיש להם פסיכולוגיה אנושית"…