פוסט אורח מאת חברי, שמו.
פרויקט האושר עלה לי תשעה עשר תשעים ותשעה ₪ במבצע באחת מרשתות הספרים. כחובב מבצעים מכור, דפדפתי תחילה כדי להשתכנע שאין זה עוד מדריך מסוג "כיצד בעשרה צעדים קלים תהפוך חביב החברה"; מסוג הספרים, שמעשיר מאוד את הכותב.
גרטשן רובין, עורכת דין וסופרת אמריקנית, פתחה וסיפרה עד כמה היא מאושרת בהצלחותיה המקצועיות כמו גם בפרטיות, הוסיפה לאושרה את בן זוגה העו"ד וגם את שתי בנותיה הבלונדיות והחטובות. בספר היא שרה שיר הלל לטירתה החדשה, שרכשה זה עתה על שלוש מאות אקרים ואלף מאתיים מטרים בנויים. ספר שלם המספר עד כמה היא מאושרת ומציעה גם לנו את השיטה.
נכבשתי והבאתי הביתה את הספר, יחד עם כמה נוספים. על המדף, כמו תמיד, המתינו בסבלנות הרכישות הקודמות שלי וכל פעם שסיימתי אחד מהם, דחיתי את "פרויקט האושר" למועד אחר וכך חלפו להם חודשים אחדים. יום אחד, לפני ימים רבים, פתחתי שוב את פרויקט האושר ונשביתי.
מאז, חלפה כמעט שנה. בכל חודש קראתי פרק אחר, ומצאתי את עצמי משבח את התובנות המצוינות שנקרו בדרכי – בספר ובתרגול העצות שבו.
רגע, הרי אין בספר דבר אחד חדש, אמרתי. הכל ידוע ומוּכר מנסיוני שלי מנסיונו האישי של כל אחד. אבל, כמו הנשימה. אפשר להיות מודע ואפשר לפעול מתוך תכנון וזה עושה הבדל. וההבדל, הוא הוא, המרכיב הבסיסי של האושר.
אל הספר של גרטשן רובין הגעתי אחרי שלפני למעלה משלושים שנה התחלתי לעשות מנויים לספריה לעם, לאופקים, ולספריה החדשה. שלושים ושישה ספרים בכל שנה. מדף שלם, שנה אחר שנה.
לא את כולם קראתי, גם לא את כל אלה שקראתי אהבתי, אבל מאלה שאהבתי הפקתי אושר גדול. כשנהיה צר המקום להכיל את עשרות הספרים שגדשו עוד ועוד מדפים וכדי לפנות מקום לקניות החדשות, התחלתי לחלקם לחברי. אחר כך התחלתי להעבירם לאחי ואחיותי, לבני ובנות זוגם, לילדיהם, בנותיהם ובני זוגם ואלה הלכו והתרבו עד שהגיעו למכסה השנתית קניות הספרים שלי (שלא נעצרה בשלוש הספריות הראשונות).
חלוקת הספרים חסכה ממני את הצורך במדפים נוספים. והרי זה אחד המקרים שכולם מרוויחים – אני משמֵח אותם במתנות ליום הולדת ומקדיש את הספרים בברכה מיוחדת (לאחר מיון והתאמה אישית) ובהזדמנות זו חוסך מקום לספרים חדשים.
כך חלפו להן השנים, עד ששאלתי את עצמי, איך זה שאין הם מואילים לטלפן או אפילו לשלוח מיסרון, המאשר קבלת הברכה. הרי טלפון או דוא"ל כזה בטל בשישים מול בחירת הספר ההולם כל אחד, כתיבת ברכה אישית, והליכה לדואר. חישבתי ומצאתי שבמשך יותר משלושים שנה שלחתי לפחות שבע מאות ספרים ורק בודדים מהמקבלים מצאו זמן להודות. ומה בקשר ליום הולדתי שלי?
תחילה, חשבתי שאפסיק להיות פראייר, לא אשלח יותר ברכות מלוות בספר, אסתפק בגלויות או במסרונים. או, אולי, עדיף להתעלם ולא לעשות דבר.כלום. נאדה. שכח מזה אמרתי לעצמי.
שכחתי.
אבל פרויקט האושר ממשיך ללוות אותי, ובעמוד 177 נעצרתי בפרק "לזכור ימי הולדת". אחרי שהפרויקט של המחברת לחודש יוני עוסק ב"להיות נדיבה" ומסיים ב"לרכוש שלושה חברים חדשים", היא מעלה עוד ועוד רעיונות ידועים ומוכרים וכך לאורך שנה שלמה, חודש, חודש. עכשיו גיבשתי את דעתי -אני ממשיך לשלוח ברכות לימי ההולדת בצירוף ספרים. מעכשיו מצרף גם את המעשיה הזו. למדתי שהמתנות תורמות לאושר שלי לפחות כמו לאושרם של מקבלי הספרים והברכות.
אני יודע שידי משגת לקנות ולשלוח ספרים, יש לי די רעיונות להקדיש ברכה מיוחדת לכל אחד ואחת מהם, עיתותי בידי ואני יכול ללכת לדואר עוד ספרים. שייהנו.
זה אושר גדול שלי.
מתוך הספר "פרויקט האושר" עמ' 462
"ולבסוף, ישנם גם כאלה שאינם מאושרים משום שאינם טורחים להיות מאושרים. האושר מצריך כוחות ומשמעת עצמית. קל להיות כבד, וכו'. אנשים שתקועים במצב של חוסר אושר הם מעוררי רחמים; ברור שהם מרגישים לכודים, כי הם לא מסוגלים להבין שהבחירה אם להיות מאושרים או לא – נמצאת בידיהם. אף שהיעדר האושר שלהם הוא נטל על כתפי הסובבים אותם – כי למרבה הצער רגשות שליליים מידבקים הרבה יותר מרגשות חיוביים – גם הם עצמם סובלים.
"הוגי דעות, מדענים, קדושים דתיים ושרלטנים – כולם מנסים ללמד אותנו איך להיות מאושרים, אבל לכל זה אין שום ערך לגבי מי שלא רוצה להיות מאושר. אם אתה חושב שאתה לא מאושר, אז אתה לא מאושר".
