האמריקנים ה"תמימים" עשו ג'נוסייד

הבוקלאב גזר עלינו לקרוא את הספר "הבית העגול" מאת לואיז ארדריץ'. כשההחלטה נתקבלה, לא ידעתי רבות על הספר, שעלילתו בלשית ויש לו מטרה נוספת – להצביע על התרבות האינדיאנית. כאשר נערך הדיון לבסוף, לא הספר ועלילתו עמדו במרכז, אלא מצוקתם של האינדיאנים והפגיעה המחפירה של האמריקנים בהם. ג'נוסייד נעשה באינדיאנים ואנחנו לא ידענו זאת עד אותו הדיון.

כאשר התחלתי לקרוא את "הבית העגול", חשבתי שאני עוסק בספר בלשי, מרתק בעלילתו. האירוע מתחיל באונס בשמורה אינדיאנית בארה"ב. הנאנסת, שכמעט נרצחה, היא אמו של נער בן 13, ג'ו גיבור הסיפור. היא לוקה בהלם ואינה מספרת את פרטי האירוע לבעלה, השופט האינדיאני בשמורה. בקיצור, יש לנו עניין בפשע נתעב ובמשפחה מכובדת בשמורה. השופט מנסה לגלות מי האנס, כדי להענישו, אך הנער וחבריו הם שמוצאים את האשם. ספר בלשי של ממש. אבל, ויש כאן אבל חשוב – המחברת, לואיז ארדריץ', היא בת למשפחה אינדיאנית ומבקשת להביא לידיעת הציבור את מצוקתה של אומה זו.
בשיחת הבוקלאב השתתפו חברים, שטרחו וקראו יותר על הבעיה האינדיאנית וגילו לנו, שבארצות הברית היה רצח עם של ממש על ידי הלבנים, שהשמידו בכוונה את אדומי העור, אדוני הארץ.
האינדיאנים חיו באומות שונות, עם שפות שונות ותרבויות שונות. לא היו להם שפות כתובות, אלא שפת דיבור בלבד שעברה מן המבוגרים לצעירים. על ידי חוקים שונים, אסרו הלבנים על הילידים לדבר בשפתם במשך עשרות שנים. נאסר עליהם לקיים את מסורותיהם ופולחניהם, ובמקום זאת מונו כמרים לראשי השמורות והם ביקשו לנצר את הכופרים. כך עברה המסורת האינדיאנית שינוי וקלטה את הנצרות לתוכה, בניגוד מוחלט לרצונם של האנשים.
יתר על כן, מלבד רצח שיטתי של המקומיים על ידי הלבנים, העבירו להם מחלות, שלא היתה להם חסינות טבעית נגדם ונגרם מוות נוסף. ועוד הגדילו הלבנים לעשות, כאשר חילקו שמיכות נגועות באבעבועות שחורות וגרמו למגיפות נוראות ומוות סיטוני.
בשיחתנו דיברו על כך שהלבנים רימו את האינדיאנים והחתימו אותם כאילו הסכימו מרצונם להתיישב בשמורות, שבהן לא היו מקורות מחיה לאינדיאנים הציידים ולקטים. קצר כאן המצע מהשתרע לומר את כל העוולות, שנעשו לבני העם שמספרם הצטמצם לרבע מכפי שהיה. יושבי הארץ המקוריים היו שקטים ולא יצאו למאבק ציבורי על מה שנעשה להם עד פרסומי השואה. הדברים שאמרו היהודים, עוררו את האינדיאנים לזעוק.
הסיפור הבלשי, המושך קוראים, נתן ללואיז ארדריץ' הזדמנות להציג מעט מן התרבות האינדיאנית של צפון דקוטה. הנער, גיבור הספר, מתאר את עלילותיו אבל משלב בכך משהו מן התרבות המקורית שלו: החברות הייחודית עם נערים בני גילו, האפשרות להתגורר או לאכול אצל כל אחד מבני המשפחה המורחבת, העצמאות של נער כל כך צעיר ויחד עם זאת תיאורים של המסורת והתרבות האינדיאנית. חלק מן התיאורים נשמעים מפי "מושום", הסבא, כשהוא חולם על אגדות האינדיאנים, שחיו עם עדרי התאו וחלק אחר נמצא בתיאורי הפולחן בבית העגול – בית הקודש המקומי, שבו נערכים הטקסים העתיקים. כל זה מתואר בספר בצד דברים על הכומר הקתולי הנכה. מציאות מורכבת, שלא העליתי על דעתי את קיומה.
בסוף הספר יש נספח ענייני – ד"ר מיכל סגל ארנולד מתארת את המציאות ואת התרבות של גיבורי הספר. בכך, כל הקטעים, המיותרים לכאורה לסיפור הבלשי, מקבלים את ההסבר ואת החשיבות שלהם. קראתי ומצאתי עניין בתרבות אחרת, שהאמריקנים משתדלים ומצליחים להסתירה ולהמעיט בערכה.

מעשה בעבר
ציטט הפילוסוף חיים שפירא בספרו "שיחות על תורת המשחקים" – היוונים אמרו, ש"אפילו האלים אינם יכולים לשנות את העבר".