מוזר. בימים האחרונים שמעתי מפעם לפעם את השריקה המשפחתית שלנו. עשרות שנים אנחנו מזדהים, מזעיקים ומודיעים בעזרת המנגינה של יונתן הקטן, שהגננת מלכה לימדה אותי בגן הילדים. פתאום מישהו זר שורק.
האם זה ילד מילדי השכנים ששמע את השריקה ומותח אותנו? לא יאומן שמשפחה נוספת בשכונה בחרה דווקא את השריקה שלנו. ובכל זאת?
פעם, כשטלפון סלולרי לא היה, היתה השריקה אמצעי הקשר העיקרי בשכונה. לכל משפחה ולכל קבוצה היו שריקות מיוחדות ובדרך זו היו מתארגנים, מגיעים ונאספים. אנחנו, במשפחה, אימצנו את השריקה בכל מקום, גם ב…סופרמרקט. כאשר התפזרנו בין המדפים ואיש לא ראה את אחיו, הזעיק אותו בשריקה. שריקה חרישית, לא להפריע את מנוחת הקונים. במקום צעקה ישראלית רמה, שכולם שומעים וזועפים, השמענו שריקת שיר קלה, שלא עוררה כמעט תשומת לב, ואנחנו שמענו והתכנסנו.
הטלפון הסלולרי ושאר אמצעי הטכנולוגיה המתקדמת חיסלו כמעט לחלוטין את הצורך בצפצופי
למצולמת אין קשר לכתבה
ם, אבל גם היום אנחנו מתקשרים בדרך פרימיטיבית זאת וכאשר אני שומע מרחוק את "יונתן הקטן", מיד
אוזניי מזדקפות. גם אם אין איש מן המשפחה בסביבה.
והנה, ההפתעה. בשעות הבוקר אני שומע מפעם לפעם את השריקה שלנו.
הבוקר, שוב שמעתי אותה מכיוון החצר, יצאתי אל השער והחלטתי שהפעם אתפוס את השורק. יצאתי למדרכה והנה היא ריקה. אין איש למרחבי העין לא משמאל ולא מימין. אין שורק. ובכל זאת יש שריקה.
הסתכלתי על העצים בחצרו של השכן ופתאום נפל לי אסימון. ציפור – אינני יודע איזה – אימצה את השריקה "שלנו". כך, במשך רבע שעה או יותר, קראה ציפור אלמונית אל יונתן הקטן והזעיקה… אותי.
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 