הצד הכהה של דוד מלך ישראל

כך ראה אותו מיכלאנג'לו- תהילת עולם

כתבתי את דעתי על הספר "דוח דוד המלך" מאת שטפן היים, שבו הוא מציג את דמותו השנויה במחלוקת של דוד מלך ישראל. שנויה במחלוקת גם בספר הספרים. שמעיה קידר, בעבר עתונאי במעריב, איננו אוהב את דוד המלך, כפי שהוא מצטייר בתנ"ך. שמעיה מלקט את הפסוקים הרלבנטיים וכותב פוסט אורח:
+ + +
מסכים אני לחלוטין עם הדברים בבלוג, כי ספרו של שטפן היים, "דוח המלך דוד", הוא ספר מעולה. עם זאת אוסיף, שבין תיאורי התככים ומעשי הרצח למיניהם עשה הסופר חסד עם דמותו של דוד, דמות שנויה במחלוקת זה אלפי שנים.
לדוד מייחס התנ"ך מעשי רצח לא מעטים. זה החל עם אוריה החיתי, נמשך עם בני משפחת שאול המלך ולבסוף, לא ייאמן, הביא גם לרציחת האיש שהגן עליו כל חייו, חרף את נפשו ולחם את כל מלחמותיו, שר צבאו, יואב בן צרויה. כבר במשל כבשת הרש, שסיפר נתן הנביא לדוד ואשר התייחס להריגת אוריה החיתי, הגיב דוד: "בן מוות האיש העושה זאת" והנביא הטיח בפניו "אתה האיש!"  (שמואל י"ב א-ז)
על התנהגותו עם נשים נשואות, מבת שבע ואביגיל וכל השאר, כבר אין טעם לחזור ולהזכיר. זה בוודאי אינו מוסיף הרבה לכבודו.
ומה בקשר לבגידה, כן בגידה – אל מי נמלט דוד מפני שאול? אל האויב. כן. אל הפלישתים, אויבי ישראל. אל אכיש מלך גת. ושיתף עמו פעולה. אפשר לייחס לו גם חתרנות. חתירה נגד מלכותו של שאול.
בנדודיו עם אנשים נהג כמאפיונר: דרש כסף ומזון תמורת שמירה (כמו מנבל הכרמלי ואחרים). אכן, פרוטקשן.
האומץ לא היה תכונה מתכונות דוד. נהפוך הוא, הפחד איפיינו. בעוד שאר המלכים, שאול ואחרים, השתתפו בעצמם בקרבות נגד אויבי ישראל, דוד נמנע מלצאת עם החיילים ושיגר למלחמה את שר הצבא, יואב בן צרויה, עם חייליו.  אחת הדוגמאות לכך היא הקרב נגד עמון, שאליו נשלח אוריה החיתי אל מותו בעוד דוד העדיף להישאר בארמונו וגם לשכב עם בת-שבע. למה לא?
והעיקר שבעיקרים: לא דוד הרג את גוליית, אלא אלחנן בית הלחמי. זה כתוב בספר שמואל ב' כ"א י"ט (וגם בדברי הימים), הספר שכה טרח לפאר את דוד. וכך נאמר שם: "ותהי עוד מלחמה בנוב עם הפלשתים, ויך אלחנן… בית הלחמי את גלית הגיתי ועץ חניתו כמנור אורגים".
והוכחה נוספת, ותמיהה לצידה: זמן רב לפני הקרב עם גלית הובא דוד, כמעט מדי יום ביומו, לפני שאול המלך כדי לנגן לפניו להרגיע את רוחו. כאמור, דוד היה מבאי הארמון ונמנה עם אנשי חצר המלך. כשהובא לפני המלך האיש שהרג את גלית, לא הכיר שאול את האיש הזה. המלך שאל את שר הצבא אבנר על זהות האיש וגם הוא לא הכירו. "חי נפשך המלך אם ידעתי", אמר אבנר. שמואל א'  י"ז נ"ה.
היתכן? אם היה זה דוד, שאול היה מכיר אותו, את הנער שבא יום יום לנגן לפניו. ותמיהה נוספת: לאחר הקרב נאמר כי דוד לקח את ראש הפלישתי והביאו לירושלים. הכיצד? ירושלים הרי לא היתה אז בידי ישראל, אלא בידי היבוסי ורק שנים די רבות אחר כך נכבשה העיר והפכה בירת ישראל (שמואל א' י"ז 54).
ואם לא די בכך, כיצד יתכן ששמואל הנביא, שכה דאג לטפח את דוד, כלל אינו מוזכר באותו פרק מסוכן וגורלי בחיי העם – העימות הגדול עם הפלשתים והקרב עם גלית. המנהיג הדתי של העם בוודאי היה צריך לבוא, לעודד את העם ולבקש את רחמי האל.
ועוד, קרב "דוד וגלית" כלל אינו מוזכר בספר דברי הימים, ספר המרבה לתאר מעשי גבורה אחרים הנזכרים בספר שמואל.
ולמרות כל ההוכחות והפליאות למיניהן, כיצד זה חז"ל והמסורת ממשיכים לפאר את דוד ומייחסים לו מעשי גבורה, בניגוד לכל ההוכחות הכתובות בתנ"ך, שהובאו לעיל? ובכן, זה המעשה הגדול של סופרי החצר, היחצ"נים דאז. גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים באותם הימים, הם נהגו לייחס למלך מעשי גבורה של אנשיו או של אחרים. לשאול, המלך הגדול, שאיחד את העם ולחם בגבורה בכל מלחמותיו, לא היו סופרי חצר ולכן דמותו סבלה מדברי שטנה שהובאו מאוחר יותר.
ובכן, הדבר לא ישתנה. המסורת חזקה מכל ודוד יוסיף להיות המלך המהולל ולכבודו יתמידו לשיר "דוד מלך ישראל חי וקיים".
הערת נ"ב: לא מעט למדתי בנושא זה מהעתונאי שאול הון, איש מעריב בעבר, שהרבה לחקור את התחום הזה.

דוד המלך חי וקיים

המחבר, שטפן היים

הספר דוח דוד המלך תורגם ופורסם בארץ ב-1972. באחרונה הופיעה מהדורה חדשה, מעודכנת, וזו נפלה לידי בעקבות החלטה ברוב קולות של חבריי לבוק קלאב. יבורכו.
כשהוחלט לעסוק בספר זה, ניגשתי אליו בחשד. אחרי הנסיון עם תש"ח של יורם קניוק (שעיבד את ההיסטוריה מסיבות פוליטיות, לא ספרותיות) ואחרי הפרדס של רבי עקיבא מאת יוכי ברנדס (שבו הדמויות לא מתקבלות על הדעת), חששתי. אבל הופתעתי – מצאתי ספר, שיש בו דמויות סיפוריות אמיתיות ועלילה מעניינת וכל זה בהסתמך על הכתוב בספר הספרים וגם בהסתמך על הסתירות שיש בו.
שטפן היים, בהומור ובתחכום, העניק חיים לדמויות התנ"כיות, שבמקור עלילותיהן עולות בצמצום רב ודמויותיהן הינן ראשי פרקים בלבד. בספרו של היים, מופיעות דמויות אנושיות ויש לכל אחת מהן סיבות למזימות ותככים וזה יוצר הרבה אקשן, שיש לו סיבות בספר עצמו.
היים יודע שההיסטוריה היא מה שכתבו גיבוריה. מי שכתב – שיפץ ועידכן והתאים את הסיפור לצרכיו. דוגמא: כולם יודעים מי הוא גיבור מבצע אנטבה…
המלך שלמה, שידע היטב את הכללים, הזמין סופר חכם, איתן בן הושעיה האזרחי, לכתוב את "הדו"ח האחד והיחיד, האמיתי, המוסמך, המהימן מבחינה היסטורית ומאושר רשמית, על אודות העלייה המדהימה, יראת האל, מעשי הגבורה וההישגים המופלאים של דוד בן ישי, שבע שנים מלך יהודה ושלוש ושלושים שנה מלך יהודה וישראל גם יחד. בחיר האל ואבי המלך שלמה".
אם נעתקה נשימתכם בקריאת השם המלא של הדו"ח, זה לא במקרה. שטפן היים חוזר פעמים רבות על השם ובציניות רבה, כי לצידו של הסופר מונתה ועדה-מטעם, שתפקידה לפקח על מה שייכתב ולדאוג שמזמין הדו"ח יופיע במיטבו ואף מעבר לכך. איתן האזרחי מספר לנו (בספרו של שטפן היים) על השטיקים והטריקים והתחבולות שעושים חברי הוועדה, כאשר ברקע אנו קוראים על מאבקי הירושה של בני המלך ומקורביהם ועל מעשי הרצח שמזמין דוד המלך (אף פעם לא יוצא למלחמה או משמיד את יריביו. תמיד מישהו נשלח למשימה). מסכת עלילות מסובכת ומעניינת והמחבר איננו מוציא למערכה דמויות סתמיות למלא את תפקידיהן. הוא בונה דיוקן לכל אחד, גם לגיבורי המשנה. כולם בני אדם, שכמותם אנחנו עשויים להכיר. כולם פועלים במסגרת העלילה והגיבור, איתן האזרחי, יוצא בסופו של דבר בחזרה לביתו. בלי דו"ח…
שליט גרמניה המזרחית, הונקר לא אהב את האמור בספר. פוליטיקאים ישראלים ימצאו כאן אמיתות שמוכרות להם. לדוגמא עצתו של אחיתופל (שמוצג כיועץ חכם) לאבשלום בן דוד המלך, המתמודד על המלוכה (עמ' 227): "אנשים חייבים להתחיל לראות בך גיבור. אדם, שנפשו יוצאת למשפט צדק וליבו נתון לאיש הקטן, וראיה חדה לו כשל מנהיג בוגר. למד ללחוץ ידיים ולנשק, גם כאשר הלחי אכולת שחין. הטה אוזן לכל התלונות והבטח הבטחות שישביעו את רצון הכל. דבר בשפתם של הדלים, אך קרוץ בעינך לעשירים. חייך תמיד, ופזר ביד רחבה רמזים כי אלה אשר יתייצבו לימינך, יעשו חיל".
פוליטיקה חדשה כבר אמרנו?
סטפן היים מראה שדוד המלך חי וקיים. או, לפחות, סיפוריו.
מעניין גם סיפור חייו של שטפן היים, יהודי שנולד בגרמניה ב-1913 בשם הלמוט פליג. עם עליית הנאצים לשלטון נמלט ממנה ב-1933 לארצות הברית ובמלחמת העולם השניה נלחם נגד הגרמנים. ב-1952 חזר לגרמניה המזרחית ואף היה חבר הפרלמנט העממי המזרח גרמני, אבל ספריו הוחרמו ואין פלא בכך. דוח דוד המלך, לדוגמא, הוא סיפור כמו-היסטורי, שמותח ביקורת נוקבת על שחיתות השלטון והונקר היה רגיש לכך. אבל ספריו של שטפן היים פורסמו בעולם המערבי ואף הוענק לו פרס ירושלים. הסופר נפטר בגיל 88 בעת ששהה בארץ, בוועידה בינלאומית לרגל יום השנה ה-200 להולדת המשורר היינריך היינה.