חדשות מדור הקלנועית

אני רוכב על קלנועית מזה שנים אחדות ועכשיו חיפשתי באינטרנט ומצאתי שהסופר אמנון שמוש (ספרו האלמותי "מישל עזרא ספרא ובניו" פורסם ב-2012 והפך לסידרת טלויזיה). הוא כתב על הקלנועית והדברים פורסמו באתר "בא במייל" בנובמבר 2011. למי שלא קרא – עכשיו הזמן.

דור הקלנועית יודע היטב מה זה בוק. ספרים ליוו אותו כל חייו. יודע גם מה זה ילען אבוק. אבל מה זה, לעזאזל, פייס בוק?
דור הקלנועית שר כל חייו "למָך ולזקן אנו פה חומת מגן". אין לו מושג מה זה מך. ומה מחבר את המך לזקן. אם מישהו מכם יודע, שיגיד בקול רם. השמיעה כבר לא משהו.
דור הקלנועית יודע להבדיל בין זגג לבין גגן – מתקן גגות. אבל מי זאת ליידי גגה? מה היא מתקנת?
דור הקלנועית עבד בכל עבודה פיסית בשדה, בבניין ובמרעה. תאילנדים ראה בנעוריו רק בקולנוע. סינים היו רק שניים. בכינור גדול.
דור הקלנועית אהב קולנוע. ראה אינספור סרטים. לא מבין מה הקשר בין סרט לפופקורן. התירגום היה תמיד של ירושלים סגל, תל אביב.
דור הקלנועית נסע בסוסיתא, הפליג לאמריקה באוניה וכשחזר סיפר בהתפעלות שלכל משפחה יש שם … שתי מכוניות. שתיים! ולקלנועית שלהם הם קוראים גולף-קארט. דור הקלנועית זוכר את בן-גוריון עומד על הראש. עומד על שלו וכשפולה אומרת – שוכב לישון. ואוי למי שמנסה להעיר אותו.
דור הקלנועית קרא לשרב חמסין, לשרברב אינסטלטור, למונית טקסי, לרווחה סעד, ולאייבי נתן עושה שלום. היום – במרומיו.
דור הקלנועית ידע לחלום וללחום. לֶחֶם וחֶלֶם. ידע להוציא לחם מן הארץ ולעשות את הארץ חלם. את כולנו הפך מחכמים לחסכמים. חסכמי חלם!
דור הקלנועית ממשיך להאמין בויטמין ובמין. לא זוכר בדיוק מדוע ולמה ואיך, אבל עובדה: בכל שנה–שנתיים יש נין. איזה כיף!
דור הקלנועית חולם עדיין על הגלידה בבר האמריקאי באלנבי, על המערבונים בגן רינה ועל זאת עם הצמותיים, הקוקו והסרפן. מה היה שמה??! רינה או נירה או נורית? אה, כן, זרובבלה.
דור הקלנועית נקרא בנעוריו דור הפלמ"ח. אח"כ דור האספרסו. מאוחר יותר דור הגלולה. דור דור ודור-שׂב.
דור הקלנועית מסתכל בחמלה על נעים ההליכון שבא מולו על המדרכה. בלי הליכון לא קל להגיע לקל-נועית. חבל שהקלנועית אינה יכולה להגיע לכל מקום.
דור הקלנועית פותח כל בוקר את העיתון לראות את מודעות האבל. אם שמו לא מופיע, הוא יודע שהוא חי. כיף חיים.  
דור הקלנועית אוהב להשתמש בסלנג המתחדש. לא תמיד במקום הנכון. תמיד עם חיוך מנצח. אין דבר. יש ישראל היום. חינמון. המצאה חבל על הזמן.
דור הקלנועית כבר לא ליד ההגה. ויתר בלי להוציא הגה. אפילו בקלנועית אין הגה. אבל העיקר שהיא נוסעת והוא מחייך. נשאר לו ההיגיון. הגה קטן.

• 

דור הקלנועית שאיבד את הראייה דוהר על המדרכות. הוא לא ידרוס לעולם, אלא את מי שראוי לדריסה. ראו הוזהרתם!
דור הקלנועית והקלנועית שלו צמחו בקיבוץ. חלוצים לפני המחנה. את הקלנועית, הקיבוץ יוריש לכל זקני ישראל באשר הם שם. תחזקנה ידי כל האוחזים בקלנועית.
דור הקלנועית הבא ייסע על מסלולים שייבנו במקביל למדרכות ולכבישים. לאורך המסלולים הללו ייבנו קיוסקים בהם ימכרו גזוז, לבניה, אסקימו לימון, אסימונים ומכשירי שמיעה. חנויות הספרים המודפסים על נייר יעברו גם הם אל מסלול הקלנועיות. עַם הספר מזדקן. בּוּק כבר אמרנו?!
גמרנו.

משפריץ חיוכים
שמעתי שיחה בסופרמרקט:
הצעיר לקשיש: ראיתי שנותנים לך כבוד. מתייחסים אליך יפה. למה, בעצם?
הקשיש: נכון. אני משפריץ חיוכים…
הצעיר: אז אתה בטח מזייף…
הקשיש: לא! פשוט יש לי מצב רוח טוב.

הדור שבסיכון (ראו רשימה)
גדעון נוח שלח אלי רשימת אנשים בצמרת, שנמצאים כבר בגיל של קבוצת סיכון. לדוגמא, נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא צעיר בן 80.
מעניין אם הם בהסגר…

נעדרתי

אם קוראיי הנאמנים שמו לב שנעלמתי בזמן האחרון, ההסבר הוא פשוט. יום אחד קמתי וגיליתי בבוקר, שאינני רואה היטב את המחשב. מקרה עין. מיהרתי לקופת חולים מכבי, לרופא התורן, פרופ' מרדכי רוזנר, ולמזלי הוא קיבל אותי ללא תור וללא הזמנה. בדק, בדק, בדק ו…שלח אותי מיד (זה היה כבר בלילה) אל מחלקת עיניים בתל השומר. החלטה נכונה ונבונה.
כאשר קיבל אותי רופא תורן במחלקה זה היה בחצי הלילה, הוא החליט מיד שאני זקוק לניתוח ואישפזו אותי בו במקום.
אם צריך להגיע אל בית החולים הענק, תל השומר, אני ממליץ על מחלקת העיניים. יחס מצויין של הרופאים, האחיות (כן, יש גם אח אחד) וצוות העזר. לעומת התמונות, שאני רואה בטלוויזיה מן המחלקות הפנימיות, אני מוכרח להמליץ: אם מוכרחים, עיניים עדיף! ד"ר ויקי דאי עשתה בעיני מלאכה מצויינת ולא פחות מכך – יחס מעולה. היה הסבר אנושי וענייני לחולה (אני). ממש מצויין.
בתור חסר נסיון בניתוחים, אני מוכרח להודות שהריפוי איטי מאד ומייגע. אבל כאן מגיעה האופטימיות: אני מאמין לצוות הרופאים.
אחת התקלות הראשונות היתה שנטשתי את הקלנועית. אי אפשר לרכוב על המדרכה (כפי שמורה החוק) כשאני נוהג בעין אחת ומתקשה להעריך מרחקים. קל ליפול במלכודת כזו ולהתהפך. לכן עזבתי את כלי הרכב, שמשרת אותי כל כך טוב כבר שנים אחדות.
כאשר הגעתי לדיעה שעדיף לי לנטוש את ההגה (אחרי עשרות שנות נהיגה), החלטתי למכור. ידידים יעצו לי: "תשאיר את המכונית ליד הבית"…
לא קבלתי את העצה כי ידעתי, שאם יש מכונית ליד הבית – מכניסים מפתח ונוסעים.  אז מכרתי והתמכרתי. אחרי זמן לא רב, הודו ידידי שהקלנועית משרתת אותי מצויין ואכן, עדיף היה למכור. עכשיו, אחרי ימים ריפוי מעטים, חזרתי לרכוב בסמטאות שלי.

עונת הנרקיסים

כשעברתי בגינה הציבורית שליד הבית, גיליתי שהנרקיסים פורחים.
אם לא די היה בימי הקור הקשים, באו הפרחים והראו לי שעכשיו חורף מואר ונחמד. אם מטיילים (עם הכלבה) בגינה הציבורית – זה עושה כיף לכל היום. כדאי.
מתוך שירו של יוסי גמזו (מלחין אריה לבנון): 
הָיָה זֶה בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת אַחַת שֶׁל חֹרֶף.
עַל הֶעָלִים נִתְלוּ עוֹד עֲגִילֵי מָטָר
וְאַתְּ הָיִית נָאוָה וְאַת הָיִית שְׁחַרְחֹרֶת,
וּבִצְחוֹקֶךְ פָּרַטְתְּ עָלַי כְּעַל מֵיתָר…

יָצָאנוּ לְמַלֵּא אֶת הַלְּבָבוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ,
כְּיֶלֶד הַגּוֹדֵש בִּפְרִי אֶת הַכִּיסִים.
וְרוּחַ נִיחוֹחִית, שֶבָּאָה מִתְנַשֶּׁמֶת,
גִּלְּתָה לָנוּ הֵיכַן פּוֹרְחִים הַנַּרְקִיסִים.

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

שיח של חירשים

עומדת בתחנה אשה בגיל העמידה מצמידה את הסמרטפון לאוזנה כשקולה נישא והכל שומעים. היא, מן הסתם, אם ומדברת, מן הסתם עם בנה.
השיחה מתחילה בסידרת שאלות קצובות: איך היה בעבודה? איך המכונית? סידרת את?… השלמת?… נתנו לך?… לא אל תיקח! אל תעשה את זה!…
מן הצד הזה הדברים נשמעים כאילו קצרה רוחה של הדוברת ואין  לה אפילו זמן להקשיב לתשובות.
אחרי שהשלימה את סידרת השאלות ואת ההוראות, סגרה פשוט את הסמרטפון.
איש מבוגר, שעמד בסבלנות בצד (לא היתה לו ברירה, כי האוטובוס לא הגיע), ניגש אל האשה ואמר לה בשקט: "כדאי שתקדישי זמן לספר לבן שלך מה קרה לך ומה יש. לא רק לשאול אותו שאלות. תראי, שיהיה לו יותר מעניין ויקדיש לך יותר זמן".
האשה הסתכלה נדהמת: "מאיפה אתה יודע? באמת לא חשבתי על זה"…
האיש: "יש לי ילדים גדולים ואני יודע שזה טוב גם לקטנים, לנכדים".
הלוח אלקטרוני אבל לא מדייק
האוטומציה התקדמה בתחנות האוטובוסים וברבות מהן יש עכשיו לוח אלקטרוני לנוחיות הנוסעים. על הלוח רשומים מספרי הקווים, יעדי הנסיעה וכמה דקות עד שהאוטובוס יגיע.

מתי יבוא עזרי?

מספר הקו מדוייק לחלוטין. גם היעד הכתוב נכון. אבל מספר הדקות, שצריך לחכות לבואו של האוטובוס לתחנה – זה נתון שרירותי לחלוטין. כלומר, רשומים מספרים, אבל לעתים קרובות הם פשוט לא נכונים. יכול אדם לראות בשמחה שבעוד שתי דקות יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו. אבל, להפתעתו, יראה פתאום שמספר הדקות גדל לשבע. ידלג בקוצר רוח מרגל לרגל ויחכה לעבור שבע הדקות, אבל הלוח שאינו מתעייף לעולם, מודיע לפתע שצריך להמתין 15 דקות. וכך זה יכול להימשך גם לחצי שעה של המתנה והיו אף יותר.
יכול הנוסע הזועף לצעוק "חי וקיים"*, אבל תושיה לא תהיה לו. הנהלת החברה – קווים לפחות – אינה עונה על פניות הנוסעים.
*צועֵק חַי וקַיָּים (עפ"י מילון ספיר)
תאונות דרכים מיותרות

יוזמה מוצלחת באוניברסיטה

ברחובות תל אביב דוהרים אופניים – חשמליים, במהירות, רגילים, באיטיות – אנשים נפגעים והרוכבים נמלטים. אין פיקוח, אין הסדרה, אין מספרים לאופניים.
כתבתי בבלוג זה, שהולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הר

וכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הלכתי לפגוש את ידידי, אלי, באוניברסיטת בר-אילן. היה מעניין לפגוש אותו, אבל בדרך נתקלתי ב…אופניים. רגילים, לא חשמליים, וצבועים צהוב. הם שייכים לאוניברסיטה ואסור להוציאם מן הקמפוס רחב הידיים.
אז למה שמתי לב אליהם? כי יש להם מספרים! לכל זוג אופניים יש מספר, שמאפשר לאתר אותם. פשוט וקל.
מעניין, איך מצליחה האוניברסיטה לקבוע מספרי רישוי לאופניים ומשרד התחבורה, עם השר הנמרץ, לא מצליח לקבוע זאת בחוק ולחייב רשויות מקומיות לקבוע מספרים לאופניים?

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

הטרדה מינית – אמת או חובה

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים

את האנדרטה הבריטית לכיבוש ירושלים, הכרתי לפני שנים רבות. בעוד כשלושה שבועות, בוודאי יחגגו מאה שנה לכיבוש העיר הקדושה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. אז נבנתה האנדרטה בכיכר אלנבי בשכונת רוממה וצויין עליה תאריך כיבוש העיר – 9 בדצמבר 1917 , שהיה שיאה של מלחמת העולם הראשונה. גנרל אלנבי השתתף כאן בטקס הכניעה של העיר. יש להזכיר, שהגנרל הבריטי המעוטר נכנס ברגל לעיר הקודש. כשהגיע לשעריה – ירד מסוסו והלך כמי שמעריך את קדושת המקום.

מאה שנה והיא עומדת

אבי עבד שנים רבות בבית חרושת עלית ברמת גן ואחת לשנה היה יוצא לחופשה בבית ההבראה של המפעל שהיה בשכונת רוממה בירושלים. לפעמים, היה לוקח אותי, הילד, לבלות איתו את החופשה.
בית ההבראה היה בן שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית ובחדרי הבניין השתכנו העובדים שבחופשה. היה מקובל אז, בימים שלפני קודם המדינה, שמפעלים החזיקו בתי הבראה בשביל עובדיהם. אני טיילתי בסביבה וראיתי מול הבית את האנדרטה המרובעת, המכוערת, שלא ידעתי מה היא.
לפני חודשים לא רבים, כשעליתי לירושלים, החלטתי להציץ במקום שבו בליתי ימי חופשה. מצאתי, להפתעתי שהכיכר והאנדרטה נמצאות קרוב לתחנת האוטובוסים המרכזית של הבירה. כשהלכתי קצת לשכונה, נגרמה לי הפתעה נוספת – בית ההבראה עדיין עומד על עומדו: שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית. כיום זה בית מגורים של משפחה וצעצועי הילדים פזורים בחצר.
הלכתי אל האנדרטה ומצאתי כיתוב, שתרגומו בוויקיפדיה: "סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו בקרב על ירושלים".
אני מבין שהתכוונו לבנות פסל מרהיב של גנרל אלנבי רוכב על סוסו, אבל חלק זה של האנדרטה מעולם לא הושלם. כך נשארה המציבה המכוערת עומדת על כנה. בוודאי תהיה בסיס לחגיגות.

למתעניינים: סרטון כניסת אלנבי וחייליו לירושלים

הטרדה או נפילה באוטובוס
בימים האחרונים צצו באוטובוסים של "קווים" שלטים נגד הטרדה מינית. זה באופנה והחברה התגייסה במהירות לעזור לנוסעיה (בעיקר, לנוסעותיה) שיתלוננו בפני הנהג אם יחושו בהטרדה. הנהגים הונחו לנסוע מיד לתחנת המשטרה, כדי שהמתלוננת תוכל לפנות מיד לשוטר.
אני נוסע הרבה באוטובוסים ומעדיף לשבת בכסא הראשון ("מושב זקנים", אני קורא לו). מיד צילמתי את השלט החדש לטובת הגולשים שמגיעים לבלוג הזה.
רק צילמתי את השלט ושמעתי קול מכה מאחורי ואנשים מדברים. איש אחד, לא צעיר, נפל באמצע המעבר. האיש קם, שפשף את קרסולו והתיישב כשהוא ממלמל "לא, נורא. לא היה שום דבר".
הנהג, יש לציין, שאל מיד אם דרושה עזרה.
אני נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שנופל אדם באמצע האוטובוס בנוכחותי. זה קרה לפני חודשים אחדים, אשה צעירה נפלה לידי, ליד הנהג, כשהוא עצר בפתאומיות. נפלה, קבלה מכה, אמרה "שום דבר" ובאמת שום דבר לא אירע.
מנסיוני, אני יודע שחלק מנהגי האוטובוסים נוהגים באלימות ועוצרים במהירות. לא נעים.
לא ראיתי שלט, שמפנה את הנוסעים הנפגעים לבקש פיצוי.