בימים אלה חופש הדיבור חשוב יותר

דווקא בימים אלה של טרום בחירות, חשוב יותר חופש הדיבור וחשובה ביותר אמינות הדיווח. בדרך כלל אינני כותב פוסטים בענייני מפלגות, אבל לכל הדיעות מערכת הבחירות הקרובה תהיה מאד אגרסיבית ותתבלט בשקרים. בעיקר, ברשתות חברתיות, אך לא רק.
לפיכך, אני מעלה דברים בעקבות פוסטים שפרסמתי באתר של העתונאי יואב יצחק, שעימו עבדתי לפני שנים במערכת מעריב. הבדלי הדעות אינם נוגעים להערכה המקצועית שיש לי אליו.
אחרי פרסומם של שני פוסטים בעלי עניין פוליטי החלטתי להגיב קצת יותר באריכות. תחילה, דברים שכתב יואב יצחק באתרו: "אנו במערכת News1 מקפידים לשמור על חופש ביטוי. במקביל, אנו מבקשים מהגולשים להקפיד ולשמור על הכללים המחייבים, להימנע מהוצאת לשון הרע ומביטויים פוגעניים מיותרים". באחת התגובות נאמר: "הקמפיין נגד נתניהו חייב להימשך כל הזמן… אינני מבין מדוע לא צריך להביע את דיעותיהם של מתנגדים פוליטיים של ראש הממשלה? לא היו יריבים פוליטיים לראשי ממשלה אחרים? מותר להם לחשוב אחרת מאשר דעתם של תומכי הממסד".
אני חוזר ומצטט מדברי יואב יצחק: "אנו במערכת News1 מקפידים לשמור על חופש ביטוי". אני מקווה שגולשים בכל האתרים הפוליטיים יקפידו על פרט חשוב זה, במיוחד בימים של לפני מערכת בחירות.
לכאורה, כל הידיעות על חקירת נתניהו הן שקריות. אפשר כמובן לא להסכים לכך, אבל אי אפשר להתעלם מכך.
אפשר, כמובן, לחשוב שעל סדר היום צריכים להיות הישגיו של בנימין נתניהו. מאידך, אפשר, כמובן, לחשוב שזה מסע יחסי ציבור ולא הישגים.
ולבסוף שאלת-הערה: אני כותב בשמי את כל הבלוג. משום מה רבים מאד מן המגיבים, מסתתרים מאחורי כינויים או שמות חלקיים. מדוע?
עמוס עוז על ביבי
בימים אלה, אחרי פטירתו של הסופר עמוס עוז, מלאים אמצעי התקשורת בהספדים לסופר הגדול.

הילד בנימין ואביו

אלי הגיע במייל סיפור ישן, שפורסם בדה מרקר בפברואר 2015 . באסיפת בחירות של מרצ בהוד השרון השתתף עמוס עוז וסיפק לשומעים סיפור משעשע על היכרותו עם ילד בן שלוש, לימים ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
הסופר התייחס לפרשת הדחתם של השופטים בוועדת פרס ישראל לספרות ומחאת הסופרים שהתעוררה בעקבות המהלך. "אני מכיר את נתניהו מאז שהייתי בן 12 והוא בן שלוש", סיפר לנוכחים.

"הוריי היו לוקחים אותי לדוד, הפרופ' קלאוזנר, וגם הזוג נתניהו היו אורחים קבועים לתה של שבת. לילד הקטן היה מנהג, שהיה זוחל מתחת לשולחן ומתיר את שרוכי הנעליים של האורחים. פעם אחת נמאס לי והכנסתי לו בעיטה. עד היום אני אוכל את עצמי מרגשי אשמה: או שבעטתי חזק מדי והכל באשמתי או שלא בעטתי מספיק חזק וגם הכול באשמתי".

הימים ימי בחירות

מצאתי בירכתי המחשב שתי אמרות:
א. אם אלה גדולי הדור, הדור הולך וקטֵן.
ב. מועמד בבחירות הוא אדם, המשיג כסף מעשירים וקולות מעניים ומגן עליהם אחד מהשני.

ספרים חדשים: דוד פוגל ועמוס עוז

עמוס עוז עטור הפרסים, המפורסם, הנקרא, הידוע והנערץ הוציא ספר חדש, "בין חברים", שבו הוא חוזר אל חייו בקיבוץ חולדה ומביע את כעסו על קיבוץ זה ועל האידיאולוגיה הקיבוצית בכלל. מכלל ספריו של דוד פוגל, הסופר שחי בעיקר בווינה ובפריז ושהה בארץ כשנה אחת בלבד, הוציאו לאור באחרונה טיוטת ספר, "רומן וינאי". קראתי בשבוע אחד את שני הספרים והתעמתו בעיני ספרו האחרון של עמוס עוז וטיוטת "רומן וינאי", הלא מושלם של דוד פוגל. ספר, שהניחו באמצע הכתיבה, כאשר נלקח על ידי הנאצים מצרפת לאושוויץ.
כך עמדו בשורה אחת גדול הסופרים הישראלים והסופר הכמעט נעלם. להפתעתי,  דוד פוגל האחרון עלה במידה ניכרת על עמוס עוז האחרון.
אינני מבקר ספרותי ואני לא מרגיש צורך להציג הוכחות. די לי בהרגשתי שלי כלפי שני ספרים, שקראתי אותם לשם השתתפות בשני מועדוני ספר שונים.
בספרו "בין חברים" – שם אירוני – מתאר עמוס עוז דמויות מקיבוץ יקהת. הספר מקובץ מסיפורים, שבהם מופיעות אותן דמויות ומשתלבות בסיפורים השונים. הסיפורים פורסמו, כנראה, בנפרד ולכן השם המיוחד יקהת מופיע פעם אחר פעם, לצורך ושלא לצורך, כשאנחנו כבר יודעים היטב את השם המיוחד הזה.
דמויותיו של עמוס עוז נראות כמשמשות פלטפורמה לביקורת הארסית שיש לו על הקיבוץ, על הערכים שהביאוהו עד לקיצוניות ועל החברים, שנראים חסרי רגשות ורגישות. האידיאלים הגדולים כל כך מרחוק, נראים מקרוב בלתי אפשריים כל כך. אבל בהעלותו את הנושא החשוב, עמוס עוז אינו מצליח לעורר את הדמויות בסיפורים. הן חיצוניות והמחבר לא השכיל להציג את פנימיותן.
לעומתו, העורכים שגילו את טיוטת ספרו של דוד פוגל, הוציאו לאור ספר מרשים. נכון, זה ספר לא מגובש ולא שלם. העלילה לוקה בחסר, הפרק הראשון והפרק האחרון אינם שייכים לסיפור, שנראה קצת תלוש. מי שמחפש עלילה מלאה ומסקרנת – מוטב שלא ייטול ספר זה מן המדף. אבל מי שרוצה לראות תיאורים מופלאים של וינה הדקדנטית, הנהנתנית של ערב מלחמת העולם הראשונה – ייהנה. מי שרוצה להרגיש דמויות חיות, שיש להן עומק פנימי, רגשות והבעות – יגיד "וואו".
חברותיי למועדון הספר לא הפסיקו להאליל את יכולתו של דוד פוגל להציג את רגשותיהן של נשים, נשים דווקא. "קשה להאמין שגבר יכול לתאר כך רגשות של נשים", אמרו.
גיבורי "רומן וינאי" – משוּלי החברה מצד אחד ומעשיריה מצד שני – חיים ופעילים והמחבר מחייה אותם באורח נדיר. בתוך וינה התוססת הזאת, נולד "רומן בין גיבור הספר, רוסט היהיר בן ה-19, ובין אשה בת 37 שבביתה הוא מתגורר וגם רומן עם בתה בת ה-16. השתיים מתאהבות בו במקביל. תיאור שני הרומנים הללו תוסס ואמיתי (אם כי לא שלם, כי הספר לא הושלם). תיאור, שלא מצאתי רבים כמותו בספרות הישראלית המודרנית.  
והשוואה אחרונה – המלים. עמוס עוז, אביר השפה העברית העשירה והמצוחצחת, מצא יריב שעולה עליו גם בתחום זה. דוד פוגל, שכתב את ספריו בווינה ופאריז בעברית נהדרת, משתמש בשפה כמלאכת מחשבת. עברית כה עשירה – והוא בעל יכולת נדירה להפיק ממנה מרגליות – כמעט לא מצאתי. כשרצה להציג מצבים או מקצועות שלא היה להם שם, הסופר הזה המציא מלים. הוא עשה זאת ביכולת מעולה. אני מציע לאנשי האקדמיה ללשון העברית להשתמש ב"רומן וינאי" כספר הדרכה איך ליצור מלים שנימוחות על הלשון. מלים, שמתקבלות בדרך כל כך טבעית בתוך המכלול הנהדר שדוד פוגל כותב. מלים שבהן הוא מילא את החסר בשפה בזמנו.
גם בהתפעלותי מן הסופר הייחודי הזה, אני צריך להזהיר – לא כל אחד ייהנה מן המעדן של דוד פוגל. שאלה של טעם היא.

מרגיש טוב ומחייך
הטלפון צלצל וידיד טוב שאל, דרך שיגרה, "מה שלומך?"
ואני השבתי, אף זאת דרך שיגרה: "מרגיש טוב ומחייך".
מאחורי שמעתי את זוגתי מעירה: "שקרן!…"