Tag Archives: תקשורת

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

לקחת טרולי, לא מזוודה

לא לשכוח לקשור צעיף

לא לשכוח לקשור צעיף

פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה היתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על ידי בעליהן העייפים. זאת היתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי לדרום קוריאה, בהזמנה של חברת יונדאי שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי – מעריב. מכיוון שהיתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בדרום קוריאה פגשתי את צבי לביא, כתב ותיק מאד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. קבלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי היתה רבה אז, אבל קצרת מועד.
במסגרת סיור העתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי הנופש בקצה הדרומי של דרום קוריאה. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית.
בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב – מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם?
מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"…
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס – לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מנסיון.
מחירו של פרסום סמוי
בעבודתי רבת השנים בעתונות למדתי להבחין בין דיעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?

מי שרוצה שהבלוג יעקוב אחריו, ירשום את המייל שלו במשבצת למעלה.

חדשות: מרגול או פיגוע

ישבנו בבית הקפה השכונתי ויוסי תקף אותי (נציג התקשורת ליד השולחן): "אני לא שומע יותר רדיו ולא קורא עתון. טלויזיה אני פותח רק בחדשות של שמונה בערב. די, נמאס לשמוע על מרגלית צנעני. זמרת נחקרת, אז מה?"
שמואל ישב מעבר לשולחן ולא פצה פה. רק הנהן.
אני ניסיתי, בקול רפה, להסביר את הכללים – הצורך של התקשורת בקוראים/מאזינים/צופים ולכן הקהל הוא שמכוון את אמצעי התקשורת. "אתם המאזינים, אתם רוצים לשמוע את החדשות הללו ואתם אוהבים רכילות. טוב, לא שניכם – אמרתי. אבל הציבור הרחב רוצה סיפורים והתקשורת מספקת אותם".
ראיתי שחברי אינם מקבלים את ההסבר שלי.
לפנות ערב טלפון. יוסי על הקו: "אתה זוכר שאמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע יותר על מרגול?"
– כן.
– "אז אני רוצה לשמוע על מרגול. זה הרבה יותר טוב מאשר לשמוע על הפיגועים"…
השיחה התקיימה כאשר עדיין לא היו ידועים כל פרטי האירוע, מספר ההרוגים והנפגעים.

מסע הפרסום לפני המשט

כולנו עוסקים היום בשאלה "מי נתן את ההוראה?" ומתעניינים מי פישל, ובמיוחד זועמים על הלינץ' בספינה.
האם כולנו זוכרים את זחיחות הדעת של הימים שלפני?
הנה כותרות בידיעות אחרונות, העתון של המדינה, ביום ששי 28.5.2010:

עקבנו בציפיה ובהתרגשות אחרי הכותרות

"העיניים מופנות לים" (לא יכולתי לסרוק את העמוד כולו בגלל גודל הסורק שלי) וכותרת המשנה: "זה צפוי לקרות החל מהלילה; לוחמי הקומנדו הימי ישתלטו על הספינות העושות את דרכן לעזה ויובילו אותן לנמל אשדוד # לקראת המבצע בוטלו כל החופשות בחיל, ונערך תרגול של גלישה ממסוקים בלב ים # אבל לפעילים הפרו פלסטינים יש נשק לא פחות יעיל: מצלמות".
על כך נאמר שהנבואה ניתנה לשוטים.
בעמוד הראשון הופיעה הכותרת הבאה:

 נותרה פתוחה השאלה מי יזם את מסע היהירות הזה, שהיום נראה כל כך רע.