Tag Archives: תותחנים

השבעת התותחנים

העתונאי יגאל לב היה מג"ד במילואים בתותחנים. הוא סיפר לנו, חייליו, שבעת מלחמת סיני, אמרו חיילי החי"ר: "אם יש תותחנים, טוב. אם אין תותחנים – נסתער בלי תותחנים". כך הם זילזלו בחיל. במלחמת יום הכיפורים, כבר היינו במילואים ויגאל לב חזר וסיפר, שדעתם של חיילי החי"ר השתנתה: "אם יש תותחנים, נסתער. אם אין תותחנים – נחכה שיבואו. לא מסתערים בלי סיוע".
אני, שהייתי משנה טכני (מ.ט.) במשך שנים רבות בחיל הזה, נזכרתי לפני כשבוע בשיחה, כאשר הגעתי לשבטה, לבסיס ההדרכה של החיל. הנכד, יובל, סיים שלב ראשון בטירונות. הגענו ביום שמשי לבסיס הקרֵחַ, שבו פזורים ביתנים צבאיים ופה ושם קישוט תותחני. ראינו תותחי עבר פזורים בשטח, ביניהם 75 מ"מ בריטיים, ששימשו את צה"ל בעברו וגם תותחי שלל מצריים ממלחמת סיני. פתאום גיליתי את ה"נפוליונצ'יקים" הצרפתיים, שהיו במחנה הסדיר שלנו בג'למה ושימשו אז לאימון קצינים ולא לקרבות ממש.

תותח 155 צה"לי, דוהר, ויקיפדיה

במחנה, כאן, מסדר, שם מסדר וצה"ל הגדול, שחיכה להרבה מאד משפחות של חיילים צעירים. המשפחות ידעו שהנערים ("הילדים של כולנו") מצפים להם, ולא רצו עוד.
מיותר לציין שהחייל הצעיר היה נרגש מאד מאד ולא פחות ממנו – הוריו ואחיו, וגם אני. יובל, שהיה ילד שובב, סיפר לי ערב הגיוס: הייתי בצופים ונהייתי ראש גדוד (ראשג"ד) ואני יודע שהם שינו אותי מאד והכשירו אותי לשרת הצבא. במחנה, חזר ואישר את הדברים.
הרבה מאד שנים לא ראיתי בסיס של תותחנים, ולהודות על האמת – לא כל כך התגעגעתי. הגיעה שעת צהריים, אחרי מסדר ועוד מסדר ועוד קריאה ועוד קריאה, הודיעו ללכת למגרש המסדרים לתצוגת אש. מישהו דאג שהמגרש יהיה רחוק קילומטרים אחדים מן הבניינים בבסיס ואותן עשינו, כמובן, ברגל. סתם הליכה לא קשה ביום קריר, אבל רחוקה.
המגרש היה מלא בני משפחה, החיילים הסתדרו בשלשות, שמענו נאומים וראינו את התותחים יורים וגם כלי נשק חדשים, בהם מטוס קל ללא טייס שנועד לסקור את אזור המטרות. בזמני, היה זה המג"ד יגאל לב שיצא עם החי"ר לראות את המטרות, שנסתרות מעינינו, התותחנים.
בטקס, התותחים ירו, הקהל הגיב. שמעתי את היריות של ה-155 מ"מ וזכרתי שהם נכנסו לצה"ל באמצע השירות שלי. היריות לא הרשימו אותי. הטקס – דווקא כן.

למי יש זכות חתימה

לפני יותר משבוע נכנס דונאלד טראמפ לתפקידו כנשיא ארצות הברית ומיד אץ לחתום על צווים נשיאותיים. ראיתי בטלוויזיה אותו חותם ומיד חיפשתי את החתימה שלו. יש לי הערכה רבה לגרפולוגיה ומעט הערכה לנשיא החדש. אני מחכה לניתוח גרפולוגי אמין של החתימה ואפרסמו.

טראמפ: למי יש זכות חתימה

טראמפ: דוגמת חתימה

דברים בין ידידים

למי שעוד לא יודע: מיליונרים לא נותנים מתנות. הם עושים עסקים.

מודעות פרסומת

איך עשיתי מרד בצה"ל

 לפי הכותרת, תאמרו שזה סיפור של נוסטלגיה. נכון. פגשתי השבוע את אדמונד, חבר טוב מן השירות הצבאי, שלא ראיתי אותו עשרות שנים. יחד התגוררנו באוהל המפי"ק של הסוללה, התרוצצנו בבוץ של גבול הצפון והתבשלנו בשמש העזה של הנגב. היינו חיילים צעירים ולא חשבנו על העתיד. עכשיו זה  קצת מאחורינו…
כשעליתי במעלית לקומה השביעית בשכונת מגורים יוקרתית ברמת-גן, חשבתי: מי יפתח לי את הדלת? נפרדתי מבן עשרים ואחת, קטן קומה, רזה ופיקח. טוב, פיקח בוודאי נשאר, אבל איך היתר?

תותח 25 ליטראות, שאותו ליווינו שלוש שנים

פתח לי את הדלת איש, נשאר לא גבוה, שערו השחור כולו לבן משונץ בפסים שחורים, משקפים שלא היו אז ("עברתי שני ניתוחי קטרקט"). אבל הפה – בדיוק אותו הפה שהיה מחייך תמיד, גם בשעות של לחץ ומתח. כשהיינו בגדוד, ידע להתגבר על מצבים קשים. בשיחתנו למדתי, שתכונה טובה זו הובילה אותו הרחק. גם כששני בניו התחרדו ועברו לארצות הברית וגם כשבתו החלימה ממחלה קשה.
אחרי השחרור פנה אדמונד לבנקאות ונהיה מנהל סניפי בנק בזה אחר זה, עד שעשה חשבון שכדאי לו ויצא לפנסיה. במהלך השנים, הגדיל את הונו בהשקעות מתוחכמות.
היום, צריך לשמור על הילדים והנכדים ועל הבריאות – הסכמנו.
"אני זוכר, שכבר בצבא התחלת במקצוע. כתבת לנו עתון", הזכיר לי פרשה נושנה. הסיפור פרח מזכרוני, אבל עכשיו צף מחדש: הסוללה שלנו היתה בכוננות ושיכנו אותנו בבתים ריקים באחד הקיבוצים סמוך לגבול הצפון. כוננות, שמא יזדקקו לנו לאיזה תקרית ויקפיצו אותנו אל הגבול. התותחים היו רתומים למשאיות הסיקס-פילר והמפי"ק שלנו ארוז בקומנדקר, אבל אנחנו בילינו בנעימים. כמו חופשה.
היה הרבה זמן פנוי, אז לקחתי גליון גדול של בריסטול וכתבתי רשימות מהווי הסוללה והדבקתי על הגליון, שתלה בחדר האוכל הגדול. כל יום הלכתי אל הרדיו הנייד של הגדוד והקשבתי לחדשות וכתבתי את הכותרות על דף נפרד, שהוחלף בכל יום. הרדיו שלנו עבד על סוללות, דבר נדיר, והיה שלל מן המצרים ממבצע סיני. על טרנזיסטור עדיין לא חשבו…
יום אחד, כעסתי על המפקד שלנו ומיד אצתי אל חדר האוכל והסרתי את ה"עתון" שלי מן הקיר. לא עברו עשר דקות והמפקד ניצב בפתח החדר שלי ופוקד: "תחזיר את העתון למקום!"
לפקודה לא מסרבים, ודף הבריסטול חזר למקומו, אבל החדשות לא התחדשו. זאת היתה מחאתי. אבל לא היה לכך הד. אז החלטתי להמשיך בהפגנת הברוגז.
בליל שבת נהגנו לערוך מסיבה: הרב סמל הביא ממתקים, שרנו אחרי ארוחת הערב והיה נחמד. אני פניתי אל סמל הקשר, אדמונד, וביקשתיו לעזור לי: כאשר שרים, תסתכל אתה והקשרים שלך אלי. אם אשיר – תשירו. כאשר אשתוק – תשתקו גם אתם.
התרגיל פעל. כל פעם התחילה הסוללה לשיר וכאשר ההתלהבות גאתה, פשוט שתקתי ואחרי, השתתקו בזה אחר זה כל חוליית הקשר. ואז, התחילה תחושה של אי נוחות בין החיילים בלי שהם ידעו מה קורה.
המסיבה לא היתה כל כך חגיגית באותו ערב.
סוף הסיפור היה כעבור שנים אחדות. באתי למילואים והמדריך שלנו היה אותו קצין שלי מן השירות הסדיר. הוא ראה אותי ובא בנזיפה חצי-מחוייכת: "דקל, אתה עשית לי מרד בסוללה!"
אותי הוא לא שכח…