Tag Archives: רקובר

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

מודעות פרסומת

דוד המלך במבט אחר

 

רובנס בעקבות ליאונרדו דה וינצ'י

כאשר ישבנו בשיעור תנ"ך בכיתה ו' או ז' בבית הספר היסודי, אף אחד לא שם לב לשאלות-סתם, שבהן הטריד תלמיד חרוץ את המורה. גם מי שהיה פקוח אוזן בשיעור, לא ידע שמטרת השואל היתה לעורר את תשומת לבה של יפת-הכיתה, שגם התעניינה בתנ"ך. לי, שישבתי באותה כתה, התפענח הסוד כעבור כששים שנה, כשהגיע לידי הרומן החדש של סם רקובר, "למה לא רצחת את המלך?"  
בפרק הפותח שואל התלמיד, בן (גיבורו המשני של הספר), את המורה: "למה יואב לא רצח את דוד המלך?" שואל ולא מקבל תשובה. יפת-הכיתה דווקא ענתה לו: "אתה פסיכי"…
את התלמיד שהיה לפרופ' (לפסיכולוגיה), סם רקובר, שאלת התנהגותו של מלך ישראל הטרידה והוא שינן וקרא ולמד והגה ובסופו של דבר כתב את הרומן שעוסק בימים ההם של מלכות דוד. בתיאור מיוחד במינו משווה המחבר את הפוליטיקה, התככים והשלטון בחצר המלך לאירועים והפוליטיקה, שאנחנו קוראים ושומעים עליהם באמצעי התקשורת בני ימינו.  
הרומן מתאר את בן, חייל ישראלי שנפגע במלחמת לבנון השניה ושוכב מחוסר הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. בזמן שהוא מוטל בבית החולים רמב"ם ואשתו מבלה ימים ולילות ליד מיטתו, רואים רופאיו שעיניו מרצדות והוא חולם. על ידי כך מייצר המחבר דו-שיח בין חייל בן זמננו ובין שר הצבא של עם ישראל בעת התגבשותו. יואב בן צרויה של הספר מכיר היטב את המציאות הישראלית ומקביל את סיפורי ההיסטוריה עם מה שקורה לצה"ל היום.
התנ"ך מספר, שכל ימיו היה יואב בן צרויה נאמנו הראשי של דוד ובסוף נרצח על ידי שליחיו של המלך הזקן. מזכיר, אולי, במשהו נאמנים של ראשי ממשלה המושלכים על ידיהם כחפץ נטול ערך.  
במהלך הספר משבח יואב בן צרויה את עצמו ולעומת זאת הוא מתאר את דוד גיבור ישראל כרודף נשים וקר מזג, איש שתאוות שררה מוליכה אותו וכלל איננו גיבור. הוא היה שחקן אדיר שידע לנכס לעצמו את כל הצלחות הצבא ורמטכ"לו בן צרויה.  
התנ"ך הוא ההצדקה לשובנו לארץ ישראל ומקור זכותנו עליה. מספר הספרים אנחנו למדים על ההיסטוריה של עמנו. הספר "מדוע לא רצחת את המלך?" איננו מקבל את הפירוש השיגרתי, המסורתי, לספר הספרים, אלא מציג תמונה שונה לגמרי, כפי שניתוח פסיכולוג מודרני את הדמויות שפעלו בחצר המלך.  
את ההיסטוריה אנחנו לומדים לפי מי שכתב אותה, לא לפי מה שהיה באמת. כבר אז פעלה נוסחת "עשית ולא דיווחת – לא עשית. דיווחת ולא עשית – עשית". בספרו טוען המחבר, שכך נולדה גם האגדה על דוד וגוליית. יואב בן צרויה מסביר לבן: "אתה מעלה על דעתך ששני צבאות ערוכים זה מול זה ולבסוף מכריעים את המערכה במשחק ילדים של הורדת ידיים? מתקבל על דעתך, שאבן קלע תחדור את השריון והקסדה של ענק פלישתי ותמית אותו? זה סיפור שדוד המציא והכתיב למשרתיו".  
אנחנו סומכים את זכותנו על הארץ על המקרא ודוד, שמצאצאיו יבוא המשיח, הוא גיבור ישראל. הפירוש שמציע סם רקובר לאירועים, לחלוטין אינו תואם את מה שלמדנו בבית הספר והשאלות הקנטרניות שלו דאז, הפכו לתורה סדורה ולפירוש היסטורי מקורי.
כך, למשל, לפי הספר הזה, אהבת דוד ויהונתן לא היתה ולא נבראה. יואב בן צרויה מספר שדוד שלח שליחים לרצוח את יהונתן במסגרת תככי בית המלוכה. אחר כך חיבר המלך את הקינה המפורסמת וקרא אותה בפני העם בדמעות תנין, שידע לפברק בכשרון משחק אדיר. רציחות בין טוענים לכתר ובין מתחרים על משרות, היו חזיון נפוץ בחצרות המלכים והתנ"ך מזכיר אותם אבל לא תמיד בהקשרים האמיתיים.  
את התאהבותו של דוד המלך באשת אוריה החיתי מתאר הספר כפרי תחבולה של בת שבע הערמומית ושל סבה אחיתופל רב המזימות. לא בדיוק מה שאנחנו חושבים אחרי לימוד התנ"ך. רק חייל פצוע ומחוסר הכרה יכול להזות סיפור כזה, או פרופסור לפסיכולוגיה שצלל למעמקי הסיפור המקראי.  
זה ספרו השביעי של פרופ' סם רקובר (חמישה רומנים, שני ספרי ילדים) מלבד ספרים בתחום הפסיכולוגיה, כמובן.  
לכריכת הספר יש סיפור נפרד. ליאונרדו דה וינצ'י (שהמחבר העריץ מנערותו) צייר בשנת 1500 את קרב אנגיארי. הציור המקורי איננו, אבל הוא שימש בסיס לרובנס להעתיק אותו לציור משלו כעבור מאה שנה. רובנס לא ראה את קרב אנגיארי וגם כותבי התנ"ך לא חיו בימיו של דוד המלך. הכל אגדה.  
  = = =

מצא חן בעיני המשפט "יש גבול לטפשות, אפילו אצל אנשי צבא" (עמ' 30)