ארכיון תג: רמת גן

השכונה שלי ברמת יצחק

אני אוהב לקרוא עתונים. אחרי למעלה מארבעים שנה בעתונות המודפסת, לא נשאר לי אלא לקרוא עתונים (וגם לראות חדשות באינטרנט ובטלוויזיה). וכך, בערב יום העצמאות, במוסף החג של ידיעות אחרונות (27.4.20209 מצאתי כתבה שעניינה אותי. הנושא: מרים ברקת (אשתו של תא"ל שייקה ברקת, שהתפרסם כסוכן של חברת תיסנקרופ) מחזיקה בשיר שכתב ביאליק לאבי סבה, ואני זוכר אותה כמיקי אוארבך בת כתתי בתיכון אהל שם ברמת גן.

הכתבה עסקה בשיר של ביאליק, שנתן המשורר לסבא-רבא של מיקי, יצחק לייב גולדברג. בכתבה נאמר שהוא "היה נדבן יהודי, שתמך רבות במפעל הציוני ובבנין הארץ ותרם מכספו להתיישבות"…

בחוברת המחזור של בית הספר איתרתי את הטלפון של מיקי ברקת ושאלתי מה שעניין אותי: האם על שמו של יצחק גולדברג נקרא המקום "רמת יצחק". משכונת עובדים זו באתי ללמוד באהל שם, בעוד היא באה מתל בנימין, השכונה של עשירי רמת גן. מסתבר שגם את אדמות תל בנימין תרם הסבא-רבא.

אז באותה שיחת טלפון היא השיבה לי שאיננה יודעת על רמת יצחק, אבל לסבא היו פרדסים אחרים, במקום שהיום נמצאת בו בורסת היהלומים. ידעתי שרמת יצחק נקראה על שם יצחק, שהיה בעל פרדסים ומכר אותם לבניית בתים. אינני יודע אם יצחק גולדברג היה בעל הקרקע או היה זה יצחק אחר, שממנו הורי ז"ל קנו את המגרש שלהם.

שנים רבות ביליתי ברמת יצחק, מגיל שלוש. כשהלכתי לגן הילדים ברחוב עציון, היה דב רוסיאנסקי חבר טוב. לימים, הוא נעלם מעיני. אני הלכתי לבית הספר "העליות". כשהגעתי לתיכון אהל שם, גיליתי את דב רוסיאנסקי, שלמד בעממי "המרכז" ברמת גן.

אביו של דב היה יו"ר ועד השכונה ובניירות של אבי ז"ל מצאתי, שהמקום נקרא במשך זמן מה "רמת גן ב'". אחר כך נהייה חלק מרמת גן העיר.

הצריף – מראה מחצר ביתי. אני מצולם למרגלות העץ.

לאחר שנים פגשתי צעירה, שהתגוררה בקרית בורוכוב. אמרתי לה: "את יודעת שזה חלק מרמת יצחק?" הסתכלה בי בתמיהה והשיבה: "לא שמעתי את השם הזה"…

כך חולפת תהילת עולם.

אין תקווה
נוכח הדיווחים האינסופיים על מגיפת הקורונה והאיומים מעוררי הפאניקה בציבור, נזכרתי באמרה של אמי ז"ל: "אם אין תקווה – אין חיים".

 

אפרים קישון בטח היה כאן

קבלתי הוראת תשלום לעיריית רמת גן. נסעתי, חניתי ומיהרתי אל הבניין הגדול ברחוב ביאליק 35, שאותו נהגתי לראות מבעד חלון הכיתה בתיכון. מאז עברו הרבה שנים, הבית ששימש את בית הספר הפך לביתו של בית המשפט בעיר ואחר כך נשרף לחלוטין והיום הוא משמש מגרש חניה. שם השארתי את המכונית כשעברתי את הכביש.

שעון פרחים מקדם את פניך בעיריה

בכניסה לבניין הגדול שלט עם חץ אל המדרגות, שמוליכות לבניין השני של העירייה. עולה במדרגות, ועוד מדרגות, ועוד קצת, ומגיע קצר נשימה אל בניין הגזברות. על השלט בכניסה כתוב: שעות הקבלה – עד 12.30. טוב, עכשיו 12.20 ותשלום אחד בוודאי לא ייקח עשר דקות.
בגזברות מעיינים בקפידה בטופס שהבאתי והפקידה מסבירה לי באדיבות, ש"צריך ללכת לבניין השני. זה ברחוב המעגל ויש דרך מיוחדת, מקוצרת. לא צריך ללכת מסביב".
הלכתי בדרך המקוצרת, שהיא שביל להולכי רגל בין בתי השכנים והיא לא ארוכה, בערך 500 מטרים בלבד אל רחוב המעגל ושם צריך לחפש בין הבתים, בניין שמתחזה לבית מגורים וגם הוא סניף של העיריה.
עליתי במדרגות לקומה השניה ושם שאלתי פקידה מזדמנת היכן אני צריך לשלם. "עלה עוד קומה", ענתה בקצרה בקול צרוד.
עליתי במדרגות לקומה השלישית, נכנסתי למסדרון הימני ושם בהו שתי פקידות בי באי-הבנה קלה והשיבו כל אחת בתורה: "אתה צריך לרדת לקומה ראשונה. לליאור". התחלתי לרדת, אבל עצרתי בקומה השניה אצל הפקידה שיודעת. היא הסתכלה בי בתמיהה וחזרה: "אתה צריך לעלות לקומה השלישית. אל מזל במחלקת הנכסים".
טוב שעצרתי בדרך ולא הוספתי לרדת. עולים בחזרה במדרגות והפעם פניתי לצד שמאל. במסדרון דלתות נעולות ומאחורי אחת מהן, בקצה המסדרון אמנם יושבת מזל. יופי, יש לי מזל. אבל מזל אומרת שזה לא אצלה. לך לתחילת המסדרון אל דליה תייר.
זה פשוט. דליה תייר מסבירת פנים, מעניינת בטופס ומיד מקליקה במחשב ותוציא לי טופס תשלום מעודכן. "אתה מבין, מאז שהוצאתי את הטופס הקודם ההיטל עלה, כי המדד עלה". אבל. למה תמיד צריך להיות אבל?
המדפסת מסרבת. אין תגובה.
"זה פעם ראשונה קורה לי", מתנצלת דליה, טופחת על המדפסת וטופחת ולבסוף הטפסים יוצאים לאור.
"אתה צריך ללכת לקופה. זה בבניין שהיית בו (לפני המסלול בין הבתים). תגיד לשומר שאתה הולך לשלם בקופה ושאנחנו עיכבנו אותך", אומרת דליה שיודעת שאיחרתי את שעות הקבלה.
"ואחרי שתשלם – תחזור אלי. הנה הטלפון שלי, כדי שהשומר בכניסה ייתן לך להיכנס".
הלכתי בין החצרות אל הבניין הקודם. הגעתי לדלת ושומר חסון חסם את דרכי. לאור הפצרותי (וההנחיות של דליה), הוא נכנס לבניין לברר. נכנס ו…נעלם.
לקח כמה דקות, שבהן בוודאי התקיימה התייעצות בדרג גבוה ובסופה הותר לי להיכנס לשלם.
עם הקבלה בידי מיהרתי אל הבניין ברחוב המעגל. הדלת, כמובן, סגורה והשומר, בפנים חתומות, מסרב. טוב שיש פתק עם הטלפון של דליה. זה הניע אותו לטלפן פנימה. שמעתי דיבורים של אי הסכמה: "את צריכה לדבר עם המפקח, לא איתי"…
בכל זאת, כוחה של דליה גבר והורשיתי להיכנס. הפעם, פקיד נחמד הראה לי שיש מעלית נסתרת,  שמקילה על המשלמים. שלט הכוונה? אין. מה פתאום?
דליה עיינה במסמכים, חתמה את החתימות ו…הורתה לי ללכת לליאור שיושב בביוב.
למראה פני הנדהמות, הסבירה שהוא יושב במחלקת הביוב, אבל בעיריה הם מקצרים.
כן, זה ליאור שאליו שלחו אותי הפקידות בראשית המסע. טוב שלא שירדתי אליו במדרגות בלי כל הטפסים.
אל ליאור לא צריך לצאת ולעבור דרך השומרים. אבל אחרי שהוא חתם, הושיט לי עוד טופס אחד: "עם זה אתה צריך… לעלות לדליה".
נשברתי. ואני רק רציתי לשלם תשלום אחד.
נדמה לי שאפרים קישון ז"ל הכיר היטב את עיריית רמת גן.

עכשיו נודע לי למה עברנו דירה

כשהייתי תינוק, גרנו בטבורה של תל אביב, על הגג, במה שכונה אז "חדר כביסה". כשהייתי תינוק, הורי עברו דירה מתל אביב, מרכז הארץ, אל שכונת פועלים רחוקה. אף פעם לא סיפרו לי מדוע, וגם לא שאלתי.
היום ראיתי ב-ynet סרטון קצר על הפצצת תל אביב על ידי מטוסים איטלקיים, בראשית מלחמת העולם השניה. לפני שנות דור. פתאום הכל התחוור לי.
אמי ז"ל סיפרה לי, שבמלחמה הפציצו את תל אביב ונהרגו שתי נשים ברחוב שלנו, סירקין, סמוך לבוגרשוב. לא הוסיפה ויותר לא ידעתי. עכשיו נתברר לי, שכ-125 איש נהרגו באותה הפצצה, שהיתה טראומטית ליהודי היישוב דאז.
הורי, כך אני מבין היום, החליטו לעזוב את האזור המסוכן וידם לא הרשתה לקנות משהו רציני. לכן, הרחיקו כמעט אל גבול היישוב היהודי דאז, מחוץ לרמת גן.
סיפור משפחתי שלא ידעתי.