ארכיון תג: קלנועית

חדשות מדור הקלנועית

אני רוכב על קלנועית מזה שנים אחדות ועכשיו חיפשתי באינטרנט ומצאתי שהסופר אמנון שמוש (ספרו האלמותי "מישל עזרא ספרא ובניו" פורסם ב-2012 והפך לסידרת טלויזיה). הוא כתב על הקלנועית והדברים פורסמו באתר "בא במייל" בנובמבר 2011. למי שלא קרא – עכשיו הזמן.

דור הקלנועית יודע היטב מה זה בוק. ספרים ליוו אותו כל חייו. יודע גם מה זה ילען אבוק. אבל מה זה, לעזאזל, פייס בוק?
דור הקלנועית שר כל חייו "למָך ולזקן אנו פה חומת מגן". אין לו מושג מה זה מך. ומה מחבר את המך לזקן. אם מישהו מכם יודע, שיגיד בקול רם. השמיעה כבר לא משהו.
דור הקלנועית יודע להבדיל בין זגג לבין גגן – מתקן גגות. אבל מי זאת ליידי גגה? מה היא מתקנת?
דור הקלנועית עבד בכל עבודה פיסית בשדה, בבניין ובמרעה. תאילנדים ראה בנעוריו רק בקולנוע. סינים היו רק שניים. בכינור גדול.
דור הקלנועית אהב קולנוע. ראה אינספור סרטים. לא מבין מה הקשר בין סרט לפופקורן. התירגום היה תמיד של ירושלים סגל, תל אביב.
דור הקלנועית נסע בסוסיתא, הפליג לאמריקה באוניה וכשחזר סיפר בהתפעלות שלכל משפחה יש שם … שתי מכוניות. שתיים! ולקלנועית שלהם הם קוראים גולף-קארט. דור הקלנועית זוכר את בן-גוריון עומד על הראש. עומד על שלו וכשפולה אומרת – שוכב לישון. ואוי למי שמנסה להעיר אותו.
דור הקלנועית קרא לשרב חמסין, לשרברב אינסטלטור, למונית טקסי, לרווחה סעד, ולאייבי נתן עושה שלום. היום – במרומיו.
דור הקלנועית ידע לחלום וללחום. לֶחֶם וחֶלֶם. ידע להוציא לחם מן הארץ ולעשות את הארץ חלם. את כולנו הפך מחכמים לחסכמים. חסכמי חלם!
דור הקלנועית ממשיך להאמין בויטמין ובמין. לא זוכר בדיוק מדוע ולמה ואיך, אבל עובדה: בכל שנה–שנתיים יש נין. איזה כיף!
דור הקלנועית חולם עדיין על הגלידה בבר האמריקאי באלנבי, על המערבונים בגן רינה ועל זאת עם הצמותיים, הקוקו והסרפן. מה היה שמה??! רינה או נירה או נורית? אה, כן, זרובבלה.
דור הקלנועית נקרא בנעוריו דור הפלמ"ח. אח"כ דור האספרסו. מאוחר יותר דור הגלולה. דור דור ודור-שׂב.
דור הקלנועית מסתכל בחמלה על נעים ההליכון שבא מולו על המדרכה. בלי הליכון לא קל להגיע לקל-נועית. חבל שהקלנועית אינה יכולה להגיע לכל מקום.
דור הקלנועית פותח כל בוקר את העיתון לראות את מודעות האבל. אם שמו לא מופיע, הוא יודע שהוא חי. כיף חיים.  
דור הקלנועית אוהב להשתמש בסלנג המתחדש. לא תמיד במקום הנכון. תמיד עם חיוך מנצח. אין דבר. יש ישראל היום. חינמון. המצאה חבל על הזמן.
דור הקלנועית כבר לא ליד ההגה. ויתר בלי להוציא הגה. אפילו בקלנועית אין הגה. אבל העיקר שהיא נוסעת והוא מחייך. נשאר לו ההיגיון. הגה קטן.

דור הקלנועית שאיבד את הראייה דוהר על המדרכות. הוא לא ידרוס לעולם, אלא את מי שראוי לדריסה. ראו הוזהרתם!
דור הקלנועית והקלנועית שלו צמחו בקיבוץ. חלוצים לפני המחנה. את הקלנועית, הקיבוץ יוריש לכל זקני ישראל באשר הם שם. תחזקנה ידי כל האוחזים בקלנועית.
דור הקלנועית הבא ייסע על מסלולים שייבנו במקביל למדרכות ולכבישים. לאורך המסלולים הללו ייבנו קיוסקים בהם ימכרו גזוז, לבניה, אסקימו לימון, אסימונים ומכשירי שמיעה. חנויות הספרים המודפסים על נייר יעברו גם הם אל מסלול הקלנועיות. עַם הספר מזדקן. בּוּק כבר אמרנו?!
גמרנו.

משפריץ חיוכים
שמעתי שיחה בסופרמרקט:
הצעיר לקשיש: ראיתי שנותנים לך כבוד. מתייחסים אליך יפה. למה, בעצם?
הקשיש: נכון. אני משפריץ חיוכים…
הצעיר: אז אתה בטח מזייף…
הקשיש: לא! פשוט יש לי מצב רוח טוב.

הדור שבסיכון (ראו רשימה)
גדעון נוח שלח אלי רשימת אנשים בצמרת, שנמצאים כבר בגיל של קבוצת סיכון. לדוגמא, נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא צעיר בן 80.
מעניין אם הם בהסגר…

גנבו לי ת'קלנועית

החלטתי לרדת מההגה. התגובות שלי אינן מהירות כפי שמכונית דורשת. אז קניתי קלנועית.
כשהתייעצתי עם חברים, אמרו לי: אל תמכור. תשאיר את המכונית ליד הבית… אבל ידעתי שאם יש מכונית, מכניסים את המפתח ונוסעים. זה כל כך פשוט! אז אין מכונית.
קלנועית טובה לנסיעות ליד הבית. למשל, לקופת חולים. אבל גם לדואר או לבית קפה לפגוש חברים. בכלל כדאי לנסוע בקלנועית מן הסופר הביתה במקום לסחוב סלים בשתי הידיים.
אז קודם כל קראתי את תקנות משרד התחבורה ומצאתי שלא צריך רשיון, אבל צריך לנסוע על המדרכות. לפעמים הן צרות, לפעמים מכונית חונה שלא כדין וסוגרת את המעבר ולפעמים פועלי הגינון מכסים את המדרכה בגזם. לא נעים, אבל צריך לרדת לכביש.
ואם הכל כשורה – דוהרים בקלנועית במהירות של 7 קמ"ש או במהירה שבהן -12 קמ"ש. הטכנאי שלי הסכים להעלות את המהירות ל-13 קמ"ש, אבל הזהיר אותי שזה כבר לא חוקי… העובדה שבתל אביב דוהרים אופניים חשמליים על המדרכה ב-30 קמ"ש ומעלה – זה לא שכנע אותו. יש גם קורקינטים חשמליים, אבל הם לא קלנועיות. ככה.
רשיון נהיגה? לא צריך דבר כזה לקורקינטים, לאופניים וגם לא לקלנועית. בערב תוקעים את השקע בתקע ובלילה המצברים נטענים. בבוקר נוסעים/רוכבים/דוהרים. תלוי במשתמש.
הלכתי לבדוק כמה עולה התענוג. סריקה באינטרנט העלתה שהקלנועית הזולה ביותר – וגם מתקפלת – עולה כ-2,400 ש"ח והמחיר כולל משלוח של הכלי הביתה. היקרה ביותר עולה כ-26 אלף ש"ח ואפשר להסיע בה שני אנשים.
אבל המחיר לא נעצר כאן.
באחרונה החלו להביא לארץ כלי רכב קטן, סגור שחלונות בצדדיו ומזגן בתוכו. מי שישלם 30 אלף ש"ח יכול לנהוג בעיר על המדרכות (אם יש מקום) במהירות עד 12 קמ”ש ולהוביל נוסע נוסף מלבד הנהג. לא ברור עד כמה היא בטיחותית לנסיעה בכבישים צפופים, אבל זה נכון לכל קלנועית, מן הקטנות ועד הגדולות. לכן, יש מי שתוקע דגל על גג הקלנועית שלו, כדי שתיראה על ידי הנהגים. זהירות, סכנה!
הקלנועיות נולדו למען הנכים והמהירות היתה 7 קמ"ש בלבד. בקיבוצים, שם יש דרכים ארוכות מן החדר אל חדר האוכל או אל מקומות העבודה, מצאו עניין בנושא ועל הקלנועיות רוכבים גם קיבוצניקים שרגליהם בריאות. מכאן הדרך לא ארוכה אל העיר, וגם אלי.
כן. גם אני חשבתי שלא גונבים קלנועיות. מסתבר שטעיתי. השארתי את הקלנועית קשורה לגדר בסופי שבוע וגנב ערל לב הבחין בכך ובלילה חשוך גזר את הכבל וסילק את הקלנועית. מצאתי שאפשר לקנות קלנועית משומשת. לומר את האמת, היא טובה ושימושים ועלתה בחצי מחיר.

לבוש צנוע, כלומר?

תמונה, שצולמה לפני מספר ימים בכניסה לבית עלמין, הזכירה לי את טקס הדלקת המשואות והופעתה של לינור אברג'ל בטורבן (בעברית, שביס) זהוב-שחור. מיד יצאו נשים רבות להגנתה של אברג'יל. חשבתי, מדוע בכניסה לבית העלמין יש רק פניה לנשים ללבוש בגדים צנועים. למזלנו, הנפטרים לא נפגעים מאיתנו… הגברים.
אילו הופיע גבר בטקס המשואות, כשהוא לובש ספורטיבי – חולצת טי ומכנסיים קצרים. האם היו פורצות פמיניסטיות בזעקה "זכות הגבר על גופו"?

דוהר על קלנועית

 

החלטתי לרדת מן ההגה. מוכר את המכונית ולא מוסיף להכניס את המפתח. על ההחלטה קיבלתי הרבה שאלות "למה?" וגם מעט תגובות של "כל הכבוד על ההעזה".
האמת טמונה בנסיון. כשהייתי צעיר וקבלתי מהוריי את מכוניתי הראשונה, עמדו לרשותי האופניים ששימשו אותי במשך שנים. חשבתי לתומי, בשכונה ארכב על אופניים, שאינם צורכים דלק וכו' ולעיר – אסע במכונית. תוך שבוע ראיתי שאני טועה. יש מכונית – אז מכניסים את המפתח ונוסעים אפילו שני מטרים… נדמה לי שהשיא היה כשבני חזר מטיול צעירים בהודו. הסעתי אותו במכונית לאי-אן וכשהגענו קרוב ליעד, הוא שאל: "אולי אתה יכול להתקרב עוד קצת?" צחקתי: "גם בהודו היה לך טרמפ לכל מקום"…
בקיצור, יש מכונית – נוסעים, ולא תעזור שום החלטה לרדת מההגה.
אז מה עושה אדם, שרגיל לנסוע במכוניתו במשך עשרות שנים? טוב ששאלתם. קונה קלנועית!
ברור שהנסיעות הארוכות נעשות באוטובוסים  (צרה בפני עצמה) ונסיעות חשובות – במוניות. אז מדוע קלנועית? כדי להגיע למכולת, לקניון, לבית הקפה או לדואר. בסביבה, דוהרים על קלנועית. רכב ארבע גלגלי, שהוא לא כל כך מהיר, לא כל כך יציב, אבל מאד שימושי.
קלנועיתהתגובה הראשונה שקבלתי היתה: "צריך רשיון בשביל זה? זה לא מיועד רק לנכים?" שתי התשובות היו שליליות. אני מניח שבקיבוצים, שם הקלנועית נפוצה מאד, זה לא רק לנכים. לכל מי שרוצה להגיע מהר.
בדקתי ומצאתי שיש לקלנועיתי שתי מהירויות – האחת כמהירותו של רץ קלות והשניה במהירות של רץ ממש.
לכאורה, צריך לחגוג. אבל רגע, יש מכשלות. ואינני מדבר על הקור בחורף, כאשר הרוח מצמררת. אני מדבר קודם כל על הסכך.
פעם, ידעתי שבסוכות יש סוכות ואחרי החג משליכים את הסכך לאי שם. לא שמתי לב לאן. היום, כשאני דוהר על קלנועית, אני יודע שיש סכך בכל השנה. קוראים לזה גזם ומשליכים על המדרכה ושם זה מונח יום או יומיים או יותר, עד שעובדי העיריה מסלקים את העודפים. ובינתיים? קלנועית אינה יכולה לעבור על הסכך וגם לרדת מן המדרכה לא ניתן. צריך למצוא דרכים חלופיות, ועד אז – לנסוע רברס. מאד מאד לא נעים.
יום אחד, יותר נכון ערב, כשהייתי בתחילת דרכי עם הכלי החדש, נסעתי, כמנהגי, על מדרכה צרה בשכונה. פתאום ראיתי שלפני חונה טנדר ואחוריו על המדרכה. מדדתי את רוחב הקלנועית – שלוש נעליים. ירדתי מן הרכב, הלכתי קצת ברגל ומדדתי את המרווח שהשאיר לי הטנדר. מצאתי שיש רק שתיים וחצי נעליים. בקיצור, אין מעבר לקלנועית.
נסעתי אחורה כמה מטרים והגעתי למקום שיש בו ירידה מן המדרכה, אבל לך תסתובב עם כלי רכב קטן ומסורבל. ירדתי אל מגרש החניה הסמוך, הזעקתי נהג שהחנה את מכוניתו והוא מופתע בא איתי וכיוון אותי "קדימה, אחורה" עד שהסתובבתי ויכולתי לרדת מן המדרכה.
בקיצור, קלנועית זה לא רק כיף. מאד רצוי לנסוע לאט ולא כדאי להתפרע במהירות רבה (מלבד לי…)
אמינות בפרסומת
שיחה במכונית ליד מגדל מגורים חדש: "אתה רואה את השלט, יש עוד שלוש דירות בלבד למכירה. אתה מאמין?"
תשובה: "לא".