סגר זאת תוצאה של אי אמון

"אני הייתי היסטרית. שמרתי על עצמי וקיימתי את כל ההוראות. בכל זאת נפלתי לקורונה.
"מחלה מגעילה. שכבתי עם חום, כאבי ראש וקשיי נשימה. לא יכולתי לזוז והרגשתי רע. אחרי ששכבתי יומיים במצב רע, התחלתי להתאושש ולקח עוד זמן עד שעברו ימי הבידוד ונבדקתי ונמצאתי נקיה", סיפרה לי ידידה שעברה את הקורונה.
– אז זהו? עבר ודי?
"לא. המחלה עברה וחזרתי לעבודה. אבל יש תוצאות – קצב לב מוגבר. בלתי רגיל. אני צריכה לקבל טיפול. שמעתי על מקרים הרבה יותר חמורים –תופעות לוואי קשות, שאינן עוברות.
מעניין למה אין יודעים את זה. מישהו בצמרת הולך על קו ההסברה של איומים והפחדות. יש לנו ממשלה מנופחת של 34 "גאונים" ואיש לא דואג שהעם יבין שקורונה היא מחלה קשה שאין לה חיסון.  אנחנו לוקים בהבנת העניין. מרוב הפחדות וזיגזג בהחלטות, נשארים האזרחים נבוכים: פותחים עסקים או סוגרים? בבתי ספר מלמדים או יושבים בבית ובוהים במחשב? ובאלו ימים איזה כיתות פתוחות?

התוצאה של מערכת ההפחדה הנמשכת, אחרי הפצת השקרים האינסופית, איבדנו אמון. ואז מה קל לקברניטים מאשר להכריז "העם אשם. לא שומרים על ההנחיות"… כך אני שומע בטלוויזיה אנשים אומרים שקורונה זאת לא מחלה רצינית, סתם שפעת, או שמסבירים בהתרגשות, שמנסים להטיל אשמה על מגזרים מסויימים (חרדים, ערבים) כאילו רק בהם נפוצה המחלה.
בטלוויזיה נפתחות מהדורות החדשות  כשהמגישים רציני פנים מודיעים על מספר הנפטרים מקורונה. האמנם מקורונה?
בדיקת החדשות תגלה, שרבים מן הרשומים כ"מתי קורונה" לקו במחלות אחרות (לב, סרטן, זיקנה) ובקלות מחשב נרשמו כנפטרים מן המחלה.
כדי להרבות שמחה, מוסיפים ומספרים לנו בדיות והאמון הולך ופוחת. וכשאין אמון, מה קל מאשר להכריז על סגר. כך למדנו בשירות הצבאי – פקודה מבצעים. הכי קל לתת פקודה. להסביר? לשכנע? לא אצלנו…
אני זוכר בשירותי הצבאי בגדוד תותחנים היינו בהרי רמת נפתלי ותותחינו מופנים אל רמת הגולן שהיתה אז בידי הסורים. כן, זה היה מזמן. הקע"ת, בדרגת סג"מ או סגן, העמיד אותנו בשורות במסדר והודיע, שצריך לנסוע אל ההר ממול, סמוך לגבול הסורי. "אם יהיו מתנדבים, לא אתן פקודה". אמר והסביר ש"צריך לנסוע בקומנדקר מוסווה ולעורר את הסורים לירות בחיילינו – מתנדבי הסוללה – ואז אנחנו נשיב אש מן התותחים".
נמצאנו שלושה מתנדבים. גם אני, שהייתי כבן 19 או 20, התנדבתי. טיפש צעיר.
עלינו לקומנדקר, חיברנו עוקב מים, "הסווינו" אותו ברשת ויצאנו למשימה על קו ההר ממול.
למזלנו, הסורים לא ירו בטפשים הצעירים וחזרנו בשלום אל חיק הסוללה. אבל ידענו, שאם לא יהיו מתנדבים – תהיה פקודה. גם שרינו יודעים את זה, כאשר הם מתכוננים להטיל סגר על המדינה. השרים יודעים שסגר זה קל. לא צריך לחשוב. נתונים פקודה והציבור מבצע. או אולי עכשיו, כשרימו אותנו, לא נקיים את הפקודה?

זהירות רמאים
כולם יודעים, שאין לי חשבון פייפאל, מלבד מישהו שמזדהה כ"פייפאל" ושולח לי הודעות רמיה במחשב. הכותב מבקש שאמסור את פרטי החשבון (שאין לי).
למדתי, שלא לתת פרטים לאף אחד שפונה אלי. אם ארצה לתת פרטים – אתקשר בעצמי לטלפון שאני מכיר את מספרו.

לקראת משבר – קמצנות וזהירות

מכיוון שהסגר מחייב אותנו להתבודד, התכנסנו ביום ששי חברי הפרלמנט, העבריינים, בדירתו של אחד מאיתנו. כשישבנו על כוס קפה ועוגה, שהכינה בעלת הבית, סיפר אחד: "אם היה תופס אותי שוטר, כשאני נוהג הנה, הייתי מסביר שאני נוסע לסופרמרקט, שהוא רחוק מהבית". . .
כולנו בגיל סיכון, אבל אנחנו נזהרים ושומרים מרחק ומצטיידים במסיכות לא של פורים. ובכל זאת, לא מוותרים על מפגש חברתי. והיום הנושא המרכזי הוא "מה יהיה?"
אמר מאן דהוא: איזה סגר מיותר. איזה אסון כלכלי.

 

השיב לו אחר: "כולנו שירתנו בצה"ל כשהיינו צעירים. נתנו פקודה להסתער – הסתערנו. נתנו פקודה לירות – ירינו. אף אחד לא שאל את הקצין שלו – איזה סגן משנה צעיר – למה ומדוע. נתנו פקודה, אז צריך לבצע.
"היום כולנו קשישים כולנו שואלים שאלות. רואים בטלוויזיה שהסגר הוטל ללא תכנון וללא מחשבה מרובה. לצוות זה הכי קל (כך למדנו בצבא) והיום, נותנים פקודה – זה הכי קל, והציבור ממושמע".
אחרי התלונות הבלתי נגמרות ליד השולחן, אמרתי:  "אני קורא כלכלונים ואני יודע שהעתונים נוטים לאיים והמשבר הכלכלי הצפוי – הוא אחד מהם. הם אומרים, שהמשבר הכלכלי יהיה נורא ואני חושש שאנחנו באמת עומדים בפני משבר כלכלי כבד בישראל וכמוהו בארצות הברית ובעוד מדינות שפחות מעניינות אותי.
"איומי משרד הבריאות זכו להכרה והוכנסנו להסגר קשה וגם מיותר במידה רבה. עכשיו לא יודעים איך לצאת ממנו, אבל אני חושש מאד שהרבה עסקים לא ישוקמו ורבים רבים ישלמו במשכורתם. התוצאה – פגיעה בכל המשק וגם באלה שנפגעים פחות".
השאלה ליד השולחן, שבו כולם מסודרים כלכלית והפנסיה מובטחת, היתה: מה לעשות?
"לדעתי, לצמצם הוצאות ככל האפשר. לא לקנות מה שלא מוכרחים ומה שאפשר לדחות – לדחות לימים טובים יותר. כאשר פורץ משבר, הבזבוז נעלם מעצמו. מוטב להיות חששן עם קצת עודף מאשר בטוח בעצמו בלי גרוש.
לדעתי, כדאי להשאיר את החסכונות בחשבון הבנק. שיהיה עודף".
השולחן לא נדם. מישהו אמר שזאת הזדמנות לעשות קצת רווח.
"דעתי, מי שמציע רווחים, עלול להתבדות. אני חושש מהשקעות סרק.
"בקיצור: קמצנות וזהירות".
נ. ב. כשחזרתי הביתה החלטתי להוסיף פיסקה: אל תחשבו שרק דעתי לא נוחה מניהול משבר הקורונה. כדאי להאזין לדבריהם של שני רופאים בכירים פרופ' יורם לס ופרופ' איתן פרידמן בטלוויזיה וביו-טיוב.

עניין של הגדרה
קל מאד להגיד שעשירים הם קמצנים. אולי הם יודעים מה ערכו של כסף?