Tag Archives: קווים

קווים כושלים  

המסע החל בשעה 16.07 בתחנת 55 בגני תקווה. על התחנה כתוב, שהאוטובוס יגיע בכל עשר דקות עד רבע שעה. אז כתוב.
לפי האפליקציות "מוביט" ו"איפה בוס" היה צריך להגיע אוטובוס בערך בארבע ורבע. אבל השמש קפחה והצל מרוחק והאוטובוס איננו. רק ב-16.38 הופיע סוף סוף מעבר לפינה. התלוננתי בפני הנהג והוא השיב לי: "אינני יודע. פנה למודיעין 2060*.

הקו הלא נכון (צילום אילוסטרציה)

זאת לא פעם ראשונה שאני פונה למודיעין ועשיתי זאת גם הפעם. נשארתי על הקו במשך שמונה דקות ושמעתי את הפזמון המוקלט החוזר "קווים, חברת התחבורה הציבורית הגדולה בישראל" ואחר כך נמסר לי שאני הראשון בתור. אחרי שמונה דקות התייאשתי. הבנתי, שאני יכול להמתין כך עד הבוקר. האוטומט לא יודיע לי שמוקדני החברה הגדולה בישראל כבר הלכו הביתה. לפני חמש אחר הצהרים!
נסענו והאוטובוס שהיה אמור למלא את מקומו של החסר, התמלא והתמלא ובגבעתיים, הנהג כבר לא פתח את הדלתות הקדמיות ושלח את הנוסעים לדלת האחורית. יידחפו שם.
בהמשך הדרך הנהג דילג על תחנה אחת. חשבתי, מה עושים האנשים שמחכים, כנראה כמוני, חצי שעה עד שיגיע האוטובוס והוא עובר על פניהם – צריך לחכות לנסיעה הבאה!
כשהגענו לתחנת הרכבת סבידור, וקהל רב הצטופף על המדרכה, הנהג העלה את חלקם ולא היה יותר מקום. שלושה אנשים נשארו בחוץ. אני אינני זוכר מקרה כזה.
בהמשך הדרך הנהג העצבני עשה שתי "כמעט תאונות". ישבתי בכסא הראשון, מושב זקנים, וראיתי כיצד כמעט כמעט נגע באחוריה של מכונית נוסעת ברמזור. אחר כך עצר בפתאומיות כדי לא לפגוע בפרטית אדומה, שנהגה לא נהג כרצונו של הנהג שלנו.
כתבתי את הדברים בידיעה שמנהלי "קווים", כנראה חברת התחבורה הגרועה בישראל, לא יתחשבו בדברים. הם יושבים במשרדים נאים ונוסעים בפרטיות ממוזגות. מה איכפת להם? אבל אני מתכוון להעביר את הדברים למשרד התחבורה. אינני מצפה מהם לרבות, כי המשרד הממשלתי הרי אינו שם לב לדבריו של איזה אזרח.
ישראל כ"ץ, שמעת?

תמונת רחוב
איש הולך ברחוב הירקון בתל אביב ורואה מקבצת נדבות עומדת ליד מתקן האיסוף לבקבוקים. שולה מתוך המתקן ונותנת בשקית שלה. היא מתפרנסת מזה – הוא מבין.
האיש ניגש אליה, שולף מתיק צד שלו שתי שקיות סופרמרקט ריקות ונותן למקבצת הנדבות. היא נדהמת תחילה ואחר כך מחייכת. חיוך ששווה הכל.

מודעות פרסומת

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

נהג האוטובוס אינו מתחשב בנוסעים

זה קרה לי יותר מפעם אחת ובאחרונה, היום, החלטתי להתלונן.
ביום שלישי בשעה 15.30 אוטובוס 55 יצא מתל אביב מתחנת הרבנות לקריית אונו. באחת התחנות הראשונות, אשה דפקה בדלת של האוטובוס, כשהוא היה בקצה התחנה. הנהג נתן גז ונמלט ממנה. כמה תחנות אחר כך, אשה רצה על המדרכה ונפנפה לפני האוטובוס. הנהג היה עדיין עמד בקצה התחנה, ובמקום לפתוח את הדלתות, פשוט נתן גז ונמלט. אולי היה עוד אדם שלישי שניסה לעצור אותו, אך לא ראיתי בבירור. את השתיים האלה הוא השאיר לחכות לאוטובוס הבא. מה איכפת לו?
בהמשך הדרך, בואכה תל השומר, עמד אדם ליד הנהג והם שוחחו. כשהגיע האוטובוס אל הגדר של בית החולים, לא ליד שער, עצר הנהג ופתח את הדלתות. האיש ירד והלך לדרכו.
חשבתי, שאין לנהג רגישות לאנשים, אבל יש לו – רק אם מדובר בחבר שלו.
האם הנהלת קווים תנקוט פעולה נגד הנהג הזה? הוא לא היחיד שמתעלל כך בנוסעיו.
בקצה המסלול הודיע הנהג בקול גדול, שהוא אינו נכנס לגני תקווה "עד מחר בבוקר", כי יש עבודות בכביש. בדלית ברירה הלכתי ברגל וראיתי, שאוטובוסים אחרים מס' 55 של חברת "קווים" נכנסים ויוצאים מגני תקווה.

להתחפש מחוץ לקופסה

אפשר ליצור תחפושת בבית

פורים עוד מעט ומצאתי את עצמי משוחח עם כאלה שעתידים לעטות מסיכה. מה רוצים לעשות? רקדנית, למשל, או שוטר וקצין ויש גם מן הצד השני – אור אזריה. הרבה ילכו אל הפתרון הקל – לחנות תלבושות.
זכרתי, שפעם, בימי קדם, לא היה מבחר תחפושות בחנויות. נדמה לי שלא היו בכלל תחפושות בחנויות. אז, באותם ימים, אמא שלי ניסתה להגות רעיונות – איך יוצרים תחפושת ממה שיש בבית, או מקבלים ממכרים. גם אני, שהייתי תלמיד בית ספר עממי, חשבתי והצעתי. כך, הגעתי לתחפושות של ערבי מצרי (גם תרבוש וגם חליפה שקבלתי כנראה מאבא), לצועניה (שהשמלה הגיעה מגברת אושרוב, בעלת המכולת) ומלכת אסתר, שלא מצאתי את תמונתה.
המסיכה שלבשתי לתחפושות הנשים היתה מסיכת-עיניים בלבד, שלא הסתירה את מלוא הפנים. ובכל זאת, בשתי תחפושות הנשים לא הכירו אותי. לא עלה על דעתו של ילד בבית הספר שהמתחפשת היא ילד…

אוטובוס לא יאומן

כתבתי כאן, שירדתי מן ההגה ועברתי לשירותי האוטובוסים. כמשתמש חדש, יש לי תלונות אבל גם הערכה. אתחיל בה: היום יש באוטובוסים שילוט אלקטרוני על התחנה הנוכחית והתחנה הבאה ויש שלט זוהר כאשר נוסע מבקש לעצור. כך הנהג והנוסעים יודעים שיעצור בתחנה הבאה (לפעמים לא, אבל זה לעתים רחוקות). גם כרטיס הרב-קו נוח מאד לתפעול ולא יקר.
אני משתמש רבות באוטובוסים של חברת "קווים" באזור המרכז וראיתי שהנהגים ממהרים לאן שהוא. הם מאיצים את המכונית הכבדה שלהם גם כשהם מתקרבים לרמזור או לתחנה ואז הם בולמים בבת אחת. לנוסעים, זאת לא חגיגה. לפעמים העומדים כמעט נופלים, אם לא נאחזו בחוזקה בעמוד, והיושבים מוטחים קדימה אם לא התכוננו למכה הקרובה. והנהג – נדמה לי שהוא לא בא על סיפוקו אם מישהו לא נפל. אמר נהג אחד, בנוכחותי: "יש ביטוח, 80 אלף ליד או רגל"…

פעם היה צה"ל כזה...

פעם היה צה"ל כזה…

נזכרתי בשירותי בצה"ל בתותחנים פעם,  פעם. בנצי, חברי שהיה נהג משאית – באנגלית משובשת קראנו להן "סיקס פילר" – סיפר לי שבנסיעה מתל אביב לחיפה הוא חוסך פח בנזין. אני, שאף לא היה לי רשיון נהיגה, תהיתי כיצד. והוא הסביר: "אני נוסע בעדינות. לא מאיץ לשוא ולא בולם פתאום".
אני בטוח, שאילו נהגי קווים היו יודעים את התורה הזאת, החברה היתה חוסכת כסף רב.
הנהגים חובבי ההאצה ובלימה, משתדלים להוסיף להתנכל לנוסעים: הם לא עוצרים בתחנה ליד ראש תור הממתינים. הנהגים מקפידים לעצור שניים-שלושה מטרים לפני התור. לפעמים יותר. לא ראיתי אם הנהג מחייך כשהוא רואה שהאנשים רצים אל הדלת. אבל ראיתי, שהנהגים מסרבים לפתוח את הדלתות לנוסע שרץ על הכביש כדי לתפוס את האוטובוס שרק זז ממקומו. זאת כנראה תורת הנהיגה שהם למדו בקורס של החברה.
איך אני יודע? נסעתי לפעמים באוטובוסים של "דן". וכאן, הופתעתי. בדרך כלל הנהג עצר ליד הנוסעים והם לא רצו. ואפילו, כמעט לא יאומן, הוא עצר לאיש שרץ על הכביש ופתח לו את הדלתות אחרי שכבר התחיל לנסוע.

יש בניאס בלי פּ"א?
חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו נאמה במליאת הכנסת על הפּה פּה פּה של הפלשתינים.
ענת בֶּרקו בת  56 היא חברת כנסת מטעם הליכוד, דוקטור לקרימינולוגיה וסא"ל במילואים. מוזר היה בעיני, שחברת הכנסת, בעלת רקורד כזה, תישא נאום מטומטם ותזכה לצחוק גדול במליאה. מוזר, אבל לא כל כך חשוב. אלא, שלמחרת הנאום, רואיינה ד"ר ברקו בגלי צה"ל ושם שמעתי הסבר, שאותו לא שמעתי בכנסת: אין עם שמכנה את עצמו בשם, שכולל אות שאיננה קיימת בשפתו. בשפה הערבית המדוברת באזורנו אין אות פּ דגושה. יש רק פ' רפויה.
מנין בא השם פלשתינאים? מפּלשתינה. מקור השם בפּרובינציה הרומית סוריה-פּלשתינה, שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא כדי להעלים את יהדותה של הארץ. לקחו הפ'לשתינים את השם ולא יכלו להעבירו לערבית כמות שהוא. על כך דיברה חברת הכנסת.
באותו זמן נזכרתי במפגש שהיה לי בבניאס. זה היה ב-1968, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נסענו לטייל ברחבי ישראל בלי מורא ובלי מגבלות. בבניאס ניגש אלי אדם מבוגר ושאל: "מדוע קוראים למקום בניאס?"
ידעתי שמקור השם באל פאן, אל הרועים במיתולוגיה היוונית. אבל אז הבנתי, שלפני עומד ערבי. איך מסבירים לאדם זה שבערבית אין פּ"א? באותו רגע לא היתה לי תשובה פשוטה. באה ענת ברקו והציגה את העובדה במערומיה.

תור לדואר
שירות הצבי של דואר ישראל מזמן הפך לצב. לעתים, אפילו לצב צולע שלא מגיע. אבל לשירות הזה מגיעה גם מלה טובה: אפשר להזמין תור מראש. יש אפליקציה לטלפון (דואר ישראל) ויש אתר באינטרנט, שבהם ניתן להזמין תור בסניף שלכם לשעה המתאימה. כאשר מזמינים את התור ומגיעים בזמן – יוצאת פתקית כמהמכשיר ובתוך פחות מעשר דקות, אתם יוצאים מחייכים כשעל הספסלים ממשיכים לשבת אנשים רבים בפנים מכורכמות ומחכים. ניסיתי וזה עבד.

הקרן הקיימת מגדלת עגבניות

וגם – המשך הסיפור על חברת קווים

ידעתי שהקרן הקיימת נוטעת עצים וגם מכשירה אדמות להתיישבות וגם סוללת דרכים. שהקרן הקיימת מגדלת עגבניות וגם פרחים מיוחדים כסיוע לחקלאים – לא ידעתי. 
משהו על פעולותיה למדתי בסיור לעתונאים ותיקים (פנסיונרים, אם תרצו) שארגנו קק"ל ואגודת העתונאים בתל אביב בשבוע שעבר.

עגבניות מתנשאות לגובה. צילם גיורא עיני

בחבל הבשור הוקמה חווה למחקר ופיתוח חקלאי, שמטרה לסייע לחקלאים. פירות המחקר נמסרים לחקלאים ללא כל תמורה –  סיפר מנהל המו"פ, מירון סופר, כשאנחנו עומדים בחממה (חמה מאד ביום חם) בין ערוגות של שיחי עגבניות ענקיים (באורך של חמישה מטרים ויותר, כאשר חלק משתרע על הארץ וחלקו תלוי בגובה שצריכים להרים ראש כדי לראות את אשכולות האדומים, אדומים).
פרי יפה – מה יש לחקור? מירון סופר מסביר, שמבקשים אשכול עגבניות שרי שיהיה כולו אדום בעת ההבשלה. בינתיים, שחלקן אדום-בשל וחלקן ירוק. המטרה – להגיע לירק קל לגידול, בהשקיה פחותה, בהוצאות קטנות עם תוצאות טובות.
חוות המו"פ עוסקת באיקלום מגוון רחב של צמחים ויש לה תוצאות טובות. כלומר, "אם אנחנו מצליחים לאקלם צמח אחד מתוך חמישים – זאת הצלחה יפה מאד", דברי מירון סופר.
לא רק בירקות עוסקים כאן, אלא גם בגידולים נוספים. אותי הרשים מאד גידול הפרח אדמונית החורש.
עליה מצאתי בוויקיפדיה: "צמח נדיר מאוד בישראל, המהווה את הגבול הדרומי של תפוצתו העולמית. היא גדלה בישראל רק בשמורת הר מירון והוא צמח מוגן". ועוד פרט חשוב: "הפריחה היא בתחילת האביב, בחודשי אפריל ותחילת מאי".
מסביר מנהל המו"פ בסבלנות רבה: ענף הפרחים ספג מכה קשה מתחרות של מדינות אפריקה ודרום אמריקה, שמסוגלות לייצא לאירופה פרחים במחירים אפסיים. בחוות המו"פ מחפשים פתרונות ואדמונית החורש היא אחד מהם.
לפרח יפהפה זה, שנפוץ מאד באירופה הקרה, יש ביקוש רב בחגיהם. אבל הוא מתעקש לפרוח שם במועדים אחרים. בארץ מבקשים לגדל אותו בתנאי חממה ולהפריחו בדיוק לחג המולד וליום האם במאי.
– איך עושים את זה?
– מרמים. באוקטובר מכניסים את הפרחים למקרר ומגדלים אותה במשך חודש בצל המזגנים. שיחשבו שזה החורף. אחר כך מוציאים אותם ל"אביב" בחורף הישראלי ובדיוק בזמן הם פורחים כדי להישלח לאירופה הצמאה לפרחים ומוכנה לשלם שני יורו(!)  לפרח.
אם צמח נותן חמישה-עשר פרחים בממוצע, ובחווה הצליחו להגיע גם לעשרים וחמישה פרחים לצמח – זאת הצלחה אדירה.

עתונאים עם שתילים צילם גיורא עיני

כדי להראות, שהקרן הקיימת לא נטשה את תפקידה המסורתי, לקחו אותנו אל המדבר שמצפון לבאר שבע, שם נוטעים יערות חדשים. אחת המטרות, שביקש מנהל מקרקעי ישראל – לעצור, באמצעות ייעור, את כיבוש הקרקע על ידי פלישה בדווית לשטחים ריקים.
הביאו אותנו למורד נחל, שבו נסלל סכר ונחפרו בורות ולידם שתילי עצים. אנחנו, הקשישים, הוזמנו לנטוע עץ במדבר.
נזכרתי בפעם האחרונה, שבה השתתפתי בנטיעה ציבורית: זה היה בפארק הלאומי ברמת גן, כשעדיין היה שדות בור בקצה העיר. אמרו לנו שכל ילד ישתול עץ אחד, אבל מלא מרץ הסתערתי על השתילים והספקתי לשתול חמישה. היום אני מטייל עם המשפחה מדי יום ששי בפארק הלאומי ועובר בגאווה בחורשת האקליפטוסים. יש לי חלק בה.
בתום הסיור, בדרכי הביתה מבית סוקולוב, שמעתי בחדשות, שמתקיימת הפגנה של בדווים נגד הפקעת אדמותיהם מצפון לבאר שבע. האם שוב השתתפתי במשימה לאומית?

קווים תועמד לדין

פעם, פעם, פעם, ליתר דיוק – בספטמבר 2008 – סיפרתי כאן שהגשתי תלונה נגד חברת האוטובוסים קווים. עיקרה: ביקשתי לנסוע במוצאי שבת לתל אביב. התקשרתי בטלפון לחברת קווים והמוקדנית הודיעה לי חגיגית שהקו נוסע כרגיל גם במוצאי שבת.
בתחנה לא היה שום איזכור לשינוי הקו במוצאי שבת. אבל אוטובוס לא הגיע.
החברה לא טרחה להודיע לצרכניה שיש שינוי כזה. אני, שאינני משתמש כבד, באתי, חיכיתי, התאכזבתי.
בעקבות תלונתי למשרד התחבורה, זומנתי ומסרתי עדות מפורטת. לא שכחתי מן העניין, אבל חשבתי שמשרד התחבורה שכח. ובכן, טעיתי. טחנות הצדק אמנם טוחנות לאט אבל טוחנות ואתמול הגיע מכתב המודיעני, שנגד חברת קווים הוגש משפט. אוזמן להעיד.
למדתי, שצריך להתלונן.
http://www.notes.co.il/deckel/47465.asp