ארכיון תג: צנזורה

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

מודעות פרסומת

אהוד ברק, הקלטות והצנזורה

לפני כחודשיים פורסמו קלטות של שר הבטחון לשעבר (וקודם גם ראש הממשלה) אהוד ברק, כשהוא רצה לעשות פרסומת לספר הביוגרפי החדש, "ברק – מלחמות חיי". עבר מאז מעט זמן והיו הרבה אירועים בארצנו התזזיתית, אך היחס של ברק לצנזורה עדיין מטריד אותי. מטריד, אבל לא פתיר. כל עוד המוסד הזה מלווה אותנו.

בקלטות נשמע אהוד ברק מספר, בקולו, כיצד בישיבת הממשלה דנו בתקיפת איראן על רקע האיום האטומי.   בוגי יעלון ויובל שטייניץ התנגדו והתקיפה הוכשלה. ביג דיל. אנחנו כבר רגילים, ששרים מספרים לציבור בקול רם ובקולם מה היה בישיבות הסגורות. בעת מבצע צוק איתן הרבו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לדווח על כשלי הממשלה. הצנזורה לא העירה. אז מה אם אהוד ברק מספר לפתע לכל העולם מה היה בישיבת ממשלה לפני כמה שנים?

ברק - כריכת הספראחרי פרסום הדברים, הגיב השר שטייניץ ואמר שהוא "רואה בחומרה רבה חשיפה של ישיבות קבינט מצומצם, ותוהה כיצד דברים מסוג זה עוברים את הצנזורה". ואילו הצנזורה השיבה בהצטנעות, שהדברים אינם חדשים וכבר פורסמו בעבר. אינני זוכר את הפרסומים מן העבר, אבל לא דומות הדלפות לא מזוהות לדברים שאומר בקולו שר, שהשתתף באותה ישיבה.

חשבתי על יחסי אהוד ברק והצנזורה כאשר דוּברוּ הדברים. היה אסון צאלים בנובמבר 1992, שלא כל כך זוכרים אותו. הרמטכ"ל דאז השתתף בתרגיל, שבו נהרגו כמה חיילים מאש כוחותינו. אחרי האסון, הזעיק מסוק ונמלט מהמקום מבלי להשאיר את כלי הטיס לעזרת הפצועים. אחר כך ביקש מהצנזורה להסתיר את המעשה המביש. בשביל מה קיימת צנזורה?

סיפור הקלטות, אף הוא לא חדש לאהוד ברק. בפרשת הרפז, לקחה המשטרה את כל הקלטות מלשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תמללה אותן בהרבה הרבה שעות עבודה ומצאה… אפס. המשטרה לא לקחה את הקלטות מלשכת שר הבטחון, אהוד ברק. הן, פשוט, נמחקו. אף אחד לא חקר ובדק כיצד נמחקו הקלטות החשובות כל כך לצורכי החקירה. טוב, זה לא הדבר המוזר היחיד שיש במשרד הבטחון.

כלומר, לקלטות יש שימושים הפוכים. לפעמים, הן מתפרסמות בציבור ולפעמים הן נמחקות.

אגב, לא תמיד הצנזורה הקפידה למנוע פרסומים ופטפוטים של שרים. אני זוכר היטב, ששר בישראל דיבר בינואר 1985 על מבצע העלאת יהודי אתיופיה. היה זה מבצע משה להברחת העולים לארץ, שאיש לא דיבר עליו ולא פרסם דבר. אחרי הדלפה יזומה של השר, הופסק המבצע והעולים נשארו באדיס אבבה לעוד שנים אחדות. הצנזורה לא דיברה אז. היה כבר מאוחר.

הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, פרשה באחרונה אחרי עשר שנים בתפקיד. היא לא הקדישה זמן לתירוץ, שהצנזורה לא עצרה את הפרסום לספר של ברק. היא אמרה דבר נכון מאד – צריך מודל חדש לפעילות הצנזורה בישראל משום שאינה עומדת בקצב השינויים שהביא עמו האינטרנט. לצערי, יש לצנזורה בעיות מן הסוג הישן. היא עדיין לא פתרה אותן.

בין אמנות לאלימות
מבחן האמנות – כמה זמן תמונה נשארת על הקיר.
מבחן הכוח – שרת התרבות, מירי רגב: "אנחנו קבלנו 30 מנדטים".