ארכיון תג: פרס ספיר

פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".

 

מודעות פרסומת

הבית אשר מחריב פּרַס

כאשר קראתי, שפרס ספיר הוענק השנה לספר "הבית אשר נחרב" מאת ראובן נמדר, מיהרתי לקרוא באינטרנט על הספר החדש. כאשר הגעתי אל הספר עצמו, היתה לי דיעה קדומה: מחברו ירד מהארץ ומזה 13 שנים הוא מכהן כמרצה באוניברסיטה בניו יורק ובניו רק דוברי אנגלית. רשאי כל אחד לרדת מן הארץ. אבל הבית אשר נחרבמפעל הפיס, המעניק את פרס ספיר, הוא גוף ציבורי ולכן, צריכות להיות לו אמות מידה ציבוריות במתן פרסים. הענקת פרס לכותב, שירד מן הארץ – הוא כתם על המפעל. זה לא כתם חדש. קשה לשכוח את השערוריה כאשר ועדת פרס ספיר הציעה להעניק אותו לסופר יצחק לאור והנהלת המפעל ביטלה. מעניין, בגלל הפגנה רעשנית מבטלים פרס ספרותי ומי שמבטל איננו ועדת הפרס והשופטים, אלא הנהלת מפעל הגרלות. עצוב. אני כותב זאת בלי להיכנס לשאלה אם יצחק לאור זכאי לקבל פרס או לאו, אלא בגלל התנהגותה הברוטלית של הנהלת מפעל הפיס. באתי אל הספר עם דיעה מוקדמת ואני מציין זאת במפורש. ואז נחתה עלי מכה שניה: התחלתי לקרוא את הספר עצמו. קראתי ונדהמתי. קראתי כבר ספרים רבים על גיבורי-על, שהכל מצליח להם באורח פלא והם משיגים כל מטרה (וכל אשה) בלי מאמץ. אבל הפעם תשפוכת המלים המיותרות עולה על גדותיה והגיבור, פרופסור אנדרו כהן, מככב בספר חסר משמעות. אחרי שהתחלתי לקרוא, עשיתי נסיון: פתחתי את הספר באקראי, באמצעיתו, בפני שני חברים, חובבי ספרות. נתתי להם לקרוא פיסקה אחת, להתרשם. הספיקה קריאה קצרצרה לתגובה אחידה: מאד לא מעריכים את הכתוב. כתבתי לחבר, אלי, את התרשמותי: "פרקים גדושי תיאורים מיותרים. כתיבה בכותרות, לא נוגעת בבני אדם ולא מתארת אותם. הגיבור הוא סטריאוטיפ – יפהפה, חכם, מקדים את כולם, מהפנט אנשים, וסביבו מטומטמים או חדלי אישים – וכל זה כתוב במשפטים ארוכים, ארוכים, ארוכים, שכוללים הרבה מאד פרטים מיותרים. אלי, חברי, סיים את דבריו "אינני  מבין מדוע הספר קיבל פרס. הרי לא יושבים שם מטומטמים"… אפשר לסכם שהספר " הבית אשר נחרב" הוא סימן דרך נוסף לחורבנו של פרס ספרותי. חורבן הבית. כדי להתרשם, אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר:   חוק כשלון חוק הסופרים נכנס לתוקף לפני שנה וכשלונו ברור. אמרתי זאת בחנות הספרים שלנו והמוכרת הגיבה: "הכל פוליטיקה. רוצים כותרת. אף אחד לא חושב עליך". שמתי לב, ששני יוזמי החוק, לימור לבנת וניצן הורוביץ, פרשו מן החיים הפוליטיים. השאירו לנו חוק עלוב ונעלמו. ב-28 באפריל 2013 הבעתי את דעתי על החוק. צדקתי.