מכיוון שהסגר מחייב אותנו להתבודד, התכנסנו ביום ששי חברי הפרלמנט, העבריינים, בדירתו של אחד מאיתנו. כשישבנו על כוס קפה ועוגה, שהכינה בעלת הבית, סיפר אחד: "אם היה תופס אותי שוטר, כשאני נוהג הנה, הייתי מסביר שאני נוסע לסופרמרקט, שהוא רחוק מהבית". . .
כולנו בגיל סיכון, אבל אנחנו נזהרים ושומרים מרחק ומצטיידים במסיכות לא של פורים. ובכל זאת, לא מוותרים על מפגש חברתי. והיום הנושא המרכזי הוא "מה יהיה?"
אמר מאן דהוא: איזה סגר מיותר. איזה אסון כלכלי.
השיב לו אחר: "כולנו שירתנו בצה"ל כשהיינו צעירים. נתנו פקודה להסתער – הסתערנו. נתנו פקודה לירות – ירינו. אף אחד לא שאל את הקצין שלו – איזה סגן משנה צעיר – למה ומדוע. נתנו פקודה, אז צריך לבצע.
"היום כולנו קשישים כולנו שואלים שאלות. רואים בטלוויזיה שהסגר הוטל ללא תכנון וללא מחשבה מרובה. לצוות זה הכי קל (כך למדנו בצבא) והיום, נותנים פקודה – זה הכי קל, והציבור ממושמע".
אחרי התלונות הבלתי נגמרות ליד השולחן, אמרתי: "אני קורא כלכלונים ואני יודע שהעתונים נוטים לאיים והמשבר הכלכלי הצפוי – הוא אחד מהם. הם אומרים, שהמשבר הכלכלי יהיה נורא ואני חושש שאנחנו באמת עומדים בפני משבר כלכלי כבד בישראל וכמוהו בארצות הברית ובעוד מדינות שפחות מעניינות אותי.
"איומי משרד הבריאות זכו להכרה והוכנסנו להסגר קשה וגם מיותר במידה רבה. עכשיו לא יודעים איך לצאת ממנו, אבל אני חושש מאד שהרבה עסקים לא ישוקמו ורבים רבים ישלמו במשכורתם. התוצאה – פגיעה בכל המשק וגם באלה שנפגעים פחות".
השאלה ליד השולחן, שבו כולם מסודרים כלכלית והפנסיה מובטחת, היתה: מה לעשות?
"לדעתי, לצמצם הוצאות ככל האפשר. לא לקנות מה שלא מוכרחים ומה שאפשר לדחות – לדחות לימים טובים יותר. כאשר פורץ משבר, הבזבוז נעלם מעצמו. מוטב להיות חששן עם קצת עודף מאשר בטוח בעצמו בלי גרוש.
לדעתי, כדאי להשאיר את החסכונות בחשבון הבנק. שיהיה עודף".
השולחן לא נדם. מישהו אמר שזאת הזדמנות לעשות קצת רווח.
"דעתי, מי שמציע רווחים, עלול להתבדות. אני חושש מהשקעות סרק.
"בקיצור: קמצנות וזהירות".
נ. ב. כשחזרתי הביתה החלטתי להוסיף פיסקה: אל תחשבו שרק דעתי לא נוחה מניהול משבר הקורונה. כדאי להאזין לדבריהם של שני רופאים בכירים פרופ' יורם לס ופרופ' איתן פרידמן בטלוויזיה וביו-טיוב.
עניין של הגדרה
קל מאד להגיד שעשירים הם קמצנים. אולי הם יודעים מה ערכו של כסף?
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 