ארכיון תג: פמיניסטיות

יש שוויון זכויות?

מכנסי "מרבה רגליים" לנשים ו"מכנסי זלמן" לגברים

אני מאמין בשוויון זכויות של גברים ונשים. אני בטוח שנשים יכולות להיות מנהלות מצויינות ואם נכנסים למשרד וליד השולחן יושבת אשה צעירה ונאה, זאת יכולה להיות המנהלת עצמה ולא המזכירה. כך הרהרתי ביני לביני, כשישבתי בבית הקפה, כרגיל, במוזיאון תל אביב. ישבתי ובהיתי ביורדים והעולים במדרגות הנעות. רבים מהם הגיעו בזוגות ושמתי לב, שחלק ניכר מן הגברים באו במכנסיים קצרים, שמגיעים עד הברכיים ומטה. פעם קראנו להם "מכנסי זלמן" והופיעו בהם, בעיקר, תיירים מאמריקה. היום הם באופנה.
אבל כשירדו הזוגות במדרגות הנעות, שמתי לב שרבות לובשות מכנסי טייטס הדוקים. מכנסיים מאד נאים לנשים צעירות. אבל לא ראיתי נשים ב"מכנסי זלמן" וגם לא ראיתי גברים בטייטס. זאת אומרת שהדרישה של הפמיניסטיות לשוויון, עדיין לא באה על סיפוקה. אפילו בתקופת ה-#מי טו.
כשיצאתי מן הסיור בתערוכות של המוזיאון, מיהרתי אל ד"ר גוגל ידידי ומצאתי באתר "כל זכות" באינטרנט: 'גיל פרישה – הגיל, שבו ניתן לפרוש מעבודה לגמלאות, הוא כיום 67 לגברים ו-62 לנשים'. בהמשך יש טבלאות המסבירות מי יכול לצאת לפנסיה קודם ומי אחר כך ויש באינטרנט גם פסקי דין של תביעות, שביקשו לדחות את גיל היציאה לפנסיה ולא הצליחו.
עוד מצאתי באותו אתר, כי "תיקון משנת 2017 לחוק קובע כי שר האוצר יביא לאישור הכנסת… את המלצותיו אך נכון למאי 2019, טרם הוחלט לגבי המשך העלאת גיל הפרישה לנשים ולכן הוא נותר 62."
האם הסיבה לכך היא שבכנסת יש רוב מוחלט של גברים ובגלל זה לא הצליחו לשנות את חוק היציאה לפנסיה? האם המחוקקים שמו לב שנשים חיות יותר מגברים ואולי גם יכולות לעבוד בגיל יותר מבוגר?
אני יודע שנשים דורשות שוויון והמלה "פמיניזם" באה מהמלה הלטינית פמינה, שפירושה נקבה. הן גם השיגו הרבה מאד זכויות, אבל שוויון מלא, נדמה לי, יהיה רק בעתיד.
 מסקנה: צריך לחפש בית קפה אחר ולהסתכל על העוברים ושבות.

חילופי הדורות
סח לי איש מבוגר מידידי: "המלים הראשונות, כמעט, שלמדו נכדותיי הקטנות היו 'וואטסאפ' ו'יוטיוב'".
ואני, כשאני צריך תיקון בסמרטפון שלי, אני מזעיק את אחד מנכדיי.

בעל מו"מ
בימים אלה של מו"מ פוליטי, כדאי לזכור את דבריו של שר החוץ המיוחד, שהיה לארצות הברית, הנרי קיסינג'ר:
 "האפקטיביות ליד שולחן המשא ומתן תלויה בהצגת דרישות מוגזמות".  

סבא הולך עם נכדה לקונצרט

סבא (זה אני) הוזעק, כפי שקורה לפעמים, להיות בייבי סיטר אחר הצהריים לילדה בת הארבע. האבא הזמין כרטיסים לקונצרט-ילדים ערב חג הפורים ומיהר לפגישה חשובה, וממלא המקום איננו האפיפיור…
הגענו אל אולם הקונצרט בהליכה חביבה ברחוב הסואן ובכניסה ללובי קידם את פנינו הקיוסק. מזנון, קוראים לזה, והוא מציע מיני ממתקים ותופינים ומשקאות ככל שתשבע עינו של זאטוט.
סוכריה על מקלהילדה נעצרה לפני הדלפק, בחנה את הטובים ובחרה בסוכריה עם מקל. אני יודע שאביה אינו מעודד את מציצת המתוק המתוק הזה, אבל כאן השאירו אותי לבד, ההורים אינם מפקחים בעין זועפת, ומיד זכתה הילדה במוצץ מן הסוכר. התחלה טובה לקונצרט לא כל כך טוב.
כשסיימו הילדים להרעיש בכלי הנגינה, לשמחת לבם של ההורים הצוהלים ואחים ואחיות, שהוזמנו מראש, ירדנו אל דלת היציאה וכאן ממתין לנו, כמובן, המזנון. הילדה נלכדה בפתיון ומבקשת "עכשיו קינוח". ואני לא ידעתי שקונצרט מקנחים בסוכריות, אבל אחרי שיקול דעת קצר השבתי: "תבחרי, אבל לאכול קינוח אחרי ארוחת הערב שמחכה בבית. אבא הכין".
הפעם, הנכדה בחרה סוכריות ובקבוק מיץ ממותק. היא קיבלה את השקית ובקול מתוק ביקשה "עכשיו קינוח". התשובה, בנוסח סבאי תקיף: "קינוח – אחרי האוכל!"
– "למה?"
– "כי כך אמרתי", סיימתי את השיחה. זכיתי למבט עגום, כמעט בוכה, והיא הושיטה לי את ידה הקטנה כדי ללכת הביתה. בדרך שוחחנו על דא ועל הא והמלה קינוח לא עלתה על סדר היום. רק אחרי שאכלה את ארוחת הערב (ולא גמרה הכל… אצל סבא מותר) קבלה את הסוכריות והמיץ.
כאשר בני חזר מפגישותיו, קיבל דיווח על מה שאירע והוא אמר בקול נמוך: "אצל אמא שלה היא בוכה הרבה. אצלי היא בוכה  קצת".
"אצלי איננה בוכה אף פעם", השלמתי.

היום יום הולדת
כשהיה לה יום הולדת שנתיים, ידידות המשפחה והדודות הביאו מתנות: מערכת כלים לקפה, מערכת מטבח עם כיריים, מקום לתליית כלים, צלחות, סירים ומחבתות, מערכת כלי אוכל זערוריים לבובות וכדומה.
לתשומת לבכן, הפמיניסטיות.