הולך ופוחת הדור

אמרו לי, שמשמעות הכותרת היא שהרמה של הציבור יורדת. טוב, הפוליטיקה היום מאשרת זאת. אני עומד לכתוב על שני מכרים, שעזבו אותנו בזמן האחרון ולדעתי, היו חשובים שניהם ומותם תרם לפחיתת הדור.  
הראשון, האדריכל צבי לישר. אשתי, חנה ז"ל, למדה עם צבי לישר בתיכון עירוני ה' בתל אביב. למד איתם גם יהונתן גולני. שניהם הפכו להיות אדריכלים, ואני שמעתי את סיפורו של צבי מפי חנה ז"ל: היה בחור צעיר והלך על שפת הים. ראה בחורה צעירה שמצאה חן בעיניו, יושבת עם אמה. "היא תהיה אשתי" – סיפר לימים לחבריו. ניגש אל האם וביקש להכיר את בתה, ולאחר מכן באמת התחתנו.
צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…

צבי לישר תכנן את דוכני הפיס

צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…
"זה לא היה על שפת הים, אלא בבריכת גורדון. אני ילידת ארצות הברית והתגוררתי בארץ אצל דודים שלי. דודתי הייתה אתי על שפת הבריכה. היתה שם בבריכה רופאה, עדה שמה הפרטי, והיא דיברה עם דודתי. בפולנית, דרך אגב. צביקה אמר לרופאה, שהוא רוצה להכיר אותי. היא נעמדה מולו עם הידיים על המותניים והסתכלה אם הוא ראוי. עשתה לו סקירה ושמעה פרטים על הכשרתו המקצועית, על כך שהיה אדריכל עצמאי והיה לו משרד ללא לקוחות וכו'. כשהחליטה שזה אפשרי, אמרה לדודה שלי. ואני לא ידעתי כלום. הייתי בבריכה.
"נראיתי צעירה והוא חשב שאני בת 16, אבל כששמע שגמרתי אוניברסיטה בארה"ב, הבין שאני כבר קצת יותר. האמת – הייתי בת 20.
"אז התחלנו לדבר זה היה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. והוא סיפר לי שעליו לצאת למילואים, לסיורים בסיני. משם כתב לי מכתב יפהפה עם תיאור נהדר של נופי סיני.  
היחסים נמשכו ואחרי פחות משנה, ב13 ביוני 1968 , התחתנו והיו מאושרים ביחד עד פטירתו".
צבי לישר הגביה את כיכר דיזנגוף בתל אביב והוריד את התנועה אל הכביש מתחת לכיכר. 40 שנה הייתה הכיכר מוגבהת. במשרדו תכנן פרוייקטים ציבוריים רבים. כך תכנן את ביתני מפעל הפיס האדומים, הפרוסים עד היום בכל הארץ.  
באותו שבוע נפטר גם העתונאי אורי אלוני, המוכר בציבור כמי שיסד את שבועון הבידור "להיטון", אבל עסק במקצועות עתונאיים רבים ופגשתיו בצמתים אחדים.  
מצאתי, כי לאחר שהשתחרר מצה"ל התקבל ככתב ב"העולם הזה", שם סיקר במשך חמש שנים את תחום המשטרה ובתי המשפט. אני הכרתיו כשעבר לסקר את התחומים הללו בסוכנות החדשות "עתים", שבה הייתי כתב ותיק. הבחור הביא אתו את הנסיון מהעולם הזה, לעומתנו שהיינו "מרובעים" וסיקרנו את הגלוי בתחום המשטרה, בתי המשפט ומסיבות עתונאים.  
אורי יצא לשוק וראה את הרוכלים מוכרים ירקות ושוקלים אותם במשקלי המאזניים, כשצד אחד קשור בגומיה. כך רימו את הקונים לגבי משקל הירקות והפירות. הידיעה לא התאימה לאופי של "עתים".
את חותמו השאיר כשהקים (עם דוד פז) את "להיטון" בסוף שנות הששים. זמרים ישראלים לא זכו לסיקור בעיתונות הכתובה, משום שמדובר ב"שטויות".  אך הקהל אהב את העתון.  
אז צולם בישראל הסרט "עושי הלהיטים" עם קירק דוגלאס וזה היה הסרט הזר הראשון שצולם בישראל. לפני שקבע את השם, פנה אלוני לאהוד מנור ולרבקה מיכאלי ומבלי לדעת אחד מהשנייה – הציעו שניהם את השם 'להיטון', על בסיס המילה להיט, שהמציאה רבקה מיכאלי.
 אלוני עשה דברים רבים בעתונות ולאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרף לגלי צה"ל, שם הגה, ושידר את תוכנית "גלגלי צה"ל", על מצב התנועה בגוש דן. זו הייתה תוכנית-האם, שהולידה אחר כך את "גלגלי צהל" וממנה נולד גלגל"ץ. אורי אלוני כבר לא היה שם.  

הסכם של אמת או שקר?
בפרלמנט שנערך בבית פרטי, עלה, כמובן, ההסכם של בני גנץ עם בנימין נתניהו. כאשר השתרר קצת שקט, אמר השתקן שבחבורה: "חלק מהציבור מסתובב עם הרגשה קשה. קשה לי להבין מדוע אדם עם נסיון כזה, שהיה רמטכ"ל, כלומר אינו טיפש, עושה מהלך כזה". 
ליד השולחן מבקרים קשות את התנהלותו של בני גנץ.  
השתקן: "לבקר זה קל. להבין – יותר קשה".
 מישהי הוסיפה: "אתה חכם! כשהבעל בוגד, מאשימים את המאהבת"…
נשארנו עם השאלה: שקר אין (יש) לו רגליים?

נעמי לויצקי – ילדה רעה גם בבגרותה

נעמי לויצקי היא עתונאית מצויינת. יש לומר זאת לפני שכותבים משהו פחות טוב על הספר האוטוביוגרפי שלה, ילדה רעה. האמת, לדעתי, שהשם שנתנה לספר משקף אותה היטב – היתה ילדה רעה בילדותה ונשארה "ילדה רעה" גם בבגרותה.
אולי זה מציין את דרכה של נעמי לויצקי להשיג מידע בכל דרך שהיא – בחוכמה, בעורמה ובעקשנות.
מאידך, אסביר מדוע השם "ילדה רעה" משקף אותה. היא מציינת הרבה שמות של אישים שהכירה (מנחם בגין, גולדה מאיר ובמיוחד משה דיין). היא יודעת ליצור קשר עם אנשים, רצוי חשובים. האם הקשר זה טוב ואמיתי? כאן אני מבין מן הספר, שאנשים "נעלמים" לה. רחל דיין לא היתה מוכנה לערוב לאמא שלה כשזו נזקקה להלוואה, נחום ברנע לא התקשר אחרי שקיבל ספר שלה, עורך ידיעות אחרונות משה ורדי לא התקשר אחרי שיצא מן הכלא למרות שהיא דאגה לו בכל תקופת מאסרו, נוני מוזס דחה אותה כי היתה ילדה רעה. אמה אמרה לה, שהיא צריכה להשלים ולא להרגיז את כל העולם. נעמי לויצקי כתבה את האוטוביוגרפיה שלה בישירות ובעוצמה ולא עשתה חשבון עם רבים וטובים. זו היתה גם דרכה בעתונות.

ספר מיוחד

קראתי ביקורות על הספר באינטרנט והספר זכה להמלצות מצויינות. לא ראיתי שבהארץ כתבו ביקורת עליו.
בכלל עבודתה בעתונות נזכרים הארץ, חדשות וידיעות אחרונות והטלוויזיה.
לדעתי, הספר הוא עיתונות. עיתונות במיטבה אך לא ספרות. היא יודעת להציג את החומר ולשים את הדגשים הנכונים כדי לעורר תגובות אצל הקורא.
את חלקו הראשון של הספר היא מקדישה לילדותה. אמה עלתה איתה לארץ אחרי שאביה הביולוגי נרצח ברומניה בעת בריחה מהמשטרה. האם נטשה את בתה הקטנה אצל זוג זקנים דוברי הונגרית בשכונת עוני בצפון ירושלים. באותו זמן, האם, בעצמה, התגוררה עם בעלה, עו"ד אשר לויצקי, במלון המלך דוד בירושלים. יכולה להיות נטישה קשה מזו? כשנעמי לויצקי בגרה, גילתה בעצמה את תכונותיו של אביה הביולוגי, שאותו כלל לא הכירה: עצמאות, עקשנות, שמירת האמת שלה מבלי להתכופף וגם אגואיסטיות.
עטרה אופק, למשל, מצטטת את המשפטים האחרונים "אל תביטי לאחור, ילדה, לכי בשקט, לכי, יש לך עוד דברים לעשות". ועליהם עטרה אופק כותבת: "משפטי הפרידה שהיא כותבת (לעצמה) בדף האחרון שברו לי את הלב".
קראתי בעניין רב מאד את הספר ואני לא מקבל את המשפט "אל תביטי לאחור ילדה"…

צחוק מרופא
כשהפרלמנט השכונתי נרגע מן הדברים החשובים (פוליטיקה), העיר אחד שמרבה לצחוק: "אמרו לי שאני צוחק כל הזמן, אז ביקשתי מרופא כדורים נגד צחוק".
– נו?
"הוא צחק".

ביקור על נושאת מטוסים

הקיץ הוא העונה שבה ישראלים מטיילים. מבקרים בעולם ומגיעים גם לניו יורק.
במנהטן, על ההדסון, ממש במרכז העיר, מוצגים במוזיאון שני כלי משחית, ששירתו את צבא ארצות הברית במלחמת העולם השניה ובמלחמה הקרה. אחד מהם היא האינטרפיד, נושאת המטוסים המאסיבית, יותר גדולה מאניית קרוזים שעליה משייטים היום. על האינטרפיד היו 3000 אנשי צוות (מעניין, כמה אנשים יש בחיל הים שלנו). זה דרש מערכת תקשורת מסועפת בתוך האוניה עצמה ולא הסתפקו בכך, היה להם גם עיתון כדי לעדכן את המלחים במה שקורה בספינה.
כשמטיילים באוניה הענקית, המוצגים והסיפורים מעניינים, ובמיוחד סרט עם פעלולים, שמדגים את הקומה התחתונה ששימשה להאנגר מטוסים ובו הכינו אותם לטיסות קרב. הסיפון שימש כמסלול המראה ונחיתה, וקשה להאמין איך הצליחו להטיס ולנחות ממסלול כה קצר.

האינטרפיד – כיום הספינה היא מוזיאון צף 

"המסבירים על האינטרפיד", אמרו לי אלה שביקרו שם, "הם פנסיונרים, ששירתו עליה בעת המלחמה. במקרה פגשנו את אחד המתנדבים והוא סיפר שהיה על האוניה בין השנים 1945 ו-1946. חישבנו, שהוא צריך להיות בן למעלה מ-90 והוא נראה טוב"…
בזמן ששירת, הספינה הענקית היתה מחוץ לחופי יפן. הוא היה מעורב בהטלתה של פצצת האטום. "זו היתה אופרציה עצומה במהלך המלחמה. מאות כלי משחית ימיים נמצאו לא הרחק מחופי יפן והמלחים יכלו לראות את הפיטריה העצומה".
"ידענו שמשהו גדול עומד לקרות, אבל לא ידענו מה זה יהיה… לאחר ההפצצות (ב-3 וה-6 באוגוסט 1945) היינו צריכים לעזור בניקוי ההריסות, באיזור שמחוץ לאיזור הקרינה. זה היה די מצמרר"… – סיפר.
עוד ידע המדריך לספר כי כשאנשי צוות האינטרפיד מצאו תקלה במטוס, פשוט היו זורקים אותו לים. באירוע אחד נפטרו מ-30 מטוסים בבת אחת. פשוט, לא רצו לסכן אף טיסה מבצעית. גם בצה"ל מנסים לחסוך בחיי אדם, אבך באמצעים אחרים. הסיפור הזה ממש מזכיר את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר.
הצוות הטכני, שמכין את המטוסים, מעמיס עליהם לפני ההמראה את כל התחמושת והנשק. במקרה אחד, איש הצוות הטכני עלה לקוקפיט לבדוק שהמטוס מוכן. פקחי הטיסה חשבו בטעות שהוא הטייס ו…הטיסו אותו.
הוא לא ידע להטיס ובקושי מילא את ההוראות מן הקרקע כשהמטוס היה באוויר. אבל היה קשה ביותר לעזור לו להנחית את המטוס על הנחתת, שהתנודדה מעלה מטה על הגלים הגבוהים. גם טייס מצטיין היה מתקשה להנחית מטוס. אחרי שקיבל הוראות ושתי פעמים לא הצליח לנחות, הורו לו להפעיל את כסא המפלט. המטוס צלל לים. הטעות עלתה במטוס, אבל לא בחיי אדם.
אורי אבנרי – עתונאי יוצא דופן

דוד בן גוריון: קורס קצר בעתונות

אורי אבנרי נפטר סמוך לגיל המופלג של 95. מכריו וידידיו נזכרים ומספרים. אני לא הכרתיו אישית, אבל הערכתי מאד מאד את העתונאי המקורי והייחודי. אחד הפרטים, שאני זוכר ב"קורס לעתונות" שלמדתי ממנו בעקיפין. באחת הכתבות או המאמרים הוא הדגיש: גם אם הקורא רואה מה יש בתמונה, תמיד חייב העורך להצמיד לה כיתוב. אם, למשל, רואה הקורא בתמונה כי בן גוריון עומד על הראש, צריך לכתוב: "בן גוריון עומד על הראש".
זה היה, כנראה, לפני ששים שנה. ממני השיעור לא נשכח. היום אני רואה במגזינים שונים, לעתים, שעורכים לא למדו את השיעור הזה.
אורי אבנרי, כידוע, המציא את הרעיון של מגזין דו-צדדי: שער אחד הוקדש לפוליטיקה (שלמענה נוסד העתון) והשער השני הציג נשים חצי ערומות (והוא נועד להגביר את התפוצה). הרעיון של אורי אבנרי זכה לשבחים יוצאי דופן בעתונות בעולם.
זכור לי, שלהורי היתה חנות ספרים ועתונים. אמי, שעמדה בחנות, סיפרה לי שבא אליה לקוח וביקש את העולם הזה. היא שלפה את העתון מן הדלפק, אבל הלקוח השיב" לא זה. אולי הגליון של שבוע שעבר. אמא ז"ל הפכה את העתון והלקוח אמר "כן, זהו זה".

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

בעתון אין כל חדש

פוסט אורח:
הכותב: אורי אלוני, שצבר נסיון של שנים רבות של עשייה במגוון ענפי המדיה בארץ: עיתונות, רדיו וטלוויזיה, ומי שהיה עורכו של שבועון הפופ המיתולוגי, להיטון

הפאניקה המאפיינת בעשור האחרון את העיתונות המודפסת – מובנת לכל מי שעיניו בראשו ולכל מי שעוקב אחר התהפוכות המכוננות המתרחשות בעידן התקשורת שבו אנו חיים.
כבר לפני חצי יובל ויותר, טבע מישהו את האמרה החכמה והכל-כך נכונה: "אין דבר יותר ישן, מהעיתון של היום". שכן כבר אז, לפני עשרות שנים, היתה התובנה, שידיעות שמודפסות בעיתון הבוקר, שייכות למעשה לשעות הלילה של היום הקודם, והבוקר החדש כבר הביא עמו שפע של ידיעות חדשות.
בעידן התקשורת הדיגיטלית, האינטרנטית, הגלובלית – התעצמה אמרה זו באופן טוטאלי, והפכה את העיתונות המודפסת – בעיקר היומית – ליצור אנכרוניסטי, שההצדקה לקיומו הולכת ופוחתת במהירות. כאשר כל מהדורת חדשות משודרת מביאה את החדשות האחרונות לאותה שעה, כאשר כל כניסה לאינטרנט, מביאה את החדשות הנכונות לאותה דקה – מה יש לעיתונות המודפסת להציע בתחום החדשות? שום דבר.
מה שעדיין נותר לעיתונות היומית המודפסת להציע – בהגדרה הכללית – אלה כתבות בשולי החדשות, פרשנות, סיפורי צבע, ניתוחים אנאליטיים וכדומה. לא שום דבר שנובע מהשורש ח-ד-ש. השבועוֹנוּת המודפסת עדיין יכולה

 

היום יש רק כותרות בעמוד הראשון. לשם השוואה: ידיעות אחרונות מיום 18.1.1991

להרחיב או להתמקד בנושאים מסוימים (נשים, ספורט, בריאות), אבל גם לה וגם לעיתונות החודשית – יש היום חיים קשים, כי את כל החומרים שהן מציעות ניתן למצוא ברחבי האינטרנט, ובחינם.
כמובן, קיימת הסוגיה המטרידה של אמינות המידע באינטרנט. מידע, שמפורסם על ידי אנשים, שרבים מהם אינם מוכרים לנו כלל, שאין להם כתובת פיזית, שאין להם כל התחייבות לאמינות ולאתיקה מקצועית. ועוד לא אמרנו מילה על מתחזים ואינטרסנטים, חולי נפש ועבריינים – שהאינטרנט משמשת להם כר מחיה פורה. אולם, למרות כל זאת, אנו לומדים מהר כיצד לבור את המוץ מהתבן וכיצד ומהיכן ללקט מהאינטרנט חומרי-ידע דרושים לנו, שפעם היינו נאלצים ללקטם בעבודה מפרכת מתוך עשרות ספרים ובעשרות שעות ישיבה בספריות.
לכן, העיתונות היומית המודפסת בבעיה. ולא רק בארץ. כמו תופעות רבות אחרות בעידן התקשורת – גם זו תופעה גלובלית, כפי שחז"ל אמרו כשחזו את הגלובליזציה: סדנא דארעא חד הוא (דהיינו: לכל העולם יש בסיס משותף. התנהגות בני האדם דומה בכל מקום).
בארץ, נוסף למלחמת הקיום הכלכלי של היומונים, קיים הנופך הלוקאלי של מלחמת הארץ/מעריב/ידיעות אחרונות (אחרי שכל היומונים האחרים נסגרו). בעוד הארץ שמר תמיד על מעמדו כ"עתון לאנשים חושבים", ידיעות אחרונות ומעריב פנו תמיד אל המכנה המשותף הרחב יותר, של "עמך". בשדה הקרב הזה הופיעו לאחרונה גייסות חדשים הלוחמים על טריטוריה והשפעה משלהם – בדמות החינמונים. עיתוני תחנות הרכבת והסופרמרקט.
ובמלחמה, כמו במלחמה, אין בוחלים באמצעים ובוחרים בכלי הנשק המתאימים. את התוצאה ניתן לראות בצורה הבולטת ביותר ב"עיתון של המדינה", החוגג בימים אלה 70 שנה ל"קיומו הלאומי". אם לא חשתם בזאת בעצמכם – אתם מוזמנים לבדוק. מזה כמה חודשים, העמוד הראשון של ידיעות אחרונות אינו מכיל אפילו שורת טקסט אחת של חדשות. בדרך כלל הוא מחולק בין שלוש תמונות צהובות וכותרות, שמפנות את הקורא לטקסט צהוב בעמודים הפנימיים.
למשל, תמונת ה"חדשות" המרכזית בעמוד השער של ידיעות אחרונות לפני כעשרה ימים, הראתה… כלב אימתני. הסיפור בהפניה לעמוד פנימי: חסיד חב"ד מלמד את הכלב, שנמכר על ידי גורם ישראלי למשטרת ניו יורק – להבין פקודות עבריות במבטא אמריקאי. 100 איש שנשרפו חיים ברוסיה 24 שעות קודם לכן – זכו רק לידיעה קטנה במסגרת, בתחתית עמוד עשר.
אכן פני העיתונות – כפני הכלב.