ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

לתקשורת יש בעיה

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

איך עושים רכילות

קראתי כתבה במגזין נשים של מעריב על המפורסתמים בעולם הזוהר של התיאטרון/הופעות/טלוויזיה. ריאיינו את דנה גרוצקי,  הכתבת שייצגה בארבע השנים האחרונות את תוכניתו המצליחה של גיא פינס. "מה שנראה על המסך יכול להיות שונה במציאות. פרמיירה שנראית מיליון דולר בפריים, יכולה להתקיים באיזה קולנוע בשקל וחצי, שפרשו בו שטיח מסכן והוציאו שתייה בכוסות מפלסטיק", היא אומרת שם.

ככה זה נראה…

דבריה הזכירו לי את רחל המרחלת, הכינוי של בעלת טור הרכילות בהעולם הזה ההיסטורי. קראתי אז את השבועון בשקיקה ובמיוחד את מדור הסיפורים של הסלבס באותם ימים, כשעדיין לא המציאו את המלה הזאת. הייתי אז תלמיד תיכון ורמת הסיפורים התאימה לרמת התלמידים…
לימים, כאשר הייתי עתונאי וגיליתי מקרוב מקצת מסתורי המקצוע, למדתי שחלק ניכר מן הסיפורים שממלאים את מדורי הרכילות, מגיעים מגיבורי הסיפורים עצמם. לא מעט פעמים כללו הסיפורים גם פרטים אינטימיים מביכים, שאחרת הסלבריטיס לא היו רואים אור. היו גם מקרים, שהרוצים בפרסום טרחו והשמיצו את עצמם בסיפוריהם, רק ששמם יופיע בדפוס (אז לא היתה טלוויזיה ולא היה גיא פינס…). אחר כך לא התביישו להופיע בשמם ולהשמיץ את כתבת הרכילות שפירסמה את הסיפורים שהם עצמם טרחו לספק לה.
לפני ימים אחדים השתתפתי במסיבת עתונאים. לא כזאת מקצועית, שאישי ציבור או אישי פרסום עורכים כדי להביא דבריהם או מרכולתם לציבור. זאת היתה פגישה חברתית של עתונאים פנסיונרים, שהתכנסנו כשנוסף לאחד מאיתנו איזה נכד חדש. זאת הזדמנות לפטפט, להעלות זכרונות וכן, גם לרכל על עמיתינו מן העבר ועל העתונאים דהיום. טור רכילות שבעל פה.
ואז, המבוגר שבינינו וגם הוותיק במקצוע, סיפר על התקופה שהיה כתב התרבות של העתון. אז לא היה טור רכילות רשמי בעתון, אבל מדור התרבות מילא בהצלחה רבה את החסר לקהל המעריצים של אמנים וכמו-אמנים.
"היתה שעת לילה", סיפר, "כמעט חצות". אשתי, שהיתה מורה, יצאה לאסיפת הורים וטרם שבה הביתה. בני הקטן, התינוק, צרח ויילל ואני החזקתי אותו על הידיים, נענעתי, ניסיתי לתת לו בקבוק והתפללתי שזה לא כאב בטן רציני או כאב אוזניים איום.
"פסעתי בחדר הלוך ושוב כשהתינוק בזרועותי והוא אינו מפסיק לזעוק לעזרה שלא יכולתי לתת לו. לפתע צלצל הטלפון ובידי הפנויה לקחתי את השפופרת. עתונאי איננו משאיר טלפון מצלצל בלי לבדוק אם אין איזה סקופ מעבר לקו. שמעתי את קולה של זמרת מאד מוכרת ומאד פופולרית: 'יש לי סיפור נהדר בשבילך', אמרה.
"'אני לא יכול לדבר איתך עכשיו. בני צורח לי על הידיים והעתון בין כה וכה כבר סגור ואי אפשר להכניס שום סיפור. בואי נדבר מחר'".
"הנימוק שלי נפל על אוזניים ערלות. הזמרת המשיכה ולחצה שאקח את הסיפור הדחוף שלה. הקולות של התינוק נשמעו היטב בשפופרת, אבל זה לא עזר. היא בשלה: יש לי סיפור וזה חשוב'…
"למחרת היא לא התקשרה יותר ואחר כך ניתקה איתי קשר וכמה חודשים סירבה לדבר איתי. היא נעלבה"… הזמרת הזאת כבר איננה איתנו ומפאת כבודה, לא אפרט בשמה.
ככה זה כשסלב מת להיכנס למדור הרכילות.

בעיה של תרגום
את הספר גלוריה (בתמונה, עמ' 42) כתב בניטו פרז גלדוס, שנולד ב-1843 באיים הקנאריים ונפטר ב-1920. את הספר "פצפונת ואנטון" כתב אריך קסטנר ב-1931. כלומר, גלדוס לא יכול היה להשתמש בביטוי "אנטון הקטון" בעקבות קסטנר. בתרגום של "גלוריה" לעברית – אפשר.
נ. ב. גם את הספר לא אהבתי.