ארכיון תג: עשירים

ישראלים בוכים

בפרלמנט של יום ששי, היוזם שהוא גם יזם, הזמין מיץ סחוט ולא קפה שחור, כמנהגנו. הוא התחיל בבדיחה: "אתם יודעים מדוע ישראלים בוכים? כי זה  יותר קל מאשר לעשות"…
– אתה אדם רציני ומתחיל עם בדיחות חבוטות – הגיב מישהו מן השולחן.
"זאת לא בדיחה סתם. אני מתכוון ברצינות".
– אז מה פתאום אתה מדבר על "ישראלים בוכים"?
"יש נטיה למתוח ביקורת על אנשים שיש להם כסף. את הביקורת מותחים האנשים ש'בוכים'. הם מסתכלים על המצליחנים ולהם יותר קל לשבת בליל שבת על פיצוחים ולהתלונן, ש'אני לא מצליח לגמור את החודש'… אז מה עורר אותי להיזכר בבדיחה?
"ראיתי בטלוויזיה את השחקנית, זמרת, מצחיקנית, חני נחמיאס. היא הופיעה/השיבה לשאלות של קובי מידן בתוכניתו 'סוכן תרבות'.
"מה שעורר אותי מנמנום טלוויזיה היו התשובות הלא-מצחיקות שלה על עשיית כסף". האיש הזכיר, שחני נחמיאס סיפרה כי כשיצאה מן הלהקה הצבאית והתחילה לעבוד, לא בזבזה את הכסף, כפי שעשו עמיתיה. היא החליטה שצריך לחסוך. כלומר, קנתה דירה, שיפצה אותה ומכרה. אז קנתה עוד דירה, שיפצה אותה ומכרה. היום, אחרי עשרות שנים על הבמה היא בעלת נכסים.
"אפשר ללמוד ממנה", אמר האיש ליד השולחן שלנו. "במקום לבכות – לבנות".
כרגיל, האיש קטע את הדיונים האינסופיים על הפוליטיקה. "גם הפרשנים בטלוויזיה לא יודעים שום דבר. הם אומרים ואומרים, ובא איזה פוליטיקאי ואומר משהו חדש. ומיד, כל המערכת הפוליטית משתנה"…
הדברים, כמובן, עוררו תשובות. אבל יושבי השולחן השתיקו את המערער, כי דברים על כלכלה יותר מעניינים. שם זה, לפחות, לא משתנה כל רגע.
– אז, מה אתה חושב? מה צריך אדם לעשות כדי לא לבכות, לפי הבדיחה?
"לבנות או לקנות דירה – זאת דרך אחת. אפשר להשקיע כספים בצורות שונות", המשיך. "אבל קודם כל צריך לחסוך. זאת אומרת, צריך לרצות. כי אנשים יכולים לנהוג כמו חני נחמיאס ולא לבזבז את כל המשכורת וההכנסות. תמיד אפשר קצת לחסוך.
"למשל, פנו אלי כמה אנשים – יותר משניים – ושאלו איך לקנות דירה. אמרתי להם, שעם החסכונות שיש להם ועם קצת משכנתא, יוכלו לקנות דירה. אפילו הצעתי פתרונות כמו באר שבע. שם אפשר לקנות בזול ושם יש גם סטודנטים באוניברסיטה שרוצים לשכור. בזול. אבל התשואה טובה. האנשים שלי, מיד ברחו מן ההצעה.
"אנשים רוצים לקנות לפי הנורמות שלהם, כאילו הם מתכוונים לגור בדירה. למשל, אפשר להשכיר דירה במצב תקין, אבל לא מטופחת. השוכר יחליט אם הוא מוכן לשלם את שכר הדירה. אלה שהתייעצו איתי, רצו לקנות דירה במרכז גוש דן, לשפץ אותה לרמת הדירה שלהם ובעיקר – ביקשו, לפחות, ארבעה חדרים… הם חושבים שצריך להציע דירה מפונפנת. הם לא חושבים שזה עסק. השקעה, שצריכה לשאת פרי".
– אז למה לא משקיעים? מה צריך כדי להיות משקיע?
צריך, קודם כל, יכולת החלטה. מוכנות ללכת לעיסקה גם אם יש בה סיכון. מי שרוצה לשבת על הגדר, יכול להישאר עם "הבוכים".

לקנות כדי להשכיר

כמה זה עולה?

שמע את זה אחד מעשירי ישראל שהגיע אלינו לפרלמנט. יש לו מכרים כאן והוא בא מפעם לפעם להתרועע עם "העם".
"רציתי לנסוע בשעה 5 בבוקר לשדה התעופה", סיפר. "בחברת מוניות ארצית, הטלפון הראה לי שהמחיר 400 ש"ח. כסף קטן לנסיעה גדולה. אבל, קמצן נשאר קמצן. אז התקשרתי לתחנת מוניות שכונתית כדי לוודא מחירים. 110 ש"ח אמרו לי. הזמנתי מיד".
מיד הוא קיבל תשובה מן השולחן: "יש אנשים שיודעים את המחיר של כל דבר וכלל אינם יודעים את הערך של אף דבר".

ישראל – מדינה של עשירים

התקשורת שלנו עוסקת בעניים ובעשירים בשני קטבים: כאשר מתפרסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי (אז מחפשים את המקרר הריק או המשפחה שגרה בזבל) וכאשר מתפרסם דו"ח על משכורות העתק של מנהלי החברות הגדולות (אז יוצאים לצלם את משרדי בנקים, חברות הביטוח והקונצרנים הגדולים). בין שני הקטבים הללו נמצא עם ישראל.
רציתי לדעת אם נכונה האמרה "אנחנו עם עשיר במדינה עניה". כלא-כלכלן חיפשתי מדדים פשוטים (את דעתי על המקצוע הבעתי). רציתי להימנע מכל המונחים המקצועיים, כמו "מדגם", "דגימה וטעות דגימה", שלא לדבר על "מדגם אשכולות" או "מקדם השתנות" וגם "גורמים עונתיים" או "מרכיב אי סדירות" ואפילו "אוכלוסיית מטרה" ו"אוכלוסיית סקר"…
 חיפשתי וקבעתי לעצמי שני מדדים – מכירת מכוניות חדשות וטיסות לחו"ל – כדי לדעת אם מצבנו הכלכלי משתפר או שחלילה אנחנו גולשים למיתון (גם המלה "בועה" מתאימה).
לשני מדדים אלה יתרונות: הם מתפרסמים בתקשורת בכל כמה חדשים, אין צורך להיות כלכלן מצוייד בטבלאות מקצועיות כדי להבין אותם והנתונים משקפים את עם ישראל כולו. אי אפשר לעשות מניפולציה כדי לשנות אותם. מה שעם ישראל עושה, זה משתקף במספרים.
כך מדווח ynet (דני שדה ב-8.7.2010): "1.2 מיליון ישראלים צפויים לבלות את חופשת הקיץ בחו"ל. הנתון מתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנה שעברה, ומהגידול שהיה מתחילת השנה ביציאות ישראלים לחו"ל. בקיץ צפויים לעבור בנמל בן-גוריון 2.68 מיליון נוסעים, מעט יותר מהשנה שעברה".
השורה התחתונה: גידול.
המדד השני התפרסם בשבוע שעבר בישראל היום: "מדו"ח המסירות של איגוד יבואני הרכב עולה, כי חל זינוק של 11% ביבוא כלי רכב לישראל בחודש יולי השנה לעומת יולי אשתקד. נתון, שהציגה רשות המסים, מצביע על כך שלעומת התקופה ינואר-יולי בשנה שעברה, השנה חלה עלייה של 17% ביבוא כלי רכב".
השורה התחתונה: זינוק.
בעבר הרחוק הציבה סוכנות החדשות עתי"ם כתב קבוע בשדה התעופה. מספר הנוסעים היה קטן ביותר וטיסה לחו"ל היתה אירוע, שבו השתתפו בעיקר אח"מים. סיפור שהסתובב במערכת: מנהל רשת מלונות דן יצא לחו"ל והופתע לראות את כל צמרת המנהלים של החברה באה ללוות אותו. "מה אתם עושים כאן" – תמה. "אני טס לשלושה ימים"…
אז, טיסה לחו"ל – אפילו לשלושה ימים – היתה אירוע. היום, כל עם ישראל טס לחו"ל לחופשה.
ואילו המדד השני – מסירות רכב היו נדירות. כשקבלתי מהורי את מכוניתי הראשונה, הכבישים היו ריקים. כביש גהה (החדש) היה פנוי מרכב. ובפאתי רמת גן היתה שכונת וילות, שנקראה "שכונת הטקסי". לא היו שם מוניות, אלא כמה מכוניות פרטיות נדירות…
הנכדה, נעם, הגיבה בקוצר רוח על הסיפור: "זאת היתה תקופה אחרת".
"כן, אבל אז אנשים היו יותר מאושרים" – השיב הסבא.
מסקנה: נחמד לקטר בערבי ששי המהבילים. זה קל יותר כאשר מתעלמים מן העובדות.

ילדים זרים
בראש המאבק למען גירושם של ילדי עובדים זרים עומד שר הפנים, אלי ישי, יו"ר ש"ס. מנגד, בראש המאבק למען הבאתם של הפלאשמורה, נוצרים בני נוצרים ונכדי נוצרים, עומד מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף.
מישהו יכול להסביר לי?

עוזבת את תל אביב
תלאביבית בעלת מרץ ונסיון החליטה לעזוב את העיר הגדולה ולעבור ליישוב קטן בצפון. כשלושים מידידיה החליטו לערוך לה מסיבת פרידה. הם שכרו אוטובוס תיירים נטול גג ויצאו איתה לטיול שקיעה לאורך חוף הים וביקרו באתרים ידועים בעיר. בדרך עצרו בפארק שרונה בקריה להרמת כוסית וכיבוד וברכות.
רעיון מקורי ומעניין.

העשירים יכולים לשלם יותר. הרבה יותר

הכותרות חולפות במהירות והנושאים מתחלפים כמו גלגל רולטה. שכרם של מנהלי החברות הציבוריות, ובראשם מנהלי הבנקים, עורר אדווה ציבורית קלה ונעלם במעמקי ים האירועים הפוליטיים (אובמה), הצבאיים (עזה מתעוררת) והפלשתינאים (אינתיפדה זוטא). חזרתי אל טבלאות השכר של ראשי הבנקים והאחרים וקראתי בעיון את המספרים. להלן כמה דוגמיות מתוך דה מרקר, דירוג שכר המנהלים בחברות ציבוריות 2009 (הסכומים חושבו עם מענקים, בונוסים, מניות ושאר הטבות):
אלי יונס, מנכ"ל מזרחי טפחות, שכר חודשי 1,550,000 ש"ח (ב-2008 היה רק 847,000 ש"ח לחודש).
עידן עופר, יו"ר החברה לישראל, 1,035,000 ש"ח לחודש. למי שאינו זוכר – הסרט שיטת השקשוקה הראה כיצד מדינת ישראל נתנה לחברה לישראל את זיכיונותיה.
ציון קינן, המנכ"ל מזה שמונה חודשים של בנק הפועלים – 977,000 ש"ח לחודש. לעומתו, מנכ"ל דיסקונט, גיורא עופר, קיבל 763,000 ש"ח לחודש. ב-2008 קבל 23,000 ש"ח יותר…
לידיעת כל ממלאי העגלות בשופרסל, המנכ"ל, אפי רוזנהויז, הסתפק ב-783,000 ש"ח לחודש.
ואסיים את הדוגמאות בבנק הגדול במדינה – בנק לאומי, שתוצאותיו הכספיות עולות על בנק הפועלים (שהיה במקום ראשון וירד ממנו). שכרם של היו"ר והמנכ"ל:
איתן רף, יו"ר הבנק, קבל 691,000 ש"ח לחודש
ואילו המנכ"ל, גליה מאור, קבלה 677,000 ש"ח לחודש.
כדי להבין את התשלומים, ההוצאות, ההטבות, הגמולים, המענקים והאופציות, צריך להיות כלכלן מנוסה ואולי רצוי להצטייד גם ברואה חשבון. אבל מי מהגולשים, שצלח את רשימת המספרים והגיע עד כאן, יראה כי מדובר בסכומים שאדם מן היישוב אינו יכול לחלום עליהם.
אינני מן המקנאים ולא איכפת לי כמה לוקחים הביתה אלה שמנהלים את הקונצרנים הגדולים. אבל תהיתי, כמה מס הכנסה הם משלמים. תהיתי ומצאתי: מס ההכנסה השולי בישראל – 45%. מעל 39,340 ש"ח לחודש משלמים עתירי השכר 45% מס הכנסה. על כך נוסף ביטוח לאומי, אבל הוא לא מטפס לגבהים שאליהם נוסקים סכומי השכר שלהם.
חיפשתי, לשם השוואה, מה המס השולי במדינות העולם.
ידידתנו ובת בריתנו (עדיין?), ארצות הברית, משמשת לנו דוגמא תרבותית וחברתית. כלכלית, לא הייתי לומד מהם כי ארה"ב נמצאת במשבר עמוק. שם המס השולי הוא 35% (אחרי העלאה מ-33% בשנה שעברה). מי שמרוויח או משתכר 28,138 דולר לחודש (מבחינת כוח קניה, כ-80 אלף ש"ח) משלם את המס השולי.
הבריטים, שנמצאים במשבר כלכלי עמוק, משלמים מס שולי של 40% ויעלו אותו השנה עד 50% – מחצית מהרווחים. הבריטים, כך נראה, לומדים ממדינות אירופיות אחרות, שבהן המס השולי גבוה: אוסטריה ובלגיה – מחצית ההכנסות, הולנד – 52% ודנמרק – 59% !
אינני מציע ללמוד מאנגולה, שבה המס השולי הוא 60% (וספק אם גובים את המס).
לפני שאגיע להצעה קונקרטית, ברצוני להזכיר נשכחות בנושא מעורר מחלוקת זה: ח"כ שלי יחימוביץ הציעה לפני כשנה להגביל את שכר המנכ"לים עד פי חמישים משכר עובדי הניקיון בחברה. להצעה זו אין סיכוי להתקבל בכנסת ה"חברתית" שלנו. אבל שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, הודיע לפני ימים אחדים בוועדת הכספים של הכנסת: "אנו שוקלים להחיל מגבלות רגולטוריות, במיוחד על תופעת מצנחי הזהב, תוך שמובאות בחשבון נסיבות שונות, ובהן מספר שנות העסקת המנהל". בעברית פשוטה: משרד האוצר יגביל את תשלומי המיליונים למנהלים פורשים.
מצאתי, ששטייניץ לא היה הראשון. ב-8.2.2009 כתב עורך דה-מרקר, סמי פרץ: "אנחנו קרובים כיום יותר מאי פעם לנקודה שבה יוטלו מגבלות על שכר מנהלים"…
כמו שהתקיימו דבריו של הפרשן מלפני שנה, כך יממש שר האוצר את הבטחתו.
לאחר הסקירה הארוכה, ואולי קצת מייגעת זו, אני מציע להעלות את מס ההכנסה השולי ואפשר גם מעל 50%. פשוט, חד וחלק.
מי שלוקח הביתה חצי מיליון ש"ח לחודש ויותר (נטו!), יכול לשלם מס גבוה.
ישראל מציגה היום כלכלה יציבה יותר מאשר הכלכלה הבריטית והאמריקנית (שלא לדבר על אירלנד, יוון וספרד). ישראל יכולה להציג גם שיעורי מס תרבותיים יותר. כן, מס זה לא רק עניין כלכלי. זה עניין של תרבות וערכים.
מס הכנסה נועד לצמצם במעט את הפער בין העשירים והעניים, פער שבו אנחנו קרובים לאליפות העולם. כדאי שנראה לעולם גם את דרך המס השולי הגבוה.
אם ההצעה תעלה – אני צופה מטח זיקוקין מצד אנשי יחסי ציבור.
יותר זול לעתירי הממון לשלם בעד יחסי ציבור מאשר מס הכנסה.

כמה הוא יכול לאכול…

סיפר לי אבי ז"ל: האברכים בעיירה התפלפלו על הונו האגדי של רוטשילד ותהו עד כמה המספרים נכונים.
התערב קבצן העיירה: מה יעשה רוטשילד עם כל הונו – כמה הוא כבר יכול לאכול? שני סנדוויצ'ים לצהריים?