ארכיון תג: עזה

לא רק מנהרות

עיני כל נשואות לעזה. שם מתנהלת מלחמה ועיקרה – המנהרות. אלה מהוות איום קיומי על היישובים בדרום והממשלה מצהירה, שמטרת המבצע להשיג רגיעה לטווח ארוך. כמה ארוך – לא אומרים, וכנראה גם לא יודעים, כי המשא ומתן עדיין לא מתקיים ולא ברור בינתיים אם יש מי לנהל מו"מ, כי חמאס מפגין התנהגות נוקשה ביותר ועדיין לא מוסכם מי ינהל את המו"מ. אבל לכל הפרשנים ברור, שהמנהרות הן מוקד עיקרי של הדיון וכמובן דרישה ישראלית לפירוז הרצועה. מה יקבלו החמאס בתמורה – את זה נדע בסיומו של המו"מ.
אני יכול לצטט את השר יובל שטייניץ: "אם אנחנו רוצים, שהמבצע יתחיל פתרון ארוך טווח וישים סוף לסבל האזרחי בשני הצדדים… לראשונה שמנו על השולחן את המטרה של טיפול יסודי באמצעות פירוז עזה".
שמעתי פרשנים רבים, שחוזרים כולם על כך שאסור להשאיר לחמאס אף מנהרה. כל אחד יסכים לדרישה זו. חשוב לישראל לצאת מנצחת במלחמה הזאת וכל "הסכם" אינו שווה את הנייר, שעליו הוא כתוב. כדי לשמור על כיבוד הסכמים צריך כוח ויכולת להגיב מיד ובעוצמה על כל הפרה. עד כאן הכל מובן ומוסכם על הכל. אבל דרישה זו איננה מספקת.

מצד אחד זורם גז ומצד שני - כסף

מצד אחד זורם גז ומצד שני – כסף

התעניינתי ושאלתי ידידים מה, לדעתם, המניע של החמאס בכניסתו למלחמה. התשובות שקבלתי היו: "הם משוגעים" או "הם פנאטים". זה לא הסבר שמניח את דעתי, כי ראשי החמאס, המסתתרים בבונקרים מבוצרים, אינם משוגעים. הם שולחים את הפנאטים להילחם ולהתאבד. הם עצמם אנשים בעלי שיקול. חיפשתי תשובה עד שקראתי מאמרים של דורון פסקין בכלכליסט ואחר כך של אהרון רוזן בגלובס. שניהם תיארו את תמונת המצב במזרח התיכון המשתולל והצביעו על מעורבותה הרבה של נסיכות הנפט הקטנה והעשירה, קטאר, במימון תנועות ג'יהאדיסטיות כמו דעא"ש והחמאס. הם הזכירו, כי קטאר היא שהקימה ומממנת את מערכת התעמולה המרכזית למען האחים המוסלמים, "אל-ג'זירה". קטאר, מדינה עתירת ממון, מוציאה הון עתק על מלחמה למען האיסלם הקיצוני, נגד האיסלם המתון ונגד כל גורם מערבי שהוא. היא המממנת הגדולה של האחים המוסלמים והיריבה הגדולה של מצרים במזרח התיכון.
כאן נפל לי האסימון. אויבינו הגדולים, החמאס, אינם גוף עצמאי שיש לו מדיניות עצמאית. הם שכירי חרב של קטאר. הם נלחמים בנו, ה"כופרים", שאיננו חלק מן העולם שקטאר מקדשת. כלומר, הסכם שיביא לסגירת מנהרות לא יביא לסגירת צינורות הכסף מקטאר. מסקנה, עלינו להתכונן למלחמה הבאה.
מי שמנהל מו"מ עם חמאס (באמצעות מצרים, טורקיה, קטאר או ארצות הברית) צריך לקחת בחשבון שאנחנו נלחמים בשכירי החרב. לא בשולחיהם.

בנק מפגר
כשפתחתי את תיבת הדואר הופתעתי. מצאתי מכתב מבנק דיסקונט ובו כל הפרטים נכונים: הוא מופנה אל גברת עליזה פרידמן, הכתובת נכונה וגם מספר החשבון מדוייק. אבל מה? עליזה פרידמן נפטרה לפני 24 שנים וגם חשבונה בבנק נסגר אז.

החזית שבה איננו נלחמים

 האם תמו ימי הלחימה בדרום? בעת כתיבת הדברים יש הסכמה כללית שהושג משהו עם החמאס. האם זאת הפסקת אש, הידברות, או מו"מ בתיווך מצרי? על כך אין הסכמה ויש דיווחים שלמרות הפסקת האש(?) ירי הרקטות נמשך.
בינתיים התגובות שאני שומע הן בנוסח "צריך להראות להם" ו"צריך להכות אותם מכה קשה מאד". דברים בנוסח הכל-כך צה"לי "מה שלא יושג בכוח, יושג ביותר כוח". וכבר אמרתי שהמלה "מוח" אינה כלולה במשוואה הזאת.
אין בכוונתי לפתוח כאן במסע תבוסני, אלא להאיר חזית, שנראית לי חשובה ביותר: תעמולה והסברה. זאת חזית חשובה לא פחות מכוח האש של צה"ל והיא לא נזכרת כלל בדיון הציבורי. בזכרוני לא עולה שום דיווח בשנים האחרונות על מסע תעמולה ישראלי ברצועת עזה. לא שמעתי על יוזמה חשובה לעורר את דעת הקהל בעזה ולפנות אליה ישירות לא באמצעות השלטון שם. הנאומים של מנהיגינו, שמכוונים לכאורה אל מעבר לגבול, נועדו רק לקהל הישראלי ואין להם שום השפעה על הציבור הפלשתינאי. נקודת המוצא שלנו היא שאין עם מי לדבר ורק הכוח ישיג את מטרתו.

האם לוחמה פסיכולוגית ותעמולה הן חשובות? לפני מספר ימים התראיין לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן שבמשך שמונה שנים היה גיבור ישראל והיום הוא האיש המבוקר ביותר. הוא התראיין לגבי תקיפה אחרת, תקיפת הגרעין האיראני. דגן אמר שכדי לפתור את הבעיה מוטב להחליף את השלטון באיראן. אם תרצו, אפשר ללמוד מכך, שהחלפת השלטון בעזה טובה יותר מאשר תקיפה צבאית. וכיצד אפשר להחליף את שלטון החמאס בלי לפנות ישירות אל הפלשתינאים?
סליחה, בעת כתיבת הפוסט, נזכרתי שפעם, בעבר הרחוק למדי, צה"ל כן הפעיל מערכת הסברה/לוחמה פסיכולוגית: בכל אמצעי התקשורת הוצגה אז חיילת בשירות סדיר, שתפקידה היה לאייר עלונים ואלה הופצו בעזה. צה"ל הציג בפני הציבור את מערכת ההסברה הישירה לעזה – חיילת שלמדה גרפיקה!

+ + +  

עכשיו, בעיצומו של סיום המלחמה הקצרה הזאת, גייסות התקשורת נאספים כאיש אחד להסביר לנו את תוצאות המערכה, את מספר ההצלחות של כיפת ברזל וכדומה. גם מדווחים, שהעלות סוללה של כיפת ברזל הכוללת 100 טילים היא כ-100 מיליון דולר. נוסף לכך, עלות כל טיל היא כ-50 אלף דולר.
מבלי להיות מומחה ללוחמה פסיכולוגית (ל"פ) ובלי להתיימר להנחות מערך תעמולה, אני משוכנע שמחיר של טיל כיפת ברזל אחד או שניים יכול לספק הרבה תוצאות בתחומים שאיש לא מקדיש להם תשומת לב. לוחמה פסיכולוגית ותעמולה עשויים לחסוך כמה וכמה חיים במחיר הרבה יותר נמוך מאשר מבצע צבאי הרואי.וויקיפדיה
האם יש לוחמה פסיכולוגית – או שהיא נסתרת, כך שאיש לא יודע עליה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה מצליחה עד ששום רמז לא מסתנן לכאן?
נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות ישראליים – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק, שאין לוחמה פסיכולוגית כלל או שהיא כושלת כליל.
בוודאי יהיו מומחים שיספרו, כי יש לוחמה פסיכולוגית. אם תועלה טענה כזאת, אפשר לומר שהמלחמה הזאת היא כל כך חשאית שאיש לא מרגיש בה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה כל כך מצליחה, ששום רמז לא מסתנן לישראל. אבל נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק שאין לוחמה פסיכולוגית, או שהיא כושלת כליל.
אני מאמין שאין הסברה ישראלית ראויה לשמה בעזה וגם לא במדינות אחרות במזרח התיכון. אירוע מן העבר מדגים את יכולתנו בהסברה. האיש בעל החזון והרעיונות המציא את "המזרח התיכון החדש" בעת שהיה ראש ממשלה או שר חוץ. הרעיון זכה להדים יוצאים מן הכלל מִצפון לגבול סיני הצפוני. על גדת הנילוס, לעומת זאת, היה כעס וביקורת.
התקשורת הישראלית התגייסה להלל את הרעיון ולשבח את בעליו: זה מוכרח להיות "פיצוץ" של הסברה וזכה לכותרות ראשיות. אבל נשיא מצרים, חוסני מובראק בשיא כוחו, התמרמר. הידיעות מקאהיר הופיעו בקטן בעמודים הפנימיים של העתונים ואל הטלוויזיה לא הגיעו.
מסתבר שהמצרים נעלבו מן ההתנשאות הישראלית, כאילו אצלנו יודעים יותר והיהודים באו למזרח התיכון כדי ללמד את הילידים. איש מיועציו של שמעון פרס לא הסביר לו איך מדברים עם הערבים. איך יש להגיד להם דברים כדי לשכנע ולא להעליב.
נראה לי שאי ההבנה לא חלפה עם השנים. אלה, שנוקטים בשיטה של "מה שלא הושג בכוח" – חושבים שהם יודעים הכל. לא צריך ללמוד. לא צריך הסברה. לא צריך תעמולה ולא צריך לוחמה פסיכולוגית.