Tag Archives: עדות מקומית

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

מודעות פרסומת

 תמונות קשות מעוררות תגובה – תערוכת עדות מקומית

בניגוד לשנים קודמות, בתערוכה הזאת צה"ל אינו מככב. למעשה, כמעט לא מופיע וישראל איננה ה"נאשם". אני חושב שראויים להערכה גם על כך שופטי התערוכה והאוצרת, הצלמת ורדי כהנא.

ידוע שתמונות קשות מעוררות תגובות חזקות ולכן יש בתערוכה מספר גדול למדי של סיפורים מעניינים, אך לא רק אימים ודמים. כך, אחת התמונות הבולטות היא של חתונה אריתריאית בחיפה, על מדרגות מול הנמל. במקום אחר, נשים אריתריאיות מחזיקות בתינוקות כבני יומם ומחכות לטבילה. סתם אירועים של יום יום, שאיננו זוכים לראות אותם.

אחת התמונות המרשימות ביותר של ג'רום ססין. הוא צילם בעקבות התאונה של המטוס המאלזי, שנפל באוקראינה בדרכו מאמשטרדם לקואלה לומפור. המטוס נפל מגובה עשרת אלפים מטרים ואחד הנוסעים הוטח לקרקע כשהוא עדיין קשור לכסא, שעליו ישב. הגוויה בכסא מונחת במרכזו של שדה חיטה פורח בשיבוליו. בתמונה סמוכה אנחנו מציצים אל תוך חדר, שנוסע אחר במטוס נפל לתוכו כשהוא מנפץ בדרכו את התקרה. בעל הבית עומד בגבו אל הגוויה ומסתכל אל החצר. מראה איום. בתמונה ליד, קבוצת שכנים אוקראינים באו לראות את תוצאות האסון.

ישראל אינה נעדרת מן התערוכה. הדס פרוש צילמה בירושלים את הארמנים, המתאבלים במלאות מאה שנה לרצח עמם. התמונות מפגינות את השלווה בטקסים בכנסיה ואת השקט של הציבור המתאבל מחוצה לה.

מנחם כהנא: שלוש נשים המומות אחרי הרצח בכפר דומא

מנחם כהנא: שלוש נשים המומות אחרי הרצח בכפר דומא

 

צלם ישראלי, שזוכה להבלטה רבה (בצדק) הוא אביר סולטן. סידרת תמונות מציגה את נסיגתו של ים המלח, שהשאירה בניינים נטושים של עובדי המפעל, עצים שיבשו ובריכות רחצה ריקות ולידן מגלשות מים שילדים כבר מזמן אינם משחקים בהן. על החוף, בסמוך, תמונת ספינה חרֵבה.

נראה לי שהסיפור המזעזע ביותר צולם בסידרה של דארסי פַדילה מארצות הברית. הוא צילם את ג'ולי ביירד, שעברה בתים רבים, גברים רבים, לידות, עוני, איידס וסמים. "מאבקה של אשה אחת עד מוות", הגדיר זאת הצלם, שבתמונה האחרונה מראה את ג'ולי ביירד רזה מאד, שדופה, ממש ערב מותה.

סין מצטיינת, כידוע, בזיהום ובאחרונה אירעה מפולת של אשפה והרסה תחתיה בנייני מגורים. ערים גדולות הפכו מלכודת של אוויר מזוהם. לו גוואנג נתן לכך ביטוי בצילומי האשפה הנערמת בהררי פסולת. תמונה סמוכה מציגה שדה ירוק, שהפך שדוף והשלטונות הציבו שם פסלי כבשים כדי להטעות את העין. מזעזעת מכל תמונה שלישית בסידרה – בתוך שדה קצור עומד איש זקן, את בידו והוא חופר בור. לידו מוטלת גווייתו של פעוט, שיובא עוד מעט לקבורה. תמונה מזעזעת.

הצלם יובל טובול יצא למסע של שנים לאורך גבולות ישראל. את התוצאה אנחנו רואים בתמונות – גדרות, חומות, עמדות בטון הרוסות, חפירות ביצורים ובית נטוש. מקומות שאיש מבאי התערוכה בוודאי לא היה בהם.

מקום אחר – כפר דומא ורוצחי משפחת דוואבשה נמצאים עכשיו בחדשות. הצלם מנחם כהנא הקדיש לכך תמונה מרטיטה: שלוש נשים המומות בתוך ביתה של המשפחה השרוף. לא ראיתי שמנחם כהנא זכה בפרס על תמונתו זו. אני הייתי מעניק לו אותה.

כתבתי על עדות מקומית בדצמבר 2013.

איש שצריך ללמוד ממנו

לא כתבתי דבר מאז מותו של יוסי שריד, וחשבתי להציג כאן סיפור שלא מצאתי בהספדים האחרים. את הסיפור כתב יוסי שריד עצמו בהארץ ביום ששי 17.3.2006. חשבתי לנכון להציג את הסיפור הזה על איש ציבור, שר לשעבר וחבר כנסת, שלא "עשה לביתו". יתר מכך, הוא גם לא חיפש פרוטקציה בבירוקרטיה הישראלית הנוראה.

המעשה, בקצרה, פשוט: חשקה נפשה של דורית שריד להרחיב את מרפסת ביתה בתל אביב. בעלה נזעק לעזרה והלך למחלקה המתאימה בעיריה. הוא לא אמר "אני, אני, אני" וגם סירב להיעזר בשירותיו הזריזים של מאכער. הוא פשוט מילא את הטפסים, עבר מפקיד לפקיד, צירף אישור לאישור ואחרי… שנה, קיבל את האישור המבוקש.

בעיני, זה איש ציבור שצריך להעתיק את הליכותיו ולא לנהוג כאותם ראשי ממשלה שניצלו את קשריהם ומעמדם הציבורי כדי להרוויח כסף. יהי זכרו ברוך.

 

עדות מקומית – אמת עצובה

"עדות מקומית", התערוכה הנהדרת לצילומי עיתונות בישראל, חוגגת עשור והיא מוצגת במוזיאון ארץ ישראל יחד עם תערוכת הצילום העולמית החשובה, World press photo. תערוכה שמראה לנו את העולם שנעלם מעינינו.
הצילום הראשון, אשר לוכד את עינו של כל הנכנס לתערוכה, הוא תמונת ענק של הלוויה בעזה. המתאבלים הנסערים מוליכים שתי ילדות בנות שנתיים וארבע, שנהרגו בעת מבצע של צה"ל. תמונה עוצמתית, שצילם פול הנסן משוודיה. האזור שלנו מוצג גם על ידי האירועים בסוריה. במקום הראשון ב"סיפורי חדשות כלליות" זכה צילומה של משפחה בורחת בין גדרות תיל בסוריה. הדמויות של אב ואם וילדיהם מטושטשות למדי, אך נראית היטב האימה על פניהם. קלט את תמצית האסון הסורי הצלם אליסיו רומנדי מאיטליה. בתמונה אחרת מסוריה, ילד כבן שנתיים, פצוע ושטוף דם, ממתין לטיפול רפואי. צילם סבסטיאנו אמדה מארצות הברית.
גם הצלם רודריגו אבד מארגנטינה היה בשכנתנו המוכה. הוא צילם תמונה מרשימה של אשה, עאידה – ראשה חבוש ומבעד לתחבושת נראים פצעיה הקשים, והיא מבכה את בעלה וילדיה שנהרגו בהפצצת הצבא הסורי בעיירה אידליב.
לעומתם, אוריאל סיני, צלם גטי אימג'ס, מציג את ההומניות הישראלית: סידרת תמונות של ילדים ואזרחים פצועים מסוריה במיטות בית החולים זיו בצפת, לשם הובאו באמצעות צה"ל. עד צילום הסידרה טופלו למעלה ממאה אזרחים סורים שנפגעו על ידי הצבא של מדינתם. עם כתיבת הדברים, למדתי שכבר הגיעו ארבע מאות פצועים ותם התקציב של משרד הבריאות לטפל בהם. זאת תמונה עצובה מאד של מדינת ישראל.
ועוד אחת – פליקס לופה צילם בתמונת אפור-לבן שני חסרי בית קשישים, נשענים על מקל ועומדים לפני מכונית נטושה. היא היתה ביתם בתל אביב עד שסולקו ממנה.
המשך הסיור מגלה שלא רק התמונה הראשונה בתערוכה צולמה בעזה. הרצועה זוכה לייצוג מאד בוטה בתמונתו של עאדל האנה מן הרשות הפלשתינית: גופה נגררת על הכביש בכבל משתלשל ממכונית והמונים הולכים ונוסעים ומסתכלים במראה. האיש שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נורה ונהרג ואחרי הגופה. צדק נוסח שכנינו.
התערוכה מצטיינת בתמונות מעולות, בעיקר כאלה שמספרות סיפורים אנושיים: אלפים חסרי בית ביפן אחרי הצונאמי, או הברזילאים תושבי הפאבלות בריו דה ז'נרו. לעומתם תמונה אופטימית מניירובי – אשה יושבת על ערימות אשפה במזבלה וקוראת ספר. "אני נחה בהפסקות של איסוף האשפה", הסבירה לצלם. או בהודו: בית ספר מתחת לגשר. הצלם מספר על גבר בן ארבעים שפתח בית ספר לילדים חסרי כל השכלה. כל יום הוא עוזב את חנותו לשעתיים ויוצא ללמד ילדים ולהכין אותם לקראת בית ספר ממשלתי. האיש, שבילדותו לא יכול ללמוד מטעמים כלכליים, משתדל לעזור לילדים חסרי כל.
ומנגד, מוצגת תמונת חדר אוכל של עמותה חברתית ובו גבר דל בשר וצמוק לחיים מתפלל לפני שיתחיל לאכול מקערה. חדר האוכל נמצא בעיר יאנגסטאון אוהיו, אחת הערים העניות ביותר בין הערים הגדולות בארצות הברית. לידיעת המתגעגעים לסיר הבשר האמריקני.
חלק ניכר מהתמונות אינן פשוטות למראה. מאירן התקבלה סידרת תמונות של אם ובתה, שפניהן מושחתות. ההסבר: האשה הודיעה לבעלה שבכוונתה לעזוב אותו. בתגובה, בשעת לילה הוא שפך חומצה על פניהן של אשתו ובתם.
אם בעבר אמרו, שטובה תמונה מאלף מלים ושופטי בית המשפט קבעו בפסקי דין שצילום זאת ההוכחה המוחלטת, הרי היום אנחנו מוצפים בפרי הפוטושופ הממוחשב כך שיותר תמונות בלוף ממלאות את הדוא"ל מאשר תמונות אמיתיות. בתערוכה זאת, למיטב נסיוני ושיפוטי – אין פוטושופ. כאן, עדיין, רואים את האמת בתמונה.
לתערוכה הישראלית, "עדות מקומית" הוגשו השנה כ-7500 צילומים של 300 צלמים. בתערוכה כ-170 צילומים נבחרים. בנוסף, מוצגות עבודות וידאו מרשימות. בשותפת הבכירה, "World Press Photo", כ-160 צילומים של 54 צלמים מ-33 מדינות, שנבחרו מבין למעלה מ-100 אלף צילומים. זו תערוכת צילומי העיתונות העולמית החשובה והגדולה ביותר מסוגה והיא נודדת בין כמאה ערים בעולם. אוצרת תערוכת "עדות מקומית" 2013 מורן שוב.
תאריך סגירה: 18 ינואר 2014, מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
מן התערוכה: המתפללות בכותל – תמונת רבת הבעה. צילמה מרים אלסטר / פלאש 90 /
caption]

חשיבותה של השכלה
שמעתי בבית קפה: "גם אדם עם שני דוקטורטים יכול להיות טיפש".

עדות של אמת

אני בא בכל שנה לתערוכת הצילומים "עדות מקומית" באופן לא אובייקטיבי לחלוטין. כעתונאי בעברי בעתונות המודפסת, עיני רגישה קצת יותר מן הצופה הממוצע לתמונות שמראות את המציאות. אומרת את הדברים טוב יותר אוצרת התערוכה, מורן שוב, בדברי הפתיחה: "כשצלם מראה לנו תמונה שהוא צילם, הוא אומר: 'הייתי שם כשזה קרה… מה שאתם רואים בתמונה זה מה שקרה לנגד עיני'" והיא מוסיפה: "להיות צלם זו שליחות. שליחות אזרחית". זו בדיוק ההגדרה של התקשורת כשהיא ממלאת את תפקידה הציבורי.

אורי שדה צילם בהפגנת המחאה של עולי אתיופיה

אורי שדה צילם בהפגנת המחאה של עולי אתיופיה

התערוכה, כמו הצילומים, איננה "אובייקטיבית". הצלם בוחר לצלם קטע מן המציאות. הוא ממסגר את מה שנראה לו חשוב או מושך או מעניין. שופטי התערוכה בחרו 200 צילומים מתוך 6500, שנבחנו בעילום שם על-ידי חבר השופטים. גם הם הביעו את דעתם על האיכות המקצועית אך גם על התוכן של התמונות. והתוכן, אכן מרשים.
התמונות מספרות סיפורים והסיפורים מעוררים עניין, מאתגרים ומעוררים למחשבה. לפעמים הם קשים ולפעמים מרגיזים. צריך להתייחס אליהם ברצינות. להביט, לראות ולהתבונן. אם הצלם בשטח מקבל אחריות על מה שהוא מצלם, גם הצופים צריכים לקחת אחריות. תמונות, שמעבר להנצחת הרגע, הן מדברות.
זיו קורן, צלם עתונות מעולה, אולי הטוב ביותר היום, מציג תמונה של התינוקת רימאן בת ששה שבועות מעזה, שעברה ניתוח לב פתוח בבית החולים שניידר. הפעוטה הזעירה תופסת חלק קטן ממרכז המיטה הגדולה כשמזרועותיה הקטנות נשלחים צינורות והיא מחוברת למוניטור.
עמית שעל מ"כלכליסט", שזכה במקום ראשון בסדרות, בילה חודשיים במחיצת דיירי מאהל התקווה בתל אביב לקראת פינויים. בין התמונות: כלב בחזית האוהל ואיש מאחור, נחבא באוהל המאולתר.  במרחק שתי תמונות– זוג מתנשק באוהל העלוב ולידה תמונת זוג נוסף – היא בוכה על כתפיו. האם רצה הצלם ליצור משוואה בין האדם והכלב, כשהמשוואה לטובת בעל החיים?
סמוך לכאן מציג רוני רומן רוזנברג צילום חלוקת אוכל לפליטים. בתמונה הסמוכה מראה יהונתן שאול, "מעריב", את השמנים והשבעים עושים מנגל והם עומדים זחוחים ובידיהם צלחות חד פעמיות מלאות בשר.
יעקב נחומי מאתר "בחדרי חרדים" מביא תמונות מתחום שאיננו מכירים ובכך הוא מאפשר התבוננות בהווי של שכונות החרדים. התמונה הראשונה בסידרה: מתנדב זק"א צעיר שוכב בתוך קבר, שהוצאה ממנו גופת אלמוני. השכיבה בקבר, לא תאמינו, סגולה לאריכות ימים. במרחק תמונות אחדות התקהלות של חרדים סביב גופתו של הרבי מויז'ניץ. תמונה מרשימה מעולם שאיננו יכולים לחדור אליו.
עולם אחר מראה עטא עוויסת, צלם של ידיעות אחרונות: סידרת ילדים בכפר סילואן משחקים ב"מסתערבים".
סיפור עירוני מביא הצלם איליאן מרשק. יום אחד ראה מבעד לחלונו שצינור מים עירוני גדול התפוצץ והזרם העז ניתז לגובה. איליאן שלף את המסרטה לצלם ולפתע הופיע איש צעיר והחל לרקוד על המדרכה באור השמש העזה – מתחת לזרם המים ולידו. במשך דקות אחדות רקד הצעיר וצולם בלי ידיעתו. מרשק העלה את הסרטון לרשת ובתוך כמה ימים גילה  כי הרוקד הינו שכן באותו רחוב.
בניגוד לתערוכה בשנה שעברה, צה"ל איננו מככב בתערוכה הנוכחית. אשתקד הראו בתמונות רבות את החיילים בעימותיהם עם פלשתינאים והתמונות לא החמיאו לכוחותינו. בתערוכת השנה כמעט לא נראו חיילי צה"ל והאלימות הובאה מן העולם הרחב על ידי צלמים זרים. כמו לאשר את דברי אוצרת התערוכה, שאיננו רואים מציאות אובייקטיבית – הצלם בוחר את קטע המציאות שהוא רוצה לתעד ואוצר התערוכה בוחר את התמונות ואת המציאות שהוא רוצה לשקף.
לי, כחובב סיפורים (אמיתיים) – זאת חוויה מיוחדת.
התערוכה פתוחה במוזיאון ארץ ישראל עד ה-19 בינואר.

אתר חדש לחדשות וסיפורים
אתר יו-פוסט נולד בשם "סקופ" ולא החזיק מעמד כלכלית. לפני סגירה נרכש ע"י חברה אינטרנטית שבעליה מאמינים בחשיבות האתר והם חידשו את פעילותו.
לגלוש ולראות   www.youpost.co.il