ארכיון תג: סם רקובר

רוזלינד מעל האחרות

פרופ' סם רקובר פרסם ספר חדש "מי את, רוזלינד?" רומן בלשי על רצח ונקמה. האם ספרו של פרופסור טוב יותר מספרו של כותב אחר? אם יש לו, כשרון – בוודאי. רקובר פרסם עשרה רומנים עד היום, מלבד ספרים מקצועיים בפסיכולוגיה, שהיא תחום עבודתו ("כששואלים אותי, אני אומר שאני לא פסיכולוג של אנשים, אלא של חתולים"…) אבל הוא משתפר בכתיבתו הספרותית ו"מי את רוזלינד" בהחלט מעניין וראוי לקריאה.
הסיפור, לכאורה, פשוט: מיכאיל וורושילובסקי, בעל דפוס עשיר ונכה בכסא גלגלים, הזמין לארוחת פרידה את שני בניו, אבנר, שמנהל את הדפוס, ואבשלום, שמצייר ומקבל קיצבה טובה מאביו.

בסוף הספר מתבררות כל השאלות

מיכאיל, הנוטה למות, מבקש לומר מילים אחרונות אבל מצליח רק לספר סיפור על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, העוברת מהמשטרה לפרקליטות. פרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח של יעקב פרח. בחקירה מגלה שוש, שאחיו של הנרצח נפטר בבית אבות בערך באותו מועד וחושדת ששני האחים נרצחו ועל ידי אותם אנשים.
אבשלום מצייר את דוגמניתו, אבל מסתמך על תמונת ישנה שמצא במגירת אביו והציור מעורר אצלו בכי מר. מדוע? הבן אינו יודע והספר מוליך אותנו במסע מעניין. לאחר מות אביו מחפש אבשלום תשובות לשאלות: מיהי הבלשית גיבורת הסיפור, שוש לוגסי? ולאן נעלם גרישה, המטפל הצמוד של אביו וגם ידידו מאוקראינה?
הספר מוליך אותנו אל רוזלינד, אחותו המנוחה של האב. בסיפור היא דומה לשוש (רוזה, רוזלינד) לוגסי (מלוגנסק שבה החלה העלילה). רוזלינד עוּנתה, נאנסה ונרצחה באוקראינה בעת שנכבשה על ידי הנאצים. בספר המרתק מתברר גם הקשר אל רצח שני בחיפה.
שאלתי את כותב הספר, שמצא חן בעיני, והוא לא היסס לספר: "הבסיס לכל הכתיבה הוא שאני ממש אוהב לכתוב פרוזה. בוא נגיד כך: מתחילים להתהוות אצלי סיפור, עלילה נחמדה מעניינת או מתהווה מול עיני דמות משעשעת ומעניינת ואז אני מרגיש לחץ לכתוב. אני חושב, שלא פחות מהצורך לכתוב אני חש בצורך לחקור ולנסות להבין תופעות התנהגותיות.
"בלש לא רחוק מלהיות חוקר (פרופסור, פסיכולוג חוקר) במעבדה. בלש הוא חוקר בחיים. במעבדה אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, כי הטבע מחליט . אבל בסיפור אתה יכול לתפור פתרונות . רק שזה נורא מסוכן. למה? כי אני מצאתי שרוב הבלשים, כולל סרטים, מסתיימים בצורה ממש אידיוטית. לכן אני מנסה לשקף את המציאות בכתיבת רומן מתח ולהשאיר את הסיום פתוח, אבל בצורה כזו שמבחינה אמנותית הרומן יהיה סגור כמו שצריך, בעיני כמובן".
לכאורה הרבה שאלות פתוחות וארוחת הערב החגיגית לא מספקת תשובות לכל, מה גם שמיכאיל וורושילובסקי נפטר וגרישה, הידיד והמטפל, נעלם עם סכום כסף ניכר. אבל המחבר דאג לסגור את כל הפינות ולכל פניה בעלילה, נמצא הסבר מתאים ומעניין. הסיום מפתיע!

דברים על חופש הדיבור
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "ילדה רעה" של נעמי לויצקי. בימים אלה של מערכה נגד בית המשפט העליון והערכים של החברה בארץ, יש חשיבות רבה לדברים, שאמר עו"ד אשר לויצקי, אביה המאומץ, של המחברת (עמ' 191). הוא היה מבכירי המשפטנים בארץ, איש ההגנה שהגן על לוחמי האצ"ל והלח"י.
"מצאתי את ההרצאה ההיא של אבי בין דפיו המצהיבים של אחד התיקים בארכיון שלו", כותבת נעמי לויצקי:
"חופש הדיבור הוא אחת מהחירויות המקודשות של כל משטר דמוקרטי, העומדת בשורה אחת עם הזכות לחיים, לרכוש ולשויון בפני החוק. אין זו זכות האזרח בלבד, אלא זכותו של האדם בחברה המאורגנת באשר הוא אדם. זהו אחד היסודות העיקריים של זכויות האדם, שיש לדון בו ברטט של קדושה, שהרי היא תולדה של חופש המחשבה וחופש המצפון"…

מודעות פרסומת

יוליסס – הגדול מכולם

את הספר יוליסס, כ-830 עמוד בתרגומה המצויין של יעל רנן, קראתי במלואו לפני שנים אחדות. ספר קשה, כבד ומעניין. כדי להשלים את הקריאה הייתי צריך לצאת לחופשה ולקרוא בשקט. חזרתי אליו עכשיו, כי סם רקובר* כתב עליו באחרונה מאמר-ביקורת גדול בעתון 77 ומעט מדבריו אביא גם כאן.
ג'יימס ג'ויס כתב מאסה אדירה, שהסעירה וריתקה קוראים מאז הופיע בשנת 1922. עתון צרפתי ערך משאל בסוף שנות 2000 בין סופרים ואנשי רוח והוא נבחר כספר הטוב ביותר במאה העשרים כשרבים רואים בו את השיא של הרומן המודרני .

גדול, כבד ומעורר עניין

הרומן, המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים בדבלין: סטיבן  דדלוס  (בן דמותו של ג'ויס עצמו), ליאופולד בלום היהודי (בן דמותו של אודיסאוס) ואשתו מולי בלום. יום אחד שמתואר בפרטי פרטים מחד ומתאר בעוצמה רבה מאד את שלושת הגיבורים ויחד עם זאת מסייר בזרם התודעה של המחבר. כדי להרחיב את המידע, בלי להתעמק בספר עב הכרס, אפשר לעיין בויקיפדיה בַּנושא.
ולדימיר נבוקוב ראה ב"יוליסס" יצירת מופת במקום הראשון במאה העשרים.
סם רקובר מכנה את דבריו ב"עיתון 77" בכותרת "יוליסס כחזרה בשאלה" ומדגיש כי "היצירה שלפניך היא ייחודית, לא קראת מימיך דבר כה שונה ומעניין, ואינך יכול מלהפסיק לחשוב על יוליסס גם כשאתה מניח את הספר כדי להירגע מעט. כשאני קורא את ג'ויס אני נמצא ברכבת הרים, מדחיית הספר אל משיכה כפייתית להמשיך ולקרוא".
– איך ניתן להסביר את התופעה הזו של כתיבת יוליסס? במילים אחרות, מה הביא את ג'ויס לכתיבה של רומן מסוג זה? – שואל רקובר ומשיב במאמר ארוך ומפורט. אשאיר כאן כמה משפטים מסיומו: "אמו של בלום נוצרייה ואביו יהודי. מנקודת הראות של היהדות בלום אינו יהודי, אבל מנקודת ראותו של האירי הקתולי, בלום יהודי וזוכה למספר רמזים אנטישמיים. כפי שנראה לי, בלום הוא ייצור חילוני. לפנינו יצירה של דמות ייחודית: מצד אחד, דמות זו מעוררת צחקוק כשמשווים אותה לאודיסאוס המלך הגיבור, וכשמנסים לסווג אותה לפי הסכמות של הדת (קתולי, יהודי) הוא לא זה ולא זה; אך מהצד האחר, זו דמות חביבה, מלאת חיוניות, שבה מוצא סטיבן  דדלוס  את דמות האב הרוחני שהוא מחפש.
"אני סבור שהמשפט הבא מסכם את הכול: מכל הדמויות שג'ויס יצר ביוליסס, ליאופולד בלום הוא האדם שהייתי הולך אתו לאיזשהו בּאר בדבלין לשתות בירה ולרכל על הדבלינאים. מעניין אם ג'ויס היה מוכן להצטרף אלינו".
*פרופ' סם רקובר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. באחרונה הוא פרסם רומן מתח בשם "המוקד: מה שיש להעלות על".  

לא צריך ללכת לבנק  
בעבר, הלכנו לבנק, התייצבנו בתור אצל הפקיד כדי להפקיד צ'ק והוא גם גבה עמלה לא נמוכה. אחר כך הבנקים השתפרו והתחלנו מעטפות עם הצ'ק או הצ'קים ומילאנו את הפרטים כילדים טובים בבית הספר. ברור שלבנק היה כדאי כי במקום הפקיד בסניף, ישבה מישהו אי שם ועברה במהירות על הצ'קים המתקבלים.
עכשיו שמעתי שהבנקים שוב מרוויחים, אבל גם אנחנו: אפשר להפקיד את הצ'ק בטלפון.
לשם כך צריך בטלפון אפליקציה של הבנק המתאים. מניחים את הצ'ק על השולחן, מכוונים את הטלפון אליו ופותחים את האפליקציה. כעת צריך לפעול לפי ההוראות (כלומר לצלם את הצ'ק משני צדדיו כשכל הפרטים מלאים) ו…זהו. הצ'ק הופקד.
הבן שלי, חסר סבלנות, צילם מיד צ'ק על שולחן בית הקפה. עבר. הבת עשתה את זה במטבח. עבר. ניסיתי גם אני ו…נכשלתי. מיהרתי כעוס לבנק ואילנית חייכה אלי והסבירה שחתמו לי, בטעות, על המספר בתחתית הצ'ק שאותו צריך לקרוא הסורק האופטי. הפקדתי במעטפה ועבר.