ארכיון תג: סופרמרקט

למה אנחנו קונים ככה

אני הולך, כמנהגי, לסופרמרקט של שלום. אחותי אומרת שזה סופרמרקט יקר, אבל אני בעל משפחה של אדם אחד. האם כדאי לנסוע לסופרמרקט אחר כדי לחסוך קצת?
כשאני מגיע לקופה עם עגלת מצרכים ריקה למחצה, נעמד בתור אחרי כל אלה שממלאים עגלות ובינתיים אני רואה שורה של ממתקים ומתוקים לאורך הדלפק שלפני הקופה. כן, בדיוק באותו רגע מתחשק לי לחטוף איזה חטיף. משהו שלא תכננתי, אבל מתחשק לי.  
אני יודע שבעלי הסופר יודעים על המשיכה שלי – ושל קונים אחרים – למיני מתיקה של הרגע האחרון. ערכתי משאל קטן בין מכרים: האם אתם יודעים, שמניחים את המוצרים הלא דרושים דווקא לפני קופת התשלום? כל הנשאלים ידעו על השיטה.  
אז שאלתי: האם אתם לוקחים משהו, כך ברגע האחרון? כל הנשאלים אמרו שכן… יודעים וקונים.  
קראתי באחרונה במעריב מאמר של לירז מרגלית, פסיכולוגית חוקרת התנהגות. היא, כמובן, יודעת את נושא הקניות החפוזות ומסבירה, שהמוכרנים משתדלים להבין את רגעי החולשה שלנו ולנצל אותם. הם לא למדו פסיכולוגיה, אבל העתיקו מעסקים יותר גדולים, שמעסיקים את הפסיכולוגים כדי ללמוד את חולשותינו.  
 "בעלי עסקים מנצלים כל חולשה אנושית שהם עשויים להרוויח ממנה כסף. זה לא מרושע, זו השיטה", היא כותבת. ומוסיפה: "ההחלטה הזו, שלכאורה נראית כבחירה חופשית, היא הדבר הכי רחוק מבחירה. כשאנחנו מותשים, עייפים, רעבים או לחוצים, אנו מקבלים החלטות השונות בתכלית מהחלטות המתקבלות כאשר אנחנו רגועים ושלווים".  
כלומר, יש לנו אשליה שאנחנו בשליטה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על תהליך חשיבה רציונלי. והמסקנה שלה: "תהליך קבלת ההחלטות במוחנו הוא תוצאה של שני כוחות: רציונלי ורגשי".  
שלחתי את המאמר לחבר, פרופסור לפסיכולוגיה בדימוס, והוא חייך. הפסיכולוגים מכירים את זה. לומדים על כך בבתי ספר.  
אז גם אני, שלא למדתי פסיכולוגיה, יודע את זה, ולמרות זאת אני קונה את החטיפים שהרופאים ממליצים לי לא לאכול.  
אפשר לעמוד בפיתוי? 

בסופרמרקט: הילד רוצה

דברי חכמים (על פוליטיקה)  
איזופוס (המאה הששית לפני הספירה):  "לעריץ יצלח כל תירוץ".  
אפלטון (347-427) : "אשר להמונים, אין בהם כל בינה והריהם רק חוזרים על מה ששליטיהם מועילים לספר להם". 

הסופרמרקט מנבא מיתון

אפשר למדוד את המצב הכלכלי לפי כל מיני מדדים. הכלכלנים עורכים סקרים, מודדים נתונים של בנקים ושל קונצרנים, מסתכלים על שערי המטבע ועל שערי המניות בבורסה. אני מודד לפי הסופרמרקט שלי והוא אומר לי שצפוי מיתון. לא, לא ראיתי בזמן האחרון את מנהל החנות ולא חטפתי שיחה עם בעל רשת החנויות שבה אני קונה באדיקות כבר זמן רב. חטפתי שיחה עם הקופאית.
אה, תצחקו: הקופאית זה קנה המידה הכלכלי שלך?
טוב, לא הקופאית. העיניים. שלי.
בשבועות האחרונים, אולי מאז תמה תנועת המחאה בשדרות רוטשילד והסביבה, אני "מריח" שמשהו השתנה. לא באופן פתאומי, אלא לאט לאט.
מכיוון שאני וזוגתי נוהגים לשים פעמינו אל אותו סניף, באותו יום ובאותה שנה, אנחנו מכירים את הנוף החנותי. אפילו את פרצופיהם של כמה מן הקונים המתמידים לבוא באותו מועד. ובכן, אחרי תנועת המחאה התחלתי לשים לב שחלה ירידה במכירות. בתחילה זה נראה מקרי ואחר כך – יותר מכוון. השבוע, החלטתי להקדיש תשומת לב מיוחדת.
כבר במגרש החניה, היה לי קל למצוא מקום נוח, קרוב לכניסה הראשית המרווחת. כשנכנסתי פנימה לא ראיתי שהזרם האיטי של הקונים נפסק, אבל פינת הגבינות סימנה את התמרור הראשון. שני אנשים עמדו לפני הדלפק ולא ששה-שבעה כרגיל וגם סיבה הייתה ל"הצטופפות" הזו – אף מוכרת לא שירתה אותם. מישהו הזדעק והקים קול על היעדר השירות והבעיה נפתרה מיד. צצה זבנית והתור חוסל באחת. חשבתי שסנונית אחת אינה מסמנת את האביב (או החורף…) והמשכתי במעברים המרווחים.  נקודת הבדיקה השניה הייתה מחלקת הבשר. לכאן אני מגיע בכל שבוע באגרופים שלופים לקרב על התור. הישראלים, כפי שאתם יודעים, אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ תור. להתקהל כעדר מול המוכרים ולזעוק כל אחד שמגיע לו. השבוע – לא. בכל עמדת מכירה עמד מוכרן ומולו – לקוח. אחד. אין תור. ראיתי ובאמת הופתעתי. מאז בואי בפעם הראשונה אל הסופרמרקט שלי, לא היה כדבר הזה.
כשהגעתי אל הקופאית לא הייתי זקוק להוכחות נוספות. בכל זאת, בדרכי אל הקפיטריה, שאלתי: "מרגישים שיש פחות קונים?". "כן", אמרה. "גם אנחנו מרגישים בזה". הסתכלתי מסביב – פחות קופות נפתחו וגם ליד אלה שפעלו, היו התורים קצרים. מחוץ לדלת היציאה, היו מקומות בשפע בקפטריה התוססת תמיד. אל תצחקו. אני חושש ממיתון.
חזרתי מהקניות, הצצתי במוסף הכלכלי וצצה לעיני כותרת שהועלמה באחד העמודים הפנימיים: "בנק ישראל מעדכן תחזיות: ב-2012 האבטלה תעלה ל-6.3%" (לעומת חמישה אחוזי אבטלה כיום).