Tag Archives: נתניהו

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

מודעות פרסומת

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

הפנים היפים של הכנסת

ד'יזראלי: היום לא היה לו סיכוי

ד'יזראלי: היום לא היה לו סיכוי


עם בחירתו של יצחק בוז'י הרצוג ליו"ר מפלגת העבודה, חברי המפלגה אמרו את דברם והעדיפו את היפה בין שני המתמודדים. זאת הזדמנות להסתכל מחדש על תמונת ראשי המפלגות בכנסת, תמונה של אנשים יפים.
ראשון לכולם, כמובן, ראש הממשלה הכריזמטי, בנימין נתניהו, יודע לשאת את מדברותיו בעברית ובאמריקאית והוא מרשים את חברי הקונגרס אף יותר מאשר את חברי הכנסת. לידו ה"אח", שהצליח להכניס 19 חברים חדשים למשכן, הוא שר האוצר יאיר לפיד. עתונאי מוכשר מאד, מגיש טלוויזיה נודע ומפרסם מעולה של בנק. פרזנטור. כיום, בעל תפקיד כלכלי מרכזי ביותר. לא הרחק ממנו נמצא בעל תפקיד כלכלי שני, ה"אח" נפתלי בנט. נכון, אי אפשר לומר שהוא נבחר רק בזכות המראה. אולי הקרחת הפריעה. אבל בסופו של חשבון הוא מנהיג מפלגה גדולה ומורכבת.
אי אפשר להתעלם שבמפלגת העבודה, המועמד היפה יותר נבחר. אינני שוקל כאן את השיקולים האידיאולוגיים שתרמו לבחירה, אבל התרשמתי משיחות עם אנשים, שהם "אוהבים" או "לא אוהבים" את שלי יחימוביץ. אהבה קרובה יותר ליופיו של אדם מאשר לאופיו. ומכאן, שהבחירה למפלגות הינה תוצאה של רגש כלפי המועמד יותר מאשר בחינת המצע שלו והערכת עמדותיו העקרוניות.
בעבר, עמדתי על חשיבות-היתר למראהו של מועמד, כאשר הסתכלתי על סנטורים וחברי קונגרס אמריקניים בבואם לארץ או בהופעותיהם בטלוויזיה – אנשים, נאים ומטופחים. ומאמריקה אנחנו לומדים, כידוע.
לורד ביקונספילד, שהיה ראש ממשלתה של המלכה ויקטוריה והיה ראש הממשלה הטוב ביותר של בריטניה, לא היה נבחר לפרלמנט אילו שיקולי הבוחר בזמנו היו יופיו של המועמד. מעניין איך היה נראה העולם בלי האימפריה הבריטית.
אם אני עוסק ביופיים של הנבחרים, כשאני מאחל הצלחה גם ליצחק הרצוג, שהוא עורך דין מוכשר וחבר כנסת מוצלח, אני מבקש להרהר גם על החלק השני – האופי. לא של יו"ר מפלגת העבודה החדש, אלא של המפלגות בבית הנבחרים הדמוקרטי שלנו. האם המפלגות הן דמוקרטיות? התשובה הקופצת מאליה היא שהמפלגות החרדיות (האשכנזיות) סרות למרותם של הרבנים. מיד אחר כך נזכרים, שגם המפלגה החרדית הספרדית, ש"ס, כפופה למועצת חכמי התורה. אמור לי מי בוחר את החכמים ואומר לך מי שולט במפלגה. לא הרחק ניצבת מפלגת ישראל ביתנו, שהיו"ר שלה והאיש היחיד הקובע, חזר לפעילות מלאה אחרי שהוסרה מעליו עננה רבת שנים. גם כאן הדמוקרטיה לא משתוללת.
התנועה של ציפי לבני הוקמה מ"מפלגת מדף" ושאליה הצטרפו חברי כנסת מכהנים מקדימה ומהעבודה. בחירות לא היו שם. לפיכך, גם שם אין דמוקרטיה.
מפלגת המעמד הבינוני, היא יש עתיד, הוקמה על ידי היוזם, שהכין גם את התקנון ובו יש סמכויות מוחלטות וברורות מאד ליו"ר. אפשר לומר שאינן שונות מן הסמכויות של הרבנים במפלגות החרדיות.
כך, לדוגמא, ניצל שר האוצר את סמכותו ולא היסס להשעות חד וחלק את ח"כ עדי קול, כי נמנעה מהצבעה. אחרי שהתנצלה, השאיר אותה יאיר לפיד מחוץ לתחום הפעילות בכנסת למשך חודשיים. הוא מממש את זכויותיו במלואן.
סקרתי כאן את ש"ס (11 ח"כים) , ישראל ביתנו (11), יהדות התורה (7), התנועה (6) ויש עתיד (19). כלומר יש לנו חמש מפלגות לא דמוקרטיות ובהן 54 ח"כים. עדיין לא רוב.
מסקנה עצובה: אם לבוחר הישראלי לא איכפת מן המצע ולא מעניינים אותו העקרונות של המפלגות, לפחות שיהיו לכנסת פנים יפים.

למה פוליטיקה?

אני מתעניין בפוליטיקה, עוקב אחרי שידורי הטלוויזיה, שומע רדיו וקורא בעניין רב את הדיווחים על ההתרחשויות הפוליטיות. למה?
בתקופת המשא ומתן האחרונה, בעלת התהפוכות והספינים המופלאים, הקדשתי מחשבה לנושא. לא עשיתי משאל בין חברים ולא חיפשתי מומחים כדי להבין. תהיתי לעצמי: למה פוליטיקה?

יאיר לפיד, הזוכה הגדול. האם ימצא את הכסף?

יאיר לפיד, הזוכה הגדול. האם ימצא את הכסף?

הנשאל היחיד, המשיב היחיד והמסכם הייתי אני. התשובה שלי: הפוליטיקה היא טלנובלה: יש גיבורים קבועים, יש "טובים" ויש "רעים" ויש שעוברים מקבוצה לקבוצה. התככים בפוליטיקה מרובים יותר ומתוחכמים יותר מאשר אלה שיש בסדרות ה"ריאליטי" ואחד היתרונות הגדולים שלהם – בפוליטיקה התככים הם אמיתיים. בסדרות הריאליטי הכל מפוברק או מומצא ומנוהל תמיד על ידי במאים.
אבל פוליטיקה זה לא רק יתרונות (לצופה מן הצד). יש גם חסרונות: הצדדים מרמים לא רק אחד את השני, אלא גם אותי, הצופה מן הצד. כל הזמן ממטירים עלי ספינים (בעברית: שקרים ותרגילים), שמתבררים בתוך זמן קצר כשקרים ותרגילים, שלא מחזיקים מים. מי שנופל בפח הזה באופן מתמיד הם הכתבים הפוליטיים ומערכת הבחירות האחרונה הוכיחה זאת יותר מבעבר.
בתחילת מערכת הבחירות הופיעו תגובות בטוקבקים ובעל פה בנוסח אחיד למדי: מדוע צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על מערכת בחירות שתוצאותיה ידועות מראש. אחרי כחודש  הם חדלו. האם "יד נעלמה" דאגה לפרסם את התגוביות הללו?
כשהתחילה מערכת הבחירות ה"גיבור" של רבים מהכתבים הפוליטיים היה ארתור פינקלשטיין, שחזה 44 מנדטים לליכוד. איפה הוא היום? לעומתו, עמיר פרץ עזב בסערה את מפלגת העבודה כי שלי יחימוביץ לא הסכימה להצהיר שהיא לא תיכנס לממשלת נתניהו (אחר כך כן הצהירה). הוא חבר להתנועה של ציפי לבני וזכה בפרס: שר בממשלת נתניהו. עמרם מצנע לא קיבל קידום. מדינת הקומבינה כבר אמרנו?
כתבתי כבר שאני קורא את הדיווחים הכתובים ומקשיב לשידורים. לא פעם אני מופתע לשמוע שיאיר לפיד ויתר או שהליכוד כשל או שנסדקה ברית ה"אחים" ונפתלי בנט מוכן לחבור לדתיים (דבר שלא היה  לו יסוד). ותוך יום או יומיים לכל היותר, התברר שזה היה עוד בלוף מבית מדרשה של מפלגה אחרת.
אולי זה יותר משעשע לעקוב בעין ביקורתית אחרי הפרסומים ולגלות את השקרים השקופים עד שקופים למחצה. זה עושה את הדבר יותר מעניין.
הפתיעה אותי התנהגותם של הפרשנים הפוליטיים. כמו עדר הם שעטו אחרי "מידע" זה או אחר בלי לבדוק ובלי לברר. לפחות, יכלו להוסיף הערת אזהרה שיש הכחשות או חסרים אימותים למידע. כך, למשל, דהרו הפרשנים הפוליטיים אחרי "גוש הימין" ו"גוש השמאל". לא ראיתי משפטים של הסתייגות, אלא קביעות נחרצות. כמו ידעו אמת לאמתה.
המערכת העתונאית כולה יצאה בביקורת מתמדת על יאיר לפיד בתקופה שהוא התחמק מלהודות שהוא הולך לפוליטיקה. אחר כך כשהקים את מפלגתו, המשיכה הביקורת העתונאית ביתר שאת. ממש מאבק נגד האיש שהעז לצאת מצג הטלוויזיה אל המאבק המפלגתי. הציבור הוכיח שלתקשורת אין הכוח שמייחסים לה. אחר כך כשהתנהל המו"מ  הקואליציוני, שמתי לב שנטיית לבם של הכתבים לענייני מפלגות היתה לטובת ראש הממשלה המובס חלקית. לא היתה זו תפארתה של התקשורת.
סיפורה של מערכת הבחירות האחרונה ובעיקר של המו"מ על הרכבת הממשלה, מזכיר לי את סיפורי העיירה של גדול המספרים דאז, שלום עליכם (שלום רבינוביץ). פרנסתו היתה על כתיבת סדרות בעתונים היהודיים – כל יום פרק נוסף בעלילות של יהודי העיירה. כל יום פרק מושך, שהקורא להוט לדעת מה ההמשך. כל יום קונים את העתון כדי לקרוא עוד סיפור בסידרה האינסופית.
והיום, לקראת הגמר, כאשר נפתלי בנט דורש, יאיר לפיד לוחץ, הליכוד מגיב וישראל ביתנו לא טומנת ידה בצלחת – האם אין זה סיפור בהמשכים?
וכך זה נמשך עד שבכיכר פטרוס הקדוש הכריזו "האבּמוס פאפאם". יש לנו אפיפיור.
הם ידעו שזה ייגמר בבחירה וגם אצלנו ידעו שזה ייגמר בממשלה. אבל הדרך היתה מעניינת.