וגם – המשך הסיפור על חברת קווים
ידעתי שהקרן הקיימת נוטעת עצים וגם מכשירה אדמות להתיישבות וגם סוללת דרכים. שהקרן הקיימת מגדלת עגבניות וגם פרחים מיוחדים כסיוע לחקלאים – לא ידעתי.
משהו על פעולותיה למדתי בסיור לעתונאים ותיקים (פנסיונרים, אם תרצו) שארגנו קק"ל ואגודת העתונאים בתל אביב בשבוע שעבר.
עגבניות מתנשאות לגובה. צילם גיורא עיני
בחבל הבשור הוקמה חווה למחקר ופיתוח חקלאי, שמטרה לסייע לחקלאים. פירות המחקר נמסרים לחקלאים ללא כל תמורה – סיפר מנהל המו"פ, מירון סופר, כשאנחנו עומדים בחממה (חמה מאד ביום חם) בין ערוגות של שיחי עגבניות ענקיים (באורך של חמישה מטרים ויותר, כאשר חלק משתרע על הארץ וחלקו תלוי בגובה שצריכים להרים ראש כדי לראות את אשכולות האדומים, אדומים).
פרי יפה – מה יש לחקור? מירון סופר מסביר, שמבקשים אשכול עגבניות שרי שיהיה כולו אדום בעת ההבשלה. בינתיים, שחלקן אדום-בשל וחלקן ירוק. המטרה – להגיע לירק קל לגידול, בהשקיה פחותה, בהוצאות קטנות עם תוצאות טובות.
חוות המו"פ עוסקת באיקלום מגוון רחב של צמחים ויש לה תוצאות טובות. כלומר, "אם אנחנו מצליחים לאקלם צמח אחד מתוך חמישים – זאת הצלחה יפה מאד", דברי מירון סופר.
לא רק בירקות עוסקים כאן, אלא גם בגידולים נוספים. אותי הרשים מאד גידול הפרח אדמונית החורש.
עליה מצאתי בוויקיפדיה: "צמח נדיר מאוד בישראל, המהווה את הגבול הדרומי של תפוצתו העולמית. היא גדלה בישראל רק בשמורת הר מירון והוא צמח מוגן". ועוד פרט חשוב: "הפריחה היא בתחילת האביב, בחודשי אפריל ותחילת מאי".
מסביר מנהל המו"פ בסבלנות רבה: ענף הפרחים ספג מכה קשה מתחרות של מדינות אפריקה ודרום אמריקה, שמסוגלות לייצא לאירופה פרחים במחירים אפסיים. בחוות המו"פ מחפשים פתרונות ואדמונית החורש היא אחד מהם.
לפרח יפהפה זה, שנפוץ מאד באירופה הקרה, יש ביקוש רב בחגיהם. אבל הוא מתעקש לפרוח שם במועדים אחרים. בארץ מבקשים לגדל אותו בתנאי חממה ולהפריחו בדיוק לחג המולד וליום האם במאי.
– איך עושים את זה?
– מרמים. באוקטובר מכניסים את הפרחים למקרר ומגדלים אותה במשך חודש בצל המזגנים. שיחשבו שזה החורף. אחר כך מוציאים אותם ל"אביב" בחורף הישראלי ובדיוק בזמן הם פורחים כדי להישלח לאירופה הצמאה לפרחים ומוכנה לשלם שני יורו(!) לפרח.
אם צמח נותן חמישה-עשר פרחים בממוצע, ובחווה הצליחו להגיע גם לעשרים וחמישה פרחים לצמח – זאת הצלחה אדירה.
עתונאים עם שתילים צילם גיורא עיני
כדי להראות, שהקרן הקיימת לא נטשה את תפקידה המסורתי, לקחו אותנו אל המדבר שמצפון לבאר שבע, שם נוטעים יערות חדשים. אחת המטרות, שביקש מנהל מקרקעי ישראל – לעצור, באמצעות ייעור, את כיבוש הקרקע על ידי פלישה בדווית לשטחים ריקים.
הביאו אותנו למורד נחל, שבו נסלל סכר ונחפרו בורות ולידם שתילי עצים. אנחנו, הקשישים, הוזמנו לנטוע עץ במדבר.
נזכרתי בפעם האחרונה, שבה השתתפתי בנטיעה ציבורית: זה היה בפארק הלאומי ברמת גן, כשעדיין היה שדות בור בקצה העיר. אמרו לנו שכל ילד ישתול עץ אחד, אבל מלא מרץ הסתערתי על השתילים והספקתי לשתול חמישה. היום אני מטייל עם המשפחה מדי יום ששי בפארק הלאומי ועובר בגאווה בחורשת האקליפטוסים. יש לי חלק בה.
בתום הסיור, בדרכי הביתה מבית סוקולוב, שמעתי בחדשות, שמתקיימת הפגנה של בדווים נגד הפקעת אדמותיהם מצפון לבאר שבע. האם שוב השתתפתי במשימה לאומית?
קווים תועמד לדין
פעם, פעם, פעם, ליתר דיוק – בספטמבר 2008 – סיפרתי כאן שהגשתי תלונה נגד חברת האוטובוסים קווים. עיקרה: ביקשתי לנסוע במוצאי שבת לתל אביב. התקשרתי בטלפון לחברת קווים והמוקדנית הודיעה לי חגיגית שהקו נוסע כרגיל גם במוצאי שבת.
בתחנה לא היה שום איזכור לשינוי הקו במוצאי שבת. אבל אוטובוס לא הגיע.
החברה לא טרחה להודיע לצרכניה שיש שינוי כזה. אני, שאינני משתמש כבד, באתי, חיכיתי, התאכזבתי.
בעקבות תלונתי למשרד התחבורה, זומנתי ומסרתי עדות מפורטת. לא שכחתי מן העניין, אבל חשבתי שמשרד התחבורה שכח. ובכן, טעיתי. טחנות הצדק אמנם טוחנות לאט אבל טוחנות ואתמול הגיע מכתב המודיעני, שנגד חברת קווים הוגש משפט. אוזמן להעיד.
למדתי, שצריך להתלונן.
http://www.notes.co.il/deckel/47465.asp
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 