יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

במה כדאי להשקיע

ישבתי עם ידידי, יוסף גלבוע, ושתינו קפה כרגיל – אני אספרסו ארוך והוא עם אמריקנו (קפה שחור בכוס גדולה וספלון חלב חם בצד) והשיחה התגלגלה לנושאים שונים עד שעלה עניין הכסף. כן, מה עושים היום עם כסף?
אינני מתכוון לאלה שיש להם אוברדרפט בבנק, גם לא לטייקונים, אלא לאלה שיש להם קצת כסף בצד והם רוצים לשמור על ערכו בלי להפסיד או אולי אפילו להרוויח. למעשה, אולי גם בעלי האוברדרפט מתעניינים ב"מה לעשות עם הכסף", סתם באופן תיאורטי…

מישהו מעוניין?

"תראה", אומר ידידי גלבוע – "עם ישראל רץ להשקיע בנדל"ן ולפי נתוני השמאי הממשלתי, מחירי הדירות (4 חדרים) עלו ב- 2.5% ברבעון הרביעי של 2015 וזינקו ב- 8% בשנה החולפת וההסתערות נמשכת. בסקירה של משרד האוצר נאמר כי בחודש דצמבר האחרון נרכשו 10,600 דירות – עלייה של 7%  בהשוואה לחודש הקודם, אך ירידה של 6% ביחס לתקופה המקבילה ב-2014".
– כן, זה מפני שהמשכנתאות זולות או מפני שהריביות נמוכות או מכיוון שאין במה להשקיע בארץ והבנקים נותנים תשואה אפס…
"היה שר האוצר הכושל יאיר לפיד, עכשיו שר האוצר משה כחלון, ושניהם הבטיחו להוריד את מחירי הדירות" – המשיך גלבוע. "הצליחו?" – שאל רטורית.
– לא, ידעתי להשיב. שמעתי שני סיפורים על שתי נשים שביקשו לקנות דירה. אחת למגוריה והשניה להשקעה. שתיהן התחילו להתעניין בנושא לפני כחמש שנים ושתיהן קנו בחודשים האחרונים. שתיהן הפסידו לפחות עשרים אחוז כי חיכו…
המשיך גלבוע: "אינני יודע מה הפתרון למחירי הדירות, אבל גם השרים אינם יודעים והתרגילים שלהם עדיין לא הועילו. מי שהאמין לשרי האוצר – הפסיד והרבה".
– אז מה עושים? – שאלתי.
"אינני כלכלן, אבל אני קורא את הפרופסורים לכלכלה", אמר ידידי. "אחד הדברים החוזרים אצלם: אל תשקיע בשוק של גיאות!"
– כלומר?
"כאשר כולם קונים דירות – אל תקנה נדל"ן. כאשר כולם קונים מניות – אל תשקיע בבורסה. בקיצור, אם אתה יכול, נסה להעריך מתי השוק נמוך כדי להשקיע בו ולחכות לעליות" – דבר הידיד, שסוחב על גבו הרבה שנים וגם הרוויח לפעמים מעסקות קטנות יחסית. עוד עיסקה קטנה ועוד עיסקה קטנה וזה הצטבר לסכום גדול.
– כלומר, לא כדאי לקנות עכשיו דירה, למרות שאפשר לקבל תשואה של 3% בערך ואילו בבורסה אפשר להפסיד? – תהיתי.
"כן. זו דעתי", אמר. "אבל אינני כלכלן ואינני מומחה ואולי אסור לסמוך על דעתי. פשוט, כל אחד צריך לחשוב ואני מציע את ההרהור שלי" – סיכם.
שילמתי בעד הקפה. נדמה לי שהעצה שווה את זה. וחוץ מזה, תחזיות הן דבר מסובך, בעיקר במה שנוגע לעתיד…

חוק הספר – לא בשביל הסופרים
שרת התרבות, מירי רגב, הודיעה בכנס התרבות של "הארץ" על כוונתה לבטל את החוק הספרים. "החוק מחטיא את מטרתו העיקרית – מחירי הספרים עלו והנפגע העיקרי מהחוק הוא האזרח", נימקה.
במפתיע (אותי), אני מסכים עם כל מלה של מירי רגב. כתבתי על החוק בפוסט  ב-27 באפריל 2013:
"הרהרתי על הפרסומים, שמדברים על שכר הסופרים הנמוך וברור שצריך להעלותו. אם סופר מרוויח – לדוגמא – שמונה שקלים לספר, אז כדי להכפיל את שכרו לששה-עשר שקלים, צריך להעלות את מחיר הספר כפליים? אז נשלם חמישים שקל לספר במקום עשרים וחמישה במבצע. מי ירוויח את 25 השקלים הנוספים? הסופר? ברור שלא. הוצאות הספרים, שיודעות לתמחר את הספר בעשרים וחמישה שקלים וממלאות את המדפים במבצעי ארבעה במאה, הן תדענה לגבות את התוספת. לא הסופר יקבלה.
"הבנתי, שאם יהיה חוק ואנחנו נשלם כפליים בעד ספרים, לא בטוח שהסופרים יראו מזה גרוש".

דעתי מאז לא השתנתה.

סיפור על מגרש אחד

היום, כאשר ראשי ערים יוצאים ובאים במשרדי חקירות של המשטרה, מעניין לסקור עיסקה של קניית מגרש בגוש דן. אולי אפשר ללמוד מכך משהו על ניהול נדל"ן והשבחתו. לי, בכל אופן, אין שום פרטים על עיסקות שוחד ועבירות. לי נודעו רק עובדות ורק על מגרש אחד.
שלוש אחיות ירשו מהוריהן מגרש. במשפחה נהגו לקרוא לו "הדונם שלנו", למרות ששטחו היה קצת יותר קטן – 924 מ"ר. הרשות המקומית, שהיתה מועצה והתפתחה לעיריה, לקחה נתח מפה ונתח משם בשביל להרחיב את הכביש ובכדי לתת מעבר להולכי רגל. השטח של "הדונם שלנו" הצטמצם ל-702 מ"ר לבניה. בגוש דן זה שטח נאה.
על המגרש היה בית קטן ושתי חנויות עלובות. אלה לא הכניסו הרבה משכר הדירה ושלוש האחיות החליטו למכור את הירושה. לאחת היתה בת להשיא, לשניה נכד שזקוק לכסף והשלישית סתם לא רצתה לסרב לקבל סכום נאה. האחיות ניהלו משא ומתן עם קבלנים.
אחרי חודשים לא קלים, הגיעו להסכם, אבל קודם לכן שאלו שמאי כמה דירות אפשר לבנות על "הדונם שלנו". זה נתון חשוב במשא ומתן נדל"ני. התשובה היתה "16 עשרה דירות, אולי 17". עם הנתון הזה הלכו האחיות לעורך דין, שינהל את המשא ומתן והגיעו להסכמה ושביעות רצון. לא עבר זמן רב והן הופתעו: הקבלן, שקנה את המגרש, פנה לעיריה וביקש לבנות 45 דירות. קטנות, אבל ארבעים וחמש! "איך זה אפשרי?" – הן שאלו בפליאה רבה.

כמה דירות אפשר לבנות?

הקבלן לא קיבל את מבוקשו, אבל הוא עדיין מתמקח על 37 דירות…
האחיות, שמגלות עניין, רכילותי, ב"מגרש שלנו" לשעבר, מצאו שהמגרש עובר הליכי תכנון ואישור. לוועדת בניין ערים הוגשה תוכנית למגרש בן 924 מ"ר ולא 702 מ"ר. הבדל, שמשמעו כסף רב. הוועדה אישרה את התוכניות למגרש ה"מוגדל" ורק אחרי האישור, הוגש ערעור והמגרש הוקטן בחזרה לממדיו החוקיים.
האחיות, שתהו על התהליכים שהמגרש עובר, הפסיקו לתהות כאשר ראו בטלוויזיה את מצעד ראשי הערים הנחקרים. אולי המגרש שלהן נמצא באחת החקירות? אולי.

שפה של מאכערים
הדברים ששמעתי על המגרש, הזכירו לי אירוע מעברי, שקשור גם הוא בנדל"ן. למען הדיוק, מינהל מקרקעי ישראל.
היה זה לפני שנים רבות למדי והייתי צריך לעשות פעולה בשביל דירה בגבעת שמואל. סייעתי אז לבני המשפחה הקרובים בענייני נדל"ן וכך מצאתי את עצמי במשרדים הצפופים של המינהל בדרך מנחם בגין בתל אביב, או אולי הרחוב נקרא עדיין דרך פתח תקווה.
התייצבתי במשרדו של הנציג וביקשתי להשלים פעולת היוון או אישור זכויות. מכיוון שהדירה לא עמדה בפני מכירה והעניין לא היה דחוף, שמחתי לשמוע את האיש אומר: "במקרה, התיק מונח על שולחני". יצאתי עליז וטוב לב.
עברו חודשים ספורים ומאום לא אירע. חזרתי והתייצבתי במשרדים הצפופים והגעתי לאותו נציג מוּכר. הסתכל בי במבט רציני ואמר: "במקרה, התיק מונח על שולחני". הפעם לא חייכתי. "אם זה מונח על שולחנך, מדוע זה לא מסתדר?" ביקשתי לדבר עם הממונה עליו ופרשתי בכעס.
עבר זמן רב עד שהבנתי את פשר הדברים. בשפת מאכערים, האיש של המינהל ביקש ממני שוחד. כשהייתי במשרדו, לא הבנתי מה ביקש ממני, כי אינני דובר את השפה הזאת. האם המינהל השתנה מאז? נדמה לי שרק השם התחלף, רשות מקרקעי ישראל. והפקיד? אולי יצא לפנסיה…