ארכיון תג: משה רונן

התשקורת שלי

אנחנו משתמשים בכל מיני מלים בלי להקדיש רגע מחשבה למשמעותן ואיננו שמים לב מאין צמחו. לדוגמא "התשקורת". הלכתי לאתר מילוג ומצאתי שזה "כינוי גנאי לתקשורת". ויקיפדיה הוסיפה: ההטיה מעבירה את העיתונאי מתפקיד של הצגת החדשות לעמדה של תועמלן, המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. זה מותר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים. אבל מישהו מסנן לציבור את הדיעה ש"הכל תשקורת". כלומר, שמאלנית רחמנא ליצלן שמתנגדת לממשלה ומדיניותה.
אז החלטתי להציץ אל מאחורי הקלעים של התקשורת בישראל. למשל, כמה עתונים יומיים, ערוצי טלוויזיה, רדיו, כמה עתונאים יש…
המלה תשקורת זה קל, זה מתגלגל על הלשון, קל לזכור את זה. הכינוי מבטא את הכעס, את הביקורת, את אי ההסכמה. בשביל למה לבדוק את הנתונים? העיקר שיש לנו סיסמא קליטה. באנגלית קוראים לזה פייק ניוז. בעברית – חדשות מזוייפות.
רציתי לבדוק את העובדות. האם יש באמת גוף כזה "תקשורת", שמאחד את כולם? האם אפשר בכלל להגיד שכולם הם חבורה אחת עם מדיניות אחת?
אז הסתכלתי ומצאתי שיש הרבה עתונים. למשל, הנפוץ ביותר בארץ הוא ישראל היום, ויש ידיעות אחרונות וגם מעריב ויש המודיע ויתד נאמן שלא לדבר על הארץ שהוא באמת באמת ביקורתי. ולא לשכוח את גלובס.
באנגלית, מזה הרבה שנים מוּכר הג'רוזלם פוסט וכמובן מופיעים עתונים ברוסית ועיתונים בערבית, שהם לא נחשבים, ועוד ועוד.
אם הקדשתי מקום לעתונות הכתובה, הרי יש גם ערוצי רדיו – כאן11 (שהיה קול ישראל) וגלי צה"ל וערוץ 7 ורדיו קול חי וקול ברמה ועוד.
אסור לשכוח את החדשות בטלוויזיה שמשפיעות יותר, כמו ערוץ 10 וערוצי 12 ו-13 וכמובן כאן11. אז כדי שלא נישאר בתחומי השמאלנים, נזכיר את ערוץ 20.
ויש גם אינטרנט ובו ערוצי חדשות, כמו וואלה שנחקר על ידי המשטרה. בקיצור, מי שאומר "תקשורת" מתכוון לכל השמאלנים האלה?
גם צריך לזכור, שלכל הגורמים הללו יש בעלים ומנהלים בעלי דיעות שונות ובכל אחד מאלה יש עתונאים, מעטים ומרובים, ויש גם להם דיעות.
שווה להזכיר שני גופים שאיחדו פעם את כל התקשורת –
היתה ועדת העורכים, שבה כולם שיתפו פעולה, כולל בהסתרת מידע. אבל הגוף הזה אינו קיים עוד. עדיין קיימת מועצת העיתונות, שאין לה שיניים, או השפעה.
באיגוד העתונאים יש למעלה מחמשת אלפים חברים. חלק קטן מהם עוסק בפוליטיקה וכותב/משדר על מדיניות הממשלה.
אז מי שמדבר על "תשקורת" כולל בחבילה אחת את כל הדיעות – של אלה שאוהבים את הממשלה ומדיניותה ושל אלה שמבקרים אותה.

זהירות, מלחמה בדרום
אני שומע רוחות מלחמה מנשבות מרצועת עזה. לא, אין לי מקורות כמו לבנט וליברמן, אבל אני שם לב שדוברי צה"ל בתקשורת משמיעים את החששות, שמלחמה עלולה לפרוץ.
בלי להביע דיעה על החמאס וכוונותיו, ראיתי לפני זמן קצר את ספרו של העתונאי משה רונן, "משפט ריגול". ספר שבו כותב המחבר על משפט, שאילו ניתן היה לכתוב את הפרטים, אי אפשר היה לפרסמו…
בעמוד 8 מספר הכותב על פגישתו של עתונאי, אבי, עם אלוף רחבעם זאבי. באותה פגישה אמר האלוף גנדי, במשרדו: "כל 7-9 שנים צה"ל צריך מלחמה. אחרת הוא מתנוון".
אני יודע שפגישה כזאת התקיימה בזמנו.

מודעות פרסומת

נחלץ מתהומות והמריא בחיל האוויר

את זאב לירון לא פגשתי ואף לא ידעתי שהוא קיים עד שהתגלגל לידי הספר תהומות ושחקים בהוצאת ידיעות ספרים מאת העתונאי משה רונן על חייו של אל"מ (מיל') זאב לירון (לונדנר). ספר על איש מדהים, ששרד את אימת אושוויץ, עלה לארץ, היה לטייס בצה"ל ואחרי סיום שירותו כיהן כשליח המוסד וביצע פעולות עלומות במדינות אירופה. כיום מקדיש לירון את זמנו להרצאות בפני תלמידים על אימי השואה. הספר רצוף אירועים מיוחדים, חלקם כמעט נסים, על תולדותיו של האיש ששרד. אחד מהם: כיצד יצא מבלוק 11, מקום שאיש ממנו לא חזר.
שלושה – יוסלה רוזנזפט ושני האחים זאב ומשה (מאניֶק) לונדנר – תכננו בריחה מאושוויץ. אסיר נוסף, שהיה בסוד הפעולה, בגד בהם. הם הגיעו ל"שיפוט" לקצין אס אס צעיר, אוטו קלאוס. עונש מוות היה העונש היחיד לכל מי שנתפס בנסיון בריחה מהמחנה. בהוראתו, הועברו לבלוק 11, הנורא אף יותר מבלוקים אחרים במחנה שכולו היה נורא.

זאב לירון כטייס צעיר

זאב לירון כטייס צעיר

"אתם רק חודשיים באושוויץ וכבר ניסיתם לברוח?" – אתם גיבורים, אמר האסיר שקיבל אותם, יעקב קוזלצ'יק. עברו ימים אחדים ואותו קוזלצ'יק, בא לתאם ובהתרגשות רבה הפתיע: "שום דבר לא יקרה לכם. אתם גיבורים. זה בוטל". השלושה הוצאו למחנה בירקנאו, שהיה קצת פחות איום.
כשנגמרה המלחמה חיפש יוסלה רוזנזפט את חברו הגרמני מלפני המלחמה, ד"ר מנפרד, שהיה רופא של האס-אס בקטוביץ, בפולין. בעיצומם של ימי המלחמה, אותו רופא היה מוכן לסכן את חייו, לחכות ליד גדר המחנה לחברו, רוזנזפט,  ועימו לאחים לונדנר ואחר כך להסתירם בביתו. אבל הם נתפסו לפני הבריחה ולא הגיעו לגדר.
"רציתי לדעת מה קרה לו", סיפר רוזנזפט. "נסעתי אליו, אל העיר שלו, בדרום גרמניה. שמחתי לראות שלא קרה לו דבר. שמעתי מפיו סיפור מדהים.
 "בשבת בבוקר, ה-2 באוקטובר 1943, צלצל מישהו בדלת ביתו של מנפרד בקטוביץ. עמד שם רוכב אופנוע, קצין אס-אס צעיר, ששמו אוטו קלאוס. ד"ר מנפרד הכירו מיד: בן של חברו הטוב ממלחמת העולם הראשונה.
"'מה אתה עושה פה?' שאל ד"ר מנפרד את הקצין הצעיר. 'מה אתה עושה פה?!' – הגיב הקצין בתדהמה. 'הגעתי לכאן בעקבות שלושה יהודים, שהתכוונו לברוח ממחנה אושוויץ ולהגיע לכתובת הזאת. הם רצו למצוא אצלך מסתור'.
 "הקצין קלאוס התכוון לתפוס את משתף הפעולה עם היהודים והיה נבוך ומבולבל לפגוש את ידיד משפחתו, ד"ר מנפרד" – המשיך רוזנזפט. "עשרים ושש שנים לפני כן, בחפירות, במלחמת העולם הראשונה, הותקפו החיילים הגרמנים בגז. לד"ר מנפרד, שהיה רופא צבאי צעיר, היתה מסכת גז. כשהבחין שאחר החיילים נחנק, הוריד את המסכה שלו ונתן לחייל, קלאוס, לנשום דרכה. אותו חייל, שד"ר מנפרד הציל את חייו, הפך לידיד טוב שלו ושל משפחתו ובכל שנה נהגו להיפגש עם משפחותיהם.
 "קצין האס-אס הצעיר, קלאוס, שמע מפי המלשין מהי הכתובת, שאליה היו אמורים הבורחים להגיע. הוא יצא על אופנועו לקטוביץ, לבדוק מי מתגורר באותה כתובת".
ביום ראשון בבוקר הודיע הקצין לד"ר מנפרד: 'בדקתי את הניירות. היתה הלשנה שקרית השלושה חפים מפשע'…  הוא מיהר על אופנועו בחזרה לאושוויץ – אחרת יוציאו להורג את חברו של ד"ר מנפרד.
 באס-אס לא היתה הפרדת רשויות. הקצין קלאוס היה גם המפקד, גם החוקר, גם השופט וגם המבצע. לא היה לו קושי לבטל את החלטתו הקודמת…
 כעבור שנים, בתל אביב, הלכו משה (מאניק) לונדנר וחברו יחיאל דינור (הסופר ק. צטניק) לקולנוע מוגרבי. ליד הקולנוע פגשו את יעקב קוזלצ'יק, שהתפרסם בתל אביב כ"שמשון הגיבור". קוזלצ'יק שאל בהתרגשות: "אתה לא אחד משלושת היהודים הגיבורים, שנתתי להם לצאת מבלוק 11?"
ספר מרגש על תולדות האיש שהיה בתהומות והמריא לשחקים.