ארכיון תג: מקומות קדושים

סטטוס קוו איננו דבר סטטי

במוזיאון תל אביב יש הרבה תערוכות מעניינות. רובן המוחלט תערוכות של אמנות לסוגיה השונים ועתה מתקיימת בה תערוכה נסתרת למחצה – "סטטוס קוו", המוקדשת לאתרים קדושים לשלוש הדתות ודרך החֶזקה בהם. כלומר, איך עושים שימוש באתרים הללו. לכאורה, באמצעות הסטטוס קוו, כלומר שמירת המצב הקיים (בלטינית,In Statu Quo).
למה לכאורה? כי התערוכה מראה היטב כיצד המצב משתנה בנסיבות של הזמנים המשתנים, מימי השלטון העותמני, שבו החלה קביעת ה"חוקים", דרך השלטון הבריטי, שניסה לשמור את המצב, דרך השלטון הירדני וכלה בימינו אנו, בזמן השלטון הישראלי.

הצעתו של האדריכל עמוס אורקן לבניית הכותל המערבי. כיום האזור מכוער להפליא.

התערוכה מתמקדת בחמישה אתרים, החשובים לשלוש הדתות: הר הבית, הכותל המערבי, כנסיית הקבר, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל. אותי עניינו בעיקר הר הבית והכותל ועוד יותר – מערת המכפלה.
המבקרים במערה מכירים אותה כיהודית או כמוסלמית. תלוי בשעה שבה מבקרים. התערוכה מוקדש אולם צדדי מיוחד לסרטים על שני קירות. בסרט אחד מראים את היהודים, חבושי כיפה ומגודלי פיאות, מציבים ארונות, ספרים ושלטים על קירות האולם וכסאות רבים בשטחו. לאחר שעת התפילה, ממהרים אותם יהודים להסיר את השלטים בעברית מן הקירות, מניחים את הספרים בתוך ארונות וסוגרים אותם היטב ואת הכסאות אוספים לחדרים צדדיים. מן הצד השני – או בסרט השני, אם תרצו, ממהרים מוסלמים להניח שטיחים על כל המרצפות הריקות מכסאות ורהיטים. הם מקפידים שיהיה מקום לכל המתפללים המוסלמים להיכנס ולכרוע בתפילתם.
הסרטונים אינם מראים את הרצח הנורא של ד"ר ברוך גולדשטיין. לא זה הנושא, אלא החֶזקה והחלוקה של המקום, הנשמרת על ידי חיילי צה"ל ומשמר הגבול, הנראים בסרטים.
כאן, בתערוכה, אפשר לראות את החלקים שציבור המבקרים אינו רואה. את חילופי המשמרות בתוך המערה.
בחוץ יש מפות מאויירות, המראות את אותם האולמות כשיש בהם כסאות ואמצעי פולחן לעומת שטיחים וכלי פולחן אחרים.
האם הדו קיום נשמר בסטטוס קוו? נדמה לי שבמשך השנים המצב במערה משתנה. מקום שלא ניתן ליהודי לעלות בו מעל המדרגה השביעית, פתוח עכשיו ליהודים. אבל רק בשעות מסויימות.
התערוכה מוקדש מקום לחמשת האתרים הקדושים לשלוש הדתות. אני העדפתי להתרכז בכותל המערבי. אני זוכר את הכותל עם הרחוב הצר בימי המנדט הבריטי. ביקרתי במקום בהיותי חייל ימים ספורים אחרי כיבוש ירושלים וראיתי את שכונת המוגרבים לפני שטדי קולק, ראש העיר האגדי, שלח דחפורים להרוס את השכונה ופינה את הרחבה. היום זו רחבה גדולה ומכוערת. בתערוכה מוצגים תשעה מבני גבס שיצקו אדריכלים ובהם הצעות כיצד לבנות מחדש את הרחבה מן הכותל ומערבה. אף אחת מהן לא נבנתה, אבל היה מעניין לראות את ההצעות, שנסתיימו ברחבה מכוערת.
פרופ' אריה אלדד כתב במאמרו האחרון במעריב, "הערבים מתים מצחוק", כי במהלך מהיר אחד השתלטו כמה מאות ערבים, בהנהגת הואקף של הר הבית, בתמיכת ירדן והרשות הפלשתינאית – על מתחם שער הרחמים. כך הם יצרו מסגד רביעי על הר הבית. ישראל כבשה את ההר כשהיה בו מסגד אחד, חראם א-שריף. בימי שלטוננו נפתחו שם עוד שני מסגדים, שלא היו קודם. עכשיו מנסים לפתוח את הרביעי, בניגוד לצו של בית המשפט.
נדמה לי שבמאמרו מספר פרופ' אלדד על הסטטוס קוו, שאיננו שמירת הקיים במקומות הקדושים לשלוש הדתות.
הגדרה:
עבודת צוות היא האפשרות להאשים מישהו אחר בטעויות. אומרים שיש מי שמנצל אותה ככל האפשר.

 

מודעות פרסומת