ארכיון תג: מפעל הפיס

פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".

 

מודעות פרסומת

אראלה התקשרה !!

הכסף לא חשוב?

הכסף לא חשוב?

הלכתי ברחוב וראיתי מודעה גדולה של מפעל הפיס תלויה על דוכן של המפעל. אחר כך ראיתי שהמודעות הגדולות הללו תלויות על הדוכנים כולם. המפעל יודע היטב למכור את סחורתו וכבר פורסם, שהוא מגיע דווקא אל העניים וחסרי הממון, שיפסידו עוד קצת.
ומה נאמר במודעות הענק ברחוב: – – –  (כאן בא שם) זכה בפיס ב-125 אלף ש"ח וקיבל שיחת טלפון מאראלה. שימו לב למלים "וקבל שיחת טלפון מאראלה". בעיני – זה העיקר.
כלומר, לזוכה המאושר חשובים סכומי הכסף אפילו פחות משיחת הטלפון מאראלה. מה נאמר? מוקדנית…
זאת אומרת, המפעל שתפקידו לפגוע בחלשים ומקצועו לבזבז כספי ציבור, יכול לחסוך. למשל, המפעל יכול להקטין את סכומי הזכיה שלו ולחסוך כסף אבל יקפיד שאראלה תטלפן. לא יעלה את יוקרתו בעיני הלא-זוכים…

 

 

העולם הזה האמיתי

העולם הזה - אילוסטרציה

העולם הזה – אילוסטרציה

באחרונה שודר סרט בטלוויזיה על דב יודקובסקי, עורכו מיתולוגי של "ידיעות אחרונות". יודקובסקי הוא אחד משני העתונאים הגדולים, בעיני, שהיו בישראל. השני – עורך "העולם הזה" אורי אבנרי.
סיפרתי למכרה שלי סיפור ישן על עתונו של אבנרי: אמי, ז"ל מכרה גם עתונים בחנות מכשירי כתיבה וצעצועים. יום אחד נכנס לחנות חרדי עב פיאות וביקש את "העולם הזה". אמא שלפה עתון מן הערימה ונתנה ללקוח המוזר. זה הסתכל בעתון ואמר: "זה לא זה. אולי משבוע שעבר?"
אמא הבינה והפכה את העתון לצידו השני. "כן, זה העתון", אמר האיש.
אורי אבנרי המציא את הפטנט העולמי של השער הכפול. מצד אחד היה לשבועון שער פוליטי ומצידו השני – שער סקסי.
סיפרתי את זה למכרה שלי והיא אמרה לי שאבנרי נמנה עם מכריה. במקרה, דיברו בטלפון והיא סיפרה לו את הסיפור. "הוא היה מאושר", אמרה לי מתמוגגת.

 

באמת שכונה נקיה?

הפתקאות יספיקו?

די בפתקאות?

יום אחד צצו בשכונה שלי פתקאות. אפשר לומר שלטים קטנים, מאולתרים. מישהו הדפיס במדפסת הביתית את המלים "שמור על השכונה שלי נקיה".
הפתקאות נתלו על ספסלים באזור השעשועים של הילדים ועל הגדרות בגינה הציבורית.
באזור הזה משליכים אנשים, כנראה שכנים, את פסולת הבקבוקים והכוסות ששתו מהן ואת אריזות המעדנים שאכלו מהן ואולי גם סתם שקיות נייר ומפיות. לא טורחים ללכת אל הפח הציבורי או אל הפחים הביתיים הקרובים. פשוט משליכים.
זה חינוכי, להראות לילדים? לא. אבל מי חושב. סתם עצלות.
הלכתי לברר מי טרח להדביק בפסי צלוטייפ את הדפים הללו. הצלחתי למצוא – שָכן. איש תמים, המאמין שפתקאות יניאו אנשים מעצלותם ויבטלו אותם מלכלוכם.
נמתין ונראה אם זה עזר.
כאשר עשיתי סיבוב נוסף עם הכלבה בשכונה, עברתי ליד פינת המשחקים וראיתי, שהאיש שלי כועס. מישהו הסיר את ההודעות שלו והוא לא הרפה ותלה חדשות:
"למלכלכים בע"מ
עשו את מלאכתכם במקום אחר,
השאירו את השכונה שלי נקיה"

שיחת טלפון שלא התקיימה*

(הצעה למפעל הפיס)

הלו, יאיר? מדברת אראלה ממפעל הפיס…
כן (מופתע)?

זכית ב…
אבל אני לא קונה פיס…
אָה…אֶה…
אני לא קונה פיס כבר יותר מארבעים שנה. את יודעת בכמה זכיתי בגלל זה?…
מכיוון שבצד השני של הקו לא עשו חשבון, בררתי שכרטיס פיס עולה מ-29 עד 100 ש"ח. כלומר ב-2,000 שבועות חסכתי 58 אלף ש"ח באי-קניית הכרטיס הזול ועד 200 אלף ש"ח באי-קניית הכרטיס היקר. כרטיס אחד לשבוע.
אני מציע למפעל הפיס לפרסם במודעותיו את השיחה הזאת. מה יש? על קופסאות הסיגריות כתוב "העישון מזיק לבריאות", אז מפעל הפיס יכול לפרסם שהוא מפתה את הקונים בחלומות באספמיא.
את השיחה שלא היתה כתבתי כשקראתי ידיעה שולית על תחרות קקטוס הזהב, שנערכת מדי שנה על-ידי איגוד חברות הפרסום והתקיימה בשבוע שעבר בהילטון בתל אביב. 

מודעה אחרי הזכיה


____________
 *) הסיסמא "אראלה תתקשרי" זכתה בפרס זהב.

   אימרה (בלי קשר לפיס)

אהבה זה אידיאלי. נישואין זה ריאלי. ומי שמבלבל ביניהם – בא על עונשו…

 

משכנתא – סיפור מפתיע

"תראו פלא כלכלי", פתח ידידי לשולחן הקפה השבועי. "אחיין שלי קנה דירה להשקעה. לקח משכנתא חדשה ובסופו של דבר הוא משלם כל חודש חצי ממה ששילם בעד המשכנתא הקודמת. שתי דירות – חצי תשלום".
הוא עורר סקרנות – איך לוקחים משכנתא חדשה ומשלמים חצי? אבל סירב להסביר עד שהמלצרית תגיש את הקפה הרותח והוא יוכל "לתדלק"…
"החשבון הוא פשוט, אבל כנראה צריך ראש של משקיע כדי לעשות אותו" – המשיך ידידי ועכשיו היה מוכן לספק את הפרטים.
"האחיין שלי בחור מוכשר, עובד, מצליח ורוצה עוד. הוא שם עין על דירה בתל אביב והלך לבקש משכנתא בת מיליון שקלים. עוד כסף הוא הביא מהבית, כדי שיוכל לקנות דירה גדולה.
"כאשר בא לחברת המשכנתאות (בחברת ביטוח, שם יותר זול מאשר בבנק), הם נענו מיד לבקשתו. לקוח טוב. משלם בזמן ונותרו לו עוד שנתיים בלבד, שבהן צריך לשלם כ-4,100 ש"ח לחודש.
בשביל המשכנתא החדשה, יחד עם המשכנתא הקודמת, יצטרך לשלם כ-7,250 ש"ח לחודש.
"הבחור קנה דירה במקום טוב, חתם על כל הטפסים, מישכן מחדש את דירתו הנוכחית ומישכן גם את הדירה החדשה. קיבל את הצ'ק והלך שמח וטוב לב. סוף סיפור".
7,250 ש"ח לחודש. זה לא הרבה?
"כן, הרבה. אז תשמעו את המשך הסיפור – השכיר את הדירה החדשה וקיבל שכר דירה 5,000 ש"ח ויותר. כלומר, הוא משלם עכשיו מכיסו רק כאלפיים ש"ח בלבד כל חודש וצוחק כל הדרך אל הבנק".
מישהו ליד השולחן הסמוך היטה אוזן ושמענו אותו לוחש בקול רם: "איזה עיסקה! גם אני רוצה".
בעל הסיפור שלנו הסתובב ואמר: "כל הפרטים נכונים. אבל אם אינך יודע לעשות עסקים – היזהר!"
     

משכנתא זה לא "כסף קטן"
בנק ישראל עלה לכותרות לפני ימים ספורים בלבד, כאשר הודיע על העלאת הריבית למשכנתאות. היה מי שראה את חלום הדירה מתרחק מהישג יד. דה מרקר מיהר לנחם: "התייקרות המשכנתא בשל הוראת בנק ישראל – רק עשרות שקלים בחודש" (30.5.2010).
ואז פרץ המשט הטורקי וכל נושא המשכנתאות נעלם מן הכותרות, מלבד לאלה שמבקשים לקנות דירה ומצרפים שקל לשקל כדי להגיע למטרה הנכספת.
את המשט בוודאי נשכח בעוד חודש או חודשיים. את המשכנתא זוכרים לפחות עשרים שנה, עד שגומרים לשלם, ואולי גם כמה שנים טובות אחר כך. לכן, את החשבון של תשלומי המשכנתא כדאי לעשות לא לחודש-חודשיים, אלא לעשרים שנה.
לפי טבלת העתון, תוספת התשלום למי שייקח משכנתא של 600 אלף ש"ח לעשרים שנה תהיה בין 24 שקלים לחודש לבין 29 שקלים. בקיצור, העתון אומר: אל תתרשמו מבנק ישראל. זאת לא התייקרות.
חישוב קל מעלה, שלוקח המשכנתא לעשרים שנה יוסיף בין 5,760 ש"ח ל-6,960 ש"ח לריבית. כסף קטן.
כדאי לקחת את זה בחשבון.
קוני הדירות, שאינם עוסקים בחישובים כלכליים, ממהרים להתפתות לשיטת התשלומים. לפיכך, חברות הסלולר מציעות מיבצע ב"כמה שקלים לחודש" וגם ספקי הטלוויזיה ואחרים שהמיבצעים שלהם לטווח של הרבה חודשים. בסופו של חשבון זה הרבה.
הנימוקים של מכירת המשכנתאות – דומים. "רק כמה שקלים לחודש"…    

הפיס מציג: מחזה מכוער
    

הפיס לא מסתתר

 

הפרסומת המכוערת ביותר, המשודרת היום בטלוויזיה, ממומנת על ידי מפעל הפיס, מפעל הזכיות הלאומי.
בעיצומה של הצגת תיאטרון, עולה צופה מן הקהל על הבמה, מתעלם מן השחקנים, ניגש למקרר ובתנועה גסה שולף מיכל משקה, יורד אל כסאו באולם וכשהוא שותה מן המשקה – מסמן לשחקנים להמשיך.
זה מה שמראה מוסד ציבורי, שמתפאר בכך שהוא תומך באמנות.
לא נאה.

אילו הייתי מיליונר, אבל לא

ויכוח על הפרס הגדול בפיס (שלא זכינו בו)

נסענו לראות את היכל איקאה החדש. היינו ארבעה במכונית והנושא, שהלהיט את הרוחות היה מפעל הפיס. "שערוריה, לחלק פרס ראשון של 74 מיליון שקלים" – אמר מן הספסל האחורי.
"למה? דווקא טוב שהם מחלקים פרסים גדולים" – השיב הספסל הקדמי והצביע על בניין ציבורי, שהשלט "נבנה בכספי מפעל הפיס" התבלט על קירו החיצוני. או אולי היה זה "מפעל פיס קהילתי" או "תחנת פיס לבריאות המשפחה" ואולי "היכל פיס לתרבות ואמנויות".
"אז למה לתת כל כך הרבה כסף לאדם אחד? אפשר לחלק ארבעה פרסים של עשרה מיליון ש"ח ואת שאר הכסף – 36 מיליון שקלים – המון כסף, לתת למטרות ציבוריות אחרות", הצטרף קול מן הספסל האחורי. הנהג שתק.
"דווקא שיחלקו! כל מה שהצטבר כשאין זוכה – יצטרף לפרס", המשיך היושב מלפנים.
"אתה סוציאליסט, אבל במכירת אשליות להמונים – אתה דווקא קפיטליסט" – זעף היושב מאחור.
"אז מה אתה היית עושה ב-74 מיליון שקלים?"
"זה רק 55 מיליון – אחרי מס", לא התאפק הנהג.
"רק 55 מיליון?" – הגיעה תגובה לועגת. "ומה היית עושה ב-55 מיליון?"
במכונית השתרר שקט. השאלה הלא-מפתיעה עצרה את נפנופי הידיים ואת הקולות המתרגשים. זה סכום גדול וצריך רגע של הרהור, כאשר חושבים עליו ועל המסכות האדומות שבהן צריך להסתתר בעת קבלת הצ'ק. בינתיים נכנסנו לחניון הגדול והוויכוח פסק לטובת החניה והעליה אל קומת הרהיטים.
אך, אילו היינו זוכים בפיס, לא היינו נוסעים להיכל איקאה. היינו נוסעים, בוודאי, להיכל מפואר יותר.
במסעדת החנות, על מרק ושניצלונים, התחדש הוויכוח. עכשיו היתה לנהג השתקן הודעה מפתיעה: "אני חושב שלא הייתי משנה דבר מאורח חיי".
"באמת, אתה לא נורמלי! אני הייתי נוסע לטייל בעולם. אבל במצבי הבריאותי – הדובר בשנות השמונים לחייו – זה קצת קשה. אילו זכיתי בפיס בגיל יותר צעיר… הייתי קורע את העולם. כעת הייתי נוסע לחודש לפאריז, מפוצץ את המסעדות הטובות ביותר… טס רק במחלקת עסקים. נהנה מהחיים. צריך למצות הכל"…
שניים מאיתנו ישבו לועסים בשקט, מקשיבים. הוותרן (בשנות השבעים לחייו) החזיר מלחמה: "אני לא מתלונן. יש לי די כסף כדי לשבת עם ידידים לשתות קפה ואני לא צריך יותר. העיקר הבריאות"…
– "זה נורא שאתה לא שואף לשום דבר. אילו כולם היו כמוך, העולם לא היה מתקדם לשום מקום"…
– "זה לא כל כך נורא להיות לא שאפתן", כך הוותרן.
והוא זכה מיד לתגובה נחרצת: "כשעבדתי, תמיד רציתי להגיע ליותר. כשקבלתי דרגה, ביקשתי עוד אחת. כשקבלתי תפקיד, רציתי להתקדם. אוי, זה עלה לי בריאות".
"מסקנה, גם לאי-שאפתנות יש יתרונות" – סיכם הנהג בנינוחות והזמין קינוח.
כשנסענו בדרך חזרה ועברנו את בית הפיס, הסתכלנו עליו והוויכוח לא התחדש. תיק"ו.

הפסקתי לקנות

פרקליטה בכירה בשירות המדינה נהגה לעצור מפעם לפעם בדוכן פיס ליד המשרד ולקנות כרטיס.
יום אחד פנה אליה המוכר: "למה אשה אינטליגנטית כמוך קונה פיס? את יודעת שהסיכוי לזכות אפסי. את יודעת כמה כסף מפסידים פה אנשים?"
– "הוא צדק. מאז הפסקתי לקנות פיס" – סיפרה כששמעה על הויכוח הידידותי של "מה היית עושה אילו"…