ארכיון תג: מסע שורשים

יותר מדי אוכל בחג

אחרי ארוחת החג, על בטן מלאה, ישבנו בקפה השכונתי על קפה דל קלוריות וקרואסון קטן והתלוננו: "כל כך הרבה אוכל. איך אפשר להוריד את השומנים"…
"תשמע", אמר שמולי ידידי. "אנחנו זוג מבוגר ואירחנו לחג ילדים ונכדים והגענו לעשרה. ידענו שנהיה רבים מן הרגיל, אז התחלנו בבישולים ובהכנות כבר באמצע השבוע. ולא רק זה, גם הכנו רשימה – אם ביום רגיל אנחנו מכינים מנה לשניים, החלטנו להכין כפליים. כלומר, מכל מנה – לארבעה".
אז מה הסיפור?
"נשארנו עם שלושה רבעים. אכלו רבע ממה שהכנו. וככה זה כל שנה", הסביר  שמולי. "ונוסף לכל, התקשרו אלינו בבוקר ידידים בבוקר החג ו…הזמינו אותנו לארוחת בוקר. הם נשארו עם אוכל"…
פעם, לפני עשרות שנים יצא לאור ספרו של דייל קרנגי "איך תרכוש ידידים והשפעה בחברה". דומני שזה היה ראשון בספרי העצות האמריקניים. בכל אופן זה היה הראשון בספרים אלה שהגיעו אלי. אז הייתי תלמיד תיכון ובינתיים למדתי שהספרים הללו הינם פופולריים אבל לא יעילים. דייל קרנגי נראה לי החכם שבהם ועד היום אני מציץ בכרך הישן ומוצא שם תובנות חדשות.
"מהר הביתה ואסוף את הרשימות שהכנתם לקראת החג. אני מקווה שלא זרקתם אותן", אמרתי.
"אני מקווה שאשתי שמרה עליהן. אבל מה הן שוות? הרי  נשארנו עם אוכל לשבוע"…
לפי תורתו של דייל קרנגי, צריך לרשום את הרשימות על נייר ולא לעשות חושבים. כאשר חושבים, שוכחים חלק ומאבדים חלק ומבלבלים חלק. הנייר סובל הכל וזוכר.
"כתוב ליד כל פריט ברשימת ההכנה, כמה נשאר. אחר כך כתוב כמה צריך באמת להכין.
"את הרשימה החדשה תשמור, אחרי שתרשום בראשה כמה היו אצלכם בארוחה. זאת הרשימה שתוציא אתכם נהנים מן הסעודה ולא מתלוננים על עודפים בסופה".
"עצתך מצאה חן בעיני. אני משלם בעד הקפה", סיכם  שמולי.
"ההנאה כולה שלי, אבל הכבוד של דייל קרנגי", השבתי.

צעצועים לאינדיאנים

הידיעות על התורים לאייפון 5 של אפל – הצעיר היפני, שקנה את המכשיר הראשון, עמד ששה ימים לפני דלת החנות! – מזכירים לי את כובשי אמריקה. ההולנדים קנו את ניו יורק מהאינדיאנים בתמורה למחרוזות זכוכית בודדות. היום, האינדיאנים קונים אייפון וחברת אפל מקבלת את הזהב.

דור שמיני בארץ ומוצא שורשים במדזילבורצה

ידידי עמנואל פדהצור, יליד צפת שמשפחתו חיה כאן כבר שמונה דורות, מתחקה אחרי תולדותיה והסתעפויותיה. בנסיעה לסלובקיה הצטייד בפרטים על קברי קרוביו בבית עלמין יהודי ובדרך פלא מצא אותם.
הסיפור יוצא הדופן בבלוג שלו.

מגע ישיר עם העבר

בטיול שורשים רגיל פוגשים קברים, מסיירים באתרים ובמקרה נדיר – גם פוגשים אנשים של פעם. מקרה כזה אירע לתמרה רשף מקרית אונו. היא נסעה עם בתה ונכדתה לטרנסילבניה, שם נולדו הוריה ושם נספה חלק ניכר מאד ממשפחתה העניפה ושם גם קרה המקרה.
שלוש פעמים נסעה לטרנסילבניה. פעמיים היו רגילות והשלישית היתה מלאת הפתעות. אחת מאד יוצאת דופן. 

סבתא סרל, בנה והמתלמדת אנוש

"קשה לבטא מה שמרגישים, כשבאים לארץ של כפרים עלובים, צריפים מטים לנפול, בלי מים זורמים ושירותי עץ בחצר, שבה מתרוצצים חזירים בבוץ, ויודעים שזאת הארץ שבה חיו סבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא. ביקרנו פה, ביקרנו שם – בתי כנסת, בתי עלמין וגם… את אנושקה". גם לאחר שעבר זמן מן הנסיעה, ההתרגשות קצת חונקת בגרון.
"היה לנו מזל וליווה אותנו כמדריך לאיוש, סובוטניק נוצרי, מאלה שמקדשים את השבת. היהדות שבתה את לבו ובאוניברסיטה כתב דוקטורט על נדידת היהודים מגליציה לטרנסילבניה. בהיותו הונגרי  ברומניה, סיפר לנו, הוא חש היטב את שנאת הזרים".
תוך כדי נסיעה במכונית המקרטעת של הוריו, גילו תמרה ולאיוש ששניהם מאותו הכפר. כלומר, סביהם היו בכפר שרמש. מקום שרק יוצאי הונגריה יידעו לבטא אותו נכון…
"אני יכול להביא אתכם אל דודה אנוש, שעוסקת בתפירת שמיכות בשיטות הישנות", הציע הנהג המדריך. ההצעה היתה מאד מסקרנת, כי סבתה של תמרה, התמחתה באותו כפר בשמיכות פוך וצמר.
כשהגיעו ולאיוש אמר לדודה הקשישה, כי האורחים מישראל, הגיבה זו בשיא הטבעיות: "יהודים מישראל? גב' פישר מור לימדה אותי את העבודה הזאת". האורחות פרצו בבכי נרגש, כי נפלו בדיוק על חניכתה של הסבתא.
אנושקה בת השתים-עשרה היתה תלמידה טובה בבית הספר והכומר הפציר שתמשיך בלימודיה. אמה נזקקה לעזרה בפרנסה לשבעת ילדיה והחליטה לשלוח את הילדה לעבוד אצל ידידתה היהודיה המבוגרת, שעסקה בתפירת שמיכות. הילדה התגוררה בבית המשפחה היהודית ושימשה עוזרת וחניכה כאחד – בצד עבודות הבית למדה את תעשיית השמיכות. "כל חיי עבדתי בתפירת שמיכות וממנה הפרנסה שלי, מגברת פישר".
לקראת הנסיעה, בתקווה לאתר מקומות הקשורים בהיסטוריה המשפחתית, הצטיידה תמרה בכמה תמונות משפחה ישנות. באחת מהן נראית סבתא סרל פישר וליד השולחן, הנערה. אנושקה בת השמונים פלוס הסתכלה בעניין רב והגיבה בלי היסוס: "לא רואים שזאת אני בתמונה?" ואז הראתה את המזנון ובו, מאחורי הזכוכית, בין כלי החרסינה, תמונה של הזוג פישר ביום חתונתם. תמונה, שנתנו במתנה למזכרת לעוזרת הצעירה.

אנוש כיום: ממשיכה לתפור

"כשעבדתי, אחד התפקידים שלי היה לנקות כל בוקר את המזרונים ומצעי המיטות מפרעושים. מפעם לפעם מצאתי מטבע בין המצעים. הלכתי לגברת והחזרתי לה את המטבע. סיפרתי לאמי שפעם מצאתי טבעת ופעם מטבע, ואמא אמרה לי שככה בודקים שאני ישרה"…
לכבוד האורחות פתחה את מסגרת העץ הגדולה, שעליה היא תפרה שמיכות והדגימה כיצד עשו אז את המלאכה. נראה שבכפרי טרנסילבניה עדיין תופרים כך גם היום. בידיה היתה מחוגת עץ גדולה, שבקצה מחובר גיר לקישוט השמיכות בתכי תפירה. "קבלתי את זה מהגברת, כשהיא עזבה אותנו בשנת 1935. קחו את זה במתנה", והושיטה לנינה את המזכרת מסבתא-רבא שלה.
היום מוצגת המחוגה על המזנון הגדול, מזכרת מדורות עברו.