ארכיון תג: מוזיאון ארץ ישראל

עדות מקומית – אמת עצובה

"עדות מקומית", התערוכה הנהדרת לצילומי עיתונות בישראל, חוגגת עשור והיא מוצגת במוזיאון ארץ ישראל יחד עם תערוכת הצילום העולמית החשובה, World press photo. תערוכה שמראה לנו את העולם שנעלם מעינינו.
הצילום הראשון, אשר לוכד את עינו של כל הנכנס לתערוכה, הוא תמונת ענק של הלוויה בעזה. המתאבלים הנסערים מוליכים שתי ילדות בנות שנתיים וארבע, שנהרגו בעת מבצע של צה"ל. תמונה עוצמתית, שצילם פול הנסן משוודיה. האזור שלנו מוצג גם על ידי האירועים בסוריה. במקום הראשון ב"סיפורי חדשות כלליות" זכה צילומה של משפחה בורחת בין גדרות תיל בסוריה. הדמויות של אב ואם וילדיהם מטושטשות למדי, אך נראית היטב האימה על פניהם. קלט את תמצית האסון הסורי הצלם אליסיו רומנדי מאיטליה. בתמונה אחרת מסוריה, ילד כבן שנתיים, פצוע ושטוף דם, ממתין לטיפול רפואי. צילם סבסטיאנו אמדה מארצות הברית.
גם הצלם רודריגו אבד מארגנטינה היה בשכנתנו המוכה. הוא צילם תמונה מרשימה של אשה, עאידה – ראשה חבוש ומבעד לתחבושת נראים פצעיה הקשים, והיא מבכה את בעלה וילדיה שנהרגו בהפצצת הצבא הסורי בעיירה אידליב.
לעומתם, אוריאל סיני, צלם גטי אימג'ס, מציג את ההומניות הישראלית: סידרת תמונות של ילדים ואזרחים פצועים מסוריה במיטות בית החולים זיו בצפת, לשם הובאו באמצעות צה"ל. עד צילום הסידרה טופלו למעלה ממאה אזרחים סורים שנפגעו על ידי הצבא של מדינתם. עם כתיבת הדברים, למדתי שכבר הגיעו ארבע מאות פצועים ותם התקציב של משרד הבריאות לטפל בהם. זאת תמונה עצובה מאד של מדינת ישראל.
ועוד אחת – פליקס לופה צילם בתמונת אפור-לבן שני חסרי בית קשישים, נשענים על מקל ועומדים לפני מכונית נטושה. היא היתה ביתם בתל אביב עד שסולקו ממנה.
המשך הסיור מגלה שלא רק התמונה הראשונה בתערוכה צולמה בעזה. הרצועה זוכה לייצוג מאד בוטה בתמונתו של עאדל האנה מן הרשות הפלשתינית: גופה נגררת על הכביש בכבל משתלשל ממכונית והמונים הולכים ונוסעים ומסתכלים במראה. האיש שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נורה ונהרג ואחרי הגופה. צדק נוסח שכנינו.
התערוכה מצטיינת בתמונות מעולות, בעיקר כאלה שמספרות סיפורים אנושיים: אלפים חסרי בית ביפן אחרי הצונאמי, או הברזילאים תושבי הפאבלות בריו דה ז'נרו. לעומתם תמונה אופטימית מניירובי – אשה יושבת על ערימות אשפה במזבלה וקוראת ספר. "אני נחה בהפסקות של איסוף האשפה", הסבירה לצלם. או בהודו: בית ספר מתחת לגשר. הצלם מספר על גבר בן ארבעים שפתח בית ספר לילדים חסרי כל השכלה. כל יום הוא עוזב את חנותו לשעתיים ויוצא ללמד ילדים ולהכין אותם לקראת בית ספר ממשלתי. האיש, שבילדותו לא יכול ללמוד מטעמים כלכליים, משתדל לעזור לילדים חסרי כל.
ומנגד, מוצגת תמונת חדר אוכל של עמותה חברתית ובו גבר דל בשר וצמוק לחיים מתפלל לפני שיתחיל לאכול מקערה. חדר האוכל נמצא בעיר יאנגסטאון אוהיו, אחת הערים העניות ביותר בין הערים הגדולות בארצות הברית. לידיעת המתגעגעים לסיר הבשר האמריקני.
חלק ניכר מהתמונות אינן פשוטות למראה. מאירן התקבלה סידרת תמונות של אם ובתה, שפניהן מושחתות. ההסבר: האשה הודיעה לבעלה שבכוונתה לעזוב אותו. בתגובה, בשעת לילה הוא שפך חומצה על פניהן של אשתו ובתם.
אם בעבר אמרו, שטובה תמונה מאלף מלים ושופטי בית המשפט קבעו בפסקי דין שצילום זאת ההוכחה המוחלטת, הרי היום אנחנו מוצפים בפרי הפוטושופ הממוחשב כך שיותר תמונות בלוף ממלאות את הדוא"ל מאשר תמונות אמיתיות. בתערוכה זאת, למיטב נסיוני ושיפוטי – אין פוטושופ. כאן, עדיין, רואים את האמת בתמונה.
לתערוכה הישראלית, "עדות מקומית" הוגשו השנה כ-7500 צילומים של 300 צלמים. בתערוכה כ-170 צילומים נבחרים. בנוסף, מוצגות עבודות וידאו מרשימות. בשותפת הבכירה, "World Press Photo", כ-160 צילומים של 54 צלמים מ-33 מדינות, שנבחרו מבין למעלה מ-100 אלף צילומים. זו תערוכת צילומי העיתונות העולמית החשובה והגדולה ביותר מסוגה והיא נודדת בין כמאה ערים בעולם. אוצרת תערוכת "עדות מקומית" 2013 מורן שוב.
תאריך סגירה: 18 ינואר 2014, מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
מן התערוכה: המתפללות בכותל – תמונת רבת הבעה. צילמה מרים אלסטר / פלאש 90 /
caption]

חשיבותה של השכלה
שמעתי בבית קפה: "גם אדם עם שני דוקטורטים יכול להיות טיפש".

לא רק בשירות הנציב העליון

שוויון לנשים:  עובדת בסלילת כביש

שוויון לנשים: עובדת בסלילת כביש

אל תערוכת צילומיו של צבי אורון (אורושקס) במוזיאון ארץ ישראל, "בשירות הנציב העליון", הגעתי באיחור. התערוכה פתוחה רק עד סוף החודש. באתי, ראיתי ויצאתי מרוצה. ראיתי את ארץ ישראל של פעם, של תקופת המנדט הבריטי הן בטרם נולדתי וגם כאשר הייתי ילד ולא הספקתי לטייל כראוי. יש מה לראות בתערוכה.
אורון היה דחוי על ידי הסוכנות וההנהגה היהודית, בגלל היחסים הטובים שהיו לו עם שלטונות המנדט ועם ערביי הארץ. אולי כתוצאה מכך ואולי מכיוון ששימש צלם-עתונאי בשירות עתונים וסוכנויות חדשות בעולם, הוא מציג את הפנים של ארץ ישראל הפחות מוכרת לנו, הניזונים מתמונות-קרן-קיימת. בתערוכה ראיתי שאלה היו פנים מאד מעניינים: קבלות פנים אצל הנציב העליון, ספורט של הבריטים (קריקט, ציד) בצד כינוסים ועצרות של הערבים וגם ההתיישבות העברית בארץ ישראל.
החוקרת ויוויאן סילבר-ברודי פרסמה ביד בן צבי מחקר מקיף על הצלם, שהיה ציוני פעיל עד שההנהגה היהודית דחתה אותו. את התנהגותו הסביר צבי אורון במכתב לנכדתו: "לפני חמישים וחמש שנה החלטתי לכתוב את ההיסטוריה של ארץ-ישראל בתמונות. כדי שתוכל לתעד את המאורעות כפי שהינם, עליך להיות חסר פניות… בתור אדם פוליטי ועיתונאי לא היתה זאת החלטה קלה בשבילי, אך האמנתי שהיסטוריה מצולמת תהיה הנאמנה ביותר"… ובהמשך אמר "כשעברתי על הארכיון של התמונות שפרסמתי בעתונות במשך השנתיים האחרונות, שמספרם מגיע למאות, קבלתי רושם מוזר מאד: מתקבל הרושם שהאנגלים עושים מאמצים יוצאים מן הכלל להשקיט את הארץ, הערבים מתקוממים נגד האנגלים והיהודים בוכים בהלויות"…
בסופו של דבר העניק את אוסף הצילומים הענק שלו לארכיון הציוני. ויוויאן סילבר-ברודי מצטטת את ראובן קופלר ממחלקת התצלומים של הארכיון, שהעריך כי צבי אורון-אורושקס הותיר כשישים אלף תשלילים.
הסתכלתי בתערוכה וחשבתי על הבעיות העסיקו את היישוב היהודי בתקופה שהוא תיעד. אוצרת התערוכה, מיכל בן טובים, בחרה להציג קטעי עתונים מעניינים מאד מאותם ימים. בין הקטעים הללו בחרתי בקטע מעתון "דבר", יוני 1938, לפני שנולדתי, שהוצג ליד תמונה של בניית מבצר טיגארט בגבול הצפון: …"אך כדי שיצליחו הנסיונות האחרים הנעשים בארץ ישראל, יש לסלק את הצורך באמצעי חירום ומלחמה אלה – על ידי מציאת פתרון צודק לבעיות הארץ, כדי שהרצון הטוב והאמון ההדדי בין ארץ ישראל לבין שכנותיה ישמשו הערובה היחידה לשמירת הגבולות. זו תהיה טראגדיה אם המדינה או המדינות שיקומו בעתיד תוכלנה להתקיים אך ורק מאחורי חומות תיל דוקרני".
ההיסטוריה לא חוזרת. היא נשארת.

הטבע שאנחנו לא רואים
באולם אחר במוזיאון ארץ ישראל מוצגת תערוכת צילומי טבע כפולה – תערוכת צילום הטבע הבינלאומית, המתקיימת זו הפעם ה-49 ביוזמת מוזיאון הטבע בלונדון ובצידה תערוכת צילום הטבע הישראלית.
לנו, חיות העיר, זאת הפתעה מעניינת ומרשימה לראות את עולם החי שבחוץ – החיות בטבע, שהצלמים מביאים את פעילותן ואת יופיין. יופי של תערוכה. גם היא פתוחה עד סוף החודש.

מי מבין עברית?

 

איזון – עבודה מעניינת של דינה בליך

אני אוהב את מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ומבקר בו תדיר. מבחר התערוכות ונושאיהן – ראויים בהחלט. כך, נקלעתי ל"ביאנלה הששית לקרמיקה ישראלית" (פתוחה עד 15 ביוני).
בתערוכה משתתפים 110 אמנים ומעצבים, המציגים את מיטב יצירתם העכשווית והיא מתקיימת בשיתוף עם אגודת אמני הקרמיקה בישראל.

אינני מומחה לאמנות הקרמיקה ולא אביע את דעתי על המוצגים בתערוכה, המעוצבת יפה ואשר נעים לשוטט בה ולהסתכל במוצגים. בכניסה, ליד הדלת, הברקה יפה: "עיצוב קרמי: כלים טכנו.לוגיים".
אבל הטקסט שאחרי זה צורם לי. העתקתי לפנקס משפטים אחדים:
"השינויים הטכנולוגיים הרבים המתרחשים לנגד עינינו משפיעים בצורה משמעותית על הקראפט העיצוב והאמנות.
"הביאנלה לקרמיקה ישראלית הששית במספר מבקשת לבדוק את יחסי הגומלין בין שדה העיצוב הקרמי למושג 'טכנולוגיה' על מגוון היבטיו: בין המטפורי, הביקורתי, החומרי והצורני למחקרי והשיטתי…
"היוצרים הגיבו באופן רחב למערכת יחסים המהותית בין טכנולוגיה לתרבות".
עמדתי מול הקיר וקראתי וחזרתי וקראתי ואני מתקשה להבין את המשפט "יחסי הגומלין בין שדה העיצוב הקרמי למושג 'טכנולוגיה' על מגוון היבטיו: בין המטפורי, הביקורתי, החומרי והצורני למחקרי והשיטתי"…
והקראפט – זו המלה היחידה באוצר המלים כדי להאיר את מלאכתם של האומנים? אין לכך תרגום בעברית?
אם אני, היושב נינוח ליד שולחן העבודה והטקסט אינו מתעכל לי, מה יעשה מבקר במוזיאון, שעומד קצת קצר רוח לפני הכניסה לתערוכה, מעביר את משקלו מרגל לרגל וצריך להבין במחי עין את מה שאוצרת התערוכה רוצה לומר לו.
אין זו הפעם הראשונה שמוזיאון ארץ ישראל מציג לי חידות. לא באמנות. בשפה העברית.