Tag Archives: לספר סיפורים

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.