ארכיון תג: לוס אנג'לס

תקיעת שופר אמריקני

בכניסה לבית הכנסת הרפורמי בלוס אנג'לס, אליו הזדמנתי בראש השנה, שומרים במדים שחורים עם מתקנים לגילוי חפצים חשודים. בארץ, באתי לבית כנסת נכנסתי ואיש לא שאל מי אני ומה אני. אינני חשוד ובכניסה לבתי הכנסת, איש אינו בודק. אבל כאן זה חו"ל. גם צריך להזמין מקום מראש ולשלם, כי מי שלא מזמין, נשאר בחוץ. בארץ, כשרציתי לתרום אחרי ראש השנה, התקשיתי לאתר את הגבאי בביתו…

בתוך הבניין, אולם גדול, צח וקר. אינני רואה רואים סימנים של בית תפילה יהודי וגם ארון הקודש נחבא מעיני. כמו נעלם. אז אמרו לי, שפה בית כנסת קבוע עם קהילה גדולה. יש כאן הרבּה מאד כסאות עץ פשוטים, לבנים, כמו כסאות פלסטיק. כל המקומות תפוסים והאולם מלא. קהל חביב, מאיר עיניים. אנשים מחייכים. לכל הגברים כיפות קטנות. לי משונה לראות שגם רוב הנשים בכיפות. חלקן עם טליתות.

הרבּה שרון ברוס בתפילה

הרבּה שרון ברוס בתפילה

עוד יותר מוזר לראות נשים אחדות חשופות חזה למדי. זה לא מפריע לעטות טלית שאינה מכסה דבר. אחרות, בעיקר צעירות, באו לתפילה בשמלניות קצרצרות. עניין של אופנה.
העיניים מתחילות להתרגל, ואז שמתי לב לתפילה. המחזורים, כמובן בעברית עם תרגום באתו דף, אבל המנגינות מוזרות. אף אחת מהתפילות לא נשמעה לי מוכרת. אף אחת!

הקהל דווקא הכיר את כל המנגינות. שרו עם החזן ורקדו עד כדי אקסטזה עם תפילותיו. אז שמתי לב, שליד הבמה יש שלושה מתופפים וגם אקורדיוניסט אחד ושלוש בנות שרו במקהלה אל המיקרופונים של בית הכנסת. אמת לומר, לא ראיתי מיקרופון בבית כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, כשהזדמנתי אליהם.

הרבּה היתה עטויה טלית ועל שער ראשה כיפה קטנה. היא ניהלה את הטקס בקול גדול וברמקול. וכך הגיע מועד התקיעה ואז נתגלה שופר גדול ומרשים. שמתי לב, שהתוקעת היא אשה מבוגרת: "זאת אמה של הרבּה" – לחשו באוזני.

כתבתי, שהגברים עטויי כיפות, לא הייתי בטוח שגם החזן כך. מרחוק, זה לא נראה. התקרבתי וראיתי שכיפתו חומה, כמו שערו, כאילו כדי שלא יבחינו בכיסוי הראש.
במהלך התפילה שרו וגם רקדו ולפעמים קצת עינטזו. לא הייתי בטוח אם אני בתפילת ראש השנה או במסיבת חתונה.
לקראת צהריים מישהו נתן סימן וכל המתפללים השתטחו על הריצפה, רובם הגדול במצב של השתחוות. מימי לא ראיתי יהודים משתחווים בבית כנסת בשעת תפילה.
מיהרתי לצאת מן המקום.

מכיוון שאינני שומר מצוות ואינני יודע על מנהג זה, שאלתי שני בקיאים והנה תשובותיהם:

אמר רבי מנחם: "אין זה נכון, שיהודים אינם משתטחים ארצה בתפילתם.

"בשני ימי ראש השנה משתטח היהודי בתפילתו פעם אחת (בתפילת מוסף, בעת אמירת הפסוקים: 'ואנחנו כורעים, משתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה') ובתפילת מוסף של יום הכיפורים, מספר פעמים, כשמשחזרים בתפילה את עבודת כהן הגדול בבית המקדש, בקודש הקדשים".

השיב רבי ישראל: "דעתי אינה נוחה ממנהג זה. דומני שהוא קיים שנים לא רבות, ומקורו בעדות הספרדיות".

משיבון אוטומטי

אם אתם שומעים בתגובה לשיחת טלפון את המשפט "שיחתכם חשובה לנו" – זאת אומרת שהאוטומט מודיע ש"לא איכפת לנו מכם"…

שני פנים ללוס אנג'לס

בנסיבות משפחתיות נזדמנתי למספר ימים ל"עיר המלאכים" היא לוס אנג'לס. בין לבין, מארחי לקחו אותי לראות משהו מפלאי העיר ותחילה – אל רחוב אבוט קיני, מרכז האירועים, בתי הקפה והאטרקציות החברתיות. הדאון טאון של רובע וניס.

רחוב אבוט קיני: אינדיוידואליזם מתפרע

לא הכינו אותי להלם. בתים קטנים, פזורים ללא סדר, צבועים בצבעים שונים ללא התאמה, הבתים בנויים בסגנונות שונים מבלי שבעל הבית האחד מסתכל מה עשה שכנו. האינדיוידואליזם הפרוע במיטבו.
הלכנו ברחוב, לאורך חלונות הראווה המגוונים, בין בתי הקפה הנחמדים, ליד המכוניות החונות בחול של מגרשי החניה שבין הבתים. "בסופי שבוע, בלילות חמישי-ששי-שבת, אי אפשר ללכת ברחוב בגלל הצפיפות של המבלים" – אמרו לי בגאווה. ואני, שבאתי ביום חול בבוקר, ראיתי את הרובע שאין להתפאר בו.
הרחוב הראשי נקרא על שמו של אבוט קיני, האיש שהקים ב-1905 את רובע וניס. כחיקוי לוונציה חפר תעלות מחוץ לעיר ולידן, בתי מגורים. העיר התרחבה ובלעה את העיירות השכנות ורובע וניס הפך שכונת יוקרה, שכמה מכוכבי הוליווד מצאו בה את משכנם.

פסטורליה במרכז העיר

כדי להפיס את דעתי, של אורח-לרגע-רואה-כל-פגע, הסיעו אותי למחרת אל שכונת התעלות. "ראה, יש כאן גם נוף עירוני שהוא תאווה לעיניים" – אמרו. ואכן, העיר הענקית הזאת כוללת הכל. התעלות, שנועדו במקורן לנקז את המים מן הביצות באזור שקנה אבוט קיני, הפכו לשכונת מגורים יפהפיה ויוקרתית.
לאורך התעלות טיילת, שמשוטטים בה תיירים עתירי מצלמות והם מקליקים אל הבתים. מספר רחובות מרחוב אבוט, יש בתי קומותיים, עטופי גינות קטנות ירוקות, פינות מנגל וספות שיזוף. בתעלה – סירות נופש. מי שתכנן את השכונה, הרחיק את המכוניות אל הצד השני של הבתים, אל סמטאות ללא מוצא.
הטיול בצדי התעלות היו פיצוי לאכזבת רחוב הבילויים.
המארחים הגאים בעירם לא הסכימו שאצא מאוכזב והסיעו אותי אל הרודיאו דרייב – רחוב חנויות היוקרה. המקום שדיור, שאנל, גוצ'י, ג'ון גליאנו, ארמאני, דולצ'ה וגבאנה ואלופי האופנה, מציגים את חלונות הראווה שלהם. קיצוניות של העיר, שהיא נספח להוליווד.
חזרתי לישראל ושמחתי שאינני תושב לוס אנג'לס. עכשיו אני רק צריך לבקר בקריית המלאכים שלנו.

החיים המודרניים
אני ישבן בתי קפה ולעתים שומע מה צועקים בשולחן הסמוך. צועקים, כי לדבר בשקט אינו ממנהגינו, הישראלים.
ישבה סבתא עם נכדתה וידיד.
"אנחנו מתכוונים להביא תינוק לעולם" – אומרת הנכדה.
"אבל אתם לא נשואים!" – מתקוממת הסבתא.
"אנחנו לא מתכוונים להתחתן. אנחנו מתכוונים להורות משותפת. כלומר הילד יהיה חלק מהזמן אצלי וחלק מהזמן אצלו" – מסבירה הנכדה בסבלנות.
הסבתא: "כמו הורים גרושים?"
הנכדה: "כן. גירושין לפני הנישואין"…