ארכיון תג: להיטון

הולך ופוחת הדור

אמרו לי, שמשמעות הכותרת היא שהרמה של הציבור יורדת. טוב, הפוליטיקה היום מאשרת זאת. אני עומד לכתוב על שני מכרים, שעזבו אותנו בזמן האחרון ולדעתי, היו חשובים שניהם ומותם תרם לפחיתת הדור.  
הראשון, האדריכל צבי לישר. אשתי, חנה ז"ל, למדה עם צבי לישר בתיכון עירוני ה' בתל אביב. למד איתם גם יהונתן גולני. שניהם הפכו להיות אדריכלים, ואני שמעתי את סיפורו של צבי מפי חנה ז"ל: היה בחור צעיר והלך על שפת הים. ראה בחורה צעירה שמצאה חן בעיניו, יושבת עם אמה. "היא תהיה אשתי" – סיפר לימים לחבריו. ניגש אל האם וביקש להכיר את בתה, ולאחר מכן באמת התחתנו.
צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…

צבי לישר תכנן את דוכני הפיס

צלצלתי השבוע אל האלמנה, הלן והיא אמרה לי שהסיפור לא כל כך נכון…
"זה לא היה על שפת הים, אלא בבריכת גורדון. אני ילידת ארצות הברית והתגוררתי בארץ אצל דודים שלי. דודתי הייתה אתי על שפת הבריכה. היתה שם בבריכה רופאה, עדה שמה הפרטי, והיא דיברה עם דודתי. בפולנית, דרך אגב. צביקה אמר לרופאה, שהוא רוצה להכיר אותי. היא נעמדה מולו עם הידיים על המותניים והסתכלה אם הוא ראוי. עשתה לו סקירה ושמעה פרטים על הכשרתו המקצועית, על כך שהיה אדריכל עצמאי והיה לו משרד ללא לקוחות וכו'. כשהחליטה שזה אפשרי, אמרה לדודה שלי. ואני לא ידעתי כלום. הייתי בבריכה.
"נראיתי צעירה והוא חשב שאני בת 16, אבל כששמע שגמרתי אוניברסיטה בארה"ב, הבין שאני כבר קצת יותר. האמת – הייתי בת 20.
"אז התחלנו לדבר זה היה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. והוא סיפר לי שעליו לצאת למילואים, לסיורים בסיני. משם כתב לי מכתב יפהפה עם תיאור נהדר של נופי סיני.  
היחסים נמשכו ואחרי פחות משנה, ב13 ביוני 1968 , התחתנו והיו מאושרים ביחד עד פטירתו".
צבי לישר הגביה את כיכר דיזנגוף בתל אביב והוריד את התנועה אל הכביש מתחת לכיכר. 40 שנה הייתה הכיכר מוגבהת. במשרדו תכנן פרוייקטים ציבוריים רבים. כך תכנן את ביתני מפעל הפיס האדומים, הפרוסים עד היום בכל הארץ.  
באותו שבוע נפטר גם העתונאי אורי אלוני, המוכר בציבור כמי שיסד את שבועון הבידור "להיטון", אבל עסק במקצועות עתונאיים רבים ופגשתיו בצמתים אחדים.  
מצאתי, כי לאחר שהשתחרר מצה"ל התקבל ככתב ב"העולם הזה", שם סיקר במשך חמש שנים את תחום המשטרה ובתי המשפט. אני הכרתיו כשעבר לסקר את התחומים הללו בסוכנות החדשות "עתים", שבה הייתי כתב ותיק. הבחור הביא אתו את הנסיון מהעולם הזה, לעומתנו שהיינו "מרובעים" וסיקרנו את הגלוי בתחום המשטרה, בתי המשפט ומסיבות עתונאים.  
אורי יצא לשוק וראה את הרוכלים מוכרים ירקות ושוקלים אותם במשקלי המאזניים, כשצד אחד קשור בגומיה. כך רימו את הקונים לגבי משקל הירקות והפירות. הידיעה לא התאימה לאופי של "עתים".
את חותמו השאיר כשהקים (עם דוד פז) את "להיטון" בסוף שנות הששים. זמרים ישראלים לא זכו לסיקור בעיתונות הכתובה, משום שמדובר ב"שטויות".  אך הקהל אהב את העתון.  
אז צולם בישראל הסרט "עושי הלהיטים" עם קירק דוגלאס וזה היה הסרט הזר הראשון שצולם בישראל. לפני שקבע את השם, פנה אלוני לאהוד מנור ולרבקה מיכאלי ומבלי לדעת אחד מהשנייה – הציעו שניהם את השם 'להיטון', על בסיס המילה להיט, שהמציאה רבקה מיכאלי.
 אלוני עשה דברים רבים בעתונות ולאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרף לגלי צה"ל, שם הגה, ושידר את תוכנית "גלגלי צה"ל", על מצב התנועה בגוש דן. זו הייתה תוכנית-האם, שהולידה אחר כך את "גלגלי צהל" וממנה נולד גלגל"ץ. אורי אלוני כבר לא היה שם.  

הסכם של אמת או שקר?
בפרלמנט שנערך בבית פרטי, עלה, כמובן, ההסכם של בני גנץ עם בנימין נתניהו. כאשר השתרר קצת שקט, אמר השתקן שבחבורה: "חלק מהציבור מסתובב עם הרגשה קשה. קשה לי להבין מדוע אדם עם נסיון כזה, שהיה רמטכ"ל, כלומר אינו טיפש, עושה מהלך כזה". 
ליד השולחן מבקרים קשות את התנהלותו של בני גנץ.  
השתקן: "לבקר זה קל. להבין – יותר קשה".
 מישהי הוסיפה: "אתה חכם! כשהבעל בוגד, מאשימים את המאהבת"…
נשארנו עם השאלה: שקר אין (יש) לו רגליים?

איש נרצח איש לא קם

ב"פרלמנט" של יום ששי, השיחה היתה על לאנס וולף. אדם, שנחבט בראשו ברחוב על ידי נער שיכור, שכב מוטל כשעה על המדרכה ואיש לא הזעיק עזרה עד שמת. פעם ידענו, שזה עלול לקרות בניו יורק, עיר החטאים. שם כל אחד נשמר לנפשו. שם עזרה לזולת הינה בבחינת בל ייראה. אבל אצלנו? כאן כל ישראל ערבים זה לזה…
שוריק, תושב קבע בבית הקפה, לגם מן האספרסו והעיר: "לא רק אצלנו יכול להתבצע פשע בנוכחות אנשים ואיש לא ינקוף אצבע. ברצלונה, למשל".
ראית רצח בברצלונה?
"לא רצח. סתם עבירה קלה. אבל השווֶה הוא באי-תגובת האנשים.
"הייתי ברכבת התחתית, בקרון מלא אדם. לידי ישבו שלושה זוגות של נורדים. שוודים, או אולי הולנדים. שלושה גדולי קומה ונשותיהם והם דיברו בשפה לא מובנת. לפתע, היתה תכונה ושניים מהם תפסו בכוח מקסיקני קטן, ואולי פרואני. הבנתי שהוא כִּייס אחד מהם. תופעה נפוצה בברצלונה".
"כן, גם אותי כייסו שם" – נשמעה הערה ליד השולחן.
"הנורדים האלה נאבקו עם הכייס הקטן, ואז הופיעה זוגתו של הכייס וגם היא ניסתה לחלץ אותו מידיהם ולא הצליחה. וכאן, אני, שוריק, נכנסתי לתמונה.
"נעמדתי בין הדלתות הפתוחות של הקרון והתחלתי לצעוק – ואתם יודעים שיש לי קול רם – 'פוליציה, פוליציה'. אולי זה 'משטרה' בספרדית. עמדתי בדלת והיא לא נסגרה.
"עברו כמה דקות, התחתית לא זזה ממקומה, כי אידיוט אחד – זה אני – עמד בדלת. המשטרה לא הגיעה, אלא פקח של הרכבת והוא לקח תחת חסותו את הכייס.
"הנורדים נרגעו וגם אני. נזכרתי במקרה הזה, כי אף אחד מעשרות הספרדים, שהיו בקרון, לא התערב. רק התיירים והישראלי".
אתה רוצה לומר שהתדרדרנו להיות ככל העמים?
"אולי".
אגדת להיטון
אורי אלוני הגיע לסוכנות עתי"ם (עתונות  ישראלית מאוגדת) כעתונאי צעיר, בוגר בית הספר הטוב ביותר לעתונות באותה תקופה – העולם הזה. אני זוכר, שאחד הסיפורים הראשונים שהביא, היה משוק רוכלי הירקות בתחנה המרכזית. הוא גילה שהרוכלים מחברים גומיה לזרועות הכף, שעליה הונחו הירקות לשקילה, כך שהיא היתה מושכת אותה מטה למשקל גבוה האמיתי.
היום זה סיפור שיגרתי שכל עתון מקשט בו את עמודי הסיפורים. אז, גילוי כזה – בצרוף תצלום שאורי הצליח לצלם –  היה חריג ויוצא דופן. סוכנות החדשות, ששירתה את עתוני הבוקר המכובדים והכבדים, לא העבירה את הידיעה במכשירי הטלקס. אורי נתבקש להביא ידיעות יותר סולידיות , שחותם "דובר המשטרה הודיע" – נמצא עליהן.
לימים, עזב את עתי"ם ועבר לעתונים אחרים עד שיסד את להיטון המיתולוגי והיה עורכו ברוב שנותיו של השבועון.
בשבוע שעבר, הצעיר בעל ה"בייבי פייס" חגג שבעים. הזמן, לא להאמין, רץ ומהר.
זמרים, אמנים, כותבים נאספו על שפת הים של ראשון לציון, וידידים ובני משפחה (שתי בנותיו ושני בניו של אורי ותשעה נכדיו) ורחל שיש, "האשה שאתו", ארגנו בחשאי במשך שלושה חודשים את מסיבת "אלה הם חייך" לחתן המסיבה הנרגש. כשעלה על הבמה, שלף מן הכיס פתק מוכן והראה לכולם: "לא ידעתי. אבל חשדתי".
בלט בין האורחים בהופעתו אבי עופרים, שמתגורר בגרמניה ובא לבקר בישראל מעת לעת. במשך כל השנים נעלם מעיני והנה הוא עם גיטרה ושר בקול חם. כמו פעם.
מסיבה של זכרונות.

אבי עופרים לקח גיטרה: קולו השתפר צילמה ענת לביא