נהגי מוניות מדברים הרבה. לא כולם, אבל אלה שמדברים, מדברים הרבה.
עכשיו שמעתי שגם בניו יורק הם מדברים וקבלתי סיפור טרי, שסיפר נהג מונית רב שנים בעיר העשירה בעולם:
"נסעתי יום אחד בנסיעה נדירה. כל כך מיוחדת, שגרמה לי לבכות על ההגה ועדיין היא הנסיעה הכי אהובה עלי. הסעתי אדם, שיצא מבית החולים לאחר הלידה של תינוקו הראשון, כשרק הפך להיות לאב. אשתו ובנו התינוק עדיין בבית החולים. האיש היה נרגש מאד, כי היה זה ילדו הראשון, והוא שיתף אותי בחוויה שלו. ואני – אמר הנהג – התרגשתי איתו עד דמעות. היה קשה לי בגלל דמעות האושר שלי. מקרה כל כך מאושר לא היה לי…
הנהג כמעט בכה שנית רק בגלל הזיכרון ואז הוסיף: "אני יכול לספר על סוג הנסיעה השני האהוב עלי, שאינו נדיר כמו הראשון. זה קורה כשאני לוקח משדה התעופה תייר, שהגיע למנהטן. ביקור ראשון בחייו בניו יורק, שאליה שאף כל חייו", סיפר הנהג.
"נסעתי איתו על הגשר לעיר ובחרתי את הגשר העליון בדרכי למנהטן. ידעתי, שמן הגשר העליון רואים טוב יותר את העיר על שלל גורדי השחקים שלה. הנוסע התרגש והתרגשותו דבקה בי. כשהתקרבנו עוד לעיר והסתכלנו על האנשים, הוא התרגש עוד יותר, כי חש את האנרגיה של העיר הזאת. הנוסע אמר לי שהוא מרגיש כמו ילד, שמקבל מלא מתנות ליום הולדת. הכל אפשרי", סיים הנהג.
לא רק בארץ קורים דברים לנהגי מוניות ונראה לי שדרוש יותר ממגפה מזופתת, כדי שרגש כזה יבוטל.
כלב שומר סף
בשבוע שעבר כתבתי שיר הלל לכלבתי. בתשובה קבלתי את סיפורה של מרים, שבצעירותה התגוררה באשקלון והיה לה כלב בבית.
אמה היתה מבוגרת והגיעה לבית החולים המקומי. הבת באה לבקר במחלקה ובשער מצאה את הכלב המשפחתי. זה רבץ ליד הכניסה ולא זז. "מה הוא עושה כאן?", שאלה מרים את השוער. זה השיב: "הכלב שוכב כאן ואינו מוכן לזוז". גם מרים לא הצליחה לשדל אותו לעזוב את משמרתו.
איך ידע הכלב שגבירתו בבית חולים – איש אינו יודע.
מילה בגרוש
אם כתבתי טובות על כלבים, מצאתי הגדרה הפוכה –
דיפלומטיה: האמנות להגיד "כלב יפה", עד שמוצאים אבן מספיק גדולה לזרוק עליו.
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 