ארכיון תג: יום הולדת

יום הולדת בלתי שיגרתי

כאשר ילד או ילדה מגיעים ליום הולדת, קל מאד להזמין קוסם או זמרת, להאכיל את הילדים בממתקים ועוגות וההורים המותשים מרגישים שיצאו ידי חובה. אני שמעתי על חגיגת יום הולדת אחרת, בלתי שגרתית, לשתי בנות-דוד, הגדולה, חוגגת את יום הולדתה השמיני ובת דודתה בת שבע וחצי . האחת אמריקנית דוברת עברית והשניה תוצרת הארץ. ההורים, אח ואחות, החליטו לנצל את ההזדמנות למפגש משפחתי ולקחו את הבנות לטיול קצר באוניה ובאופניים ב…הולנד.

בעבר הספינות שימשו למשא, אך כיום הן ספינות טיולים. ביום הן עוגנות בנמלי החוף והטיילים יוצאים באופניים לסיורים בסביבה.

מבט מן הספינה אל אורק

"הגענו לעיר הוּרסט, אכלנו ארוחת ערב, הורדנו את האופניים מהספינה, והתחלנו לנסוע בעיר הציורית הזו", סיפרה לי האם האמריקנית. זה היה טיול של ערב (השמש שוקעת מאד מאוחר). למחרת בבקר יצאו עם האופניים. בספינה יש תאים קטנים למטה ובכל אחד 2-4 מיטות ובכל חדר צוהר עגול, כמו בסרטים. מן החלון נראות הרבה מאד סירות יפות מאד.

שאלתי וסיפרו לי שבקבוצה יש 20 משתתפים – ספרדים, צרפתים, אנגלים, בלגים, ואנחנו אב ובת ישראלים ואם ובת אמריקניות.

בחבורה יש שלוש נשים ספרדיות, שאימצו שלוש בנות שחורות. הילדות חברות מהצופים. יש גם רופאה אונקולוגית מאינברנס בסקוטלנד ליד לוך נס. נשואה ואם לשלושה, שהביאה לטיול את בנה האמצעי. למרות מקצועה, בעצמה חלתה בסרטן שד והפסיקה לעבוד.  ועוד אנשים מעניינים. בעיקר – שונים מן הישראלים.

ביום הראשון יצאו לטיול אופניים של של 20 קילומטר עם הפסקות, רחצה באגם, ביקור בתחנת רוח וארוחת צהריים בפיקניק מאד חווייתי.

המדריך, הולנדי כבן 45 משעשע ויודע דבר. כל יום יצא באופניים בראש החבורה והסבריו מעניינים. הוא סיפר שאביו היה מייצר גבינות במחלבה. אבל בזמן מלחמת העולם השניה, הגרמנים גייסו אותו. הם הכריחו הרבה הולנדים להשתתף במלחמתם. אחרי המלחמה אביו שב הביתה ומצא שאחרים נכנסו למחלבה וגנבו ממנה. כך העסק קרס. עם הסיפור הזה, ביקרו המטיילים במחלבה מקומית וגילו כי אף הולנדי לא עובד בה, רק זרים – פולנים ורומנים. כוח עבודה זול… אולי זה מצביע במשהו על משבר העובדים הזרים באירופה העשירה.

באחד הסיורים, ביקרו רוכבי האופנים בעיר אוּרק. על שפת ימה, המלכה הציבה את פסל הדייג האלמוני – לזכר דייגים שיצאו לים ולא חזרו ממנו. עם שזוכר את נופליו, גם אם לא במערכה.

השיטוט  בנמל של אוּרק ובסמטאות המובילות אל המגדלור היה מעניין, כי העיירה בנוף כפרי מקסים עם המון טורבינות מכל עבר. מה שהיה פעם אי, שינה את אופיו עקב ייבוש הים ובניית הסכרים. היום זה נמל פעיל ביותר, עם ספינות ענק וגם סירות דייגים בכל הגדלים שהיה מרתק לראות אותן בפעולה. "קינחנו בטעימה של הרינג טרי-טרי ונהדר בדוכן בנמל", סיפרו לי.

אורק היא עיר מודרנית, שאדמתה נוצרה מבניית שני הסכרים הגדולים בעולם שנבנו כדי לפתור את בעיית ההצפות ההרסניות מהים הצפוני. הסכרים שינו את פני המדינה – נוספה אדמה והאי הקטן הפך ליבשה גדולה. תושבי אורק הם עשירים, חרוצים, בעלי משפחות גדולות והם דתיים. בביקור ביום ראשון, נראתה העיירה כעיר רפאים. אולם ליד הכנסיה במרכז העיר, לא היה מקום להכניס זוג אופניים בחניון ומהכנסיה נשמעה שירה אדירה. אחר כך אנשים נראו מהלכים ברחובות בלבוש מהודר, כשכל הילדות לובשות לבן. והרוכבים מרכיבים בין ילד לשלושה על אופניהם.

– איך הגיבו הילדות שלכן, כלות הטיול?

– "בהתחלה היה להן קשה, והן הצהירו שביום השני יישארו בספינה". ההורים התלבטו וכבדרך אגב סיפרו לאחת מהעוזרות בצוות הסירה. היא הגיבה בחיוך: "אה, זה היום הראשון, תמיד זה ככה. מחר הן ירצו בבוקר לקפוץ על האופניים". אולם, היום השני היה מאד אתגרי, ואחרי רכיבה וחתירה במשוטים, החליטו ההורים שהן יסעו באוטו במקום לחזור 22 קילומטרים אל הספינה. לפנות ערב הן ביקשו לרכב שוב באופניים והתאכזבו לשמוע שבלי מדריכים אסור להן לנסוע.

חגיגת יום הולדת יקרה, אבל לא שיגרתית.

 

מודעות פרסומת

איך מוצאים מתנה לנכד

קבלתי שיחת טלפון בהולה: "קראתי את הפוסט שלך ואני לא מסכים. בוא נדבר". הדובר, חבר טוב שאני יושב איתו לעתים קרובות וגם הפעם נעניתי מיד והשבתי: "על כוס קפה!"
"שמע, אתה כותב על פינוקים ומתנות ואני חושב שאתה טועה. הדור הוא דור אחר. שונה משלנו", פתח כשהקפה הגיע לשולחן. "יש לי דוגמא ושאלה", הוסיף.  "הנכד שלי הגיע לבר מצווה ואני רוצה לתת לו מתנה. אינני יודע מה לעשות, אולי תהיה לך עצה".

רוצה עוגה כזאת ליום הולדת?

רוצה עוגה כזאת ליום הולדת?

דבר ראשון אמרתי לו: שאל את הילד מה הוא רוצה. אולי יש לו איזה תחביב… והאיש שלי הסביר: "שאלתי. יש לו תחביב, כדורגל. אז קנינו לו את הכדור והנעלים והבגדים ומגינים וכל מה שהילד צריך".
– נו?
"אז הוא אמר לי שיש בברצלונה חנות ובה אפשר לקנות פסלים של שחקני כדורגל. משהו כמו מוזיאון טוסו. אז הוא מבקש לטוס לברצלונה ולקנות את הפסל הזה"…
– נדמה לי שהנכד שלך הוא ילד שיש לו הכל והוא חושב שהסבא זה כספומט.
"צודק, ואני לא רוצה לשלם בעד כרטיס טיסה ומי יודע כמה עולה השטות הזאת שהוא רוצה בחדר שלו".
– באמת, הדור הזה אינו יודע גבול לכסף. מפונקים. הוא יקבל את המתנה, יתרגש יום או יומיים ואולי שבוע ואחר כך זה יהיה חלק מהתפאורה. משהו רגיל כזה.
"אז אתה לא חושב שזה דור אחר?"
– זה לא דור אחר של ילדים מפונקים אלא דור של הורים מפנקים. יותר נכון, מבזבזים כסף במקום תשומת לב. ראית את הדתיים: הולכת אשה ודוחפת עגלת תינוק ואחריה משתרכים עוד איזה עשרה ילדים. הגדולות מטפלות בקטנים ואף אחד לא מרים קול ומצייץ. אז זה לא הדור, אלא החינוך, אמרתי.
היה לי רושם, שהסתמן איזה ניד ראש של הסכמה. "אז מה נותנים לבר מצווה שרוצה עוד טיסה לחו"ל?" – נשאלתי.
– אין לי תשובה ככה מן השרוול, אמרתי. אני  יכול לזכור מן העבר מה שעשיתי לילדיי ואלה רעיונות של אמם ולאו דווקא שלי. לבתי, כשהיתה בת מצווה, ערכנו סעודת פיקניק בפארק הירקון. כל הכתה הוזמנה וזה היה אירוע מיוחד. אף אחד לא חגג אז בפארק והילדים זכרו את המסיבה במשך זמן רב. לבן חגגנו את הבר מצווה בדרך שונה. הזמנו חברים לפגישות ליל שבת אבל בשונה מן העבר – ביקשנו את הבן להצטרף. הוא הופתע ושמח מאד לפגוש את חברינו בנסיבות חברתיות בערב. בכל שבוע הזמנו מעט חברים, ששה או שמונה, כרגיל והודענו להם שהפםע זה שונה. הפעם זה בר מצווה, שלווה גם במתנות. כך חגגנו במשך כחודש וחצי וזה היה שונה מאד מהמקובל.
גם לנכד שלך צריך לחשוב על אירוע. משהו, שייצור לילד חוויה ואותה יזכור. לא סתם מתנה שעולה כסף. אפשר אולי לערוך טיול משפחתי עם רמזים בדרך, או מסע לאתרים בהיסטוריה המשפחתית. אפשר לקחת אותו ואת הכתה לשיט ביאכטה בים ואולי הפעלה שלו בדרך אחרת. אמשיך לחשוב ולהתייעץ. נדמה לי שאפשר לעשות למענו משהו שלא יהיה כרוך דווקא בהרבה כסף.

למען מי הדשא?

הדשא לפני טיפול במים

הדשא לפני טיפול במים

הרשות המקומית שותלת דשא בגינה הציבורית – מעשה טוב למען הציבור. ירוק בעיניים.
הרשות המקומית אינה משקה את הדשא, כדי לחסוך במים ובכספי ציבור. מעשה רע, הדשא מצהיב.
אצלנו שתלו משטחי דשא ברחבת הגן הציבורי וזה היה באמת ירוק ומרהיב. כאשר טיילתי עם כלבתי, שאצי, נהניתי. אבל לאט לאט ההנאה פחתה, כאשר הדשא החדש החל לקמול.
כתבתי מיד מייל כעוס אל מחלקת הגינון והתלוננתי על החסכון במים. להפתעתי, קבלתי טלפון ובו ביקשה המוקדנית עוד הסברים. הסברתי.
עברו ימים אחדים ומצאתי שהדשא "שלי" מתחיל להוריק בחזרה. אני מקווה שגם ברשויות אחרות כך.