ארכיון תג: יגאל סרנה

יגאל סרנה – כיף של אוטוביוגרפיה

יגאל סרנה כתב טור בידיעות אחרונות במשך שנים ופוטר אחרי שנתבע לדין על ידי בנימין נתניהו ואשתו. סרנה כתב בבלוג שלו (לא בעתון) שראש הממשלה גורש ממכוניתו באמצע הדרך לירושלים על ידי אשתו. הוא לא הצליח להוכיח את הסיפור וטען, שקבל אותו מאיש שב"כ שאיבטח את ראש הממשלה. סרנה לא הצליח להביא את האיש להעיד, והשופט, כדין, חייב אותו בפיצויים. יגאל סרנה שער הספר
אני מאמין ליגאל סרנה, בעקבות שלושה סיפורים על מאבטחים. האחרון – סיפורו של יאיר נתניהו שנסע עם חברים ועם מאבטח לבקר בבתי בושת ודבריו צוטטו בעתונים. הסיפור הישן יותר – של שר האוצר סילבן שלום, שקיים מגע עם פקידה במשרדו ועשה זאת דווקא בבית קפה בתל אביב. גם הסיפור הזה דלף על ידי מאבטח. שני המאבטחים היו זמניים בתפקיד ולא חשו שחלים עליהם כללי השתיקה של מאבטחים.
את הסיפור השלישי אינני יכול לכתוב, כי אינני יכול להביא אנשי שב"כ שיעידו למעני, אבל הוא דומה לשלושת הסיפורים האחרים. לכן, אני מאמין ליגאל סרנה.
נזכרתי באירועים הללו, בגלל ספרו האוטוביוגרפי של סרנה, "השנה האחרונה", שהתגלגל לידיי באחרונה ונהניתי לקרוא בו. לכאורה, הספר כתוב על על  שנה אחת ממאי 1966, שנת המיתון הגדול, ועד מאי 1967, שנת הניצחון הגדול. למעשה, הספר הינו אוטוביוגרפיה של הילד יגאל בבית הספר העממי, בביתו, בתיכון, עם משפחתו ובין חברים. אני רואה אומץ אישי לכתוב, בפרטי פרטים, על חייו של הילד המוצלח בבית הספר היסודי והילד הפגוע בבית הספר התיכון. לא כל אחד יכול לחשוף את האירועים האישיים שלו, שלא כולם נעימים, ואת הסיפורים המשפחתיים של הוריו הפולניים וחבריהם יוצאי הגולה.
סרנה, שנסיונו העתונאי ניכר היטב בכתיבתו, מספר את הדברים באורח קולח ומעניין. תחילה חשבתי, שזאת כתיבה עתונאית, שכן הוא משלב בצורה יוצאת מן הכלל את האירועים הציבוריים עם המקרים הפרטיים שאירעו באותו זמן. תוך כדי סיפוריו על בית הספר והתלמידים ועל הקשר הילדותי-מיני עם הילדות שרקדו ריקודים סלוניים, הוא מעלה את האירועים המשפחתיים של הוריו וחבריהם, שדיברו על הפוליטיקה. סרנה רוקח תוך כדי כך את האירועים הפוליטיים בממשלה ובכנסת והוא מזכיר אירועים, שעברתי בצעירותי ומזמן שכחתי. הוא נעזר בדפי הארץ, שהופיעו באותו זמן ובגליונות העולם הזה מאותה תקופה. שני עתונים אופוזיציוניים, ששירתו את אביו של המחבר וגם אותו עצמו (שהפך לאחד ממייסדי שלום עכשיו).
באחרונה משודרת בערוץ 10 סידרת "הקברניטים" של רביב דרוקר. הוא מפרט בטלוויזיה את ההתנכלות המתמדת של דוד בן גוריון ליורשו, לוי אשכול. סרנה סקר את היריבות הזאת כבר לפני חודשים אחדים, כשספרו יצא לאור. ואני מודה, לא זכרתי את פרטי המריבה ההיא.
לכאורה, זה ספר עתונאי-אוטוביוגרפי. אפשר לקחת כל פרק ולפרסם אותו ככתבה בעתון. אבל בשיחתנו בבוקלאב, העירה ליאורה עיני, כי הכתיבה איננה עתונאית לחלוטין. כשקוראים לאט ובתשומת לב – אפשר למצוא חלקים של כתיבה ספרותית. זה כבר לא עתונאות.
שיחה של קובי מידן בתוכניתו "חוצה ישראל" בחינוכית, עם יגאל סרנה ב-19.10.2017

פגישה, חצי פגישה
שני קשישים נפגשים אחרי זמן רב שלא התראו:
– "איך אתה נראה טוב. לא השתנית".
"דווקא כן. כשהתכופפתי הרגשתי את ההבדל. במיוחד כשרציתי לשמן את גלגלי הקלנועית"…

מודעות פרסומת

שערוריית ידיעות אחרונות

הביצה של הבראנז'ה געשה, כשנודע שידיעות אחרונות, העתון הנפוץ ביותר במדינה, מתכוון לפטר חמישה מוותיקי העתונאים. חמישה מתוך 47 העתונאים הוותיקים שעובדים בעתון בחוזה קיבוצי. חמישה מן העתונאים בילו עשרות שנים במשרדי המערכת בדרך פתח תקוה (הרבה זמן לפני שמישהו חשב שזאת תהיה דרך בגין). ופתאום: בום! מוזמנים אל משרדיו של עורך העתון ונאמר להם שהם עומדים בפני פיטורים.
אחד הלך. ארבעה נשארו להיאבק.
כל זה היה נשאר בתוך הביצה, אלמלא אחד המיועדים לפיטורין הוא יגאל סרנה, מטובי הכותבים בעתונות בארץ. אבל לפני שאביע דעתי הצנועה על עתונאי, שהוא משכמו ומעלה, אספר משהו שלא ראיתי בפרסומים: העתון "של המדינה" מבקש לפטר אנשים שעומדים לצאת לפנסיה בעוד שנתיים-שלוש!
לפני שנים אחדות, בשלהי עבודתי במעריב, הוזמנו עתונאים ותיקים ופוטרו כשנה לפני יציאתם לפנסיה. זה היה בתקופת שליטתו של עופר נמרודי. אין לתאר את הזעם שהדבר עורר, אבל במעריב היו כבר מעט מאד עתונאים בחוזה קיבוצי ולא היה מי שיישא את לפיד המחאה. כיכר תחריר לא היתה שם.
עכשיו זה הגיע לידיעות אחרונות. בדיוק אותה מתכונת איומה.
ועתה, אל יגאל סרנה. תמיד קראתי בעניין את רשימותיו האישיות והרגישות מאד. הוא הביא את ארץ ישראל החיה, האנושית, הזקוקה לחשיפה. הוא הציג את הדברים בדרכו האישית והמיוחדת. ייחוד שהיה לידיעות אחרונות.
מישהו החליט שאין צורך בכתיבה אישית ומיוחדת. חבל לשלם לכתב ותיק, מוכשר ומיוחד.
מי שהחליט כך אינו מבין שעתון הוא מוצר של יצירה. כן, עתון הוא מוצר אך לא מכינים אותו בעזרת נוסחאות, אלא באמצעות כשרון. וגם ידע ונסיון. הכשרון תחילה.
ידיעות אחרונות מוכן, בקלות, לוותר על כשרון.
אני לא.
יגאל סרנה מציג בעצמו את כשרונו טוב מכפי שאני אעשה זאת. הנה קישור לרשימה שפרסם בעתון וגם בבלוג שלו:
תולדות האהבה ( בלוג עד ראיה, 2.3.2011 )