ארכיון תג: יאיר לפיד

סר מעמד הביניים

יאיר לפיד הבטיח עתיד והסתכל על מעמד הביניים. נראה שהוא התכוון לנוער השדרות ואולי שכח שמעמד הביניים אינו רק נוער ואיננו רק השובתים בשדרות רוטשילד. מעמד הביניים כולל הרבה אנשים שמביאים משכורת בינונית הביתה וגם – את זה שוכחים בדרך כלל – עצמאים.

יאיר לפיד בסרט

יאיר לפיד בסרט


מכיוון שאינני כלכלן, אינני יודע כמה יש במעמד הביניים ואני מאמין שגם הכלכלנים לא יידעו לתת נתונים בדוקים. אם אני רוצה להתייחס לחלק מסויים מן המעמד הזה, בוודאי אי אפשר להגדיר אותו במספרים. כל הכלכלנים מסכימים, שמעמד הביניים חשוב ביותר לכלכלה הלאומית.
אני רוצה לכתוב על מעמד מקופח – העצמאים, שנותנים שירותים למשרדי הממשלה, לחברות הממשלתיות, לרשויות המקומיות ודומיהם. הם, שלא כשכירים, צריכים להוציא חשבונית עם מתן השירות או אספקת הסחורות ו…לחכות. לחכות לתשלום, שיגיע אחרי שוטף + שלושים, או שוטף + ששים ואולי גם שוטף + תשעים. כלומר, אחרי חודשיים או שלושה וחצי. שכיר איננו מכיר את התאריכים האיומים הללו. עצמאי – כן. הוא צריך לקנות את החומרים, לעשות את העבודה, לתת את השירות ולשלם לספקים שלו ואחר כך, לחכות. לחכות לתשלום.
אני, שאינני ספק לממשלה ואינני ממתין לתשלומים הללו, חשבתי שיש מי שצריך לחשוב עליהם. כן, יאיר לפיד, האיש שהגיע לשולחן שר האוצר על התעמולה של "פוליטיקה חדשה" והבטחות לסייע למעמד הביניים.
אז יאיר לפיד יכול לעשות מעשה. מכיוון שהממשלה היא הגורם הבולט ביותר במשק והגורם הקובע את הנורמות, היא צריכה, קודם כל, להפסיק להתעלל בעצמאים ממעמד הביניים. כלומר, להתחיל לשלם מיד למי שמספק סחורה או נותן שירות!
האם שר האוצר יכול לשנות את הנוהג המחפיר של דחיית תשלומים ממשלתית? כן! הוא אינו שבוי בידי פקידיו. שר האוצר הנוכחי החליף את צמרת משרדו. יש שם פקידים חדשים. והישנים – הרי אנחנו . שר האוצר הנוכחי החליף את צמרת משרדו. יש שם פקידים חדשים. והישנים – הרי אנחנו יודעים את התרגילים וההטעיות שהם עושים. חברי הכנסת הטריים בוועדת הכספים הסירו את המסיכה וגילו את הטריקים שבהם "מאכילים" פקידי האוצר את הח"כים ומוציאים מהם אישורים להוצאות בלתי מתקבלות על הדעת.
אז, האם יש כסף לאוצר להקדים את התשלומים לספקים? כן. בהחלט!
ציטוט מגלובס: "הגירעון הממשלתי הסתכם בשנת 2013 ב-33.2 מיליארד שקלים, לעומת יעד של 45.65 מיליארד שקלים (12.45 מיליארד שקלים מתחת ליעד!)". מן הדברים בגלובס, אני מסיק ששר האוצר, שאיים עלינו במשבר כספי נורא, גילה שיש לו עודף והוא יכול לחלק כסף. סליחה, לא לחלק לסקטורים מועדפים פוליטית. צריך להעביר כסף לגורמים שהם משמעותיים מאד לכלכלה ולמשק. במקרה הם גם מהסקטור של מעמד הביניים.
אז יש שר אוצר או יש סר אוצר?
רחיצת חינם
ביום שהגשם התפרע בתל אביב הלכנו לטייל בשכונת פלורנטין. הופתעתי לראות את תנופת הבניה ואת חידוש הבתים בשכונה הדרומית. לאחר בוקר שמשי ועליז, החל לזרזף עלינו גשם וכשהוא התגבר, נכנסנו לנגריה לתפוס מחסה. "גשם כזה, עם רוח וברד, יימשך לא יותר מרבע שעה", ניבאתי לחברי וצדקתי. אחרי עשר דקות יצאנו למדרכות הרטובות, שבצידן זרמו מים על הכביש.
הלכתי במצב רוח טוב ולפתע, ניתז עלי מאחור סילון מים אדיר ממכונית חולפת. נרטבתי מן הקודקוד ועד נעליים. כשאני רטוב, המשכנו ללכת במהירות אל חניית המכונית לא הרחק. בדרך שלמה עברנו על פני תחנת הדלק ולפניי ניצב שלט גדול: "רחיצה חיצונית – 9 ש"ח". ואני קבלתי רחיצה חינם…

הפנים היפים של הכנסת

ד'יזראלי: היום לא היה לו סיכוי

ד'יזראלי: היום לא היה לו סיכוי


עם בחירתו של יצחק בוז'י הרצוג ליו"ר מפלגת העבודה, חברי המפלגה אמרו את דברם והעדיפו את היפה בין שני המתמודדים. זאת הזדמנות להסתכל מחדש על תמונת ראשי המפלגות בכנסת, תמונה של אנשים יפים.
ראשון לכולם, כמובן, ראש הממשלה הכריזמטי, בנימין נתניהו, יודע לשאת את מדברותיו בעברית ובאמריקאית והוא מרשים את חברי הקונגרס אף יותר מאשר את חברי הכנסת. לידו ה"אח", שהצליח להכניס 19 חברים חדשים למשכן, הוא שר האוצר יאיר לפיד. עתונאי מוכשר מאד, מגיש טלוויזיה נודע ומפרסם מעולה של בנק. פרזנטור. כיום, בעל תפקיד כלכלי מרכזי ביותר. לא הרחק ממנו נמצא בעל תפקיד כלכלי שני, ה"אח" נפתלי בנט. נכון, אי אפשר לומר שהוא נבחר רק בזכות המראה. אולי הקרחת הפריעה. אבל בסופו של חשבון הוא מנהיג מפלגה גדולה ומורכבת.
אי אפשר להתעלם שבמפלגת העבודה, המועמד היפה יותר נבחר. אינני שוקל כאן את השיקולים האידיאולוגיים שתרמו לבחירה, אבל התרשמתי משיחות עם אנשים, שהם "אוהבים" או "לא אוהבים" את שלי יחימוביץ. אהבה קרובה יותר ליופיו של אדם מאשר לאופיו. ומכאן, שהבחירה למפלגות הינה תוצאה של רגש כלפי המועמד יותר מאשר בחינת המצע שלו והערכת עמדותיו העקרוניות.
בעבר, עמדתי על חשיבות-היתר למראהו של מועמד, כאשר הסתכלתי על סנטורים וחברי קונגרס אמריקניים בבואם לארץ או בהופעותיהם בטלוויזיה – אנשים, נאים ומטופחים. ומאמריקה אנחנו לומדים, כידוע.
לורד ביקונספילד, שהיה ראש ממשלתה של המלכה ויקטוריה והיה ראש הממשלה הטוב ביותר של בריטניה, לא היה נבחר לפרלמנט אילו שיקולי הבוחר בזמנו היו יופיו של המועמד. מעניין איך היה נראה העולם בלי האימפריה הבריטית.
אם אני עוסק ביופיים של הנבחרים, כשאני מאחל הצלחה גם ליצחק הרצוג, שהוא עורך דין מוכשר וחבר כנסת מוצלח, אני מבקש להרהר גם על החלק השני – האופי. לא של יו"ר מפלגת העבודה החדש, אלא של המפלגות בבית הנבחרים הדמוקרטי שלנו. האם המפלגות הן דמוקרטיות? התשובה הקופצת מאליה היא שהמפלגות החרדיות (האשכנזיות) סרות למרותם של הרבנים. מיד אחר כך נזכרים, שגם המפלגה החרדית הספרדית, ש"ס, כפופה למועצת חכמי התורה. אמור לי מי בוחר את החכמים ואומר לך מי שולט במפלגה. לא הרחק ניצבת מפלגת ישראל ביתנו, שהיו"ר שלה והאיש היחיד הקובע, חזר לפעילות מלאה אחרי שהוסרה מעליו עננה רבת שנים. גם כאן הדמוקרטיה לא משתוללת.
התנועה של ציפי לבני הוקמה מ"מפלגת מדף" ושאליה הצטרפו חברי כנסת מכהנים מקדימה ומהעבודה. בחירות לא היו שם. לפיכך, גם שם אין דמוקרטיה.
מפלגת המעמד הבינוני, היא יש עתיד, הוקמה על ידי היוזם, שהכין גם את התקנון ובו יש סמכויות מוחלטות וברורות מאד ליו"ר. אפשר לומר שאינן שונות מן הסמכויות של הרבנים במפלגות החרדיות.
כך, לדוגמא, ניצל שר האוצר את סמכותו ולא היסס להשעות חד וחלק את ח"כ עדי קול, כי נמנעה מהצבעה. אחרי שהתנצלה, השאיר אותה יאיר לפיד מחוץ לתחום הפעילות בכנסת למשך חודשיים. הוא מממש את זכויותיו במלואן.
סקרתי כאן את ש"ס (11 ח"כים) , ישראל ביתנו (11), יהדות התורה (7), התנועה (6) ויש עתיד (19). כלומר יש לנו חמש מפלגות לא דמוקרטיות ובהן 54 ח"כים. עדיין לא רוב.
מסקנה עצובה: אם לבוחר הישראלי לא איכפת מן המצע ולא מעניינים אותו העקרונות של המפלגות, לפחות שיהיו לכנסת פנים יפים.

למה פוליטיקה?

אני מתעניין בפוליטיקה, עוקב אחרי שידורי הטלוויזיה, שומע רדיו וקורא בעניין רב את הדיווחים על ההתרחשויות הפוליטיות. למה?
בתקופת המשא ומתן האחרונה, בעלת התהפוכות והספינים המופלאים, הקדשתי מחשבה לנושא. לא עשיתי משאל בין חברים ולא חיפשתי מומחים כדי להבין. תהיתי לעצמי: למה פוליטיקה?

יאיר לפיד, הזוכה הגדול. האם ימצא את הכסף?

יאיר לפיד, הזוכה הגדול. האם ימצא את הכסף?

הנשאל היחיד, המשיב היחיד והמסכם הייתי אני. התשובה שלי: הפוליטיקה היא טלנובלה: יש גיבורים קבועים, יש "טובים" ויש "רעים" ויש שעוברים מקבוצה לקבוצה. התככים בפוליטיקה מרובים יותר ומתוחכמים יותר מאשר אלה שיש בסדרות ה"ריאליטי" ואחד היתרונות הגדולים שלהם – בפוליטיקה התככים הם אמיתיים. בסדרות הריאליטי הכל מפוברק או מומצא ומנוהל תמיד על ידי במאים.
אבל פוליטיקה זה לא רק יתרונות (לצופה מן הצד). יש גם חסרונות: הצדדים מרמים לא רק אחד את השני, אלא גם אותי, הצופה מן הצד. כל הזמן ממטירים עלי ספינים (בעברית: שקרים ותרגילים), שמתבררים בתוך זמן קצר כשקרים ותרגילים, שלא מחזיקים מים. מי שנופל בפח הזה באופן מתמיד הם הכתבים הפוליטיים ומערכת הבחירות האחרונה הוכיחה זאת יותר מבעבר.
בתחילת מערכת הבחירות הופיעו תגובות בטוקבקים ובעל פה בנוסח אחיד למדי: מדוע צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על מערכת בחירות שתוצאותיה ידועות מראש. אחרי כחודש  הם חדלו. האם "יד נעלמה" דאגה לפרסם את התגוביות הללו?
כשהתחילה מערכת הבחירות ה"גיבור" של רבים מהכתבים הפוליטיים היה ארתור פינקלשטיין, שחזה 44 מנדטים לליכוד. איפה הוא היום? לעומתו, עמיר פרץ עזב בסערה את מפלגת העבודה כי שלי יחימוביץ לא הסכימה להצהיר שהיא לא תיכנס לממשלת נתניהו (אחר כך כן הצהירה). הוא חבר להתנועה של ציפי לבני וזכה בפרס: שר בממשלת נתניהו. עמרם מצנע לא קיבל קידום. מדינת הקומבינה כבר אמרנו?
כתבתי כבר שאני קורא את הדיווחים הכתובים ומקשיב לשידורים. לא פעם אני מופתע לשמוע שיאיר לפיד ויתר או שהליכוד כשל או שנסדקה ברית ה"אחים" ונפתלי בנט מוכן לחבור לדתיים (דבר שלא היה  לו יסוד). ותוך יום או יומיים לכל היותר, התברר שזה היה עוד בלוף מבית מדרשה של מפלגה אחרת.
אולי זה יותר משעשע לעקוב בעין ביקורתית אחרי הפרסומים ולגלות את השקרים השקופים עד שקופים למחצה. זה עושה את הדבר יותר מעניין.
הפתיעה אותי התנהגותם של הפרשנים הפוליטיים. כמו עדר הם שעטו אחרי "מידע" זה או אחר בלי לבדוק ובלי לברר. לפחות, יכלו להוסיף הערת אזהרה שיש הכחשות או חסרים אימותים למידע. כך, למשל, דהרו הפרשנים הפוליטיים אחרי "גוש הימין" ו"גוש השמאל". לא ראיתי משפטים של הסתייגות, אלא קביעות נחרצות. כמו ידעו אמת לאמתה.
המערכת העתונאית כולה יצאה בביקורת מתמדת על יאיר לפיד בתקופה שהוא התחמק מלהודות שהוא הולך לפוליטיקה. אחר כך כשהקים את מפלגתו, המשיכה הביקורת העתונאית ביתר שאת. ממש מאבק נגד האיש שהעז לצאת מצג הטלוויזיה אל המאבק המפלגתי. הציבור הוכיח שלתקשורת אין הכוח שמייחסים לה. אחר כך כשהתנהל המו"מ  הקואליציוני, שמתי לב שנטיית לבם של הכתבים לענייני מפלגות היתה לטובת ראש הממשלה המובס חלקית. לא היתה זו תפארתה של התקשורת.
סיפורה של מערכת הבחירות האחרונה ובעיקר של המו"מ על הרכבת הממשלה, מזכיר לי את סיפורי העיירה של גדול המספרים דאז, שלום עליכם (שלום רבינוביץ). פרנסתו היתה על כתיבת סדרות בעתונים היהודיים – כל יום פרק נוסף בעלילות של יהודי העיירה. כל יום פרק מושך, שהקורא להוט לדעת מה ההמשך. כל יום קונים את העתון כדי לקרוא עוד סיפור בסידרה האינסופית.
והיום, לקראת הגמר, כאשר נפתלי בנט דורש, יאיר לפיד לוחץ, הליכוד מגיב וישראל ביתנו לא טומנת ידה בצלחת – האם אין זה סיפור בהמשכים?
וכך זה נמשך עד שבכיכר פטרוס הקדוש הכריזו "האבּמוס פאפאם". יש לנו אפיפיור.
הם ידעו שזה ייגמר בבחירה וגם אצלנו ידעו שזה ייגמר בממשלה. אבל הדרך היתה מעניינת.

התקשורת הורסת את ילדינו

באפריל השנה כתבה הגר אמיר בורקמן מכתב לשר התקשורת ולשר החינוך. המכתב הופץ בדוא"לים והגיע גם אלי. הגבתי עליו והבטחתי להעמיד לרשותה את הבלוג הצנוע שלי, כשתרצה. אני עושה זאת ברצון עתה.
הטור של יאיר לפיד(מיום ששי האחרון, 23.7.2010)  אינו מופיע ב-
ynet ובגלל סיבה טכנית, אינני יכול לצרף אותו לפוסט הזה.
אל המכתב המקורי של הגר.

יאיר דקל

התקשורת הורסת את ילדינו – תגובה ליאיר לפיד
לפני כמה חודשים שיגרתי מכתב לשר התקשורת, שר החינוך והרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, ועל הדרך שלחתי אותו גם לכל רשימת התפוצה שלי. המסר: התקשורת הורסת את ילדינו – מספיק!
המכתב הזה יצא למסע חובק עולם (באמת) בלי הרבה מאמץ מצידי, ואני מוכרחה להודות, שרעידת האדמה שבאה בעקבותיו תפסה אותי לגמרי לא מוכנה: פתאום מזמנים אותי לראיונות, מפרסמים את מכתבי בערוצי התקשורת השונים ונותנים ציונים לאמהות שלי.
קיבלתי אינספור תגובות, רובן אוהדות ותומכות, ופה ושם נתקלתי בקריאות להגלות אותי לאיראן. כמובן שסירבתי להצעה בנימוס – "מעדיפה את היופי הישראלי על פני הרעלות שמציע אחמדיניג'אד" עניתי, נפרדתי לשלום והקמתי עצומה ("הצילו את ילדינו") שצברה בינתיים רק קרוב ל-2,800 חתימות, וזה בהחלט רחוק מלהיות מספיק.
את המכתב הזה, שרבים מכם קיבלו כיוון שתפס תאוצה ברשת, שלחתי ישירות ליאיר לפיד, בתקווה שיהיה בעל ההשפעה הראשון שיחבור אליי.
לזכותו (או אולי דווקא לזכותי) ייאמר, יאיר הגיב למכתבי בתוך כמה שעות עם מכתב מנומק היטב, כמו שרק הוא יודע ואני מוכרחה להודות שבתחילה היה לי קשה שלא להסכים עם קביעתו לפיה אבוי לתרבות שתקבע ע"י ארבעה אנשים.
אבל ממש כשם שמכתבי (ואני מצטטת) "לא הניח לו", תגובתו לא הניחה לי:
הרי בראש כל תיק יושבים מספר אנשים (מצומצם יחסית). חלקם חכמים, חלקם חכמים פחות, חלקם אפילו לא חכמים בכלל והאנשים האלה קובעים את גורלנו בענייני ביטחון, תחבורה, חינוך, בריאות… אז למה לא בענייני תקשורת? מה יש בתקשורת שכולם כל כך מפחדים לגעת בה? ואיך זה שהצנזורה היחידה, חלה על ה…צנזורה?
"חופש הביטוי", הוא כתב לי, "תמיד גורם נזק בטווח הקצר אבל הכרחי כאוויר לנשימה בטווח הארוך".
"חופש הביטוי"… מתגלגל נעים על הלשון ומשמש כנימוק נהדר כל אימת שהשפעת התקשורת עולה לדיון ממש כשם ש"זכותו של הציבור לדעת" גם ואפילו כשהוא ממש לא רוצה, כשהידיעה גורמת נזק בלתי הפיך למדינה… קבעו ש"זכותו לדעת" אבל אין מי שיעז לקבוע לו "זכות להגנה מפני חורצי לשון חסרי אחריות".
חופש הביטוי… קשה להימנע מלהזכיר את הכרזות של יצחק רבין לבוש במדי קצין אס. אס. מלוות בטקסט "רבין רוצח" "רביד בוגד". האם חופש הביטוי עולה בקנה אחד עם כרזות כאלה? מדוע אם כן מי שיעז להניף היום דגל כזה ימצא את עצמו מואשם בהסתה או בשידול לרצח? הרי זוהי מדינה חופשית…
"הצנזורה האפשרית היחידה היא שמספיק בני אדם יעדיפו לא לראות את סוג התכנים האלה", הוא הוסיף.
אמת לאמיתה יאיר. אך כיצד תגרום לציבור שלם לצרוך תכנים אחרים כאשר התקשורת בתכניה מצעידה אותנו עקב בצד אגודל אל עבר תהום עמוקה של הבל ואלימות, שכבר מזמן לא ניתן לאמוד מה עומקה?
אז האם מישהו מאיתנו מוכן "לסגור את הדמוקרטיה הישראלית ולזרוק אותה לפח", כפי שהציע יאיר בטורו?
דמוקרטיה… עוד מילה שאני תוהה על קנקנה בימים אלו. עוד מילה, שנפלטת לאוויר בקלות מרגיזה כמעט. מהי בכלל דמוקרטיה? האם ייתכן שאנחנו מבלבלים בין "דמוקרטיה" ל…"אנרכיה"?
מדוע אם כן, אני, כאדם החי במדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכולה להחליט מה היא מהירות הנסיעה המותרת? מדוע אני לא יכולה לגנוב? או ללכת בעירום ברחובות תל אביב? או אפילו סתם לשמוע מוזיקה בקולי קולות אחרי השעה 24:00 בלילה?
הנה. אני מוכנה לתרום רעיון פשוט לפתרון שלא יפגע, חלילה, בדמוקרטיה ובחופש הביטוי והיצירה של האמנים שלנו, ויאפשר לי להיות האחראית הבלעדית על הצנזורה, הנחוצה לי, כזכור, לחינוך ילדיי:
מה היה קורה, נגיד, אם אפרת גוש היתה יכולה לגנוח רק בין השעות 22:00 ל05:00 וגם אריק ברמן היקר היה מעדכן אותנו אודות הדרדס ששוכן במכנסיו רק אז?
מה היה קורה אם תוכניות כמו "עספור", "נבלות" (ושמישהו יקרא לזה אמנות…) ותוכניות הריאליטי למיניהן יקבלו ערוץ משלהן? שם יוכלו לעשן, להסניף, להמר, לבגוד ולרצוח את הדור הצעיר (אגב זה אותו הנוער, שאני מבכה ושנרצח באלימות בגלל מה שהפך להיות באדיבות סדרות כמו "נבלות". איזה אבסורד…) ולי תהיה אפשרות לרכוש אבל בעיקר לא לרכוש את הערוץ הזה.
כך תהיה לי שליטה על התכנים, שנכנסים לביתם של ילדיי לפחות עד גיל 18, וכשיהיו גדולים וחכמים או לפחות קצת יותר שקולים והרבה יותר מעוצבים, יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיראו וכבר יהיו מצויידים בהבחנה בין טוב לרע. יש להניח שהבחירות שלהם יהפכו איכותיות יותר ולהם ולנו תהיה תקווה.
ואסיים במשהו קטן על אחריות הורית.
בחודשים האחרונים נתקלתי לא פעם בהאשמות קשות אודות ההורות שלי מאנשים זרים, שקראו את מכתבי (אותם אלה ששלחו אותי לאיראן). "הטלוויזיה משמשת כבייביסיטר לילדייך", כתבו לי. היו מי שקראו שאדבר עם ילדיי במקום לזרוק אותם למיטה ב-20:00 בערב ועוד כאלה (לא רבים תודה לאל…).
ילדיי, ממש במקרה, לא שהו עם בייביסיטר יום אחד בחייהם. לא כזאת עם שתי עיניים אף ופה ובטח ובטח לא עם המרובעת הטיפשה מהמזנון בסלון… (ולא כי אני חושבת שבייביסיטר זה רע).
הורות היא עניין של תפיסה. בכל בית יושבים זוג הורים (במקרה הטוב), שבדרך כלל אפילו ביניהם הדעות חלוקות.
אז מהו חינוך: האם חינוך הוא לתת לילדים להחשף לרעות החולות ולהסביר להם את ההבדל בין טוב לרע? האם חינוך הוא לא לתת לילדינו להחשף לרעות החולות כלל? האם חינוך הוא לתת לילדים לטעום מהרעות החולות על מנת שיזהו בעצמם את טעמו המר של הרוע, את טעמן החמוץ של הטיפשות והרדידות?
אני מניחה שלכל אחד מכם יש תשובה אחרת לשאלה הזאת.
והאמת היא שחינוך הוא כנראה קצת מכל דבר, וכתב יאיר נכון, למרבה הצער, שלא תמיד נוכל להגן עליהם. הבעיה היא שאין היום חוק חינוך הורים חובה ולא כל ההורים יודעים / יכולים / רוצים להתמודד עם חינוך ילדיהם. אולי כי בלהגיד להם "לא" יסתכנו, לא עלינו, בתגובה מאוכזבת, אולי כי אין בדיוק זמן או חשק (כי אנחנו באמת עובדים קשה כל היום…)? ואולי כי זה נורא קול להיות החבר המגניב של הילד? אולי…
בסופו של דבר, כל אחד ינהג על פי הבנתו, והבנתנו (כמו גם המוסר שלנו) נגזרת מהדברים אליהם אנחנו נחשפים ביומיום ומהיכולת למיינם. כך נוצר מצב (ואת הדוגמא הזאת, אני מודה, נתתי לרבים שהציעו לי לזרוק את "מכשיר הטמטום" מהבית) שממש כמו בכביש, גם אם תנהגו בזהירות, תצטרכו הרבה מזל לא לפגוש את הטיפש היחיד שיחריב את עולמכם… אז תסלחו לי אם אני רוצה לעשות עבור ילדיי יותר מסתם לזרוק את הטלוויזיה לכל הרוחות.
אז מה אתה אומר, יאיר? האם יש סיכוי שתתנו לנו את ההזדמנות בלי להקריב את כולנו על מזבח הדמוקרטיה?