Tag Archives: טרנסילבניה

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

מגע ישיר עם העבר

בטיול שורשים רגיל פוגשים קברים, מסיירים באתרים ובמקרה נדיר – גם פוגשים אנשים של פעם. מקרה כזה אירע לתמרה רשף מקרית אונו. היא נסעה עם בתה ונכדתה לטרנסילבניה, שם נולדו הוריה ושם נספה חלק ניכר מאד ממשפחתה העניפה ושם גם קרה המקרה.
שלוש פעמים נסעה לטרנסילבניה. פעמיים היו רגילות והשלישית היתה מלאת הפתעות. אחת מאד יוצאת דופן. 

סבתא סרל, בנה והמתלמדת אנוש

"קשה לבטא מה שמרגישים, כשבאים לארץ של כפרים עלובים, צריפים מטים לנפול, בלי מים זורמים ושירותי עץ בחצר, שבה מתרוצצים חזירים בבוץ, ויודעים שזאת הארץ שבה חיו סבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא. ביקרנו פה, ביקרנו שם – בתי כנסת, בתי עלמין וגם… את אנושקה". גם לאחר שעבר זמן מן הנסיעה, ההתרגשות קצת חונקת בגרון.
"היה לנו מזל וליווה אותנו כמדריך לאיוש, סובוטניק נוצרי, מאלה שמקדשים את השבת. היהדות שבתה את לבו ובאוניברסיטה כתב דוקטורט על נדידת היהודים מגליציה לטרנסילבניה. בהיותו הונגרי  ברומניה, סיפר לנו, הוא חש היטב את שנאת הזרים".
תוך כדי נסיעה במכונית המקרטעת של הוריו, גילו תמרה ולאיוש ששניהם מאותו הכפר. כלומר, סביהם היו בכפר שרמש. מקום שרק יוצאי הונגריה יידעו לבטא אותו נכון…
"אני יכול להביא אתכם אל דודה אנוש, שעוסקת בתפירת שמיכות בשיטות הישנות", הציע הנהג המדריך. ההצעה היתה מאד מסקרנת, כי סבתה של תמרה, התמחתה באותו כפר בשמיכות פוך וצמר.
כשהגיעו ולאיוש אמר לדודה הקשישה, כי האורחים מישראל, הגיבה זו בשיא הטבעיות: "יהודים מישראל? גב' פישר מור לימדה אותי את העבודה הזאת". האורחות פרצו בבכי נרגש, כי נפלו בדיוק על חניכתה של הסבתא.
אנושקה בת השתים-עשרה היתה תלמידה טובה בבית הספר והכומר הפציר שתמשיך בלימודיה. אמה נזקקה לעזרה בפרנסה לשבעת ילדיה והחליטה לשלוח את הילדה לעבוד אצל ידידתה היהודיה המבוגרת, שעסקה בתפירת שמיכות. הילדה התגוררה בבית המשפחה היהודית ושימשה עוזרת וחניכה כאחד – בצד עבודות הבית למדה את תעשיית השמיכות. "כל חיי עבדתי בתפירת שמיכות וממנה הפרנסה שלי, מגברת פישר".
לקראת הנסיעה, בתקווה לאתר מקומות הקשורים בהיסטוריה המשפחתית, הצטיידה תמרה בכמה תמונות משפחה ישנות. באחת מהן נראית סבתא סרל פישר וליד השולחן, הנערה. אנושקה בת השמונים פלוס הסתכלה בעניין רב והגיבה בלי היסוס: "לא רואים שזאת אני בתמונה?" ואז הראתה את המזנון ובו, מאחורי הזכוכית, בין כלי החרסינה, תמונה של הזוג פישר ביום חתונתם. תמונה, שנתנו במתנה למזכרת לעוזרת הצעירה.

אנוש כיום: ממשיכה לתפור

"כשעבדתי, אחד התפקידים שלי היה לנקות כל בוקר את המזרונים ומצעי המיטות מפרעושים. מפעם לפעם מצאתי מטבע בין המצעים. הלכתי לגברת והחזרתי לה את המטבע. סיפרתי לאמי שפעם מצאתי טבעת ופעם מטבע, ואמא אמרה לי שככה בודקים שאני ישרה"…
לכבוד האורחות פתחה את מסגרת העץ הגדולה, שעליה היא תפרה שמיכות והדגימה כיצד עשו אז את המלאכה. נראה שבכפרי טרנסילבניה עדיין תופרים כך גם היום. בידיה היתה מחוגת עץ גדולה, שבקצה מחובר גיר לקישוט השמיכות בתכי תפירה. "קבלתי את זה מהגברת, כשהיא עזבה אותנו בשנת 1935. קחו את זה במתנה", והושיטה לנינה את המזכרת מסבתא-רבא שלה.
היום מוצגת המחוגה על המזנון הגדול, מזכרת מדורות עברו.